צמיד המשאלות מאת אורי קרמר, אדם קרמר, עפרי שמחוני

פרק ראשון : גטסו

קולה של אמא פילח את חלומו כמו קרח שנשבר.
"גטסו! זה הזמן לקום! היום המבחן הגדול שיקבע אם אתה מוכן לשרת כנינג’ה. אתה לא הולך לאחר לזה!"

הוא התהפך במיטה, מסרב להאמין שהגיע הבוקר.
"אני קם, אמא…" מלמל, מכסה את פניו בכרית. אבל בפנים ליבו דהר מהתרגשות.

טוק־טוק־טוק.  "גטסו? אתה מוכן?" נשמע קול מוכר מאחורי הדלת.
"עוד רגע!" הוא קרא, מחפש את הסרט עם סמל כפר המים. "טוב לשמוע אותך, טינו."
"גם אותך. אתה מתרגש?"
"ברור! התאמנתי כל הקיץ על טכניקה חדשה. סוף־סוף הצלחתי לשלוט בה."
"יפה. אבל אנחנו מאחרים, בוא נזוז!"
"אני בא! רק שנמצא שם את טיזונה."
"היא בטח כבר שם ממזמן."

השניים צחקו, הצחוק שחרר את המתח.

בכיכר האימונים טיזונה כבר חיכתה, ידיים שלובות, מבט חד.
"מה קורה לו? הוא מאחר בחצי שעה!" רטנה.

ממש באותו רגע הופיע הסנסייי, הוא היה גבוה, שיערו קוצני ולבש מעיל כחול כהה.
"שלום ילדים, סליחה, שכחתי שהיום מתחילים בתשע."

גטסו וטינו צחקו. טיזונה לא.

"ובכן," אמר הסנסייי, מבטו עובר ביניהם, "היום המבחן הגדול. אם תעברו אותו – תקבלו את קעקוע כפר המים ותהיו לנינג’ות רשמיים."

השלושה החליפו מבטים דרוכים. פתאום, כל מה שחלמו עליו עמד להפוך לאמיתי.

 פרק שני : קישמרו 

דפיקה נשמעה בדלת.
"רגע, אני כבר פותח," קרא קישמרו, נשם עמוק ופתח. מולו עמדה נערה צעירה, שיערה אסוף, לבושה במדי בית החולים של כפר האוויר.
"שלום," אמרה בקול שקט. "אני שינה, אחות בבית החולים. באתי לעדכן אותך לגבי אביך."

הלב שלו צנח. "מה שלומו?" שאל בדאגה,
שינה השתהתה, ואז אמרה ברוך:
"מצבו מחמיר. לא בטוחה שיחזיק מעמד עוד חודש. הוא אדם חזק, אבל המחלה קשה, ולצערנו אין לה תרופה."
היא הביטה בו בחמלה.
"אני מצטערת, קישמרו."
"תודה, שינה," ענה, וסגר את הדלת.

הוא נשען על הקיר, מבטו לתקרה, מתאמץ לעצור את הדמעות.
"אבא שלי הוא האדם הכי חזק שאני מכיר. שום מחלה לא תהרוג אותו," לחש, אבל בתוך תוכו הפחד גבר.

זיכרון חד עלה בו.
ילד קטן על פסגת הר, הרוח נושבת בעוצמה סביב.
"אנחנו חייבים להגן על קישמרו," צעק אביו.
"הם חמישה נינג’ות," אמרה אמו בחרדה.
"יש לנו סיכוי רק אם נילחם יחד," השיב האב.

צילצול שעון החזיר אותו למציאות.
"נכון! היום מבחן הנינג’ה הגדול!"
הוא לבש את גלימתו ופרץ בריצה, הרוח מפזרת את שיערו.

בחצר האימונים חיכו כבר ג’ידה וג’ידו, ולצידם הסנסייי, גבר שנראה כמי שנולד לרוץ מהר יותר מהרוח.
"בוקר טוב סנסיי, בוקר טוב ג’ידה, ג’ידו!" קרא.
"בוקר טוב, קישמרו," השיב הסנסייי, עיניו חדות כעיני ציפור. "חיכינו לך."
"סליחה על האיחור," התנשף.
"לא נבזבז זמן. היום המבחן שלכם," אמר הסנסייי.

שלושתם שתקו במתח.
"מבחן שיקבע אם אתם ראויים להיות נינג’ות של כפר האוויר. קעקוע הכפר יהיה שלכם אם תעברו."

קישמרו הרגיש את ליבו דופק בעוצמה. זה הרגע האמיתי

פרק שלישי : טטה

האור בכפר הצל תמיד היה עמום. גם בבוקר, השמש בקושי חדרה את הערפל שכיסה את הרחובות.

בבקתה קטנה התעורר טטה כשנחשו הקטן, סן־סן, התפתל סביב צווארו.
"די! סן־סן, זה מדגדג!" הוא צחק וניסה להשתחרר מלפיתתו, אך הנחש הידק את עצמו שוב.
"אה, נכון… היום מבחן הנינג’ה שלי!"

הוא קם במהירות, התלבש, הצמיד את סמל הכפר לכתפו ויצא בריצה, כשסן־סן כרוך על זרועו כאילו היה צמיד.

בחצר בית הספר כבר חיכו דיידרה וקימה. דיידרה נשען בצל עץ עתיק.
"טוב שבאת בזמן, טטה" אמר דיידרה בציניות, "ההורים שלך לא העירו אותך?" לגלג.
"אל תדבר על ההורים שלי!" טטה התפרץ.
"מה תעשה לי, פחדן?" דיידרה צעד קדימה.

