הזבל לעולם אינו נגמר. הוא מגיע לפנות בוקר במשאיות צהובות גדולות, העולות על גדותיהן בבקבוקי פלסטיק, שקיות ניילון, כוסות קלקר וארגזי קרטון. בשעה תשע וחצי, לאחר אימון כושר וארוחת בוקר, אנחנו יוצאים מן המגורים אל הרחבה המרכזית, שם מחכה לנו הזבל במכולות גדולות. אנו נחלקים לקבוצות ומתחילים לעבוד. כל קבוצה ממונה על מכולה ועלינו לרוקן אותה עד סוף היום. אנחנו עובדים בשתיקה. בקבוק זכוכית לסל הזה, שקית ניילון לסל אחר. אנחנו ממיינים. יש בזה הנאה. עם כל פיסת אשפהאנחנו מנקים את הכוכב שלנו. מרפאים אותו.
בדמיוני אני רואה ערימות אשפה ענקיות ההולכות ונעלמות, ותחתיהן נחשפים הרים וגבעות, עצים ירוקים, נהרות ואגמים – העולם שהיה כאן פעם, ומחכה להיחשף שוב. מדי פעם, בין כל הבקבוקים והפחיות, אפשר למצוא מגזין טיולים דהוי ומקומט, או פרוספקט המפרסם אתר נופש כלשהו, ולזכות בהצצה אל תוך העולם הישן. אני קורעת החוצה את התמונות בעדינות ומכניסה אותן לכיס המדים. לי ולחברתי מירה יש אוסף קטן של כאלה. חלק מצאנו בעצמנו וחלק החלפנו תמורת מציאות אחרות. אנחנו שומרות אותן במגירה שליד המיטה, שם אנחנו מורשים להחזיק חפצים אישיים.
השגרה חשובה – ״השגרה היא המרצפות שמבין חריציהן אנחנופורחים.״ בשעה אחת מוגשת ארוחת הצהריים. אנחנו מתיישבים במקומותינו בחדר האוכל ומחכים למשדר החדשות. אני יודעת שהוא עומד להתחיל כי הנקודה האדומה מהבהבת בקצה שדה הראייה שלי. לאחר שלושה הבהובים נעלם חדר האוכל ומול עיניי מופיע אולפן החדשות. רעשיי הרקע נפסקים וקולו של השדרן נשמע באזניי, רם וצלול. ״צהריים טובים.״ הוא אומר בסבר פנים ידידותי. על המסך לידו מתחלפות תמונות – ערימות אשפה במעמקי האוקיינוס, חופים מזוהמים בנפט, אזורי שממה רחבי ידיים, ללא רמז לבעלי חיים או צמחיה.
כך נראה עכשיו כדור הארץ. חלפו שישים ושבע שנים מאז האסון. זהו מושג מעורפל, אך אנחנו יודעים שבשלב מסוים הגיע הכוכב שלנו לקצה גבול היכולת שלו, מה שגרר שרשרת אירועים איומה בעקבותיה נמחקו תשעים ושמונה אחוזים מהאוכלוסיה העולמית. התחממות קיצונית, התפרצות מגיפות, אסונות טבע שתבעו את חייהם של מיליארדים, כל אלה קרו אחד אחרי השני, כמו אבני דומינו הנופלות זו אחר זו ברעש אדיר.
ואיכשהו, שרדנו. התאספנו, בנינו ערים והסתגרנו בהן. התנאים בחוץ אינם מאפשרים חיים, לעת עתה.
לא נותרו עוד יערות, האגמים יבשים או מזוהמים, ומכל עבר משתרעים שדות רחבי ידיים, מצהיבים ומלאי קוצים, ויישובים נטושים, אשר בתיהם המתפוררים חוזרים אט אט אל האדמה.
אז בינתיים אנחנו מנסים לתקן. אנחנו מנקים, אוספים את האשפה וממיינים אותה, ממחזרים את מה שניתן למחזר. אנחנו נוטעים עצים, מטהרים מי אגמים, אך יותר מכל אנו מחכים. מחכים שהאדמה תרפא את עצמה.
