אין הרבה מה לעשות בתור צב, וזאת בעיה, כי אז אני נאלץ לחשוב, הדבר שממנו נמנעתי במשך זמן רב. אף פעם לא כעסתי על העובדה שהפכתי לצב, זה אפילו, אולי עדיף. גם לא על כך שחיי הטובים נגזלו ממני (טוב, אולי רק קצת), כעסתי על כך שאני נאלץ לחשוב על כל הדברים האלה, כמו עכשיו! אני חייב להתאפס על עצמי…
אבל לעיתים איני לא יכול שלא לתהות, מה היה קורה אם אני ומשפחתי לא היינו נתפסים בידי הגרמנים, אם זו לא הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותם, אם לא הייתי מגיע למחנה העבודה, אם לא הייתי נותן למדענית המוזרה לבצע את ניסויה, ואם לא הייתי הופך לצב. אבל כל "אם לא" שכזה רק מרחיק אותי עוד מחיי שלי… כבר מזמן הפסקתי לקוות שמישהו יציל אותי, אותי ואת שאר בני האדם שנתקעו כאן. וחוץ מזה, הרי שגם אם איכשהו זה יקרה, אצטרך להמשיך לעבוד במחנה. תודה אבל לא, אני כבר מעדיף להמשיך להיות צב משועמם
בכלוב, למרות שבעצם, ככה לפחות לא יהיה לי יותר מדי זמן לחשוב על המצב שנקלעתי אליו, והאמת, לא ידעתי מה עדיף. נאנחתי, למרות שאם בני אדם היו שומעים את הקול שהפקתי הם כלל לא היו מחשיבים אותו לאנחה, אבל כן! צבים יודעים להיאנח. איזה כייף! גם אם אשאר צב לנצח, תמיד אוכל להתנחם בכך שאני עדיין יכול להיאנח, פשוט נפ-
באותו הרגע דלת המעבדה נפתחה, זה לא היה דבר חדש, לשתי המעבדות התת קרקעיות שבהן ביליתי בכל שנות חיי כצב, הגיעו אנשים, למעבדה הראשונה הגיעה המדענית שהפכני למי שאני היום, היא ככל הנראה התגוררה כאן. לעיתים קרובות היא יצאה לכמה דקות וחזרה עם עוד ילד או ילדה מפוחדים שעתידים להיות קורבן נוסף שלה. לאחר כמה שנים טובות המדענית נעלמה. (תודה לאל! נמאס לי לראות ילדים הופכים לצבים ואת המדענית צוחקת כמשוגעת, טוב, לא כמו, היא באמת הייתה משוגעת…) אחר כך עברה עלינו תקופה קשה, לא קיבלנו אוכל, הרבה צבים מתו, עד שלבסוף
כמה אנשים מצאו את המקום והחליטו לקחת אותנו איתם. וכך, עד מהרה, מצאנו את עצמנו במעבדה, תת קרקעית, אחרת. החיים כאן טובים יותר, נותנים לנו אוכל כראוי, ואני די בטוח שהם יודעים שיש משהו משונה בנו, אבל גם בטוח למדי שהם לא הבינו שאנחנו לא באמת צבים. בקיצור, אין צורך לשמוח יותר מדי כשמישהו נכנס, אולי רק בשביל אוכל…
רגע! אוכל! אולי אני אספיק לחטוף נגיסה! לא… ברור שלא… טוב, למה ציפיתי, זה כבר מאוחר מדי, זה תמיד מאוחר מדי, כי ישנה בעיה, בעיה שאני נוהג לקרוא לה, ג'ים.
ג'ים הוא צב. כמוני וכמוך. אה, נכון, שכחתי, אתם לא צבים, אז בסדר, רק כמוני. בקיצור, ג'ים הוא צב. טוב האמת שכנראה לא קוראים לו ג'ים, זה פשוט השם הראשון שעלה לי לראש כשראיתי אותו, אינני יודע מהו שמו האמיתי… אבל זה לא העניין! העניין הוא שג'ים… טוב, הוא מחשיב את עצמו לחשוב יותר מאיתנו. ג'ים פשוט מנסה להשיג יותר אוכל מכולם אבל הוא לא טיפש, הוא יודע שלא משנה כמה הוא חזק,
והוא חזק, הוא לא יוכל להילחם בכל הצבים לו יתקפו אותו כולם יחדיו. לכן הוא ארגן צבא של כ-10 צבים שפוטים שיגנו עליו בזמן שהוא זולל כמעט את כל האוכל, ג'ים מעניק להם מעט מהאוכל והם יודעים שלמרות שזה מעט לעומת מה שג'ים אוכל, זה בכל זאת הרבה יותר מהמנה שהיו מקבלים לו הכל היה מחולק בין כולם, א…
"אין לנו אוכל סתומים! אנחנו מבינים שחייתם הרבה זמן בתור צבים ככה שמשהו השתגע קצת במוח שלכם, אבל נראה לי שאתם מסוגלים להבין עם המוח הפצפון שלכם, שאין לנו אוכל!!!"
רגע, אני שמעתי נכון? הוא אמר, חייתם הרבה זמן בתור צבים… האם זה אומר שהוא יודע שפעם היינו בני אדם? הבטתי בעניין מחודש באנשים שנכנסו, הם היו שניים, אבל לא שני מדענים, אלא שני ילדים, בן ובת, האם זה צוות ההצלה שחיכיתי לו, אך מנגד, גם התפללתי שלא יגיע?
