הדייר התבונן אל תוך עינית הדלת וראה את המסדרון שהתמלא זוהמה זוחלת. רפש שחור כיסה את הקירות הסדוקים ואת דלתות השכנים. הזוהמה נעה ברחבי החלל והוא יכל להישבע שהעיסה השחורה והחלקלקה גדלה מאז השבוע שעבר מאז שהופיעה לראשונה. בקרוב כל המסדרון יתמלא בשחור והוא לא יוכל לעזוב את דירתו. גם העולם שנשקף מחוץ לחלונו המאובק לא היה העולם שהכיר. בניינים קרסו, הרים הפכו לאבק והזוהמה התהלכה ברחובות. בטלוויזיה הזכירו לו שצריך להקפיד לקחת שתי גלולות כל יום. לבנה בבוקר וצהובה בערב. הגלולות עזרו לכלוא את היצורים שבתוך המראות. במראת חדר האמבטיה של הדייר היה כלוא יצור מעוות וחסר צורה שכוסה בטלאים של בשר אפור ונרקב. היצור חיכה בפינת המראה, כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם. הדייר נסוג מחדר המבוא אל האמבטיה ופתח את ארון התרופות שלו. הגלולות נגמרו.
זין, הוא חשב. זה לא קורה. הוא שלח אגרוף אל המראה ומיד זעק בכאב. פרקי אצבעותיו האדימו והתנפחו מיד. סדק קטן התפשט על פני הזכוכית הקרה והיצור ששכן בפנים כבר לא היה שם. המראה היתה ריקה ושיקפה את חדר האמבטיה בלבד. הוא הביט בשעונו. חמש דקות עברו מהרגע בו אמור היה ליטול את הגלולה. מחשבה חדשה טרדה אותו כעת: היצור בוודאי יצא והוא משוטט בדירה. הוא מיהר לוודא שחדר האמבטיה ריק מלבדו ונעל את עצמו בפנים. הוא הוריד את מכסה האסלה והתיישב עליו, ראשו בין ידיו. לא היו כלי נשק מסוג כלשהו בחדר האמבטיה. הרופא שלו אסר עליו להשתמש בהם והוא עמד בפיתויים. הדירה בה חי היתה נקייה מעצמים חדים או כלי נשק חמים. הדייר שאל את עצמו מה עכשיו ולא יכל לענות. הוא ניגש אל הדלת וניסה להאזין לרעשים כלשהם מבעדה. אולי היצור משוטט בסלון שלו ואולי עזב את הדירה. לבסוף, הוא חזר אל האסלה, התיישב עליה ונשען על מתקן המים. כך נמנם למשך כמה דקות.
צליל של קול אנושי העיר אותו. הדייר לא שמע אנשים מדברים במציאות בדרך כלל, רק בטלוויזיה. הוא קם ממושב האסלה בבהלה ועיניו ריצדו על פני החדר בניסיון לאתר את מקור הקול. הוא הגיע למסקנה שהקול בוודאי הגיע מבחוץ. אולי היצור דיבר מעבר לדלת, למרות שמעולם לא שמע אותו עושה זאת. אבל הוא הופתע לגלות שהקול הגיע מדמות של אדם חדש שנמצא בצד השני של המראה הסדוקה. הוא נראה רע. חולה אפילו. עיניו אדומות, פניו כחושות, שיערו מזדקר לכל הכיוונים. הדייר בהה בו מבלי לפצות פה. המצב נראה משונה מדי מכדי לדבר.
"שכחת את הגלולות שלך," הדמות שבמראה דיברה. "שכחת לקנות אותן וזה מה שקורה לך. סוף העולם, כי אתה שכחת את מה שאסור היה לשכוח".
"אתה לא אמיתי," הדייר קבע.
"אולי. אבל תראה את זה… זה נראה לך אמיתי?" הדמות הצביעה על תער גילוח שהונח ליד הכיור. הדייר היה בטוח שהוא לא היה שם קודם. האם הוא שכח לקחת את הגלולות עוד לפני שנגמרו? ואולי החומר השחור שמחוץ לדלת דירתו הוא רק תופעת לוואי של היעדר התרופה. כמו הדברים שאומרים בטלוויזיה… הטלוויזיה שלו טעתה בעבר. למשל: הוא היה מקבל דיווחים על נהג משאית שיכור שריסק שני ילדים באוטו הקטן שלהם. כל יום אותו דבר. זה היה חייב להיות שגוי, כמו גם דברים אחרים. אותו הדבר לא יכול לחזור על עצמו כל כך הרבה פעמים. הילדים שברכב המרוסק הזכירו לו את אחותו. הוא לא ידע היכן היא עכשיו.
