יום חמים בחוץ. ניגשתי למשרד שלי, האופניים נצמדו לכביש, אך ברגעים מסוימים מערכת הכבידה לא עבדה ויכולתי לקפוץ באוויר ולרחף לי, בלי מאמץ. הגעתי למשרד ושם כבר חיכה לי המטופל הראשון שלי. והבנתי שאיחרתי. לא היה לי כוח להפעיל את נהג האופניים האוטומאטי. ידעתי שיורידו לי מהמשכורת מספר טלנטים על האיחור. אבל שיהיה. הסתכלתי בדו"ח שהופיע בתוך הקסדה שלי, ותיאר לי את הבעיה. ד"ר לנון היה בבעיה. הוא השתחווה מהבוקר עד הערב לשמש. ולא הסכים לקבל חולים. הכרתי את ד"ר לנון, שהיה נוהג להראות סרטונים של ילדיו, ואשתו ודיברנו רבות על מה נעשה כשנחזור מכדור הארץ. אמנם הייתי רווק, אבל הוא הבטיח להפגיש אותי עם ברברה, אחות של אשתו, ואכן, בגללו, התחלנו לדבר ברשת והיה כייף, אבל שמרתי על הגבולות ועצרתי מלקחת את החופשה שלי בכדור הארץ ולשתות איתה ערב שלם. ידעתי שיהיה כייף. אבל פחדתי מהתוצאות הפסיכולוגיות, שצפו לי שקיעה בדיכאון עמוק, לכשאחזור לאסטרואיד י.4. ד"ר לנון צייר לעצמו שירבוטים על שולחן העבודה שלי, התקרבתי וראיתי שהוא מצייר סערות שמש. לנון, עם שיער ארוך, אף ארוך, עינים אפורות-כחולות ממשוקפות במשקפים עגולות, כתפים רחבות וגוף רזה.
"ד"ר לנון, מה שלומך? לא התראינו מספר ימים. מה שלום המשפחה?"
"ברוכה השמש, תודה לה שאיפשרה ומאפשרת לנו לגדול ולצמוח."
"אכן, אכן."
"מדוע אתה בא יושב בכיסא של המטופל ולא נמצא במרפאה לטפל בחיל המצב?"
"קיבלתי הוראה ממפקד הבסיס להתייצב אצלך, לאיבחון."
"מה אתה מרגיש?"
"הודיה לשמש, ואני רוצה לעבוד אותה מהבוקר ועד הערב."
"ואיך התחזקת פתאום?"
"אסור לי לומר לך."
"המשפחה שלך יודעת?"
"לא."
"ומה היית אומר לשון, בנך, במידה שלא מוכן ללכת לבית ספר ורוצה רק לעבוד את השמש?"
"חלום חיי התגשם."
"הבנתי."
"אני משוחרר?"
"אני רוצה שתבוא לעבור אצלי טיפול הלם בשבוע הבא, היום חמישי. אז בוא נאמר, ביום שני."
לנון הנהן בראשו ויצא. ידעתי שהחיים על פני האסטרואיד יכולים להיות מלחיצים מאוד. הרווח של השיעמום הגדול בין המשימות שניסו למלא את החלל. המרחק הבלתי אפשרי לכדור הארץ, והידיעה שחייבים לסיים את המחזור, לפני שיבוא המחליף. כל החיים אתה מתכונן לקראת ההצבה על גבול מערכת השמש. ההורים שמשקיעים, הלימודים, שיעורי הבית, המבחנים, האוניברסיטה והגיוס לשירות בצבא מערכת השמש, כחלק מהאימפריה המזרח גלקטית. והנה ברגע אחד, אתה נשבר ומוצא איזה נתיב בריחה בדת. היא מאפשרת לך לדבר עם האחר הגדול, ולמסור לו את כל האחריות. ואין דוגמא מטפורית יותר טובה מהשמש. שכן אין דבר יותר מזין, ועוצמתי במערכת השמש מאשר השמש. היא זאת שמתפוצצות באינסוף פיצוצים גרעיניים בכל רגע נתון, ואי אפשר לתפוס את האנרגיה הנזרקת ממנה ומזינה אך גם ממיתה כל מי שיתקרב אליה. בשבוע הבא אצטרך לבדוק אותו באמצעות הלם, אחדיר לו פיתוח מתקדם של ל.ס.ד שיגרום לו לשפוך בפניי את כל התת-מודע שלו ומתוכו אצטרך ללקט את הסיבות שהובילו אותו לבחור בנתיבה הבריחה הדתית."