"אנחנו רוצים לעזור לכם!" המשיך הבן, "להחזיר את כולכם לקדמותכם! אך בינתיים יש לנו
אבקה שתספיק רק בשביל אחד מכם, אנחנו נבחר אחד ונחזור בקרוב להציל את השאר, נבחר ב…"
למרות שבהחלט לא בטחתי בילד וגם לא בילדה, למרות שידעתי שיש סיכוי לא קטן ששני הילדים רק צריכים עוד ילדים במחנות העבודה, לא יכולתי שלא לקוות לראות את עצמי שוב בתור בן אדם. כעסתי על עצמי שקיוויתי לכך, הרי אמי השביעה אותי, באחת הפעמים האחרונות שראיתי אותה, שלא משנה מה יקרה, אסור לי להתפתות, אסור לי לקוות, אסור לי לבקש משאלות. והיא צדקה כמובן, המדענית הבטיחה לי שכבר לא אאלץ לעבוד, שיהיו לי חיים טובים! אך היא "שכחה" לציין שזה כי אאלץ לבלות את חיי בתור צב המחמד שלה. מאז הבטחתי שלעולם לא אתפלל יותר למשהו, שלא אתפתה, אבל לצערי הרב, קשה לשלוט בזה, אז התפתיתי, שוב.
אבל יש עוד בעיה, והבעיה היא שהסיפור הזה אמיתי, אילו היה זה סיפור מומצא אז הייתם קוראים איך במקרה הם היו בוחרים בי, היינו
מצילים את העולם ובסוף הייתי זוכה בחיים טובים יותר, אבל זה סיפור אמיתי ולכן יצא ש:
"הו כן! הוא נראה חזק! אנחנו צריכים אותו!"
ואיך לא, "אותו" היה ג'ים. אבל אולי זה לא באמת נורא, מה אם הסיבה שבגללה הם צריכים מישהו חזק היא כי הם באמת מתכננים להחזיר אותנו למחנה העבודה?
כך או כך, הילדים פתחו את הכלוב והוציאו משם את ג'ים, הילד הוציא מכיסו בקבוקון קטן מלא באבקה והחל לפזרה על גופו הקטן של ג'ים, אך כעת ג'ים כבר לא היה קטן, הוא היה נער רזה מאוד אך איכשהו גבוה וחסון, שהביט בגופו בפליאה מלוות בהתרגשות. הוא היה לבוש בבגדי המחנה שלבש כנראה ביומו האחרון כבן אדם, והאמת גם נראה כפי שכנראה נראה אז. הילדה אכן הסכימה איתי:
"נראה שהאבקה עבדה, אני חושבת שהיא מבטלת את כל השינויים הפיזיים שעברת בזמן היותך צב ולא רק את ההפיכה עצמה אבל נדבר על כך מאוחר יותר, בינתיים… תגיד שלום לחבריך הצבים… ונצא לדרך."
במקום לומר שלום ג'ים רק גיחך לעברינו ובא לצאת מהמעבדה, כאשר הילד והילדה בעקבותיו. אלא שאז התפרץ ילד נוסף אל החדר בקול צהלה, עד שלא שם לב לכך שפגע בחוזקה בג'ים. שני הילדים האחרים נראו מרוגזים.
"מה לקח לך כל כך הרבה זמן, טריסטן?" שאל הילד, "אמרת שאתה דקה מגיע!"
"אל תהיה קטנוני, נרקיס, זה בהחלט היה שווה את זה! תראה מה מצאתי!" ובידו החזיק טריסטן בקבוקון מלא באבקה כמו זה שהיה לנרקיס.
"תן לי את זה!" נהם נרקיס, "הוא לא היה האמיתי! אני חייב עוד הזדמנות!"
אך נראה שטריסטן לא שש לתת לו אותו, "אתה בעצם מודה שלא בחרת באמיתי ועכשיו אתה רוצה שעוד הזדמנות תרד לטמיון? שנקבל עוד איזה פוץ מגודל?" והצביע על ג'ים השוכב על הרצפה מרוב כאב.
"טריסטן הבא לי את הבקבוקון עכשיו!" רתח נרקיס, "הפעם אני אזהה את האמיתי!
"לא," אמר טריסטן בפשטות, "גם אם הוא אכן יהיה האמיתי, הוא לא יעזור למשימה שלנו
ואתה יודע זאת, נמאס לי שאתה חושב רק על עצמך, האנשים האלה סומכים עלינו שנעזור להם, ולכן עכשיו אני הולך לבחור את מי שבאמת יעזור לנו כאן, כי אני, לעומתך, יכול להרגיש את זה." ואז הוא פסע במהירות לעבר הכלוב ובלי להניד עפעף פיזר את כל תכולת הבקבוקון… עליי. והחלטתי שאני מאמין לטריסטן, הם לא יזרקו אותי בחזרה לגרמנים, הם באמת מצפים שאעזור להם להציל את שאר בני האדם הצביים, ואמנם אני לא מאמין שאצליח אבל אני אנסה ו… אוי נו באמת! איזו קלישאה! אני כבר מתחיל לחשוב שאולי, עם כל הדברים המוזרים שקורים לי, אני באמת חי בתוך סיפור…
נראה שנרקיס ממש לא שמח שטריסטן הציל אותי במקום את "האמיתי" הזה שלו, מי שזה לא יהיה.
"אתה בטוח שהוא יעזור לנו?" הוא שאל את טריסטן באי אמון מובהק.
"מאה אחוז, נרקיס, תסמוך עליי, זה אותו אחד שראיתי!"
"אם אתה אומר…" אך היה ברור שהוא עדיין מתקשה להאמין.
"אני חושבת שכדאי שנכיר אחד את השני," אמרה הילדה, "שמי ירח, וכפי שכבר הבנתם כנראה אלו נרקיס וטריסטן. מה הם שמכם?"
"אני ג'ימי," נהם ג'ים (טוב, בעצם ג'ימי)."
"ואתה?" שאל אותי טריסטן.
"אני…" אבל פתאום הבנתי שאני לא זוכר, אפילו במחנה העבודה כבר כמעט לא שמעתי את שמי, ובזמן שהותי במעבדות אף אחד לא ישתמש בו… "אני לא זוכר איך קוראים לי," נאנחתי בכבדות (הפעם כמו בן אדם), כנראה עברו יותר מדי שנים מאז… וכלל לא חשבתי על שמי בהן. כמה שנים באמת עברו מאז שנכנסנו לכלוב ונהפכנו לצבים?"