"די!" קימה נעמדה ביניהם, והביטה בהם בעיניים נחושות.
"סנסיי מחכה בכיתה ואתם מתנהגים כמו ילדים קטנים."

השלישייה צעדה ביחד פנימה. הסנסייי עמד מולם, עיניו חודרות.
"קימה, תודה," אמר בקור. ואז פנה לשניים: "מה חשבתם לעצמכם? נינג’ות נמדדים בקור רוח."
השניים הרכינו ראש. "סליחה, סנסיי."

"אם כך," המשיך בקול יציב, "אתם יודעים שהיום מבחן הנינג’ות. רק מי שיעבור יישא את קעקוע כפר הצל."

השלושה הביטו בו, ואז זה בזה. אפילו סן־סן שחרר נשיפה שקטה. המשחק נגמר, עכשיו זה אמיתי.

 פרק רביעי : מבחן המים

המים באגם היו שקטים. גטסו, טיזונה וטינו עמדו מול סנסיי שהחזיק מגילה, מבטו רגוע.
"המבחן פשוט," אמר. "עליכם לגעת בי. הבעיה שאני אהיה מתחת למים, ואתם לא יכולים לגעת במי האגם."

"מה?!" שאלו יחד.
הוא חייך, וצלל במי האגם.

"זה לא הולך להיות פשוט," מלמל גטסו.
"איך ניגע בו בלי להירטב?" תהה טינו, ואז ניצוץ הבזיק בעיניו. "אולי… נדוג אותו?"
גטסו וטיזונה פרצו בצחוק.
"אני רציני! כשדגים דג לא נוגעים במים."
"אתה מציע לדוג את סנסיי?" אמרה טיזונה.
"למה לא?!" חייך גטסו.
"למזלכם," אמר טינו, "אני תמיד סוחב חכה."
"אני לא רוצה לדעת למה," מלמלה טיזונה.

הם התמקמו וזרקו חכה. דקות הפכו לשעה.
"אולי נוותר," נאנח גטסו.
"רגע! תפסנו משהו!" קרא טינו. השלושה משכו יחד, וגופו של סנסיי עלה מן המים.
"תפסתי אותו!" קראה טיזונה ונגעה בכתפו. השניים הצטרפו, אך מיד, פוף! סנסיי נעלם.
"כפיל מים…" לחש גטסו.
"זלזלנו בו," אמר טינו.

"יש לי רעיון," אמר גטסו. "גם אנחנו ניצור כפילת מים של טיזונה".

"אני מבינה למה אתה מתכוון" אמרה טיזונה, ומיד הופיעה כפילת מים, דומה לה לחלוטין.
"מי האמיתית?" שאל טינו.
"זו שלא תיגע במים," אמרה וחייכה.

הכפילה התקרבה לאגם. "סנסיי! גטסו וטינו רבים מאחור, זה מסוכן!"
"ואיך אדע שאת לא מנסה להוציא אותי?" חשד.
"נכנסתי למים ופסלתי את עצמי. אם זה היה שקר, לא הייתי מסתכנת."
סנסיי שתק, ואז עלה לראות. ברגע שהופיע, גטסו וטינו קפצו עליו, נוגעים בו במהירות.

"עברנו את המבחן!" קראו.
"אבל טיזונה נגעה במים."
"זו הייתה הכפילה," חייך טינו.

סנסיי צחק. "יפה מאוד. עברתם. מהיום אתם נינג’ות רשמיים, וזכאים לקעקוע כפר המים."

"יש!" שלושתם צהלו, לראשונה מרגישים לוחמים אמיתיים.

 פרק חמישי : מבחן הצל

שלושת הנינג’ות הצעירים מכפר הצל: טטה, דיידרה וקימה, עמדו מול סנסיי, מתוחים ונרגשים.
"היום תעברו מבחן," אמר בקול יציב. "לא מבחן כוח, אלא של חכמה, שיתוף פעול וסבלנות. רק אם תעברו, תיהיו ננינג'ות רישמיים, וזכאים לקעקוע כפר הצל."

"מה המבחן?" שאלה קימה.
הסנסייי הצביע על שורת עצים. "עליכם לעבור מהצל הזה לצל שמעבר לגבעה. אסור שהשמש תיגע בכם אפילו לרגע."

ביניהם השתרע שביל חשוף ומואר.
"אז מה, לרוץ?" שאל דיידרה.
"אסור לרוץ," השיב הסנסייי.  הוא הסתובב והתרחק.

"אולי נבנה משהו שיחסום את האור," הציעה קימה.
"אני אנסה," אמר טטה, שלח חוט צל קדימה, אך ויתר לאחר מספר רב של ניסיונות כושלים.
"לא מספיק חזק. תן לי," אמר דיידרה, וגם הוא ניסה ארוכות, ונכשל.

"זה טיפשי," מלמל דיידרה.
"אתה פשוט מתוסכל," עקץ טטה.
"אתה בקושי הגעת לחצי מטר!" רתח דיידרה.

עיניהם הבהיקו בזעם.
"די כבר!" קראה קימה, אך השניים כבר זינקו זה על זה ונפלו החוצה, על השביל. הם קפאו במקומם.
קימה הסתובבה לאחור. "נכשלנו."

כעבור רגע חזר הסנסייי.
"אתם חושבים שנכשלתם?" שאל.
"כן," אמרה קימה. "הם יצאו מהצל."
חיוך קטן עלה על פניו. "תסתכלו סביבכם."

השמש כבר שקעה. הצל הארוך כיסה את הדרך.
"המבחן לא היה לעבור… אלא לחכות. לפעמים הדרך הנכונה היא לא, לפעול – אלא לדעת מתי לא לפעול."

