זה הסוד שלי – פרס עינת

בית הכלא ניו הופ היה מקום שאף אדם לא רצה להגיע אליו. לא שבתי כלא אחרים היו משאת נפש, אבל לניו הופ נשלחו האסירים שנגזרו עליהם עונשי המאסר הכבדים ביותר, בדרך כלל מאסרי עולם. מטבע הדברים, משך המאסר נגזר מחומרת המעשים, ובהתאם הורכבה אוכלוסיית הכלא מהאסירים הקשים, האלימים והמסוכנים ביותר, וכן ממתנגדי המשטר. במספר האסירים שהשתייכו לקטגוריה האחרונה חלה עלייה עקבית עם השנים, והציגה מתאם חיובי עם רמת הפרנויה של המלך, שבתורה הציגה מתאם חיובי עם גילו.

בית הכלא היה מעין "שגר ושכח". הוא שכן באי מבודד ומרוחק משאר הממלכה, והיה יחידה עצמאית שמספקת בעצמה את כל צרכיה. האסירים דאגו לא רק לתחזוקת המקום ולניהולו השוטף אלא נדרשו גם לגדל ולייצר את מזונם. הסיבה לכך לא הייתה קשורה רק ברצון להעביד אותם, אלא נבעה גם משיקולי ביטחון. כדי למנוע תרחיש של השתלטות אסירים על ספינה שמביאה אספקה למקום ובריחה באמצעותה אל החופש הוחלט שהכלא לא יקבל אספקה שוטפת משום סוג שהוא. במקום זה ציידו את המקום מראש בכלי עבודה, שתילים וחיות, והטילו על האסירים את ייצור מזונם.

מבחינת מראהו לא היה ניו הופ מאיים במיוחד. אפילו גדר התיל המתבקשת לא הקיפה אותו, ומבין ששת מגדלי השמירה לא היה נדיר שאוישו רק ארבעה. אחרי הכול, לאן כבר יכלו האסירים לברוח? אל הים הפתוח ומשם לעבור בשחייה שישים מיילים ימיים לאי השומם הקרוב ביותר? בידודו של האי שימש אמצעי אבטחה מספיק מפני בריחות, ואם רצה מישהו לשים קץ לחייו ולכלות את כוחותיו בין הגלים עד שיטבע, הסוהרים נטו להעלים מכך עין. גם כך היה בית הכלא באכלוס יתר. פחות אסיר משמעו קצת פחות כאב ראש בשבילם.

בהתחשב בתנאי החיים בכלא ניו הופ ובאפס מקרי הבריחה, אין פלא שהאסירים קראו למקום בינם לבין עצמם כלא נו הופ. אבל הייתה נקודת אור אחת: ביום ההולדת של המלך ניתנה לאסירים האפשרות לקבל חנינה. כדי לזכות בכך לא היה האסיר צריך לכתוב מכתבי בקשה מתרפסים ולא לעמוד בפני ועדת שחרורים מיוחדת ולהבטיח כי חזר למוטב. מה שנדרש ממנו היה להשתתף במשחק "זה הסוד שלי". ולנצח.

המשחק היה אקורד הסיום לחגיגות יום ההולדת של המלך, והועבר בשידור חי לרבבות בתי אב. החוקים היו פשוטים: המתמודד היה יושב על כיסא מתכת, ואלקטרודות היו מוצמדות אל רקותיו, זרועותיו וחזהו כדי למדוד את גלי המוח, לחץ הדם והדופק שלו. מהצד השני היו האלקטרודות מחוברות למחשב. המחשב היה צריך לגלות בעזרת סדרת שאלות כן ולא מהו הסוד שמסתיר המתמודד. אם יצליח המתמודד לשמור על סודו מפני המכונה ובתום עשרים השאלות המוקצבות היא לא תגלה מה הוא – יקבל חנינה וישוחרר מהכלא לאלתר. אך אם תצליח המכונה לגלות את סודו יועבר דרך האלקטרודות זרם חשמלי קטלני וימית אותו.

בשל האופי הקיצוני של הבחירה שניצבה בפני המתמודדים קל להבין מדוע היחידים שהסכימו להשתתף במשחק היו מקרב אסירי כלא ניו הופ.