"טוב זה לא ממש ידוע לנו…" אמר טריסטן ובקולו נשמעה מעט מבוכה, "אבל השנה עכשיו היא 2025, אני מקווה שזה עוזר…"
"2025?!" התפלצתי, אבל זה אומר ששהינו בכלוב 80 שנה! אנחנו שם עוד מימי מלחמת העולם השנייה!"
"אני מניח שאתה צודק… ילד חסר שם? ואני מניח שתופתע לגלות איך העולם התפתח עם השנים… אבל עכשיו בוא נדבר על המשימה שאתה עומד להוביל!"
"אפשר בבקשה שם אחר?" שאלתי בתחנונים, ולעת עתה התעלמתי מהרעיון המופרך של טריסטן לגבי הובלת המשימה.
"אולי נרקיסון?" הציע נרקיס.
"זה לא פחות גרוע!" אמרתי ברוגז קל.
"הילד חסר שם זאת עוד אופציה?" אמרתי בכעס, אבל היה ברור לכל שהוא מדומה.
"לי יש רעיון!" אמר טריסטן והחל לצחקק וכבר ידעתי שטוב, זה לא יהיה.
"המשימה שלנו היא להציל את הצבים האחרים, נכון? אז אני חושב שהשם צריך להיות קשור אליה! הרי אתה מוביל את המשימה הזאת!
"תקשיב," קטעתי אותו, "שכחתי מזה בגלל כל עניין השם, אבל אני לא מבין איך אתה מצפה ממני להוביל את המשימה הזאת, הר-"
"הכל יהיה בסדר," אמר טריסטן בלי באמת להקשיב, "נסביר לך הכל ואתה תצליח, אבל
קודם כל, שם, נוכל לקרוא לך "להציל את הצבים" או בקיצור, לאה."
"לא!" מיהרתי לומר לפני שיהיה מאוחר מדי, "אתם לא עומדים לקרוא לי לא-"
"לאה," אמרה ירח בהרהור, "שם יפה סך הכל".
ניסיתי למחות אבל כבר היה מאוחר מדי. כבר הצטערתי שלא המצאתי לעצמי שם בדוי מלכתחילה…
"אני חושב שהוא ממש מתאים לך," אמר ג'ימי.
"כן," אמר נרקיס, "שם יפה, לא יפה כמו נרקיסון כמובן, אבל הוא בסדר."
וזה ידידי, הסיפור העגום על איך הפך שמי ללאה.
הסוף. טוב בסדר, בסדר, זה לא הסוף, זה סוף מוזר מדי, אפילו בשבילי. לא משנה, בקיצור, קיבלתי את העובדה שכבר לא אוכל לשנות את השם, אבל אז נזכרתי בבעיה הנוספת שלי (אכן, הן לא חסרות לי), איך אני אמור להוביל את המסע הזה, אם אני אפילו לא מבין מה אנחנו מתכננים לעשות!
"בסדר לאה," אמר טריסטן בחיוך לאחר שהפצרתי בו ללא הפסקה להסביר מה עליי
לעשות. "חיזיון הראה לי שאתה תוכל להובילינו למקום נסתר בעזרת שביל שרק אתה יכול לראות. אבל!" הוא מיהר לומר כשראה את הבעת פניי, "אתה לא אמור לראות אותו עכשיו! תוכל לראותו רק לאחר שנעבור בתחנה הראשונה במסענו, המקום שממנו התחילה הבעיה, המקום שהאמת שבו גם מצאנו את הבקבוקונים שהצילו אותך ואת ג'ימי."
"הבית של המדע-" אבל לא הצלחתי לסיים את המשפט, כי בדיוק אז יצאנו מהמעבדה, ולא האמנתי למראה עיניי. אנשים מדברים אל תוך מכשיר שחור מוזר, אנשים מטעינים מכוניות במה שנדמה שהוא חשמל? אבל הדבר המפתיע ביותר הוא שכולם, טוב, כמעט כולם, היו שמחים. כבר הייתי רגיל לראות מאות ילדים מדוכאים שקמים ב-5 בבוקר למסדר, או ילדים מבוהלים בשנייה האחרונה שהם עדיין נראים כמו בני אדם. אבל האנשים האלה היו שמחים למדי, וזה נתן לי תקווה.
כל האנשים שנשארו בתור צבים בכלוב צריכים לראות את זה, חשבתי, אולי אפילו לחוות את זה
בעצמם, אולי, והפעם החלטתי שזו לא משאלה, זה עתיד שהגיוני שיתקיים, אולי אפילו אני אוכל לחוות את זה.
"קדימה," אמרתי, "יש לנו אנשים להציל."
נסענו ברכבת לכיוון המעבדה הנטושה, הנסיעה מילאה אותי בזכרונות לא נעימים, אמנם הרכבת הזאת הייתה הרבה יותר נקייה ונעימה מקרון המשא שבו נסעתי לעבר מחנה העבודה, אבל היא עדיין הזכירה אותו במעט. ירדנו מהרכבת, צעדו כמה דקות, ולבסוף מצאנו את המעבדה התת-קרקעית הנטושה. החלנו לרדת במדרגות, תחושה לא טובה הציפה אותי, לא נעימה לא פחות מהנסיעה ברכבת, במדרגות האלו אני צעדתי ביחד עם המדענית, לא יודע שבעוד כמה דקות אמצא את עצמי בתוך כלוב, לועס חתיכות חסה. נכנסנו לתוך המעבדה. הסתובבתי וחיפשתי משהו שיכול להיות השביל שעליו דיבר טריסטן, לא מצאתי. "אני חושב שאני לא רואה את השביל," אמרתי בצער, "סלי-"
אבל לא הספקתי לסיים את המשפט, כי באותו רגע ירח התנגשה בחוזקה בראשי.