לפני שהשלישייה הלכה, עצר הסנסייי את טטה.
"המנהיג ביקש לראות אותך. לבד."
"למה?" הופתע טטה.
"הוא אמר שאתה מוכן לשמוע דברים… שעד עכשיו לא היית מוכן להם."

פרק שישי : מבחן האוויר

"סנסיי, למה קראת לנו לכאן? ומה זה הכלוב הענקי הזה?" שאל קישמרו, מביט סביבו בתדהמה.

"הכול חלק מהמבחן שלכם," ענה הסנסייי, פניו חתומות כרגיל.

"כולנו כבר כאן, אז בוא נתחיל?" אמר ג’ידו, קופץ על קצות אצבעותיו מרוב התרגשות.

"אנחנו מחכים לאורח מיוחד," ענה הסנסייי.

"מי זה, סנסייי?" שאלה ג’ידה בסקרנות.

"תכף תראו…" הוא חייך קלות, וכמו בקסם דמות מרשימה הופיעה מאחורי הכלוב.

שלושתם יחד קראו: "זה… מנהיג הכפר!"

"שלום ילדים," אמר המנהיג בקול עמוק. "המבחן שלכם פשוט, אני אשחרר את ציפור הטקי-טקי בתוך הכלוב הזה. הציפור הזו היא המהירה ביותר בארץ האוויר, ובעלת חשיבות סמלית לכפר שלנו. יהיה עליכם לגעת בה. רק אם כל אחד מכם יצליח לגעת בה תוך שעתיים,  תזכו לקבל את קעקוע כפר האוויר, ותהפכו לנינג’ות."

"זה לא נשמע כל כך קשה," אמר ג’ידו בביטחון.

"אז בואו נתחיל," הכריז הסנסיייי.

שלושתם יחד: "כן"

ברגע שהשלושה נכנסו אל הכלוב, הדלת נסגרה מאחוריהם.

"אוקיי חבר’ה, עכשיו שאנחנו בפנים, אין דרך חזרה," אמר ג’ידו.

"הדלת שם…" הצביעה ג’ידה.

"כן… אני יודע… זה היה בשביל הדרמה," מלמל ג’ידו במבוכה.

"ועוד דבר," קרא הסנסיייי מבחוץ, "שכחתי לומר לכם שיש בפנים כמה מלכודות, אז תהיו זהירים."

"באמת, סנסייי?" ג’ידה התעצבנה. "זה לא מסוג הדברים ששוכחים בדרך כלל."

"אל תדאגי, אני אציל אותך אם תפלי למלכודת," אמר ג’ידו בקריצה.

"זה… זה די נחמד מצדך, תודה," ענתה ג’ידה, נבוכה.

"אה… את לקחת את זה ברצינות? אני צחקתי!" חייך ג’ידו.

"ג’ידו!" נזפה בו, וגבתה קפצה מעצבים.

קישמרו התערב: "חבר’ה, תירגעו. אנחנו צוות, וזאת הדרך היחידה לעבור את זה. אף אחד לא נופל, אף אחד לא ננטש. קודם כול – תוכנית."

"אני אומר פשוט לרוץ ולתפוס אותה," הציע ג’ידו. "כמה קשה זה כבר יכול להיות?"

"אין סיכוי שזה יעבוד," אמרה ג’ידה. "הציפור מהירה בטירוף, סנסייי לא סתם בחר אותה."

"נכון," הסכים קישמרו. "אנחנו צריכים גישה אחרת."

"אתם שניכם פשוט שונאים את הרעיונות שלי," נאנח ג’ידו. "טוב, לפחות נתחיל בלחפש אותה. אני אפילו לא יודע איך היא נראית."

"עכשיו כשאתה אומר את זה…" אמרה ג’ידה, "גם אני אף פעם לא ראיתי אחת. כדאי שנמצא אותה קודם."

כעבור כמה דקות של חיפושים, ג’ידה הצביעה בהתלהבות: "הנה! אני חושבת שראיתי אותה!"

"איפה?" שאלו השניים יחד, מתקרבים בזהירות.

"היא מהירה מדי…" ג’ידו נשף אוויר. "אין לנו סיכוי."

"יש לי רעיון," אמרה ג’ידה, "אבל הוא קצת… בעייתי."

"בשלב הזה, כל רעיון מתקבל!" אמר קישמרו. "קדימה, ג’ידה!"

"אני חושבת שאם נוכל ללכוד אותה ברשת, יהיה לנו הרבה יותר קל."

"רעיון טוב!" אמר ג’ידו, "רק חבל שלא הבאתי רשת…" הוא הביט בה באכזבה.

"אני חושב שאני יכול לעזור," אמר קישמרו. "זה הזמן לנסות את טכניקת קורי האוויר שלי. טקי-טקי, הנה אני בא! רשת קורי אוויר – צא!"

הרשת בלתי נראית של קורי אוויר התפשטה במהירות, ולרגע היה נדמה שהיא הצליחה ללכוד את הציפור.

"כל הכבוד, קישמרו!" קראה ג’ידה. "אתה חייב ללמד אותי איך עושים את זה, זה ממש מגניב!"

"חכו רגע" אמר ג’ידו, עיניו מצטמצמות. "מה היא עושה שם?"

הטקי-טקי התנערה, ובבת אחת קרעה את הרשת ופרצה החוצה.

"אני לא מאמין!" קרא קישמרו. "זה היה הסיכוי היחיד שלנו."

"ואין זמן לתקן," הוסיפה ג’ידה.

דינג… דינג… דינג…

הפעמון צלצל. המבחן נגמר.

השלושה עמדו בשקט, מאוכזבים.

המנהיג וסנסייי נכנסו אל הכלוב.

"אני מצטער," אמר סנסייי. "נכשלתם במבחן. תוכלו לנסות שוב בשנה הבאה."