יצאתי החוצה מהמשרד וביטלתי את קבלת הפציינטים הבאים. היה יום שימשי. אהבתי את האסטרואיד, כי הוא היה אינטימי והזכיר שכונה מנומנת של פרברים משפחתיים. לכל אנוש על גבי האסטרואיד היה תפקיד חברתי, וכלל ניסינו להביט אל מעבר לגבולות האסטרואיד וללמוד על התנועות של הגלקסיות השכנות. היו פרויקטים מדעיים שונים שהתנהלו במקביל ולא על כולם ידעתי. רק שהאסטרואיד שהכיל מים, ואטמוספירה היה מאוכלס בעוד יצורים, שלא הפריעו לעבודתינו. הם חיו בשמורות טבע, מחוץ לבסיס. אך ניתן היה להקיף את כל הבסיס במספר ימים, ומשום מה לא ביקרתי בכל הקניונים שבהם התגוררו, בעמקים. לא הייתה להם שפה כתובה, והם לא הפריעו לנו, ואנו התעלמנו מהם.
אחרי הפסקת צהריים, שבה רכבת מסביב לבסיס, בלי חולצה ונתתי לאופניים לנהוג בעצמן ונרדמתי. חזרתי למשרד. הגעתי בדיוק לשיחה מול לינדה, מפקדת הבסיס של כל האסטרואיד, היא התעלמה מהעובדה שראתה אותי לובש את החולצה. כנראה כבר הכירה אותי. אהבתי להביט בה, היא נראתה יותר כמו כוכבת רוק מזדקנת, עם שיער צבוע פלטינה, עגילים, בכל מקום, וחולצות קרועות של להקות שלא הכרתי את שמן (במקרה הזה "כנפיים") מכנסים צמודות שחורות. אבל לאף אחד לא היה איכפת מהלבוש שלה. הסמכות שלה התקבלה בשל כישוריה.
"נילסן, אני רוצה לשמוע מה אתה חושב, לפני שאני מאשרת את השיגור של לנון בחזרה לבסיס האם במאדים, ומזמינה לי הפעם איזו דוקטור עם חוש הומור שיעיר את הבסיס הרדום הזה."
"אני אדע יותר ביום ראשון, אך לפי דעתי מדובר, בהשלכה פסיכו-סומאטית, בשל הגברה של לחצי עבודה, ואי לקיחת חופשות."
"אני אדרוש ממשרד הבריאות עוד ימי חופשה לכל הצוות."
"מקווה שזה יעזור. מה את עושה בינתיים?"
"תוכל לטפל במקרים דחופים?"
"אני פסיכולוג, ולא רופא."
"אני יודעת, אבל למדת רפואה."
"כן."
"אז אתה הכונן לכל הסופש. אני אפצה אותך בחופשה כפולה."
"תודה" היא ירדה מהמסך וקיללתי. בכל הסופש, תיכננתי להמשיך לכתוב קומדיה, על חוצנים שיכולים להחליף את מינם, בכל רגע נתון, וגורמים לבהלה בכדור הארץ. עכשיו, בכל רגע נתון יהיה ניתן להוציא אותי מהריכוז, שעליו עבדתי עם סמים מיוחדים שרכשתי בשירות הדואר הבין גלקטי ושיוצרו ממחצבים לא מאושרים (משרד הבריאות סירב לאשר את החוקיות של החומר, עקב תופעות לוואי, שיכלו לגרום לך להפוך להאמין בצמחים). בלי הסמים הללו, כושר הריכוז שלי היה יורד למינימום וההתקדמות תאט ולא אגיע בזמן לדד ליין בכדי להגיש את הדראפט לתחרות הבין גלקטית, בין אימפריאלית, בין מערכות שמש, בין כוכבית – שבו כל הכותבים והכותבות יכלו להתחרות בכל השפות והשופטים נתנו ייצוג לכל צורת חיים ביקום.