"סליחה," מיהרה ירח לומר וכך השלימה את המשפט במקומי, "אני ממש מצטערת…"
"זה בסדר," נאנקתי, אין צורך להתנ-"
שוב עצרתי את המשפט באמצע, הפעם בגלל דבר אחר, פתאום ראיתי את השביל, הוא היה בצבע זהב, מעוטר באבנים יקרות, וריחף באוויר. היה נדמה שהוא קורא לי, מיהרתי לעקוב אחריו, מהופנט.
"בואו," אמר טריסטן לאחרים, הוא היה הראשון שהבין מה ראיתי, אני לא יכולתי לדבר, הייתי חייב להמשיך להסתכל על השביל, הוא יוביל אותי למה שאני צריך, למה שאני רוצה, אסור לי להסיר ממנו את העיניים.
פתאום משהו בעט בי בחוזקה בברך.
"איי!" צעקתי בכאב, "למה עשית את זה?" אך בעודי שואל כבר הבנתי למה. "אני מצטער אבל הייתי חייב להוציא אותך מהטראנס הזה שהיית שקוע בו," אמר טריסטן. "כלומר אני שמח שמצאת את השביל, ממש שמח, אבל אני לא חושב שכדאי שתאבד כל קשר עם המציאות."
"כן, כן אתה צודק," אמרתי בטשטוש, "אני… אני
לא יודע מה קרה לי…"
נראה שירח וטריסטן היו בעיצומו של ויכוח, כי כשהתעוררתי סופית מההפנוט המוזר, שמעתי
את ירח צועקת על טריסטן.
"למה לעזאזל עשית את זה? מה אם עכשיו השביל יעלם? מה אם הוא נעלם לעד?"
הבטנו זה בזה במבטים מבוהלים, על פניו של טריסטן עלתה הבעה של חרטה עמוקה.
"זה בסדר," אמרתי, "אני עדיין רואה אותו, אמנם הרבה פחות בבהירות, אבל אני עדיין רואה אותו…"
כולם נאנחו בהקלה. טריסטן אפילו חייך חיוך קטן, רק ירח עוד לא הייתה מרוצה ממשהו. היא אמנם כעסה הרבה פחות מקודם, אך היה ברור לכל שירח חושבת שעדיף היה שאמשיך ללכת מהופנט. מכאן המשכנו ללכת בנעימים, בערך, טריסטן פטפט איתי בעליזות, אחריו צעד ג'ימי, שניסה להיראות אדיש לכל עניין משימת ההצלה, לא ממש בהצלחה… ונרקיס ניסה להרגיע את ירח, שעוד קצת כעסה על חוסר האחריות של טריסטן. אני עוד לא הצלחתי
להחליט מה דעתי בעניין, אמנם הסכמתי עם ירח שזה היה יכול להיות הסוף העגום של משימתינו, ובכל זאת, אני עדיין רואה את השביל, שום דבר לא נהרס, אם כך, מדוע היא עדיין כועסת כל כך?
אך לא היה לי זמן להתעמק בהתנהגותה המוזרה של ירח, שכן עתה שמתי לב שבזמן ששקעתי במחשבותיי כבר הגענו…לנמל? הבטתי בעשרות הספינות שניצבו על יד החוף. אין ספק, כולן נראו נהדר, מהסוג שבתקופתי היו שייכות רק לבני האצולה, ואולי גם עכשיו. אך הייתה ספינה אחת, שללא ספק עלתה על כולן. לפי גודלה ויופייה נראה היה שהיא שווה ערך לשלוש ספינות אחרות ששהו באזור, ולתוך הספינה הזאת הוביל אותנו השביל.
"למה נעצרנו?" שאל ג'ימי, שכבר באמת התקשה להסתיר את התלהבותו הרבה מהמשימה.
"כי אני חושב, שעלינו לעלות על הספינה הזאת," אמרתי והצבעתי על הספינה המפוארת במיוחד.
נרקיס וג'ימי פרצו בצחוק, ירח, שכבר כמעט ולא
כעסה, נרגעה לחלוטין, רק טריסטן הסתכל עליי במבט רציני ונחוש.
"זה הכיוון שאליו השביל מכוון?" הוא שאל אותי.
"כן," עניתי לו בפשטות.
"אם כך," הוא אמר, "לשם עלינו ללכת," והחל לצעוד לעבר הספינה.
"שלום חמודים," קראה לעברנו אישה, שלפי בגדי המלחים שלבשה, היה ברור שהוא עובדת כאן באזור. "אני דורין," היא הציגה את עצמה, "ואני מנהלת את תצוגת הספינות למבקרים שלנו, ובכן, אתם מתעניינים בספינות?" היא שאלה.
"למען האמת," אמר טריסטן, "רצינו לדעת למי שייכת הספינה הזאת" והצביע על הספינה שאליה הוביל השביל.
"הו! חוד הלבנה!" היא צהלה, "כך נקראת הספינה המפוארת, אתם מבינים, בעליה הקודמים ביקשו שזה יהיה השם שלה, היא נבנתה בשנת 1995 ו-"
"עצרי," קטעתי אותה באמצע ההסבר לפני שיהיה מאוחר מדי, "התחלת לומר משהו על
הבעלים הקודמים של הספינה?"
"אה כן," היא אמרה, אך מעט יותר בקרירות מקודם, "הספינה הזאת הייתה שייכת לו למשך זמן רב, למען האמת, מאז שנבנתה! איננו יודעים מיהו האיש הזה, כי הוא תמיד נשאר באילום שם, אך עכשיו זה כבר לא משנה!" היא קראה בשמחה. "לפני שעות אחדות קיבלנו הודעה מהבעלים המסתורי בה כתב כי כבר אין לו צורך בספינה והוא מעוניין לתת אותה לחמישה אנשים העונים לשמות: לאה, נרקיס, טריסטן, ג'ימי וירח. מסקרן לא? אני ממש מקווה שאזכה לראות אותם! אבל הם בטח יועברו ישר למחלקה המפקחת על המעבר בין בעלים אחד לאחר…" היא נענעה בראשה באכזבה. ניסיתי לחשוב מה לומר אך נרקיס הגיב ראשון. "האמת היא שכבר זכית לפגוש אותם, הוא אמר, "אלו אנחנו".