השלושה השפילו מבט.

"קישמרו," הוסיף הסנסיייי, "תישאר פה עוד רגע. אני רוצה לדבר איתך."

ג’ידו וג’ידה אמרו יחד: "ביי, קישמרו…"

"ביי…" הוא מלמל. "מה רצית, סנסייי?"

"אני לא," ענה הסנסיייי. "המנהיג הוא זה שרוצה לשוחח איתך

פרק 7 : הפגישה

גטסו נכנס הביתה מותש מהיום הארוך. אמו חיכתה לו, בוחנת אותו במבטה.
"למה התעכבת כל כך?" שאלה. "כשאני ואבא שלך היינו בגילך, עברנו מבחן כזה וסיימנו תוך חצי שעה."
"אין מצב," גטסו נשען על הדלת. "המבחן שלנו היה כמעט בלתי אפשרי. הסנסייי קפץ לנחל ואמר שאנחנו צריכים לגרום לו לצאת מהמים."
חיוך חלף על פניה. "אני עוד זוכרת את המבחן ההוא איך לאבא שלך עלה הרעיון הגאוני הזה…"

"אמא אף פעם לא סיפרת לי מי היה חבר הצוות השלישי שלכם" שאל גטסו

 "קראו לו רוקאי הוא היה חזק בהרבה ממני ומאביך היה לו פוטנציאל אדיר אבל אז הגיעה מלחמת הנינג'ות הארורה שלקחה ממני את אביך. רוקאי נשלח בראש הכוח של הכפר שלנו אבל אחרי קרבות רבים נינג'ות מכפר החול הביסו אותו. הוא מת  כגיבור" אמרה אימו.

גטסו השתתק הוא ראה שאימו מנסה לעצור את הדמעות. ואז דפיקה בדלת.
"גטסו," קול הסנסייי נשמע, "מנהיג הכפר רוצה לראות אותך.

בכפר הצל, טטה פסע אל לשכת המנהיג, סן־סן כרוך סביב זרועו. ליבו פעם בחוזקה.
"שמעת פעם על צמיד המשאלות?" שאל מנהיג הכפר, קולו נמוך.
"קצת…" ענה טטה בהיסוס.
"אני שולח אותך למשימתך הראשונה כנינג'ה" הסביר המנהיג. 

טטה הופתע. "מדוע אני? דיידרה חזק ממני."
"הוא מסתמך על כוח. אתה חושב. לכן בחרתי בך."
טטה קימט את מצחו והרגיש את כובד האחריות, במיוחד כשחשב על הוריו שאינם. המנהיג דיבר ברצינות: "המסע שלך ייקח בערך שלושה ימים. תצעד לבדך עד הגבעות המושלגות. יעמדו מולך נינג’ות מנוסים, תצטרך להתגבר עליהם. אל תספר דבר לחבריך, רק למשפחה."
"אין לי משפחה," לחש טטה.
המנהיג שתק, ואז אמר בשקט: "אני מצטער. אבל דווקא משום כך, תמצא את הכוח לצאת."

בכפר האוויר, קישמארו דפק על הדלת ונכנס. מנהיג הכפר הביט בו בעיניים חכמות.
"למרות שלא עברת את המבחן, התרשמתי מקור־הרוח שלך. תגיד לי בבקשה, שמעת על אגדת צמיד המשאלות?"
"כן," השיב קישמארו. "קראתי עליה. אומרים שבמערה בראש ההר הגבוה ביותר מסתתר צמיד קסום. אף אחד לא יודע מה הוא באמת עושה."
המנהיג חייך קלות. "יפה. אני רוצה שתלך לשם."
קישמארו לא ענה. רק חשב על אביו החולה ששכב בבית החולים.
"זה מסע קשה," המשיך המנהיג. "שלושה ימים של בדידות ומכשולים. ייתכן שתיתקל באויבים. תישאר חד. ואל תספר לאיש חוץ מהוריך."
קישמארו השפיל מבט. "אמא שלי מתה מזמן. ואבא… לא יכול לשמוע כלום."
המנהיג השתתק, ואז אמר בתקיפות: "בכל מקרה, אתה יוצא לדרך בעוד שלושה ימים. תתכונן."

שלושה כפרים. שלושה נערים. 

משימה אחת – צמיד המשאלות חיכה להם בהרים המושלגים.

לפניהם עומד מסע שישנה את חייהם. 

פרק 8 : סערה בלב ים

הוא עמד זמן רב מול הדלת, אוחז בידית, שוקל אם לפתוח אותה או להישאר בפנים עוד רגע. לבסוף פתח אותה.

אמא שלו ישבה ליד השולחן, חותכת פירות. כשהרימה אליו את עיניה, עצרה.

"זהו?" שאלה בקול רך.

הוא הנהן.

היא קמה וליוותה אותו אל הדלת. בלי לומר מילה, היא חיבקה אותו חזק.

"כשתגיע לשם… תשלח מכתב," אמרה.

"אני אנסה."

הוא לא היה בטוח אם באמת תהיה דרך לתקשר. אף אחד מהכפר לא הלך כל כך רחוק. לא בימיו.

היא תחבה לידו שקית בד עם מעט אוכל לדרך.

"אל תשכח לאכול. ואל תנסה להיות גיבור."

חיוך עלה על פניו.

"אני רק מנסה להיות אני."

הוא יצא מהבית ופסע אל הדרך.

הנמל של כפר המים נראה תמיד סואן, אבל הפעם הוא הרגיש אחרת. אנשים התרוצצו הלוך ושוב, כאילו לא שמו לב לנער בן ארבע־עשרה עם תיק על הגב ומבט רציני בעיניים.