צילומי התוכנית נערכו בשני מוקדים: בחדר הייעודי בבית הכלא ניו הופ שבו נערך המשחק ובאולם הצפייה שאירח את קרובי המשפחה של המשתתפים. המצלמה הייתה עוקבת אחר מבטיהם מלאי הציפייה והחשש של קרובי האסירים בעודם צופים ביקיריהם נכבלים באלקטרודות ועונים לשאלות המחשב. ברגע השיא, כשהמחשב היה מכריז: גיליתי את הסוד שלך. הסוד שלך הוא… היה המסך מתפצל לשניים. בחלקו האחד היה נראה האסיר המבועת שהבין כי נותרו לו רק כמה שניות לחיות, ובחלקו האחר קרובי משפחתו הממררים בבכי, שתקוותם לקבל חזרה לחייהם את יקירם התנפצה.

בעקבות ביקורת ציבורית שכינתה את המשדר "פורנוגרפיה של מוות" החלו להוסיף בתחתית המסך כתובית שהזכירה לצופים כי המנוח היה פושע מסוכן שהבין את השלכות השתתפותו במשחק ובחר להשתתף בו מרצונו. בכל שנות קיומו של המשחק לא זכה בו ולו מתמודד אחד.

כחצי שעה לפני כיבוי אורות ונעילת החדרים ניגש דוֹרֶל לתאו של ג'וּן וראה אותו עושה שכיבות סמיכה כשידיו על הרצפה ורגליו מוגבהות ומונחות על מיטתו.

"מה הקטע?" הביט בו דורל במבט מצומצם.

"חייב לחזור… כושר. התנוונתי… שנים אחרונות," ענה ג'וּן בהתנשפות, קרס על הרצפה, התגלגל ונשכב על גבו, ונח בפישוט איברים.

"מה, יש איזה תחרות 'איש הברזל של נו הופ' שלא שמעתי עליה?" תהה דורל.

"לא. אני יוצא מפה. וצריך להיות בכושר. בשביל הגברות," חייך ג'וּן ברוב משמעות.

"יוצא מפה?" דורל נראה כמתקשה להבין.

"בעוד שבועיים חל יום הולדתו של מלכנו הנערץ," הסביר ג'וּן, "ואני מתכוון לקבל חנינה דרך המשחק 'זה הסוד שלי'."

"אתה לא שפוי," פסק דורל. "המשחק הזה הוא לא חנינה. הוא גזר דין מוות."

"כך או כך, לא אצטרך להיות כאן יותר," אמר ג'וּן.

"אל תעשה את זה," הפציר בו דורל. "אתה לא יכול לדעת מה יקרה בעתיד. אולי יום אחד נשתחרר. וחוץ מזה, לא חבל על המשפחה והחברים שלך, שיראו אותך מת בשידור חי?"

"תירגע. אני לא מתכנן למות," אמר ג'וּן בסבלנות. "אני מתכנן לנצח את המכונה."

"אף אחד לא יכול לנצח את המכונה," קדרו פניו של דורל. "שמו בה איזה תוכנה של קריאת מחשבות או משהו כזה."

"אין כזה דבר קריאת מחשבות," הנמיך ג'וּן את קולו. "האלקטרודות מודדות שינויים בקצב פעימות הלב, לחץ הדם ומוליכות העור. המחשב מתחיל לשאול שאלות כדי לפסול תחומים לא רלוונטיים, וכשהוא מרגיש שינויים במדדים הוא יודע איפה להתמקד. גם אם תשקר לו זה לא יעזור כי הוא יזהה את העלייה בלחץ הדם וידע שעלה על הכיוון הנכון. יש לו עשרים שאלות. זה די והותר כדי למצוא סוד מכל סוג שהוא. ובינינו, רוב הסודות שאנשים מסתירים קשורים למין, מוות או כסף."

"באמת בשנה שעברה נלאר נפסל כי המחשב עלה על זה שהוא הומוסקסואל בארון," נזכר דורל.