דורין פרצה בצחוק, "חמודים, אני מצטערת, אך זה אינו משחק," היא אמרה ובקולה נשמעה מעט תקיפות, "זוהי ספינת פאר אמיתית, שבאמת שטה בים," היא הסבירה לנו כאילו
אנחנו ילדים קטנים.
"אלו באמת אנחנו," אמרתי בלי שמץ של עלבון וניסיתי להישמע רגוע ככל האפשר, "הבעלים הקודמים לא אמרו כיצד עליכם לברר מי הם באמת חמשת הבעלים החדשים?"
"טוב, האמת שכן, אך זו דרך כל כך מוזרה…" אמרה דורין ונענעה בראשה, "איזו שטות שהאחד ששמו לאה יצטרך למצוא מקום מסויים מאוד באחד ממאות החדרים שבספינה תוך 10 דקות… נו באמת… אילו שטויות… אז מי מביניכם הוא כביכול לאה?" היא שאלה בלגלוג.
"אני," נהמתי, והיישרתי אליה מבט מלא ביטחון, למצוא את המקום בעזרת השביל יהיה קלי קלות.
"אני מקווה בשבילכם שאתם לא משקרים!" היא נעצה בנו עיניים חודרות, "אני אמורה לחכות כאן לתיירים ואת זה להשאיר למחלקה המעצבנת ההיא! אך כיוון שאני לא רואה אף אחד שמתקרב לאזור, אני לא חושבת שזו תהיה צרה גדולה אם איעלם ל-10 דקות… אבל קדימה!" היא דחקה בנו, "אין לי את כל היום…"
נכנסנו אל תוך הספינה המפוארת, ודורין אמרה: "בסדר, חמוד, אתה יכול לצאת לדרך- עכשיו!"
עקבתי בקלילות אחרי השביל, בעוד השאר דוהרים מאחוריי, לבסוף הגענו אל… חדר ההגה. התקרבתי אל ההגה, שהיה המקום המדויק שאליו הוביל השביל, שם הוא גם נעצר, אך כבר ידעתי שזה חסר סיכוי. דורין צקצקה בלשונה, "אז אני מניחה שכאן נגמר משחקכם הקטן חמודים, רדו מהספינה עכשיו, ועוד תוכלו לחזור לעניינכם בשלום, אך אם תבחרו להישאר למשך כל עשר הדקות, תזכו להכיר את שלל העונשים היצירתיים שלנו, לאנשים בדיוק כמוכם שמנסים לרמות אותנו!"
היה ברור שדורין פשוט רוצה שהם ירדו מהספינה, אך נשמע שהיא דיברה אמת לגבי העונשים, אף על פי, שלפי מה שכבר הבנתי לגבי המאה ה-21, זה כנראה לא חוקי. ובכל זאת, ברור שאנחנו אלו שלידייהם מסר הבעלים המסתורי את הספינה, אך מי הוא אותו בעלים מסתורי? אולי הוא בעצם לא פועל לטובתינו? אולי הוא רוצה שנצהיר שאלו אנחנו, ניכשל,
ונבצע את העונשים? אך בעצם השביל הוביל אותנו לכאן, ומשום מה, הרגשתי שאני יכול לסמוך על השביל.
"יש לנו 10 דקות," אמרתי, "ואנחנו נשתמש בכולן!"
דורין צחקה צחוק קטן, "אני מבינה שאתם כנראה מעוניינים לקבל את העונשים שלנו, אל דאגה!" היא אמרה, "אתם תקבלו! בחפץ לב! ובכל זאת, הייתם יכולים פשוט להישאר באזור התיירים…" היא נאנחה ונענעה בראשה, "אבל בסדר חמוד, רצית את כל 10 הדקות שלך, אז כדאי לך למהר, נשארו לך רק 5!"
מיהרתי לחשוב, ידעתי שלא הגענו לכאן סתם, אבל היו לי רק 5 דקות, הבנתי שזה חייב להיות השביל, אם משהו אחר היה אמור להוביל אותי הוא כבר היה אמור להופיע. ופתאום נזכרתי בדקות הספורות שבהן הייתי מהופנט, איך ראיתי את הכל דרך הרבה יותר רבדים ואפשרויות. השביל עכשיו מראה לי רק איך להציל את האנשים הכלואים, אבל כבר הבנתי שזו לא המטרה כולה, יש משהו מעבר לזה.
נתנתי לשביל להפנט אותי. כעבור כמה שניות התחלתי לצעוד לעבר חדר לא ידוע, רק ידעתי שלשם אני צריך ללכת, חייב ללכת. לא ראיתי את מבטיהם של חברי ושל דורין בעודנו הולכים, כי הייתי חייב להתרכז, אך זה דווקא חבל, היה משמח לראות את מבטי הפליאה של דורין ככל שהתקרבנו לחדר המסתורי.
הגענו, ושבתי להביט בדורין, אשר גמגמה: "טוב… אז אני מבינה שאלו באמת אתם…" ונענעה בראשה כהרגלה. "אוקיי… אז… הספינה שלכם!" היא מיהרה לרדת מהספינה והשאירה אותנו סוף סוף, לבד. הבטנו זה בזה בדממה, עד שלבסוף נרקיס דיבר: "לאה, אתה צריך לראות את זה, יש כאן מכתב, ואני די בטוח שהוא בשבילך."
הוא נתן לי אותו, היו בו שלוש מילים בלבד, הקראתי אותו בקול:
"בקרוב תזהה אותי. מה לדעתכם זה אומר?" שאלתי, "מי בכלל כתב את המכתב הזה? ומ-"
"טוב, זה די ברור, לא?" קטע אותי טריסטן, מי עוד היה יכול להשאיר כאן את המכתב הזה? זה
בטוח הבעלים הקודם!" הוא אמר בביטחון.