ביום שבת, התקשרה מפקדת הבסיס, כשהייתי עירום, מסומם, והתכסיתי מיד בשמיכה, ולבשתי משקפי שמש, ופתחתי את החלון למרות שהיה מאוד מעונן וקר, ועשיתי את עצמי מתעורר מנימנום.
"אני לא שואלת מה אתה בדיוק עושה, כי זה הסופש הקדוש, ואני מכבדת אותך, אבל דע כי זאת הפעם האחרונה שאני רואה אותך מסתובב בעירום מלא בבסיס שלי. מובן?"
"כן"
"עכשיו תקשיב, אתה צריך להקדים את הפגישה עם ד"ר לנון, כי קיבלנו הודעה על עוד 10 מקרים של סגידה לשמש. משהו קורה, ואני לא רוצה להירשם ככזאת, שבקדנציה שלה איבדה שליטה."
הבטתי בה, היא גם הייתה עירומה. אבל לי אסור היה להעביר עליה ביקורת. מדוע היא נכנסה למרחב הפרטי שלי עירומה? ומדוע אני התכסיתי? הייתי צריך להישאר עירום כמוה.
"אני כבר יוצא למרפאה. אני מבין שכבר שלחת פקודה לד"ר לנון להתייצב במרפאה?"
"כן"
"ובעניין העירום שלי, אל תהיה מובך, אני חייבת סופשים ארוכים ללא בגדים, בכדי להישאר בתוך המדים המטופשים."
"חשבתי שאת בחרת את בגדי הרוקנרול."
"לא. הם נקבעו בידי משרד התרבות, שהחליט על לנכס את תרבות הנוסטלגיה ולהיראות צעירים בפני הצעירים. מפגרים. אני יודעת. אל תעיז לצטט אותי. להתראות."
הורדתי את השמיכה, הנחתי את ידי בתוך מחשב המרפאה שהקרין לי מעוררים שדמו לאנדרלין והם העירו אותי. ישבתי על האופניים שלקחו אותי למרפאה. לא מעט חלליות חלפו בשמיים, חלק הכרתי וחלק לא. ודאגתי שמא מערכת ההגנה תיירט איזו חללית וחלקיה יפלו לאטפמוספירה הרגישה, והדקה ואסיים את הקריירה שלי כרופא, שרצה להיות קומיקאי. החושך ירד. וקיללתי את הסופש הארור שלא נתן לי לכתוב. בדיוק כשתיכננתי לפתור בעיות שהיו לי בעלילה, אחרי שקראתי ספר עתיק מלפני אלפי שנים, שבו אזרח חותם על הסכם שלום פרטי עם האוייב, משום שהוא לא יכול להמשיך במלחמה, וההסכם הפרטי גורם לכל היישוב שלו לקנא בו.
ד"ר לנון חיכה בגלביה לבנה ורקומה של קרני שמש כתומות. עיניו לא היו איתי. המרפאה נראתה רדומה, כי אני הייתי חצי רדום. אך לא הייתה לי ברירה אלא להתחיל בטיפול בהלם. חיברתי את המכשור לד"ר לנון, וריחמתי עליו. הוא עמד לקבל הקרנות לא קלות.
"ג'ון, אנחנו מכירים כבר הרבה זמן, ויש לי זכרונות טובים ממך, אז אנא ממך, הסבר לי מדוע אתה סוגד לשמש."
"נילסן, אני מוכן לטיפול בהלם."
"אז אתה מסרב לחשוף בפני מה עברת."
"כן."