הוא החליט לפתוח את הדלת ולצאת אל הסלון. ריק, שום יצור. הוא חצה את הדירה ופתח את הדלת אל המסדרון שבחוץ. הוא הניח כי הגיע הזמן לצאת. לאחר כמה דקות של לבטים הדייר החליט להשאיר את התער מאחוריו.
הוא הסתנוור מהשמש. היא האירה אותו וגרמה לו להזיע. כשעיניו התרגלו לאור היום, הדייר הביט בסביבה שנגלתה לעיניו. לא היו שום הרים שקרסו, לא אפר הריסות ושום זוהמה זוחלת. המצב נראה רגיל להחריד. סניף הדואר שמתחת לחלון ביתו היה פתוח (וריק) כרגיל. אנשים צעדו ברחוב. הם הביטו בשעונים שלהם, מיהרו למקומות. הדייר הביט בידיו ולא מצא שום שעון. מתי היתה בכלל הפעם האחרונה שענד אחד? הוא לא זכר. הוא גם לא ידע מה השעה או מה התאריך. מי הנשיא ואיזו שנה זאת? הטלוויזיה שלו לא היתה אומרת לו דברים כאלה.
"סליחה… אדוני, איזה יום היום?" הדייר החווה בידו אל גבר לבוש חליפה שנשא את מזוודתו הרחק ממנו מבלי שיטרח לענות לו.
הדייר החליט לעשות את דרכו לבית המרקחת ולחדש את המלאי. הוא זכר את הדרך לשם. פניה ימינה פניה שמאלה המשך ישר שמאלה שוב פניה ודחוף את הדלת. כן, הוא זכר מעולה. בעודו פוסע ונוקש על המדרכה הוא היה מעיף מבט לשמים כל כמה דקות, תוהה למה הם יפים כשרק לפני רגעים אחדים הכל היה מזוהם. אחותו אהבה לצייר את השמים, אבל זה היה לפני הרבה זמן.
בית המרקחת היה קרוב מתמיד. הוא דחף את דלת הכניסה והוקל לו על כך שהצליח להיכנס פנימה. הוא לקח מספר ונעמד בתור המשתרך אל הקופה, רגליו וידיו נעות בעצבנות. אני אקח את הגלולות הארורות והכל יהיה בסדר, תירגע, חזר ושינן לעצמו. התור הלך והידלל עד שהדייר עמד פנים מול פנים מול קופאי שמן בעל פנים מחוטטות.
"מה?" הקופאי שאל.
"מה… אני, אה, צריך," הדייר הבין שהוא שכח איך נקראות הגלולות. וגרוע מזה, הוא לא היה בטוח אם יש לו מרשם בכלל. ידיו חיטטו בכיסיו אך לשווא.
"תראה," הקופאי שוב דיבר מתוך נמנומו. "או שאתה לוקח משהו או שאתה הולך. השתגעת? תראה איזה תור יש מאחוריך".
הדייר הסתובב והביט ולא ראה דבר. המקום היה ריק. כאב ראש חד תקף אותו. הוא צעד כמה צעדים אחורה, חש בכאב מפלח את מוחו כסכין. "אני אחזור אחר כך," הוא מלמל אל הקופאי.
בחוץ, הוא ישב על המדרכה וצפה בכלי הרכב החולפים על פניו וברגליים של אנשים. הוא אף פעם לא שכח לחדש את מלאי הגלולות ולא חווה הזיות כאלה. כעת הוא פחד מהיצור שברח מארץ המראה ובוודאי התהלך לו אי שם ואולי אפילו עקב אחריו. מה יעשה אם הוא יגיח מהסמטא שמאחוריו? הוא תהה אם יש טעם לנסות לברוח. אך קול נוסף דיבר אליו מתוך ראשו: היצור הזה- הוא קיים בכלל?
"היי, אתה," הוא שמע קול של נערה מאחוריו. "אני מכירה אותך?"
הוא הסתובב להביט בה, עיניו ממצמצות בכאב. "לא יודע. מי את?"