"אני מניח שזה אפשרי," אמרתי לאחר חשיבה של כמה דקות, "אבל זה עדיין לא מסביר למה הוא השאיר לי את ההודעה הזאת, ומה זאת אומרת "אזהה?" הבטתי באחרים בתקווה, אך גם להם לא נראה שיש תשובות. "תקשיבו," אמר לבסוף טריסטן, לא נראה לי שנצטרך לחכות הרבה זמן כדי לגלות. בואו, נלך לישון, ומחר כבר נקווה שנגלה הכל". כולנו הסכמנו להצעה, אבל לא בלב שלם, משום מה, הייתה הרגשה נוראה שמשהו הולך להשתבש…
התעוררתי למחרת עדיין קצת מיואש, אך מלא כוחות מחודשים. לא עבר הרבה זמן, ופתאום שמעתי דפיקה בדלת. "יבוא," אמרתי, תוהה מי זה יכול להיות… הדלת נפתחה, ואל החדר נכנסה… ירח.
"אממ… כן? שאלתי.
ירח לא הספיקה לענות והחלטתי לשאול אותה, "תגידי ירח, את יודעת מיהו האמיתי שאותו רצה נרקיס להציל?"
"למה אתה שואל אותי?" היא שאלה, "תשאל את
נרקיס.
"אה לא, זה בסדר," התנצלתי, "פשוט חשבתי שאולי את יודעת, כי אתם נראים לי די מקורבים, אתם זו-"
"לא!" היא אמרה בצעקה, היא בהחלט כעסה מאוד, אך האם נדמה שהוא שמע בקולה גם עצב?
"למען האמת, אני יודעת מיהו האמיתי שעליו דיבר נרקיס," היא אמרה, ללא ספק בניסיון להחליף נושא, "הוא התכוון לאיבן, אחיו של סביו."
"והאיבן הזה," הרגשתי צורך לוודא, "הוא היום צב?"
"אכן כן," אמרה ירח בצער, "הוא בכלל לא בחר את ג'ים בגלל היותו חזק, הוא פשוט זה שהכי הזכיר לו את איבן."
"אבל אני עדיין לא מבין," אמרתי, "איך נרקיס יכל לזהות את איבן? איך הוא ראה אותו? ואיך בכלל הבנתם שדווקא הוא זה שצב?"
"טוב," אמרה ירח, אני מניחה שאצטרך לספר לך את כל הסיפור… הכל התחיל כשילד
מהכיתה המקבילה בבית ספרי ניסה נואשות לדבר עם ילד מכיתתי, היחיד שהסכים לדבר איתי, נרקיס. לילד מהכיתה המקבילה קראו טריסטן. הוא התחיל לספר לו סיפורים מוזרים על חזיונות שמראים לו שישנה קבוצה של נערים יהודים מתקופת השואה שנהפכו לצבים. נרקיס ניסה להתחמק מהילד המשוגע ולא הבין מה הוא רוצה דווקא ממנו, הם לא היו חברים לפני, עד ליום שבו טריסטן אמר שאחד הצבים הוא איבן. נרקיס לא הבין איך יכול להיות שהוא יודע מי זה איבן, הוא לא סיפר על כך לאף אחד. כך יצא שנרקיס החל קצת… להאמין לסיפורים. ואתה צריך להבין עוד משהו, נרקיס הוא יתום, אין לו אף אחד."
בבת אחת כל הטינה שהרגשתי כלפי נרקיס מאז שלא האמין שאני באמת יכול לעזור להם, נעלמה כלא הייתה, למעשה התחלתי להרגיש רחמים כלפיו. לא ידעתי כיצד להגיב, החלטתי פשוט לתת לירח לסיים את הסיפור.
"ברגע שהוא הבין שיכול להיות שיש לו קרוב משפחה שעדיין בחיים, הוא החליט שיעשה הכל
כדי להצילו. ואני, כמו חברה טובה, הסכמתי לעזור לו, טריסטן הצטרף אלינו כי רק הוא יכל לראות את החזיונות, ויחד הצלחנו להציל אותך ואת ג'ימי, בתקווה שיום יבוא ונוכל להציל גם את שאר הצבים, להציל את איבן."
פתחתי את הפה לומר משהו אך ירח כבר שבה ודברה: "בגלל הסיפור הארוך שכחתי משאלתך הראשונה! כיצד נרקיס ידע איך איבן נראה? לשאלה הזאת, לפחות, יש תשובה קצרה, הייתה לו תמונה… למען האמת, היא ממש כאן…" היא הכניסה יד לכיסה, הוציאה משם פיסת נייר קטנה ובה תצלום ישן ודהוי, והראתה לי אותה. למרות גילו הרב של התצלום היה קשה לא להבחין בדמיון בין נרקיס למצולם, הם היו כל כך דומים… רציתי לומר זאת לירח אך באותו רגע נשמעה זעקה אשר לא בישרה טובות, זעקה של נרקיס.
באותו רגע לא חשבתי על כלום, רצתי לאורכה של הספינה המפוארת והבטחתי לעצמי שנרקיס יזכה לראות את איבן, גם במחיר חיי.
הגעתי למקום שממנו נשמעה הזעקה ומולי
נגלה מחזה מבעית. נרקיס, טריסטן וג'ימי עמדו בשורה, קשורים בחבל ארוך במיוחד, ולידם עמדה וצחקה כמטורפת, דורין.
"למה עשית להם את זה?" שאלתי, "איך הגעת לכאן בכלל?"
"הכל בזכות הגבירה" ענתה.