לחצתי על הכפתור ועיני לנון כמעט יצאו מחוריהן. הוא התחיל ללעוס בצורה מוגזמת וגירד את כל הגוף. לנון התחיל לפלוט שטויות רבות, שבקושי ענו לי לשאלות ששאלתי, אבל בין השאר הוא סיפר על על היכרות עם הקוסם, שחי עם הילידים. אבל דברים יותר מטרידים עלו ויצאו מתוך התת מודע, שקשורים לדברים שחשב על אשתו ועל ילדיו, ולפתע שמחתי שהוא נמצא רחוק מהם. תהיתי האם עלי להזהיר אותם. וביקשתי מהרובוט12345 שיודיע למשפחה שלו, כי הוא נמצא בהסגר רפואי. והודעתי לרשויות את כל הממצאים והשארתי בידיהם את הרשות לאסור אותו בשל פשעים שהוא יבצע בעתיד לבוא.
החלטתי להפעיל את מערכת הקשר המתפרצת ונכנסתי בדיוק לראות את לינדה, מפקדת הבסיס מסתירה משהו מתחת לשמיכה.
"אני מקווה שיש לך סיבה טובה, להתפרץ." היא חייכה והסתירה כעס גדול.
"יש משהו ביער, משהו שקשור לילדים, איזה קוסם גדול, שכנראה גרם לדבר. זה הסוד שהסוגדים האחרים לשמש, לא הסכימו לספר לך."
"מה אתה רוצה ממני?"
"מבקש אישור לצאת לבד, מחוץ לגבולות הבסיס, לאסוף חומר על הקוסם"
"לא יותר מיום, ואני מבקשת שלא תיקח סיכונים מיותרים."
יצאתי למסע כשאני מצויד בחליפת חלל שאפשרה לי לרחף מעל הקרקע, קניונים, עמוקים, כתומים לא איפשרו לי תעופה נאותה, ולכן נחתתי על אדמה מדברית אדומה. הקניונים נבנו גם הם מאבן אדומה. במקומות המוצלים שלהם אפשר היה לראות צמחיה שהסתירה מקורות מים. חיות מוזרות חלפו על פני, ציפורים עם מספר רחב של כנפיים, שחיו בינות הקניונים, לטאות שיכלו לרחף, ולעצור באוויר, עם חומר זוהר בורידיהם, מדוזות עפר, שיכלו להתרומם בכל רגע ולפזר רעל, שלא הזיז לחליפת החלל שלי. מדי פעם נתתי לעצמי לטעום מהאוויר, מהמים, מהצמחיה, אחרי שהמחשב הראשי אישר זאת. לעיתים הבחנתי שמישהו עוקב אחרי. מערכות גילוי החום לקחו כל הזמן את המידות שלו וניסו להתחקות אחריו וביקשו ממני לעקוב אחרי זה שעוקב אחרי, שהתברר שזאת היא בכלל. אבל לא נתתי למערכת להגיד לי לאן ללכת. פתאום סמכתי כל כך להתהלך מחוץ לבסיס האם, ולא היה איכפת לי שלא כתבתי. האסטרואיד לא היה כל כך גדול, ותוך מספר ימים יכולתי להקיף אותו, ואם נדרש, תיכננתי לבקש ממפקדת הבסיס עוד מספר ימים, אבל ידעתי שהיא לא תרשה, אבל תמיד יכולתי לספר לה סיפורים, וסמכתי על כך שיש לה עיסוקים אחרים מלבדוק את המחשב הראשי ולשאול אותו, מה אני בדיוק עושה והאם היעדרותי נדרשה באמת, או שהמצאתי. הבוקר התחיל להעלות. והתעייפתי ושכבתי על גבי סלע, מוקף פרחים ארסיים, שניסו לתפוס לטאות מרחפות לשווא. ברגע מסוים אחד הפרחים ניסו לתפוס לי את הנעל והעיר אותו, ומערכת החליפה עקרה אותו וזרקה אותו. מולי עמדה חוצנית, ילידית, כול גופה עשוי זהב. לא האמנתי למראה עיניי. יכול להיות שהצבע היה רק חזות, של מה שרציתי לראות. הכרתי כבר את השיטות שבו חוצנים מופיעים בצורה השלכות שמגיעות מתוככי הנפש שלנו.