השדרן מדבר בקול נעים. הוא מדווח על המצב בערים, ומודה לנו על העבודה המסורה. כל עיר מופקדת על משימה שונה. אנחנו, אנשי עיר 48, ממיינים אשפה. נשארו מאות מיליארדי טון של אשפה לא ממוינת ברחבי כדור הארץ. האשפה שאנחנו ממיינים נלקחת מכאן, במשאיות הצהובות הגדולות, אל מפעל המיחזור. בראשי הוא דומה לטירה ענקית, עשויה צינורות ברזל עצומים, הרועשים ועובדים ללא הפסקה. מצידם האחד נכנסת אשפה ומצידם השניחומרי גלם בקוביות מבהיקות, נערמים זה על זה בסדר מופתי, מוכנים לשימוש חוזר.
״אנו מאחלים לכולכם יום פורה. צעד אחרי צעד, נשקם את הכוכב שלנו.״ מחייך השדרן. לאחר שמסתיים המשדר חוזר חדר האוכל ואנו מסירים את המכסים מן המגשים. האוכל, כרגיל, אינו טעים. זוהי ״דייסת ויטמינים״ שצבעה אפרפר וטעמה תפל. אבל לאף אחד מאיתנו לא אכפת. מאוחר יותר, בלילה, נוכל לאכול מה שנרצה. לאחר הארוחה, כאשר אנחנו חוזרים לעבוד, אני נותנת למחשבותיי לנדוד אל מה שהיה הלילה בהדמייה.
אנחנו מתחברים אל ההדמייה בסוף כל יום עבודה, ומתנתקים ממנה בבוקר שאחרי. זהו עולם אחר, המוקרן אל כל ערוצי החושים שלנו בזמן שאנחנו ישנים. העולם שם דומה מאוד לעולם של לפני האסון. יש בו אוויר צלול ואור שמש, יערות ואגמים. שם אנחנו חיים חיים אחרים, חופשיים ומספקים יותר. בהתחלה מטרתה של ההדמייה הייתה לשחזר את מה שאבד, אבל כעת היא הרבה יותר מזה. היא טובה יותר מהעולם הישן. אין שם מחלות, אין שם רעב ואין שם מוות. זה מקום של שפע.
גם הלילה, כמו תמיד, יצאנו אני ומירה לעוף. אין תחושה דומה לזו – להביט מטה ולראות את היער הולך ומתרחק, את צמרות העצים מלמעלה, את חבל הארץ הירוק בו אנחנו גרים, מנוקד אגמים כחולים קטנים שמימיהם מנצנצים בשמש. לאחר שחזרנו הלכה מירה לביתה ואני נכנסתי לביתי, הממוקם בעיירה קטנה ליד האגם, שם חיכה לי רון. את השעות שלאחר מכן בילינו במיטה ובמטבח, שם בישלנו ארוחה ענקית. אפשר גם ליצור מאכלים יש מאין בהדמייה, אבל אנחנו אוהבים את תהליך הבישול. הזמנו כמה חברים, ביניהם מירה ובן זוגה. היה כל כך הרבה אוכל! התעוררתי שבעה לחלוטין, אפילו שטכנית לא אכלתי דבר.
מדוע אנחנו מתחברים להדמייה כאשר אנחנו ישנים? הסיבה היא שבזמן השינה מערכת העצבים משתקת את הגוף, כדי שלא יוכל לזוז בזמן החלום. כך אנחנו יכולים לרוץ, לקפוץ ולרקוד בתוך ההדמייה, בזמן שהגוף שלנו במציאות נשאר ללא תנועה. מצב החלום גם מאפשר למערכת להקרין את התכנים אל החושים שלנו תוך מינימום התנגדות. בתוך ההדמייה אנחנו יכולים לראות, לשמוע, למשש, לטעום ולהריח באופן שמרגיש אמיתי, צלול וחד. זו הסיבה שהוסיפו את הנקודה האדומה. אין דרך להבדיל בין ההדמייה לבין המציאות באמצעות החושים, כך שאפשר לפעמים להתבלבל ולחשוב שאתה בהדמייה, כשלמעשה אתה ער. הנקודה מבהירה לנו היכן אנחנו. כשאנחנו ערים היא אדומה, וכשאנחנו בהדמייה – ירוקה.