לא ממש התייחסתי לתשובתה, במקום זה רצתי להתיר את קשרי החבל, ירח, מיהרה לעזור לי. ניסינו לשחרר אותם ולמען האמת, גם כנראה היינו מצליחים, אלמלא הם היו נאבקים בנו. הם בהו באוויר במבטים מזוגגים, כאשר מדי פעם מלמלו דברים כמו: "איבן, אתה כאן?" את זה כמובן מלמל נרקיס, או "הביאו לי אוכל, משרתים"! את זה כמובן מלמל ג'ימי. הבטתי בהם בחוסר אונים, ואז נזכרתי בדבריה של דורין. "מי היא הגבירה הזאת שלך?" שאלתי.
"אה," היא חייכה אליי, אני חושב שאתה מכנה אותה "המדענית."
באותו רגע קפאתי במקום, הייתי משותק, לא הבנתי איך יתכן שהיא עדיין חיה, הרי היא הייתה מבוגרת כבר בשנות ה-40 של המאה הקודמת!
אך זה לא שינה דבר, היא חיה, והיא מעורבת בכל העניין. "מה היא עשתה להם?" שאלתי, מוכן לתקוף.
דורין צחקה צחוק זדוני, "נראה לי שאתה יכול לשאול אותה בעצמך."
"תפסיקי לשקר!" צעקתי, "אין כאן אף אחד חוץ מחבריי הקשורים, ממני, ממך ומ… ירח." עוד לפני שסיימתי את המשפט הבנתי שדורין לא שיקרה, הגבירה שלה, המדענית שהשאירה אותי 80 שנה בדמות צב, זאת ירח.
"את," נהמתי לעברה.
"אני," היא אמרה בשלווה.
"מה עשית להם?" שאלתי את השאלה שאותה בכלל רציתי לשאול.
"נתתי להם לחוות את המשאלות שלהם, טריסטן תמיד רצה להיות מיוחד, לכן גם שתלתי במוחו את "החזיונות", ועכשיו הוא רואה את עצמו מיוחד גם בדברים אחרים. נרקיס תמיד רצה לראות את משפחתו, לכן גם שתלתי בחזיונות שדווקא קרוב משפחתו של נרקיס הפך לצב, כעת הוא רואה את עצמו פוגש את
משפחתו כולה. וג'ימי, ג'ימי תמיד רצה להיות איזה מלך מטופש, והוא הרי כאן רק בגלל שנרקיס הזה, חשב שהוא איבן, שבכלל לא היה שם!" היא החלה לצחוק צחוק מרושע.
לא האמנתי, לא האמנתי שזה יכול להיות, אבל אז נזכרתי במכה בראש שקיבלתי "בטעות" מירח רגע לפני שפתאום יכולתי לראות את השביל המוזהב, אז לא קישרתי בין הדברים, אבל עכשיו זה נראה לי מובן מאליו…
"אתה מבין לאה," היא אמרה משסיימה לצחוק, "משאלותיהם הטפשיות הן שהובילו אותם למשימה המגוחכת הזאת, וכעת גם יביאו אותם לסופם.
"לסופם? מה זאת אומרת? את מתכוונת להרוג אותנו?" שאלתי בבהלה.
"רק אותם, לאה, עליהם להיענש! טריסטן כמעט הרס לי את התוכנית כשהוציא אותך מההפנוט, נרקיס עשה אותו דבר כשהציל את ג'ימי במקומך, למזלי ניחשתי שדבר כזה יקרה ולכן זרקתי עוד בקבוקון בקרבת מעבדתי הישנה, בתקווה שטריסטן ימצא אותו…
וג'ימי, אני מניחה שהפעם דווקא תסכים איתי, הוא פשוט טיפש אחד גדול…" היא צחקה עוד כמה שניות ואז שבה ודיברה: "ולמען האמת, יש עוד סיבה שבגללה לא אהרוג גם אותך, והיא… היא… שאני אוהבת אותך לאה.
בהיתי בה בהלם, אבל אז נזכרתי בהפנוט המוזר שחוויתי, והבנתי שזה היה ניסיון שלה לגרום לי לחבב אותה, בגלל זה היא כעסה על טריסטן על שהפר אותו, וכששאלתי אותה אם היא ונרקיס זוג, היא לא הייתה עצובה בגלל שהיא אינה חברה של נרקיס, היא הייתה עצובה כי היא הניחה שזה שאני שואל זאת אומר שאיני מחבב אותה! אבל זה העניין, אני כן חיבבתי אותה. אמנם לא בתור המדענית כמובן, אבל בתור ירח, אפילו עכשיו, כשהיא מוכנה פשוט להרוג את חברינו, לא יכולתי להתעלם מהפרפור שעשה לבי.
כנראה הראתי זאת, כי כעבור רגע היא חייכה אליי ואמרה: "אני שמחה שגם אתה מרגיש ככה."
היא החלה להתקרב אליי אך עצרתי אותה באמצע: "ובכל זאת, אסכים לכך רק לאחר
שתשחררי את חברינו".
"אעשה זאת בשבילך, לאה," היא אמרה, "הכל בשבילך, אך קודם אני רוצה שתוכיח לי שאתה באמת רוצה בידי."
הסכמתי לעסקה, והחלנו לצעוד ולפטפט שלובי ידיים, לרגע הבטתי בדורין ושאלתי את ירח: "ממתי היא עובדת איתך?"
"קצת אחרי שנפגשנו איתה העסקתי אותה, היא הייתה אמורה לשמור שהשלישייה הזאת לא תפריע לנו בזמן שאני חושפת את אהבתי… נראה שהיא לא ממש עמדה במשימתה… אבל מה דעתך על ספינתי המפוארת, אני כמובן הבעלים "הקודמים" שלה… היא סיפרה, "יפה לא?".
"אממ… כן, יפה מאוד," עניתי.
לבסוף היא אמרה: "אתה יודע לאה, כבר מזמן שאני מדמיינת את הרגע, שבו שפתיי יגעו בשפתייך…"
"כן," אמרתי לאחר שתיקה קצרה, "גם אני".