"כן, אני מכירה אותך," היא חייכה אליו והתיישבה לידו. "אתה גר ברחוב מיין, ממש ליד".
"את יודעת איך קוראים לי?" הדייר שאל אותה.
"לא. אבל אני חושבת שראיתי אותך בעבר, לפני הרבה זמן. אבל יש בך משהו שגרם לי לזכור אותך".
הוא הביט בנערה. שיערה השחור בלט כנגד שמלתה הסגולה וחיוכה היה רחב. היא אחזה במחברת, עיפרון תקוע בין דפיה. הוא תהה לעצמו אם הוא מכיר אותה.
"אתה בוהה," היא גערה בו תוך כדי צחוק.
"אני מצטער," הוא ענה לה והסיט את מבטו. "עובר עלי יום מוזר".
"אני חושבת שאתה צריך טיול קטן," חייכה אליו. "נראה לי שלא יצאת הרבה זמן מהבית".
הדייר העביר יד בשיערו והרגיש במרקמו השמנוני. כעת הבין שגם לא התקלח ימים ארוכים. "בסדר, אני מניח שאפשר להסתובב קצת," הוא מלמל בשקט.
מעליהם, העננים החלו להצטבר בשמים.
"לא כיף לצייר את השמים כשהם ככה," אמרה הנערה בנימה של עצב.
הדייר נעצר. "מה אמרת?"
"שמעת אותי, תראה את העננים. זה מחריד".
"מי את באמת? ומה אנחנו עושים כאן?" הדייר החווה בידיו אל הצומת בה עמדו כעת. האתר היה בבנייה ואנשים לא התקרבו לצומת. העננים המשיכו להתקבץ מעליהם וקול רעם נשמע אי שם למעלה.
"אתה באמת לא מבין מי אני?" הנערה כעסה. עיניה האדימו ודמעו. "אתה זוחל החוצה פעם בשנה באותו היום ואתה עדיין לא זוכר אותי".
ברק הכה במדרכה שבינהם וזיגזג אל שמלתה של הנערה. השמלה עלתה באש והנערה נותרה אדישה לעניין. הבד בער אך לא התכלה. היא פתחה את המחברת בה אחזה והחלה לשרטט. כשהדייר הביט למעלה הוא ראה שהשמים הם עיסה שחורה ומבעבעת. הם טיפטפו עליו והנוזל היה קר על עורו. הנערה המשיכה לשרטט. כשסיימה, תלשה את הדף והשליכה אותו אל תוך שלולית של זוהמה שהצטברה לרגליה. הדייר צפה באימה כשהביט ביצור חסר הצורה מגיח מתוך הנוזל השחור. אי אפשר היה להבין איפה נמצא כל איבר. ליצור לא היו ראש או גפיים. הוא היה בליל של בשר, שרירים, עור ועצם. הוא נע ושינה את צורתו ללא הרף והוא הלך וגדל בהדרגה עד שנעשה גדול יותר מהבניינים. היצור החל לצעוד לעברו, מרסק ומפיל בניינים בזמן שהכל הולך ונעטף בזוהמה.
הדייר פתח במנוסה. הוא רץ עד שחלף על פני בית המרקחת וניסה להיזכר איך הוא מגיע בחזרה אל ביתו. דחוף את הדלת פניה שוב שמאלה ישר המשך שמאלה פניה ימינה פניה. כן, זה נשמע הגיוני. אלא שהלילה שעטף את העיר ויושביה הקשה עליו להבין איך לשוב על עקבותיו. העיר היתה זרה לו, יותר מתמיד. ימינה פניה אחורה? אתה הולך למות עכשיו. ואז סניף הדואר נגלה לעיניו והוא זיהה אותו כסניף הדואר שלו. לאחר מכן זיהה את ביתו. אלא שהנערה והיצור חיכו לו בכניסה. שמלתה עדיין היתה להבות והיצור זחל לידה כמו חיית מחמד עצומה ומעוררת חלחלה.
"לא הצלחת להיזכר," היא דיברה כאילו מציבה בפניו עובדה. כל שמץ של חמימות פג מגלי הקול שלה.
"טוב, זה די קשה בהתחשב במצב," הדייר צעק. "איך לעזאזל אני אמור להיזכר במשהו כשזה מה שאת עושה?"
"מי אמר שאני זאת שעושה את זה?" היא גיחכה לעומתו. "בגלל זה אתה צריך להיזכר".