הוא פנה אל כמה סוחרים, שואל אם מישהו מהם יוצא בקרוב מהאי. רובם נדו בראשם – לא יצאו למסע ארוך כל כך, ובטח לא לכיוון הגבעות.

לבסוף מצא סירת דייג ישנה, שבדיוק היתה בהכנות להפלגה.

"אתה מפליג?" שאל את הדייג שעמד ליד הסירה.

"כן, אבל רק עד הים הפתוח. למה?"

"אני צריך לעזוב את האי. תוכל לקחת אותי עד היבשה הקרובה?"

הדייג הביט בו רגע ארוך.

"אתה יודע מה אתה מבקש? זה מסע של ימים. הים לא סלחן."

"אני יודע."

"ואתה לבד?"

הוא הנהן.

"אתה אמיץ… או טיפש."

"אני מקווה שהאפשרות הראשונה נכונה."

הדייג חייך חיוך קטן.

"תהיה על הסיפון תוך רבע שעה."

הסירה התרחקה מהנמל לאיטה. גטסו עמד בירכתיים והביט לאחור, אל הכפר, אל ביתו, אל אמו שנעלמה באופק. הוא לא הרגיש עצב. רק נחישות. זהו. אין דרך חזרה.

המסע בים התחיל בשקט. הים היה רגוע יחסית, והשמיים בהירים. הדייג, ששמו היה ברקן, לא היה איש שיחה. רוב הזמן שתק, או זמזם לעצמו שירים ישנים בשפה שגטסו לא הכיר.

בבקרים הוא התבקש לעזור: למשוך חבלים, למתוח מפרשים, לאזן את הסירה. בלילות היה מתכרבל בפינה עם שמיכה דקה, מנסה להירדם למרות הרוח הקרה והרעידות של הגוף.

בערב השלישי הגיעו רוחות חזקות. הגלים טיפסו, והערפל עטף את הסירה כמו שמיכה כבדה. ברקן צרח הוראות, וגטסו ציית בלי לחשוב. הוא היה רטוב עד לשד עצמותיו, חבול, מותש, אבל הוא לא ויתר.

"תחזיק חזק!" צעק ברקן כשהסירה התנדנדה בעוצמות שגטסו לא הכיר, "אם תיפול, אני לא חוזר לאסוף אותך!"

בלילה הרביעי, כששניהם ישבו על ארגזים, שקטים, שותים מים ומנשנשים שאריות לחם, ברקן אמר:

"ראיתי הרבה אנשים יוצאים לשם, מעטים מהם חוזרים. למה אתה הולך לגבעות?"

גטסו השתהה רגע, ואז אמר:

"אני לא מרגיש שאני שייך רק לכאן. משהו בי מחפש תשובה, או אולי דרך. אני לא יודע בדיוק, רק מרגיש שאני צריך ללכת."

ברקן הנהן, לא שאל עוד.

ביום החמישי עם הזריחה – השמש האירה חלושות – סוף סוף ראו את קו האופק מתחלף. יבשה! לא כפר, לא עיר, רק חוף פראי, שממנו עלו שבילים מתפתלים אל עבר גבעות מושלגות.

"זה המקום," אמר ברקן.

"אתה לא בא?" שאל גטסו.

"לא לשם, ילד. אני נשאר עם הים."

גטסו קפץ מהסירה למים הרדודים, ואז עלה לחול. הוא הביט לאחור, הספיק להרים יד לשלום לפני שהסירה הסתובבה ונעלמה בין הגלים.

הוא עמד לבד, רגליו על אדמה לא מוכרת. מולו השתרעו גבעות גבוהות, עטופות לבן, דוממות. הן לא הזמינו אותו, אבל גם לא הרתיעו. הן פשוט היו שם, מחכות.

גטסו לקח נשימה עמוקה. האוויר היה קר, שונה מהאוויר הלח של כפר המים. הוא שלף את המפה המקומטת מהתרמיל, כיוון את עצמו והתחיל ללכת. 

 פרק תשיעי : יער הצללים 

לפנות בוקר, כשהכפר עוד היה עטוף בערפל, יצא טטה מביתו עם תרמיל קטן. בתוכו מעט אוכל, מים, מגילה מהמנהיג וספרון ישן. סביב צווארו כרוך היה סן־סן, נחש המחמד שלו, דרוך ושקט.

הם פסעו ברחובות האפלים. טטה לא הביט לאחור, לא רצה לחשוב מה יגידו קימה ודיידרה אם יגלו שיצא לבד. בשער הכפר ישב שומר מנומנם שלא שאל דבר, וטטה יצא החוצה.

כעבור כמה שעות הגיע ליער הצללים. אפל גם ביום, קריר למרות הקיץ. העצים הגבוהים יצרו תקרה סגורה, האדמה כוסתה עלים לחים והצעדים נבלעו בקול עמום.
סן־סן החליק מטטה והתפתל קדימה.
"היער הזה חי," לחש טטה. "והוא לא שמח לראות אותי."

עם שקיעת השמש מצא מקום מנוחה בין שורשי עץ רחב. הוא לא הצליח להדליק אש, הענפים היו לחים מדי. הרוח נשבה באוזניו, ואז נשמע רחש. 

הוא זינק, שולף זוג חרבות דקיקות בגוון כחול־כהה. מבין הצללים הופיע זאב־צללים שחור, עיניו בוערות, גופו מתפוגג בקצוות.

טטה נשם עמוק. היצור הסתער. הוא הדף אותו בחרבות מוצלבות, נע בדיוק רב, לא בכוח. סן־סן זחל ונשף להרתיע.
הזאב תקף שוב, מהיר וחזק יותר. טטה התגלגל, קפץ על גזע וזינק מלמעלה, פגיעה. ניצוץ כחול התפרץ. היצור יילל ונעלם בצל.

