הוא נשם נשימה עמוקה, לקח בידו את ידה והביט עמוק בעיניה. לאחר רגע, מאותם רגעים שאומרים עליהם שנמשכו לנצח, אמר: אני אוהב אותך. היא משכה את ידה ממנו, כדי שתוכל להשתמש בה ולסטור לו בכח. התדהמה והזעזוע, גרמו לו לחזור שנית על דבריו. אבל אני אוהב אותך, גמגם, מבולבל. גם הסטירה חזרה על עצמה, מעט יותר נחושה. מבלי להוסיף דבר, קמה והלכה. אולי היא כועסת שהוא מעז להגיד לה שהוא אוהב אותה, אחרי שנעלם בלי לומר מלה. במשך שנתיים לא שמעה ממנו. הוא באמת מצפה שתסלח לו מיד? הערב דווקא התחיל מבטיח. אמנם שתקה ארוכות מהצד השני של השפופרת, מניחה לו להתפתל ולהסביר את עצמו מגומגם. למרות הספק והחשש שלא תגיע, הופיעה לפגישה. עיניה נוצצות וידיה משחקות בהתגרות בקווצה משערה. לאט לאט הצליחו המלים לטוות מחדש גשר על פני התהום שנפערה ביניהם. ופתאום בלי סיבה, סטירה! אחריה השאירה אותו לתהות לבדו.
הוא שילם את החשבון והשאיר טיפ נדיב, כמו שהתרגל לעשות בארץ שמעבר לים. המלצר הביט בו כמעט בחמלה. על מבט ההזדהות יותר מעל השירות אמר למלצר, תודה. המלצר לא אמר מילה, אבל נראה שהוא מתאפק מאוד לנצור לשונו ולא להגיב על איזה עלבון עלום, עד כי פניו ממש האדימו מהמאמץ. הוא לקח את הטיפ הנדיב וסובב את הגב, לאחר שזרק בו מבט מלא זעם, משתדל לא לפלוט קללה, או אולי אפילו להעיף סטירה. מה קרה? איך פגע בו? הטיפ היה נדיב. אולי הוא מכיר אותה? אולי למלצר בכלל יש סיפור אתה? סימני השאלה התרוצצו והג'ט לג הרים ראשו, רק כדי לערפל את זה שלו. הכל ייראה אחרת, אחרי שינה טובה. מוטב שיחזור לדירה.
הרחובות המוכרים היטב נראו שונים, עד כי הרגיש שהוא מהלך בתוך חלום של זר. אולי היה זה רק מרחק הזמן, אך בניינים ישנים, שהיו חלק מנופה המוכר של העיר, כמו שינו את צורתם בדרך בלתי מוסברת. הם לא שופצו או הורחבו ועמדו במלוא תפארת התפוררותם החיננית. הם היו הם עצמם, מוכי קילוף ופיח, אבל עדיין היו שונים. חלק פשוט שינו את מיקומם. כמו זזו ימינה או שמאלה, בניין אחד או שניים. חלקם העיזו ואפילו חצו את הרחוב, מנסים לבחון את העולם, מעברו השני של הכביש, עונדים בגאווה מספר אי זוגי. כל התזוזות האלו, גרמו לרחוב להיראות אחר לחלוטין.
אותם רחובות מוכרים, אף הובילו פתאום למקומות אחרים. שלמה המלך, חתך את שדרות נורדאו ולא החליף את שמו ליהושוע בן נון, לפני שיהיה רשאי לעשות זאת. כיכר מסריק, חיברה במפתיע, את אבן גבירול עם יהודה מכבי, כאילו נמאס לה להיות תקועה בצד הצפוני של קינג ג'ורג והתחשק לה לקפוץ למילאנו. מי יודע להיכן טיילה כיכר מילאנו.