היו בעבר אנשים שהתבלבלו בין ההדמייה למציאות. היו לכך תוצאות הרסניות, כמו הרג מחוץ להדמייה, שהיום הוא דבר כמעט בלתי נתפס. המערכת השתכללה מאז, וכעת היא יודעת היכן אנחנו נמצאים כל הזמן. היא מחוברת לערוצי הראייה והשמיעה שלנו, כלומר רואה ושומעת דרכנו, כך שאנחנו תמיד מוגנים, גם מעצמינו. כאשר אני חושבת על הדרך בה חיו אנשים פעם, ללא מעקב, איני מצליחה להבין אותם. מימדי האלימות שהגענו אליהם בעבר הם מחרידים. כאן איש אינו עובר על החוק. אנחנו אפילו ממעטים להיעדר מהעבודה – העונש על כך הוא קנס של כמה שעות בהדמייה, ושום דבר שקורה לנו פה לעולם לא יהיה חשוב יותר מההדמייה.
*******
אינני יודעת מתי זה קרה בדיוק, אבל לקראת הערב, כאשר אנחנו מתיישבים לאכול, אני מתחילה לשים לב שמשהו השתנה. אני מתיישבת במקומי ומחכה לחדשות שיתחילו, אך הן מאחרות לבוא. אני פונה למירה, היושבת לידי, ומנסה לשאול אותה מה קורה, אך כשאני קוראת בשמה אינה מגיבה. נראה שאינה שומעת אותי. מבטה מזוגג.
ואז פתאום אני שמה לב לנקודה. כל כך הייתי רגילה אליה, עד שלא שמתי לב שהיא נעלמה. אני עוצמת את עיניי חזק ופוקחת אותן, אבל היא לא חוזרת. כאשר אני מסתכלת סביבי אני מגלה שכולם צופים בחדשות גם כן. זה מעולם לא קרה לי, אני חושבת בבהלה. מעולם לא היו לי בעיות בחיבור. מעולם לא שמעתי על אדם שהתנתק סתם ככה באמצע היום. איני יודעת מה לעשות. אני נשארת קפואה עד לסוף החדשות. כשהמשדר נגמר וכולם חוזרים אני פונה למירה ותופסת את ידה.
״לא קלטתי את החדשות.״ אני לוחשת לה. ״נראה לי שהתנתקתי מהמערכת.״
היא נרתעת, ״איך זה קרה? מה עשית?״
״שום דבר!״ אני אומרת, ״זה פשוט קרה!״
״את חייבת להתייצב בתחנה באופן מיידי.״ מירה אומרת, ומוסיפה, ״אני בטוחה שהם יסדרו את זה.״ היא נראית מודאגת.
אני קמה ממקומי, המגש המלא רועד בידיי. אין לי תיאבון. אני משליכה אותו לארגז הכלים המלוכלכים וממהרת לצאת מהחדר. אם לא התחברתי לחדשות, סימן שגם לא אתחבר להדמייה, והדבר מפחיד אותי. מה רון יעשה כשיתעורר ולא ימצא אותי? הוא יחשוב שקרה לי משהו. אני מנסה להשקיט את המחשבות האלה ולהגיד לעצמי שהכל יהיה בסדר. החיבור יתוקן. אם לא היום אז מחר. אוכל לשלוח לרון הודעה דרך מירה. היא גרה בקרבת מקום.
רון הוא בעלי. הוא לא חי בעיר שלי. הכרנו בהדמייה, ומעולם לא ראיתי אותו בעולם האמיתי. אני יודעת שהוא מתגורר בעיר מספר 72, אך איני יודעת איפה היא, כשם שאיני יודעת היכן נמצאת עיר 48, בה אני מתגוררת. עד כמה שאני יודעת, שתי הערים יכולות להיות במרחק קילומטר זו מזו. אך גם אם כן, זה לא משנה. לעבור עיר זה כמעט בלתי אפשרי. התחבורה בין הערים מסוכנת ומסורבלת. אם היינו מבקשים להתחתן מחוץ להדמייה ולגדל משפחה, זה היה עניין אחר. אבל אז היו מעבירים את שנינו לעיר המיועדת למשפחות, שם היינו מגדלים את ילדינו, בפיקוח מלא של המערכת. היינו נאלצים לעזוב את העבודות שלנו, ואני אוהבת למיין אשפה. מעולם לא דיברנו על אפשרות כזאת, ונראה ששנינו מרוצים מהמצב הקיים, בו אנו יכולים להמשיך לחיות את החיים שאנחנו מכירים.