טטה עצם עיניים, הקשיב, רחש מימין. הוא הסתובב והנחית שתי מכות צולבות. הפעם היצור התפוגג באוויר.
החרבות רעדו בידיו. סן־סן שב והתחכך בו.
"הבסנו אותו," לחש. "אבל זו רק ההתחלה."

הוא לא נרדם בלילה ההוא. עם אור ראשון המשיך בדרכו. ככל שהתקדם היער הלך והתדלדל, האור חזר, ציפורים שרו. גופו היה עייף, ונפשו דרוכה.

בצהריים, על גבעה מכוסה טחב, נגלה שדה פתוח, קצהו של היער. טטה עצר, הביט לאחור.
"את הלילה הזה לא אשכח לעולם" אמר. "אני מתקדם אל הגבעות".
סן־סן הרים ראש, כאילו הסכים.

טטה יצא מן היער. עדיין רחוק מהגבעות המושלגות, אבל כבר לא אותו נער שיצא בלילה הקודם.

 פרק עשירי : מעבר הרוחות

קישמרו עמד מול שערי כפר האוויר. רוח קלה פרעה את שיערו הבהיר. הוא סגר את תיק המסע שעל גבו, הביט לאחור בפעם האחרונה וצעד קדימה, לבדו.

לא היה מי שייפרד ממנו. אמו מתה כשהיה תינוק, ואביו שכב חסר הכרה בבית החולים נאבק במחלתו. אך קישמרו לא הרגיש לבד. הוא הרגיש מוכן.

הוא ירד מהמצוק הדרומי, הדרך הובילה למעבר צחיח, ממנו מתחיל השביל הארוך לגבעות המושלגות. לא היה שביל ממשי רק קול פנימי שהנחה אותו.

היום הראשון עבר בשקט. שמיים בהירים, רוח קלילה. בלילה פרש שמיכה דקה בין סלעים והדליק אש קטנה.
אך בלילה השני השתנתה הרוח. בערוץ צר שמע שריקות חדות כמו צעקות ילדים, אך המקום היה ריק. העננים נעו במהירות חריגה, ואז לפתע, שקט.

הוא עמד בלב "מעבר האוויר השבור", מקום שבו הרוחות לכודות ומשתגעות. פתאום שריקה אדירה, רוח עזה הדפה אותו הצידה כמעט אל התהום. הוא נאחז באבן, מתנשף.
סופות זעירות הקיפו אותו, דוחפות לאחור. היה עליו לפעול. הוא נזכר בטכניקה שלמד – ריכוך האוויר, טכניקה  שמייצרת שקט זמני.

הוא חיבר אצבעות, ריכז את האוויר ונשף נשיפה ארוכה. סביבו נוצר חלל רגוע, מספיק כדי לזחול קדימה ולעבור את המעבר.

עם בוקר, כשהשמש האירה את ההרים, הרוחות שככו. קישמרו עמד על סלע גבוה, מביט אל האופק, מכאן הגבעות המושלגות נראו בבירור.

הוא ידע שהאתגרים רק מתחילים, וחייך.
המסע שלו החל.

 פרק אחת־עשרה : אוויר, מים וצל 

השלג כיסה את פסגות ההרים. רוח קפואה נשבה מבין הגבעות, צמרות עצים התמלאו קרח. שלושה שבילים הובילו שלושה נינג’ות צעירים לאותו מקום, מרגלות ההרים המושלגים.

גטסו, מכפר המים, הגיע ראשון. גופייה כחולה, מימייה על כתפו. מימייה שמשמשת ככלי נשק לא פחות משהיא משמשת לשתייה. פניו שקטות, עיניו דרוכות.
קישמרו הגיע אחריו, צעדיו קלילים כאילו הרוח נושאת אותו. שערו הלבן התבדר, סכינים נחו צמודות למותניו.
לבסוף הופיע טטה, כולו שחור, חרבות על גבו ונחש כרוך סביב זרועו.

עיניהם נפגשו. לא נאמרה מילה. כל אחד הניח שהשניים האחרים אויבים.
"אתם באים לעמוד בדרכי?" שאל קישמרו.
"אתה זה שעומד בדרכי," השיב טטה.
גטסו שפך מעט מים ממימייתו ואלו מיד התגבשו לכוכב נינג'ה קטלני, אך רגע לפני הלחימה נשמעה יללת רוח. דממה. קישמרו הרים יד.
"אם היינו אויבים, כבר היינו נלחמים."
כלי הנשק חזרו למקומם. החשד נשאר.

בלילה הדליקו מדורה קטנה. חום האש בקושי התגבר על הקור. הם אכלו בשתיקה, עד שגטסו אמר:
"אז למה אתם מחפשים את צמיד המשאלות"
קישמרו חייך בעיניים עצומות למחצה. "אני רוצה לדעת מה הכוח שלו באמת."

"להגשים משאלות" השיב טטה בזלזול.
באותו לילה נרדמו שלושתם בשלווה מוזרה, לראשונה מזה ימים לא לבד.

עם שחר טיפסו על מדרונות חלקלקים, הרוח מצליפה בפניהם. לפתע הופיעה דמות בערפל, נינג’ה מבוגר, סמל כפר האש על מצחו.
"שלושה ילדים… חושבים שהם גיבורים. חזרו למקום שממנו באתם לפני שתקפאו."
"זוז מהדרך," אמר טטה בקור רוח.
"הצחקתם אותי, כדי לעבור תצטרכו להזיז אותי בכוח," חייך האיש.