הוא שמח שעוד רגע יגיע לדירה הישנה והמוכרת. הוא חשש שהוא חווה את אחד מהג'ט לגים האלימים ביותר, שידע בחייו. אחרי שינה עמוקה, הכל ישוב למקומו הטבעי. אני אוהב אותך, יקבל בתגובה נשיקה. טיפ שמן יזכה לתודה נרגשת. וכיכר מסריק, תתכבד לחזור לזרועותיו המסוקסות של המלך ג'ורג'.
הוא נכנס לדירה של סבתא, ברחוב דה האז. דה האז החביב, לא שינה את פניו מדאז. ריח חריף ונעים הציף אותו. הדירה הייתה מרוהטת באותו ריהוט ישן, שזכר מביקוריו אצל סבתא. הספה הצהבהבה עמדה היכן שהניחו אותה לפני שנים והכורסה, פעם אדומה, לא הרימה ראש ולא ניסתה לחתור תחת השלטון הבלתי מעורער של הספה על הסלון. אמא טרחה ומלאה את המקרר. החליפה מצעים, גם אווררה וניקתה. הוא התמסר למצעים הנקיים הדהויים, המעלים ריח של יושן מעורב ברעננות של אבקת כביסה וילדות. הוא חלם את תל אביב מוכרת ונהירה. חסרת הפתעות או יומרות.
בשלוש בלילה התעורר. אסור היה להיכנע לג'ט לג, אבל הוא נכנע. הוא הדליק טלוויזיה. הערוץ הראשון, שידר חדשות בשידור חוזר. הטלוויזיה קלטה רק ערוץ אחד אבל אפילו אותו לא כמו שצריך. השידור היה מקוטע ומופרע והוא הבין רק שברי משפטים. הוא שיחק שעה ארוכה עם האנטנה עד שהצליח למצוא תנוחה בלתי אפשרית שבה השדרנית, צעירה ולא מוכרת, הצליחה לומר משפט עם אמצע סוף והתחלה. המורה שלו ליוגה הייתה מרוצה ממנו, אבל השעה הייתה שלוש בלילה. הוא הניח לשדרנית המצודדת ולשיעור ה"יוגה עם אנטנה" והתמסר שוב למצעים, בתקווה שיפתו אותו לחזור ולשקוע במתיקות השינה והחזרה הביתה.
למחרת בבוקר קם נמרץ. נראה שהג'ט לג הוכרע. לארוחת הבוקר התחשק לו סלט חתוך דק דק, ואמא מתברר, מלאה את המקרר דווקא ביוגורטים ובפירות. הוא הלך לירקן וביקש ממנו קילו מלפפונים, קילו עגבניות ושני בצלים. הוא התיישב על הספסל שמול הירקן, להתענג על השמש האביבית, מברך על שניצל ממזג האוויר הסוער, שבטח מתעלל עכשיו בארץ שמעבר לים. הירקן הגיש לו את השקיות. הוא שילם וחזר שורק לדירה. הוא פשפש במגרה ומצא סכין וקרש חיתוך, אבל בשקיות לא היו ירקות לסלט. הוא פער את השקיות לרווחה, מופתע. היו שם בננות, אפרסקים ושתי גויאבות.
הוא בחן את הפירות שמולו כאילו היו הפאנצ' של בדיחה גרועה, שאף אחד לא טרח לספר לו איך היא מתחילה. מישהו מתבדח על חשבונו. אבל מי? החברה שלו לשעבר, המלצר, הירקן ורחובות תל אביב עצמה, חברו יחדיו כדי לצחוק עליו? לנקום בו שעזב? ללגלג עליו ששב? הוא אסף את הפירות לשקית, חזר לירקן והטיח בו את השקיות. מה זה? שאל. מה שביקשת אמר הירקן. לא, אני ביקשתי מלפפונים, עגבניות ובצל! וזה מה שנתתי לך, ענה רגוע הירקן. קונה מבוגרת הביטה בו בפליאה. תגיד, אתה חושב שאני מטומטם? כעס. אתה לא נראה לי בכלל מטומטם, אמר הירקן, אם כבר אז אתה חכם. הזקנה הצטחקה. הוא הרגיש זעם עולה בו, הוא תפס בידו עגבנייה מתפוצצת מאודם, אבל הצליח להשתלט על הרצון להטיח אותה בפרצופו המדושן של הירקן.