**********
תחנת השירות ממוקמת בקצה השני של העיר, ליד השער הראשי. מעולם לא הייתי שם לפני כן. בעיקרון התחנה מיועדת ״לכל שאלה ולכל בעיה״, אך החיים כאן מתנהלים על מי מנוחות בדרך כלל, כך שתמיד הנחתי שהיא בעיקר נמצאית שם כדי לתת לאנשים תחושה שיש להם לאן לפנות, יותר מאשר ממש בשביל לפתור בעיה כלשהי. כמו ששידורי החדשות נועדו לתת לנו תחושה של חיבור למערכת ולעולם שבחוץ, יותר מאשר ממש לדווח על המצב, שלמעשה אף פעם אינו משתנה.
אני דוחפת קלות את דלת הזכוכית ונכנסת. המשרד קטן והקירות לבנים וחלקים, ללא פוסטרים או תמונות. איש אינו מחכה שם כרגע. בקבלה יושב בחור רזה וגבוה במדי עבודה כחולים, שעל פי תגית השם המהודקת לחולצתו שמו רוברט. ״שלום,״ הוא מחייך, ״איך אפשר לעזור לך?״
״היי, נראה לי שהתנתקתי מהמערכת.״
״מה הכוונה?״
״אני לא קולטת את השידורים. ממש עכשיו היו חדשות, ולא קלטתי אותן.״
הפקיד נראה מבולבל. ״את מתכוונת שלא ראית או לא שמעת?״
״גם וגם. וגם הנקודה האדומה שלי נעלמה.״
״הנקודה האדומה? מתי זה קרה?״ החיוך נעלם מפניו.
״עכשיו, בארוחת הערב.״
הוא מהנהן ומסמן לי לחכות. מבטו מתמקד על נקודה רחוקה בחדר, ואני יודעת שהוא מקשיב לדבר מה שמשדרת לו המערכת.
״אוקיי.״ הוא אומר לבסוף ופונה אליי. ״אני רק אסרוק אותך רגע.״ אני מסיטה את צווארון החולצה וחושפת את כתפי. הוא מוציא מאחת המגירות את הסורק ומעביר אותו כמה פעמים עד שהוא מצפצף. הוא שוב ממתין במשך כמה שניות. ״כן, אני מבין.״ הוא אומר לבסוף, ״איך זה יכול להיות?״ לאחר מכן הוא מלכסן אליי מבט ונע באי נוחות. ״אני לא יכול להשאיר אותה כאן.״ הוא מוחה. ״למה? כי אין לנו שום פרוטוקול לכזה דבר. אין לנו פה מיטות. מה הבעיה שהיא תישן בחדר שלה?״ אני מנסה להשיג את תשומת ליבו ולשאול אותו לגבי ההדמייה, אך הוא לא שומע. ״אוקיי.״ הוא אומר. ״כן, אני אגיד לה.״
נראה שהשיחה הסתיימה, והוא מחזיר אליי את מבטו. ״אוקיי, תודה רבה שיידעת אותנו לגבי מצבך. את צריכה לחזור במהירות האפשרית לחדרשלך ולחכות שם. בבוקר יגיע מישהו לחבר אותך שוב.״
״אבל מה עם ההדמייה?״
״הלילה לא תוכלי להתחבר.״ הוא אומר, ״מחר כבר יהיה בסדר.״
״מה זאת אומרת?״ אני נבהלת, ״אני חייבת להתחבר הלילה! אנשים ידאגו לי!״ אבל הפקיד רק מניד בראשו במבוכה. ״אני באמת לא יכול לעזור. אם זו הייתה בעיה באיזה ערוץ הייתי יכול לתקן לך תוך כמה דקות, אבל זה ממש ניתוק. צריך להביא בשביל זה מישהו מבחוץ.״
אני מהנהנת בחוסר אונים. ״אל תדאגי, זה יסתדר.״ הוא מבטיח. ״הכי חשוב אבל שתישארי בחדר שלך. בלי המערכת זה מאוד מסוכן שתסתובבי לבד.״ אני ממלמלת תודה והולכת משם.
********
אני יוצאת מן התחנה אל הרחבה הגדולה, המתחילה להתמלא אנשים. לאחר ארוחת הערב יש לנו שעה חופשית ואנשים מנצלים אותה כדי לבלות ברחבה או לטייל בעיר. אני יודעת שעליי להגיע לחדרי בהקדם האפשרי, אך קודם עליי למצוא את מירה. אני משוטטת בין האנשים עד שאני מוצאת אותה, ומספרת לה מה אמר לי הפקיד.