"את מכירה את הקוסם?" שאלתי, ונעמדתי על רגליי. היא התקפלה ככדור, והתגלגלה על קירות הקניון האדום. חיפשתי היכן היא עומדת, והיא התגלתה מאחורי. ועדיין לא ענתה. הבטתי בעיניה, וראיתי לשונות אש אדירות יוצאות ומכלות כוכבים שלמים. הסטתי את המבט למערכת האקלים המקומית, בדקתי במחשב והוא אישר לי שאפשר להוריד את הכובע, ניגבתי את ראשי מהזיעה, ובדקתי את המים, והוא אישר ושטפתי את פניי.
"התוכלי לקחת אותי לראות אותו?" ניסיתי שוב. פחדתי שהיא תהפך תוקפנית, אך המחשב הראשי סימן לי שמדובר ביצור שאין לו שום מולקולות אלימות. החוצונים האלו הם לא חושבים כמונו, אך הם לפעמים יכולים להשיק לבני-האדם, כשתשאל אותם את השאלה הנכונה, הם יענו. היא לא ענתה, אך החלה להתגלגל ולהוביל אותי במהירות אל תוך הסבך של הצמחייה. כיסיתי את ראשי, וניסיתי להתעופף, עד כמה שהדלק הנוזלי שלי יוכל. אך היא הייתה מהירה ממני ולא פעם איבדתי אותה. אך היא חזרה בכדי לסמן לי את דרכה. אגם עמוק התגלה לי בתוככי שמורת הטבע, היא קפצה לתוכו, למזלי, חליפת החלל הייתה גם חליפת צלילה, רק שבתוך המים, הסכנות היו גדולות יותר, חילופי אטמוספירות, דגה היפר-אינטילגנטית שעלולה לבלוע אותי, ולעכל אותי, לפני שהמחשב הראשי יכיר את צורת המחשבה שלו. על חוף הים ישב דייג.
רגע לפני שנתנו להכנס לבסיס האם, בדקו את כל החומרים שהתווספו לגופי מאז היציאה למסע. הסכנה מחיידק אלים, או וירוס לא ידוע, הייתה ידועה לכל. נכנסתי לבסיס עם מדים רשמיים של הצבא. ושנאתי אותם. נראיתי כמו סרג'נט פפר לונלי הארט קלאב בנד, כחלק מהניסיון של הצבא לשוט על גלי הנוסטלגיה.
לינדה עלתה מולי קולית.
"מה הממצאים שלך?"
"אסור לאפשר סיורים מחוץ לבסיס. ברגע שתסגרי את הבסיס לסיורים. הם לא יפגשו בקוסם, שהוא אגב, איזה מן דייג שכזה, באגם קטנטנן ועמוק באמצע שמורת הטבע."
"הוא מטיף אמיתי?"
"לא. בדיוק, אבל יש מסביבו יצורים על-חושיים. השילוב הזה בין אינטלגציה עליונה, לבין פשטות של חיים, דייג שחי מהאגם, גורמת להם להשתגע. הם רוצים לחיות ללא משימות, ולשחק כל היום עם החוצונים המרהיבים בזהב"
"אני מבינה. מחשב ראשי, אסור על יציאה מגבולות הבסיס."
"ומה נעשה עם אלו שחלו?"
"אנחנו נתן להם כדורים שיגרמו להם לשכוח את כל החודש האחרון ואחכ נעשה להם פסיכו-פיוזתרפיה שתחזיר להם את הכיוונון ולבסוף, נשחזר מחדש את כל הזיכרון שלהם, לדרגה של סופר-נאמנות לצבא."
"אני מעלה אותך לדרגה של סגן מפקד בסיס, ואתה תהיה אחראי על הפרויקט. אבל תדע, שאני מבטלת את ההזמנות לצוות חדש. אתה אחראי לגרום להם לחזור לפעול. יש לך שבוע. אחרי זה אנחנו לא נעמוד במשימות, ואז הקריירה של כולנו תוטל בסכנה."
היא נעלמה. נכנסת והבטתי בראי. ראיתי את להבות השמש, בתוך עיניי. עליתי לעליית הגג, היכן שקרני השמש נכנסות בעוצמה בשעה שכזאת, ושכבתי עירום וחזרתי על המנטרה "ברוכה את שמש, ברוכים חיי."