מחירי האפרסקים עלו, התלוננה האישה הזקנה, בעודה בוחרת עגבניות לידו. בשלט שמעל ארגז העגבניות היה כתוב: אפרסקים 5.99. לעומת זאת, מעל ארגז האפרסקים היה כתוב: עגבניות 6.20. ומעל המלפפונים – בננות 8.90.
הוא עזב את הירקן בריצה, בלי לקחת אתו את השקיות, אבל ידו אוחזת עדיין בעגבנייה, כמו הייתה ראיה חשובה. הוא חזר לדירה והתקשר לאמא. איך אכלת? מה ישנת? שאלה. רציתי סלט, אמר בזהירות, אבל לא קנית לי עגבניות ומלפפונים. על מה אתה מדבר, אמרה. המקרר מלא בעגבניות ובמלפפונים. הוא פתח שוב את המקרר. הוא באמת היה מלא. באפרסקים ובבננות. הוא פתח את הטלוויזיה. אולי יצליח להבין, מה לעזאזל קורה פה.
הוא הצליח לשחזר את תנוחת היוגה-אנטנה המורכבת, שמספקת תמונה יציבה. על אף שהשעה הייתה 09:00 בבוקר, שודרה מהדורת חדשות הערב, עם אותה השדרנית. חייכנית ורעננה היא דיווחה על כך, שהשלום נמשך בגבולות הדרום. שהכלכלה משגשגת, שהפערים הצטמצמו. והייתה שמחה במיוחד לבשר, על הקטנה משמעותית באבטלה. הוא גרד את ראשו במבוכה, פעולה שהוציאה את האנטנה מאיזון. התמונה השתבשה, הקריינית נעלמה. הרי בעיתוני הארץ שמעבר לים דווח, שבישראל מלחמה, אבטלה ועוני. מה פתאום, התפלא, השדרנית מדווחת על שלום ועל שגשוג?
הוא החליט לצאת לרחוב, אולי יצליח להבין מה קורה כאן. סליחה מה השעה? שאל שתי בחורות צעירות, שבאו למולו ולצדן הולך כלבלב, קשור ברצועה. תחצה את ז'בוטינסקי, ואז מיד שמאלה, שם כבר תשאל. הוא נזהר לא להודות להן. הן חייכו אליו. הכלבלב שלהן, היה ידידותי כמותן. הוא כשכש בזנבו וליקק את ידו. הבנות ניסו להרגיע אותו. הוא חתול רע, אמרו, אתה צריך לפחד. הוא עצר מונית. לכיכר מסריק, אמר. מונה? או לסגור מחיר? בוא נסגור מחיר, ביקש. הנהג הפעיל את המונה. לפתע החל לרדת גשם. סוף סוף רואים קצת שמש בארץ הזאת, אמר הנהג והוריד אותו בכיכר מילאנו. הוא עלה במדרגות הבניין, והוציא מכיסו את המפתח כשהדלת בקצה המסדרון נפתחה. יובלי? הנכד של עליזה? תקפוץ לקפה? הדבר האחרון שרצה עכשיו היה לשתות קפה אצל הניה. כן, תודה, שמע עצמו אומר.