הקרב פרץ. גטסו שיגר את כוכבי הנינג'ה שלו, קישמרו ניהל סערת סכינים, וטטה נע סביבו במהירות, סן־סן נשך את קרסולו. אך האיש יצר חומת להבות שחסמה אותם.
"יחד!" קרא טטה.
הם הסתערו: טטה חמק בין הלהבות, קישמרו הטיח בו סכיני רוח, וגטסו הקפיא את הקרקע. הנינג’ה מעד, וטטה סיים במכה חדה. האיש נפל חסר הכרה.

בלילה מצאו מחסה בין סלעים. גטסו הדליק אש, קישמרו הוציא פרי יבש.
"להורים שלי לא אכפת אם אחזור," אמר קישמרו לפתע.
"לי אין איש מחכה," לחש טטה.
"אני…" גטסו היסס. "אני רוצה לחזור עם משהו. עם משמעות."
הם שתקו, הלהבה ריצדה. סן־סן נרדם סביב זרועו של טטה.
"לפחות יש לנו זה את זה עכשיו" אמר קישמרו.
והשניים האחרים הנהנו. לא כיריבים, אלא כשותפים למסע.

 פרק שתים־עשרה : המסע אל הפסגה

האוויר היה קר ופריך כששלושת הנינג’ות. טטה, קישמרו וגטסו המשיכו לטפס במעלה ההר. הקרב מול הנינג’ה בכפר האש והשיחה ליד המדורה חיזקו את הקשר בין הנערים, אך עדיין שררה מתיחות. השותפות בינהם הייתה זרה ומבלבלת.

רוח פתאומית העיפה פתיתי שלג חדים. קישמרו עצר.
"משהו כאן לא הגיוני" אמר.
גטסו שלף את מימיית המים. טטה הטה אוזן. רעד אדמה קל, ואז קול נפץ.
"המעבר נחסם," אמר טטה.

הם רצו קדימה וראו מפולת שלג טרייה סוגרת את השביל.
"זה לא טבעי," אמר קישמרו. "מישהו משך את השלג מלמעלה."
צחוק מהדהד נשמע בערפל. דמות בגלימה אדומה הופיעה, נינג’ה מבוגר מכפר האש, אוחז מוט שלהבת.
"נלחמתם יפה באחי" אמר. "אבל אני לא אעשה את אותן הטעויות".

הוא הסתער. טטה ירה פצצת עשן, קישמרו שלח סכיני רוח, והלהבות הדפו. גטסו יצר כוכב נינג'ה ממים שהצליח לחדור את האש.
"אנחנו צוות!" קרא טטה.

הקרב נמשך דקות ארוכות. לבסוף, בשילוב של קיר קרח של גטסו, סערת רוח של קישמרו ומכת צללים של טטה, האיש הובס. להב חרבו של טטה הוצמדה לגרונו.
"מספיק," לחש.
הנינג’ה חייך. "אתם טובים ממה שחשבתי." ואז נעלם בעשן.

שלושתם נשמו בכבדות.
"למה הוא לא נלחם עד הסוף?" שאל גטסו.
"אולי הוא בחן אותנו," אמר טטה.
"או פחד ממה שמחכה בפסגה," הוסיף קישמרו.

בערב מצאו מקלט בין סלעים. השלושה ישבו מול האש ושתקו, עד שטטה שאל:
"מה תבקשו מהצמיד?"
"שאבא שלי יבריא" אמר קישמרו.
"שיחזיר את הגלגל לאחור וימנע ממלחמת הנינג’ות השנייה לפרוץ" אמר גטסו.
טטה ליטף את סן־סן. "אני אבקש רק לשכוח."

והם ישבו כך, אוויר, מים וצל, ילדים עם צלקות ומשאלות, במסע שעתיד לשנות את העולם.

 פרק שלוש־עשרה : במעלה ההר

האור הראשון פילח את קו ההרים המושלגים כמו להב דק. שלג קל ירד כששלושת הנינג’ות הצעירים ישבו סביב המדורה הדועכת.

"חשבתי על מה שאמרנו אתמול," פתח קישמרו.
"הלוואי שמלחמת הנינג’ות השנייה לא הייתה פורצת," אמר גטסו. "אבא שלי נהרג שם. הוא היה לוחם טוב. אבל מאז אמא שלי… כאילו כבתה. אולי היינו עדיין משפחה."
קישמרו הנהן. "אבי חולה מאוד. יש ימים שהוא לא מזהה אותי. המשאלה שלי היא לשמוע אותו שוב צוחק."
עיניו של טטה התקשו. "הלוואי שהייתי שוכח. את הצרחות, את השקט שאחריהן… את הלילה ההוא."

השקט התמזג עם השלג. שלוש משאלות, שלוש פגיעות.
"חשבתי שהכוח הכי גדול הוא לנצח" אמר גטסו. "אבל אולי הכוח האמיתי הוא זה שמאפשר לנו להמשיך ללכת"
"ולזכור בשביל מי אנחנו עושים את זה" הוסיף קישמרו. טטה רק הנהן.

כשהשמש עלתה, הם המשיכו. השלג העמיק, קרח ניתק מהצוקים ברעש כבד. ההרים נראו אינסופיים, קירות לבנים, גשרים תלולים, עצים קפואים שותקים. הרוח הייתה קרה, אך לא מרושעת, כאילו ההר עצמו בוחן אותם.

"משהו שקט מדי" אמר קישמרו לפתע. "אפילו ציפורים לא עפות כאן."
הדרך הצרה אילצה אותם ללכת בטור. טטה הוביל, סן־סן מתפתל לידו, אחריו גטסו, וקישמרו מאסף, דרוך לכל רחש.