"הכרתי את נלאר. אני בכלל לא בטוח שהוא באמת היה הומו," אמר ג'וּן. "אבל מבחינת המחשב זה לא משנה. מספיק שיש למישהו ספק בנושא והוא מעוניין להסתיר את זה, והמחשב כבר מזהה את העלייה בדופק. ובינינו, למי זה לא עבר פעם בראש? אני זוכר שכשהייתי צעיר גם לי היו מחשבות. היה לי שכן שהשתייך לנבחרת ההתעמלות והיה לו כזה גוף מושלם… אבל אז הכרתי את ליליאנה והבנתי שאני ללא ספק בקטע של נשים."

דורל הציץ בשעונו ואמר, "אני חייב לזוז, אבל לא גמרנו לדבר על זה."

למחרת בבוקר הגיע ג'וּן לתורנות מטבח. הוא קיבל שק מלא גזרים ופנה להצטרף לחבריו למשמרת שכבר ישבו ועבדו. דורל ישב מול שק תפוחי אדמה, סוֹלבוֹר מול קישואים, וריגוֹי קצץ בצלים.

"אז מה, ג'וּן," פתח סולבור, "דורל פה מספר לנו שאתה חושב ללכת להפוך לטוסט ביום ההולדת הקרוב של המלך."

"דורל, יקירי," אמר ג'וּן במתק שפתיים. "לפעמים בא לי למלוק לך את הצוואר ולסתום את הפה הפטפטן שלך במלט. גם את הסודות שלך אתה ממהר כל כך לפרסם?"

"לא אמרת שזה סוד," התגונן דורל. "וממילא בקרוב כולם ידעו. שמות המתמודדים מתפרסמים שבוע לפני המשחק."

"אני צוחק איתך. תירגע," אמר ג'וּן וטפח על כתפו של דורל. "לא הייתי מבזבז עליך מלט טוב."

"דורל אומר שיש לך איזה תאוריה איך לנצח את המחשב?" התעניין ריגוי.

"כן," ענה ג'וּן. "כשאדם מסתיר סוד, מרוב שהוא משתדל להתרחק מהנושא כדי שלא ידברו עליו ובטעות יגלו מה הוא מסתיר, נוצר אצלו מעין כיס שטעון באנרגיה. אז מספיק שהמחשב ישאל שאלה על נושא קרוב, והאנרגיה הזו תתחיל להתפרץ בצורת עלייה בלחץ הדם וכדומה."

"ומה הפתרון שלך?" שאל סולבור.

"צריך לשלוט בזה," השיב ג'וּן.

"כמו שפעם היו מרמים את הפוליגרף," אמר ריגוי.

"לא יודע," סולבור נראה ספקן. "אם זה היה כל כך פשוט כולם היו עושים את זה."

"חשבת מה תעשה אחרי שתצא לחופשי?" שאל ריגוי.

"בטח." הבעה חולמנית עלתה על פניו של ג'וּן. "קודם כל אני ארשם במלון חמישה כוכבים ואעשה אמבטיה של איזה שעה. עם קצף. ואז אלך לאכול את המנה הכי יקרה במסעדה הכי יקרה בעיר…"

"ויהיה לך כסף לכל זה ממשכורת של 5 דוּנים ליום עבודה שחסכת פה במשך השנים," עקץ דורל.

"אל תהיה מגוחך," נחר ג'וּן. "יהיה לי ים של כסף מהאוצר שקברתי מתחת לעץ נוֹק עתיק אחרי שוד הבנק הנועז שעשיתי."

"איזה קשקשן!" פרץ דורל בצחוק. "כולם יודעים שאתה פה בגלל התנגדות לשלטון."

"תחי הרפובליקה!" הניף ג'וּן את אגרופו. "בכל מקרה, אחרי שאהיה נקי ושבע אלך לרצוח את מי שהלשין עליי ואז אארגן התנקשות במלך ובכל בני ביתו. לגבי היום השני לחירותי עוד לא החלטתי. אולי אלך להחליק על הקרח. אולי אעשה שיט בנהר קרוֹט. אולי אלך לצוד קסילונים. סביר להניח שתמצאו אותי איפה שיש הרבה נשים פנויות, משוחררות ומשחרות."