״אני צריכה שתעשי לי טובה.״ אני אומרת לה. ״תעבירי מסר לרון שאני בסדר, שזו סתם תקלה טכנית ושאני אתחבר מחר.״
״אין בעיה.״ היא אומרת, ופותחת בסדרת שאלות, כמו איך זה קרה, ומתי יתקנו, ומה אעשה בלילה בלי ההדמייה. אין לי תשובה על השאלות, והן עושות אותי עצבנית ומתוחה. ״אני חייבת ללכת.״ אני אומרת לבסוף. ״למה?״ היא שואלת.
״אמרו לי לחזור לחדר כמה שיותר מהר. זה מסוכן בשבילי להישאר כאן.״
״מסוכן?״ היא נראית מופתעת. ״למה?״
״כי הם לא יכולים לשמור עליי כשאני לא מחוברת.״ אני מסבירה.
היא מהנהנת, אך אינה נראית משוכנעת. ״אם הייתי הם, הייתי יותר מודאגת שתסתובבי בלילה ותחטטי פה, לא שתסתובבי ומישהו יעשה לך משהו. כולם הרי מחוברים חוץ ממך.״
אני נבהלת לשמוע אותה מדברת ככה, אך מזכירה לעצמי שדיבורים ומחשבות אינן פשע.
״אין להם מה לדאוג.״ אני אומרת, ״אני הולכת עכשיו לחדר.״ אני לא שקטה. בנוסף, אם אשאר איתה הם ייראו דרכה שלא צייתתי להוראות.
אני עוזבת את הרחבה ונכנסת אל מתחם המגורים. אני מטפסת במדרגות לקומה התשיעית וצועדת במסדרון הארוך אל חדרי. העיר מכילה כמה אלפי יחידות מגורים, המקיפות את הרחבה הגדולה במעגל כמעט סגור. לכל אחד מאיתנו חדר משלו, זהה בגודלו ובצורתו לאחרים.
חדרי קטן ומרובע. משמאל, בצמוד לקיר, עומדת מיטת יחיד, נקייה ומוצעת, ולידה שידה קטנה עם מגירה. שם אני מחזיקה את אוסף התמונות שלי. בצמוד לקיר הנגדי עומד ארון בגדים קטן, ולידו דלת המובילה לשירותים ולמקלחון. אין חלון בחדר, והוא שקט ומעט חשוך. זהו חדר צנוע, אך הוא ממלא את יעודו. רוב הזמן כאן עובר עלינו בשינה.
אני פושטת את מדי העבודה, מתקלחת ולובשת את בגדי הלילה. אחר כך אני מתיישבת על המיטה. אני פותחת את המגירה שליד המיטה ומתבוננת בקופסת הפלסטיק העגולה, המכילה גלולות שינה. כל לילה אנחנו לוקחים אחת, כדי שהשינה שלנו תהיה עמוקה ורצופה. זה מקל עלינו להתחבר להדמייה. הלילה לא אצטרך אחת.
שנים רבות עברו מאז שישנתי מנותקת מההדמייה. כשהייתי ילדה חליתי בשפעת, והרופאים חששו שהזיות החום יעוותו את הקלט לערוצי החושים באיזושהיא צורה. באותם לילות לא התחברתי וחלמתי חלומות משונים ומפחידים. גם הפעם אני חוששת שאחלום.אני מתקשה להירדם. כמה פעמים אני כבר על סף שינה ושוב מתעוררת. המיטה אינה נוחה לי ואני מתהפכת מצד לצד, אבל בסוף העייפות מכריעה אותי ואני נרדמת.
באותו לילהאני חולמת. אני צועדת בשממה אינסופית. השמיים מעליי שחורים כמעט לגמרי. מרחוק אני רואה מגדל מאוד מאוד גבוה, אשר למעלה, בקצהו, זוהרת נקודה אדומה. אני מנסה להגיע אליו אך אינני מצליחה. דבר מה מאט את הליכתי, וכאשר אני מנסה להבין מה מעכב אותי, אני מגלה ששיערי, אשר ביום יום הוא קצוץ, התארך מאוד וכעת הוא נגרר אחריי על הרצפה. הוא כל כך ארוך עד שאיני מצליחה לראות את הקצה שלו, ואיני יודעת מה מושך אותי אחורה. בכל פעם שאני מרימה את ראשי לחפש את המגדל, נדמה שהוא התרחק, עד שלבסוף אינני רואה אותו יותר. אני מנסה למצוא את הנקודה, אך היא מרדצת מול עיני ואיני מצליחה להבין מה צבעה.