קול חריקה. סלע התדרדר לפתע לתהום. הם קפאו.
"זה לא היה משהו חי," אמר טטה לבסוף. "רק סלע רופף."
המתח לא פג, אך איש לא הציע לסוב לאחור. הדרך קדימה הייתה האפשרות היחידה מבחינתם.

כשהגיעו לגשר צר מכוסה שלג, גטסו הקפיא את הקרשים לנתיב יציב. טטה תפס את ידו של קישמרו כשזה החליק, קישמרו החזיר חיוך אסיר תודה.
"הרוח חזקה יותר כאן, סימן שאנחנו קרובים" צעק קישמרו.
"או שמישהו לא רוצה שנגיע" מלמל גטסו.

עוד שעה חלפה. גופם קפוא, נשימתם כבדה. ואז, מתוך הערפל, בין הסלעים נגלתה מערה גדולה ואפלה, פתחה נראה כמו פה פעור של דרקון אימתני.

הם עצרו. לא ידעו מה מחכה בפנים. אבל שלושתם הבינו: הצעד הבא במסע מתחיל כאן.

 פרק ארבע־עשרה : סופת חול

שלושתם עמדו מול פתח המערה, קר וחשוך כצל המוות.
"לא ציפיתי למצוא כאן ילדים" אמר גבר גבוה, עטוף בד חול, סרט כפר החול על מצחו. בלי התראה שלף חרב קטאנה ארוכה.

הקרב החל.
גטסו שיגר את כוכבי הנינג'ה שלו, שנבלמו בגלי חול. קישמרו שלט בסכיניו דרך מערבולות רוח, מצליח לדחוף את היריב לאחור. טטה זינק עם סן־סן, מצליף בחרבותיו בזוויות חדות.

אחרי דקות ארוכות של קרב, הצליח גטסו להקפיא את רגליו, קישמרו העיף את נשקו, וטטה הצמיד להב לגרונו. הנינג’ה נאנח ואז התפוגג בערפל, מותיר אחריו עקבות חול בלבד.
"למה הוא חיכה לנו כאן ולא נכנס?" תהה גטסו.
"אולי הוא פחד ממה שמסתתר בפנים," השיב קישמרו.

הם המשיכו פנימה. החושך העמיק, האוויר כבד. לפתע התגלו ליד דפנות המערה עשרות שלדים, כלי נשק חלודים ופיסות בגדים קרועים.
"מה קרה כאן…" לחש גטסו.
"מלכודת?" קולו של קישמרו רעד.

ואז הבחינו בדמות, נינג’ה מכפר האש, גוסס, גופו מלא פצעים.
"אתם מחפשים את הצמיד… הוא אמיתי," לחש. "אבל כדי שיגשים משאלה, צריך להקריב חיי אדם. שותפי ניסה להקריב אותי כדי לזכות בצמיד."
הוא השתעל, דם על שפתיו. "תזהרו, אתם לא היחידים כאן…" ראשו נשמט כשנשם את נשימתו האחרונה.

שלושתם קפאו. דבריו הדהדו בליבם.
המערה נפתחה לחלל עצום, ובמרכזה עמד יצור כסוף, עיניו בוערות. מאחוריו, על עמוד אבן עתיק, נצץ צמיד קטן ועדין, קורן באור על־טבעי.

צמיד המשאלות.

 פרק חמש־עשרה : צמיד המשאלות

שלושתם עמדו מול היצור האדיר. נשימתו הרעידה את המערה.
"אתם מחפשים את הצמיד," נהם. "אני השומר. אבל כדי להגיע לצמיד תצטרכו לעבור אותי. מי שילחם בי – ימות."

השתררה שתיקה. כל אחד נזכר במשאלתו:
גטסו – שאביו יחזור מן המתים.
קישמרו – שאביו יחלים.
טטה – לשכוח את לילות האובדן.

הם הסתכלו אחד על השני בשתיקה וידעו שהם עומדים להילחם את קרב חייהם.

המפלצת נהמה וזינקה. הקרב החל.
גטסו יצר מסך מים, מטשטש את ראייתה. קישמרו שלט בסכיניו בעזרת זרמי אוויר, חותך בגידים. טטה חמק מתחתיה, סן־סן כרוך על זרועו, מכה בלשונו בנקודות פגיעות.
המפלצת ניסתה לרסק אותם בזנבה, אך הם פעלו כצוות מושלם.

לבסוף, כוכב נינג'ה חודר, סכין רוח חותכת ומכת חרב מדויקת הכריעו אותה. שנייה לפני שהיצור התפורר לאבק זהוב הוא עוד הספיק לומר בגיחוך: "כל הכבוד ילדים, אותי הבסתם, אבל כעת כדי שהצמיד יגשים לכם משאלה תצטרכו לתת לו בתמורה חיי אדם…".

על עמוד האבן נצץ הצמיד.

שלושת הנינג'ות נותרו במקומותיהם המומים.
"אנחנו לא מקריבים איש" קבע קישמרו.
"ואם זה אומר שנוותר על המשאלה, כך יהיה" הוסיף גטסו.
טטה שלף חרבותיו. "אולי לא נגשים את המשאלות שעליהן חלמנו, אבל נגשים משאלה אחרת – נדאג שהצמיד לא ייפול לידיים הלא נכונות."
גטסו הרים אותו בזהירות, ושלושתם אמרו יחד:
"מקומו של הצמיד בקרקעית הים."

הם עמדו מותשים אך מחייכים.
"המסע נגמר," אמר קישמרו.
"או אולי מתחיל מחדש," הוסיף טטה.

החזרה לכפרים הייתה ארוכה, אך בסופה התקבלו הנינג'ות הצעירים כגיבורים. הם לא זכו להגשים את משאלותיהם האישיות, אבל הצליחו להציל את העולם ממלחמות חדשות.