הדייר היה נטוע במקומו. כל מה שרצה זה להיכנס לדירה הקטנה והעלובה שלו ולישון. ואולי כשיקיץ בבוקר, יגלה שהכל היה בסך הכל עוד חלום. אך משהו גרם לו להתקרב אל הנערה. הוא יכל להריח את חום האש הבוערת ואת הצחנה שנדפה מהעור האפור והמיובש של יצור המחמד שלה. הנערה הושיטה לו את המחברת שלה ועיניו סקרו את איורי השמים שבפנים.
כשסיים, הוא החזיר את המחברת לידיה והיא נתנה לו להיכנס אל הבית.
הוא זכר, אבל קיווה שלא לזמן רב.
לפני שנים רבות, הנער והנערה היו בדרכם הביתה. הנער נהג, רק קיבל את הרישיון. והיא שירבטה עננים במחברת שלה.
"אז את באמת הולכת על זה?" שאל אותה מבלי להתיק את עיניו מהכביש.
"בטח, אני רוצה להשקיע באמנות שלי לשם שינוי," היא דיברה תוך כדי ציור. "אפילו שאמא לא מרוצה. אבל היא אף פעם לא מרוצה".
"היא תהיה בסדר," הוא ניסה להרגיע אותה. "היא תשלים עם זה. כי זה משמח אותך ובסוף זה ישמח גם אותה".
"הלוואי שלי היתה את היכולת שלך לראות ככה דברים".
"זה בסדר, יש מספיק מזה בשביל שנינו," הוא חייך והגניב מבט לעברה. "מה עם הבחור ההוא…?"
"אה, אדם," היא הסמיקה קלות. "הוא גר ליד המכללה. אז אני מקווה לראות אותו הרבה".
"זה טוב".
"כן. מה עם קייט?"
"האמת שאני אוהב אותה".
"אני מאד מקווה שהיא יודעת את זה," נזפה בו.
"בטח שהיא יודעת," חייך אליה. "את יודעת מה? אני חושב שהכל במסלול הנכון לשם שינוי. אני פשוט מרגיש ככה, סוג של תחושה חיובית".
"יש פעם ראשונה לכל דבר, בעיקר אצלך," היא צחקה צחוק מתגלגל.
הם היו בצומת כשנהג המשאית השיכור איבד שליטה על רכבו.
***
כשהקיץ, הדייר קם ממיטתו וגרר את רגליו את הספה שבחדר המגורים. ולמרות שהיה מוטרד מעצם העובדה שהצליח לזכור את החלום, הוא הדליק את הטלוויזיה בניסיון להסיח את דעתו. וזה באמת עבד: הזיכרון שלו היה בועת סבון שמחכה להתפוצץ. ואכן היא התפוצצה.
"בלי חפצים חדים, כן?" שאל אותו הקריין.
"בטח," הוא ענה למסך.
כעת נחפז אל חדר האמבטיה. הוא היה חייב לוודא שהכל שב אל סדרו. ואכן, היו לו גלולות לבנות וצהובות בשפע. היצור חסר הצורה שמעבר למראה החווה בראשו במעין ברכת ברוך השב. הדייר חייך ויצא מחדר האמבטיה. הוא התיישב על הספה ושמח לגלות שכעת זאת השעה בה הוא בדרך כלל צופה בבחורות מתפשטות. אבל התשישות גרמה לו להירדם שוב, מהר משקיווה. הוא התעורר לאחר שעה, כשחש בדבר קר וצמיגי גולש על לחי ימין שלו. הוא קפץ מרוב בהלה וניסה לנער את הדבר בעזרת ידיו, אך הנוזל השחור היה דבוק אליו כמו עלוקה. הזוהמה הזוחלת היתה בתוך הדירה שלו כעת וירדה עליו כטורף מהתקרה. המנחה שבטלוויזיה גם היה מכוסה בה, רק שיניו הלבנות נותרו חשופות מבעד לאפילה. פיו של המנחה מחייך חיוך רחב.
היצור שמעבר למראה ישב כעת על הספה. הוא התרומם והוציא מקפלי העור התלויים שלו תער של סכין גילוח.
"הוא חלוד קצת, אבל יעשה את העבודה. תזכור שחותכים לאורך," היצור דיבר אליו. קולו נשמע כמו נהמה של אלפי סירנות.
אי שם בתוכו, הדייר תמיד ידע שזה יסתיים ככה.