היא לא ענתה, רק החלה להתקרב אליי עוד ועוד. ממש לפני הרגע האחרון, שאלתי אותה:
"את באמת אוהבת אותי?" ציפיתי שהיא תכעס שעצרתי את הנשיקה באמצע, אולי אפילו לא תסכים לדבר איתי יותר. בהחלט לא חשבתי שהיא תיראה כאילו… כאילו יש משהו שהיא מתלבטת אם לגלות לי. "למען האמת, לא" היא אמרה לבסוף. הייתי צריכה לנשק אותך כדי להשיג סוף סוף את מה שלו ייחלתי."
"מה זה?" שאלתי, עוד לא מכיר בהפתעה המאכזבת.
"למות," היא אמרה בשקט. "אתה מבין לאה, לפני שנים רבות, במהלך מחקר שלי, התמזגתי עם מדוזה, מדוזה מאוד מסויימת, שלעת זקנה הופכת את עצמה שוב לתינוקת, וכך, לכאורה, חיה לנצח. בהתחלה נהנתי מכך, אך כעבור מאות שנים… אתה מבין, ההתמזגות לא הייתה מושלמת, בכל פעם שנולדתי מחדש, רק באזור יום הולדת 10 שלי הייתי נזכרת בחיי הקודמים… ניסיתי להיהרג בכל כך הרבה דרכים, אך נראה שהמדוזה נוקמת בי על כך שהתמזגתי איתה, והיא לא אפשרה לי למות, בשום דרך. אך יום אחד הבנתי שאם אקח ילד או ילדה, אהפוך
אותם לצב, ולאחר כמה זמן אחזיר אותם לבני אדם, יהיה בידיהם הכוח להרוג אפילו אותי, כי צב הוא חיה שחיה זמן רב, מה שאומר שהחזרה לבן אדם, מקצרת את חייו וזה בדיוק מה שגם אני רוצה. וכך עשיתי, הפכתי למדענית במחנה העבודה והפכתי רבים מכם לצבים כדי שבבו העת אוכל לבחור באחד המתאים, ניחשתי שאם תיעלמו רק יחשבו שברחתם ואף אחד לא באמת יחפש אתכם לאורך זמן. חיכיתי כמה עשרות שנים, ואז, כעשור לפני שהתכוונתי להחזיר אחד מכם לבן אדם, קרה דבר נורא, הפכתי, בפעם המי יודע כמה, לתינוקת. גם עכשיו אני עוד לא זוכרת דברים רבים, לדוגמה, איך נראו הילדים שהפכתי לצבים, מלבד ג'ימי כמובן, כי אותו ראיתי גם בחיי האלו, ומלבדך, למרות שאותך זכרתי גם לפני שראיתי אותך שוב. הבנתי שאתה האחד המסויים שאני זקוקה לו, כיוון שלמרות שאני רוצה למות, אינני רוצה למות אלמונית, אני רוצה שיזכרו אותי, כפי שאני זכרתי אותך. לא עבר הרבה זמן והצלחתי לגייס שני משרתים טיפשים, נרקיס וטריסטן, לאחר
שהצלנו אותך, ולצערי הרב גם את ג'ימי, הייתי צריכה לחכות מעט, כי ידעתי שבשביל להשתמש בכוחך יהיה עליי, למרות הצער הרב שבכך, לנשק אותך, ולכן הייתי צריכה לכבוש את ליבך. ואכן הצלחתי, אני מבינה, אך בסוף מסתבר שאתה לא טיפש מוחלט והבנת שאיני מאוהבת בך. אך אין זה משנה, אתה כבר לא באותו מצב כמו קודם, אנחנו בלב האוקיינוס, אין לך לאן לברוח, אם לא תרצה לסיים את חייך כמו חברייך, תהיה חייב לנשק אותי," ואז היא עיוותה את פניה בחלחלה.
לא ידעתי איך להגיב, כעת כבר לא היה דבר שרציתי פחות מאשר לנשק אותה, אבל ידעתי שאם אני לא אעזור לה למות, היא תמצא מישהו אחר שיעשה את זה. ובדרך תפגע ותהרוג אנשים תמימים שכנראה דווקא לא רצו בכך.
התקרבתי אליה לפני שאספיק להתחרט ונישקתי אותה. זאת הייתה הנשיקה המגעילה ביותר בעולם, שנינו ניתקנו את השפתיים כמעט מיד, ירח הביטה סביבה באושר, צוחקת כמופרעת, אני לא הייתי מוכן לעמוד לידה עוד
לרגע אחד, ובלי לחשוב צללתי אל מי האוקינוס. הבנתי, מדוכא, שאף אחד מחבריי לא ישיג בסוף את משאלת ליבו, גם אם כנראה לא הייתה מתגשמת, עכשיו זה סופי. חבריי לשעבר לכלוב לא יזכו לצפות בשמחה של האנשים בעולם, כפי שייחלתי. רק ירח, דווקא ירח, זכתה במשאלת ליבה המשונה. עכשיו הבנתי שהעצב שהרגישה ירח כששאלתי אותה עליה ועל נרקיס היה בגלל אותה סיבה שבגללה חשבתי בהתחלה, היא אכן אוהבת את נרקיס, ובכל זאת מוכנה להרוג אותו כי הוא הציל את ג'ימי, הציל אותו רק כי היא גרמה לו לחשוב שאיבן עודנו בחיים. הכל בגללי, בגלל שהתפתיתי, בגלל המשאלה הדפוקה הזאת! הייתי צריך פשוט להישאר צב בכלוב. הייתי בטוח שאמי התכוונה למשאלה שרציתי להיפטר ממעמסת העבודה במחנה, אך היא התכוונה למשאלה לחזור להיות בן אדם. בגללי כולם נפגעו… נאנחתי בפעם האחרונה בחיי, אתם מבינים, אין הרבה מה לעשות כשאתם מחכים למותכם בקרקעית האוקינוס, וזאת בעיה, כי אז אני נאלץ לחשוב.