"במקום לגור במלון אתה יכול ללכת לגור ברובע האדום," הציע ריגוי, "תמצא שם הרבה מעוניינות."

"חס וחלילה," הצטמרר ג'וּן. "נשים זולות עולות ביוקר. תזכור את זה."

"בוא נהיה פרקטיים," אמר סולבור. "מה אתה מוריש לי?"

"לך אני מוריש… את אוסף המגזינים הארוטיים המשובח שלי. לריגוי," הוא הרהר לרגע, "לריגוי אוריש את האולר שאני מחביא בנעל. ולך, דורל, חברי הנאמן והטוב ביותר, לך אוריש כמובן את תחתוני התחרה הוורודים שלי…"

"לך תמות," נהם דורל, והשליך עליו תפוח אדמה מקולף למחצה.

הימים חלפו-עברו להם, ובערב המיועד, שעתיים לפני שידור המשחק, נשמע קול בכריזה והורה לג'וּן ולארבעה אסירים נוספים להגיע לכניסה. משם הם נלקחו לחדר הצילומים לאיפור קל ולצילום עדויות שבהן יספרו למצלמה ולצופים על עצמם ועל חלומותיהם ומחשבותיהם, להקרנה במשך הערב.

ג'וּן היה השלישי מבין חמשת המתמודדים.בעוד הצוות הטכני מחבר אותו לאלקטרודות הוקרנה לצופים "תעודת הזהות" שצולמה מוקדם יותר. ג'וּן נראה חיוור מעט ונבוך. הוא הישיר מבט למצלמה ואמר: "היי. שמי ג'וּן נייטברידג'. הוריי קראו לי ככה כי נולדתי בחודש יוני. אני נמצא בכלא ניו הופ כבר תשע שנים באשמת חתירה נגד השלטון. בטח שמעתם הרבה פעמים אסירים שטוענים שהם חפים מפשע. אני לא מתכוון לטעון כך. אם לחתור לקיומו של שלטון שנבחר על ידי העם ועומד לבחירה מחודשת כל כמה שנים זה פשע, אז אני אכן אשם. ואני מודיע בהזדמנות זו שאם אנצח במשחק ואצא לחופשי אוסיף לפעול למען כינונו של משטר רפובליקני תוך ניצול החוק הקובע שאין לשפוט אדם פעמיים על אותה עבירה."

הקהל באולם הצפייה לא ידע כיצד להגיב להצהרות שהשמיע ג'וּן. כמה אנשים מחאו כפיים אך חדלו מיד, ועל האולם נפל שקט מתוח. המנחה מיהר לתפוס פיקוד על השידור. "ראינו כאן הערב כבר שני מתמודדים שכשלו ולא הצליחו להסתיר את סודם מהמחשב שלנו. האם יהיה ג'וּן המהפכן המתמודד הראשון שיעשה היסטוריה ויגבר על המכונה, או שיצטרף לשני חבריו, האסירים המסוכנים מכלא ניו הופ, ויחושמל? מיד נראה. זה הסוד שלי: סיבוב שלישי. בהצלחה!"

על המסך נראה ג'וּן ישוב על הכיסא, מכווץ ומרפה את אגרופיו כדי לשחרר מגופו את המתח.

"שאלה ראשונה," נשמע קולו המתכתי של המחשב. "האם הסוד שלך קשור באדם שכרגע בחיים?"

"לא." השיב ג'וּן.

"שאלה שנייה: האם הסוד שלך קשור באדם שכבר איננו בין החיים?"

"לא."

"שאלה שלישית: האם הסוד שלך קשור באדם שמצוי בתרדמת, בין חיים למוות, או טרם נולד?"

"לא."

"שאלה רביעית: האם הסוד שלך קשור לפשע שבגינו נאסרת?"

"לא."

"שאלה חמישית: האם הסוד שלך קשור למין או למיניות?"

"לא."

"שאלה שישית: האם הסוד שלך קשור לרכוש, כסף או ממון?"

"לא."

"שאלה שביעית: האם הסוד שלך קשור למעשיך העתידיים?"

"לא."