הוא גרר את רגליו לדירה שבקצה המסדרון. השנים שחלפו לא נגעו בהניה, אבל גם לא עשו לה טוב, סתם התעלמו מקיומה. כמה סוכר? שאלה וזרקה שתי קוביות סוכר לקפה השחור. אני שותה בלי סוכר אמר. לא נורא אמרה, שלא יהיה לך מר. הוא לקח לגימה ועיווה את פניו. אז איך היה בחו"ל? שמעתי שלא כל כך הצליח עם העסק שניסית לפתוח. הסתבכת בחובות, לא? מזל שעדיין לא התחתנת, משפחה זה עול, זרקה מבט גאה בתמונות נכדים מחויכים וילדים קפואים ברגע החתונה שהציפו את המזנון. נו נו, בסוף כולם חוזרים, יש לנו רק ארץ אחת. העיקר הבריאות. אתה לא שותה? מתוק לי מדי, אמר במרירות. היא פתחה את הקופסה העגולה עליה היה כתוב בשחור מלח ושלפה מתוכה עוד קוביית סוכר. לפני שהספיקה לשמוט אותה לספל, תפס בחוזקה את פרק ידה. היא הביטה בו באימה. מה הולך פה? אמר, תספרי לי מיד, מה הולך פה? למה אתה מתכוון, שאלה. אני אומר לך שהקפה מתוק מידי, אז למה את רוצה להוסיף לי סוכר?
אתה ילד נחמד, אמרה וחילצה בכח מפתיע את ידה, ואני אישה זקנה. לכל כך הרבה דברים הייתי צריכה להתרגל פה בארץ. עלייה, מלחמות, צנע, שוק שחור, כוכב נולד, מכה אחר מכה. הייתי יושבת מול החדשות ואוכלת את הלב. פותחת את העיתון ואוי לעיניים. מתלוננת על מי שדחף אותי בתור לאוטובוס, נוזפת במי שעקף אותי בתור לסופר. עד שיום אחד אמרתי די. מספיק עם המרירות. וולגריות? נפלא! שחיתות? נהדר! בורות? מצוין! נוסיף עוד קוביית סוכר והכל יהיה מתוק. תישאר לארוחת ערב? הכנתי דג מלוח. לא? חבל. חבל.
הוא יצא מביתה של הניה מבולבל. ייתכן שמדינה שלמה נוהגת כמו השכנה הסנילית של סבתא? זה נראה לא הגיוני ומוזר, אבל דברים לא הגיוניים ומוזרים קרו כאן כבר בעבר. אולי כי לא הצליחו לשנות את המציאות, החליטו לשנות את השפה. אם לא הצליחו להפוך רע לטוב, מלחמה לשלום, שנאה לאהבה, אז הפכו את המלים. ככה לפחות המלים, יחייכו לאנשים ברחוב. הוא לא יודע איך ומי עשה את זה. הממשלה? האקדמיה ללשון? או שאפשר גם הפעם, פשוט להאשים את התקשורת? ואולי את המהפכה התחילה בכלל השכנה הניה שיום אחד יצאה בקמפיין: מרירים? קחו קוביית סוכר! וסחפה אחריה את כל המדינה.
הוא החליט לבדוק אם ההשערה שלו נכונה. היד נמשכה לשפופרת, לחייג את המספר שלה, שעדיין זכר. טוב שישנם דברים שנשארים אותו דבר. הוא בחר את מילותיו בזהירות. היא הסכימה להיפגש. כשישבו זה מול זו, באותו בית הקפה, לקח שוב את ידה. הפעם לא שיחקה בהתגרות בקווצת שיער, אלא הביטה בו בחשדנות. מכוערת שלי, אמר לה. אני שונא אותך. עיניה נמלאו דמעות. הוא עשה טעות איומה. הוא החמיץ את הסיכוי האחרון שאי פעם תיתן לו. מישהו טמן לו פח. ידיו נדרכו מעצמן להגן על פניו מסטירה. היי מה קרה לך, שאלה בחיבה ובצחוק ולקחה את ידו המגוננת והניחה אותה בטוחה בידה. לפתע לחצה את ידו בחוזקה התקרבה אליו ונישקה אותו בלהט. היא בכתה וצחקה. גם אני שונאת אותך חכמון, לחשה רכות באזנו. הם קמו ללכת חבוקים, אליו לדירה. הוא שילם והשאיר טיפ שמן. לך תזדיין, אמר למלצר. המלצר חייך אליו, בחיוך משוחרר תודה.