אני מתעוררת פתאום. מסביבי החדר חשוך. יש דבר מה מבעית בחלום. אסור. אני לא רוצה להירדם שוב. החדר נראה קטן מאוד פתאום, ומרגיש מעט חנוק. איני רגילה פשוט לשבת בו ללא מעש, וכעת כשאני נאלצת לעשות זאת אני מגלה שיש בו משהו לא נעים וכמעט זר. אני מרגישה שאני מוכרחה לצאת משם. אולי זה לא יהיה מסוכן, ואחרי הכל, איש אינו רואה אותי. כולם בוודאי במיטותיהם, מחוברים להדמייה. אני קמה ממיטתי, נועלת את נעלי העבודה ופותחת את הדלת בעדינות. המסדרון בחוץ ריק ודומם. אני יוצאת ומתחילה לפסוע לאורכו בצעדים רכים. חשוך בו כמעט לגמרי, מלבד נורות קטנות, מרוחקות זו מזו, המפיצות אור עמום. אני ממשיכה לצעוד עד שאני יורדת חזרה לקומת הקרקע ויוצאת אל הרחבה הגדולה.
בחוץ האוויר קר. אני מדמיינת איך נראים השמיים כעת, שחורים וזרועים כוכבים, אך מעליי אני רואה רק את כיפת הבטון של העיר. הרחבה ריקה עכשיו כמעט לגמרי. מרחוק, ליד השער הראשי, מרוקנים הנהגים את הסלים אל תוך תאי המטען. משאית אחת מתמלאת בקבוקי זכוכית, משאית אחרת ארגזי קרטון, וכך הלאה. אני מתקרבת, אך איש אינו מבחין בי. אלה אנשים גדולים, לבושים מדים צהובים. הם אינם מדברים זה עם זה. מעולם לא פגשתי אותם. איש אינו פוגש אותם. הם ישנים במהלך היום וערים בלילות. בשעות הבוקר המוקדמות, לאחר שהם פורקים את האשפה אל המכולות, הם מחנים את המשאיות במגרש ליד השער הראשיוהולכים לישון במגוריהם.
נראה שהם בשלבי הסיום של ההעמסה. אני עוקבת אחריהם במבטי בעודם מחזירים את הסלים האחרונים למקומם. אני מקפידה להישאר בצללים. עולה בראשי מחשבה, אותה אני מסלקת כמעט מיד. זה טירוף. אם יתפסו אותי, לא אוכל להתחבר להדמייה במשך שבועות. אולי אפילו אעמוד למשפט. איש אינו יוצא מן העיר ללא אישור. ובכלל, מה מעניין אותי כל כך לראות מה יש בחוץ? המערכת העניקה לנו את ההדמייה, שם אנחנו יכולים לטייל היכן שנרצה. ועם זאת אני יודעת את התשובה. מפעל המיחזור. משהו בתוכי נמשך אליו, אל כוח החיים האדיר שלו, אל הקסם שמתבצע בו מדי יום. אני בוחנת את המשאיות ומגלה שתאי הישיבה שלהן גדולים במיוחד, ומאחורי הנהג יש עוד שני מושבים ריקים. אם אוכל להתגנב ולהסתתר שם אוכל לנסוע איתם.
הדבר נראה בלתי אפשרי, ואני כמעט מוותרת, עד שקורה משהו מוזר. בבת אחת כל הנהגים מתחילים לעזוב את מתחם הרחבה. לוקח לי כמה שניות להבין שהם הולכים לכיוון חדר האוכל, בוודאי כדי לאכול משהו לפני שהם יוצאים לדרך. בתוך כמה דקות כבר אין שם איש, וברחבה משתררת דממה. אני יוצאת ממקום מחבואי ומתקרבת אל המשאיות. הן ענקיות, וצריך להתאמץ על מנת לטפס ולהיכנס אל תוך תאי הישיבה. כולן זהות, ואני בוחרת באחת מהמשאיות האחרונות, שתא המטען שלה מלא מוצרי פלסטיק שונים. אני פותחת את הדלת האחורית בתא. המושבים גדולים מאוד, ומרופדים בבד ישן ומרופט. על הרצפה, במקום המיועד לרגליים, יש חלל מרווח שבו אפשר להסתתר. אני מתיישבת שם ברגליים מקופלות ומחכה.