מסכת השאלות והתשובות הלקוניות נמשכה, ורחש החל לעבור בקהל. בדרך כלל בשלב זה כבר היה למחשב כיוון כללי והוא היה עובר משאלות רחבות וכלליות לשאלות ממוקדות יותר. אך הפעם דמה המשחק יותר למשחק פינג-פונג מאשר לצייד שסוגר על טרפו.

"שאלה מספר שמונה-עשרה: האם הסוד שלך קשור לטכנולוגיה?"

"לא."

"שאלה מספר תשע-עשרה: האם הסוד שלך קשור באיכות הסביבה?"

לפני שהספיק ג'וּן לענות נטל המנחה את רשות הדיבור והוציא את הצופים להפסקת חסויות. הוא כמעט התחרש מהצעקות מלאות הפאניקה של הקונטרול באוזנייה שלו. אף מתמודד לא הגיע מעולם לשלב כה מתקדם במשחק, והם לא היו מוכנים – לא לוגיסטית ולא נפשית – לשדר ניצחון.
לאחר כעשר דקות של התייעצויות בין מפיקי התוכנית התחדש המשחק. המנחה הזכיר לצופים: "לפני ההפסקה נשאל ג'וּן אם סודו קשור באיכות הסביבה. מהי תשובתך, ג'וּן?"

ג'וּן רכן לעבר המיקרופון ואמר בקול מדוד, "לא."

"שאלה מספר עשרים," קרקר המחשב. "האם הסוד שלך קשור במאפי שמרים?"

הקהל באולם קם על רגליו והחל להריע. מצלמה אחרת תיעדה את ההתרגשות של חבריו האסירים של ג'וּן בתוך בית הכלא. בשלב זה היה ברור כי גם במקרה הלא סביר שתשובתו של ג'וּן תהיה חיובית, לא נשארו למחשב שאלות נוספות כדי להתמקד ולפרט את אופיו המדויק של הסוד.

ג'וּן הרשה לעצמו חיוך של ניצחון. "לא," ענה חגיגית לתוך המיקרופון.

מיד לאחר מכן נשמע קול פיצוץ של קצר חשמלי, והמחשב הגדול החל להעלות עשן. במקביל ראו צופי התוכנית בבית גרפיקה של זיקוקי דינור על המסך שלהם. אנשי הצוות הטכני מיהרו לשחרר את ג'וּן מהאלקטרודות שהיה מחובר אליהן, והורו לו להגיע אל המנחה. מנחה התוכנית נטל את ידו של ג'וּן, הניף אותה באוויר במחוות ניצחון והעלה על פניו חיוך של מי שזה עתה בלע בשגגה זבוב.

זה היה המשחק האחרון. לאחר השבתת המחשב בשל הקצר שנגרם למעגלים שלו הוחזרו שני האסירים הנותרים לתאיהם, והמשחק בוטל. ג'וּן היה הראשון והאחרון שזכה בחנינה המלכותית.

גם כעבור שנים, הרבה לאחר שהמלך הלך לעולמו, הממלכה הפכה לרפובליקה וזכר המשחק השתכח מלב רבים, היו עיתונאים נזכרים בג'וּן ומראיינים אותו מפעם לפעם על אותו היום. לאחר העלאת הזיכרונות המתבקשת הייתה לכולם שאלה אחת: איך עשית את זה?

ג'וּן היה מחייך ונראה כשוקע בהרהורים. הוא היה נזכר בשבועות האחרונים שלו בכלא. איך עבר בין חבריו ושילב בשיחות עמם את כל הסודות שהיו לו. סוד שסופר ויצא לאוויר העולם כבר אינו סוד, חשב לעצמו. ואם לא יהיו לו כל סודות כי יידע בלבו שיש עוד אנשים שיודעים על כך לא יהיה למחשב מה לגלות.

לאחר כמה רגעים היה ג'וּן מקיץ משרעפיו, כמו נזכר לפתע בעיתונאי הממתין למענה לשאלתו, ותשובתו הייתה תמיד זהה. הוא היה מישיר מבט לעיניו של העיתונאי, מחייך ואומר: "זה הסוד שלי."