לאחר שעה ארוכה חוזרים הנהגים. אני נשארת קרובה לרצפה כאשר אני שומעת את הדלת נפתחת ואת חריקת המושב כאשר הנהג מתיישב. לאחר כמה שניות אני שומעת את קול התנעת המנוע והמשאית מתחילה לרעוד. אנחנו נוסעים. מלפנינו נפתח שער היציאה ברעש אדיר. אנחנו עוברים בו ונכנסים למנהרה ארוכה וחשוכה. השער נסגר באיטיות מאחורינו ונחבט באדמה. כמה שניות לאחר מכן נשמע רעש עמום בקצה השני של המנהרה. זהו השער השני. השיטה של שני השערים נועדה למנוע כניסה של אוויר מבחוץ אל העיר. אנחנו נוסעים במנהרה במשך דקה ארוכה עד שבסופו של דבר אנו יוצאים החוצה. בתוך תא המשאית אנחנו בטוחים מן האוויר החם, הדל בחמצן, השורץ חיידקים. אני מרימה מעט את ראשי ומציצה מהחלון. בחוץ החשיכה כמעט מוחלטת, אך בצידי הדרך אפשר לראות מנורות קטנות המפיצות אור לבן. מקדימה אפשר לראות את פנסי המשאית הנוסעת לפנינו. לאט לאט עיניי מתחילות להתרגל לחשיכה, ואני יכולה לראות את המישורים הנפרשים משני צידנו, ריקים ושוממים.
איני יודעת כמה זמן אנחנו נוסעים. הנהג נוהג בשתיקה, אני רואה את עורפו ואת רעמת שיערו הבהירה האסופה בזנב סוס. רק לאחר שעה ארוכה משהו משתנה. בהתחלה אני חושבת שהשחר התחיל לעלות, אך לאחר כמה רגעים אני מבינה שאנחנו נוסעים לעבר מקור אור כלשהו. בצידי הכביש אני מתחילה להבחין בערימות אשפה ענקיות, תחילה קטנות ואז יותר ויותר גדולות. ככל שאנחנו מתקרבים הולכות ומתרבות הערימות, עד שאיני רואה דבר מלבד ערימות אשפה.
אני מרגישה את המשאית מאטה והשיירה כולה נעצרת.הנהג יושב ומחכה, ידיו מתופפות על ההגה. אני מציצה מהחלון ורואה את אחת המשאיות אשר בקדמת השיירה, מתמקמת ליד אחת הערימות. במרחק אני רואה את תא המטען מתרומם וממנו נשפכת האשפה, שאת סוגה אינני מצליחה לזהות, ומתפזרת על הערימה. לאחר מכן מגיעות שתי משאית נוספת, ומרוקנות את תכולתן אל תוך אותה ערימה. זה נראה לי מעט מוזר, כי על פי רוב איננו ממלאים שלוש משאיות באותו סוג אשפה. בכל אותו הזמן אני ממשיכה לחפש בעיניי את המפעל, אך לא מצליחה למצוא אותו. ואז, בזו אחר זו ממשיכות המשאיות לרוקן את האשפה אל אותה הערימה, ההולכת וגדלה.
גם אנחנו מגיעים לבסוף, והנהג מרוקן אף הוא את חפצי הפלסטיק אל הערימה, העצומה בגודלה כעת.
אני רואה את הבקבוקים, את ארגזי הקרטון, את הפחיות והשקיות, מתערבבים זה בזה, מתגלגלים מטה ומתפזרים על האדמה. אני לא מבינה. זו חייבת להיות איזו טעות. אך פניו של הנהג נראים רגועים ומשועממים, כאילו זה מה שהוא עושה כל יום. לאחר מכן אוספות המשאיות אשפה לא ממוינת מערימות אחרות במזבלה ואנחנו מתחילים לחזור חזרה. בנסיעה חזרה אני צופה בשמיים המתבהרים, זוהרים בורוד וכתום. אין מפעל מיחזור. איני יודעת אם אי פעם היה. תא המשאית מתחיל להתמלא אור, ואני משתופפת עוד ועוד במושבי, דמעות זולגות על לחיי.
********
המשאיות חוזרות אל העיר הריקה עדיין, והנהגים מתחילים בתהליך ריקון האשפה אל המכולות. אני מנצלת את ההמולה וחומקת החוצה מן המשאית. כאשר אני חוזרת לחדרי הוא נראה קטן ממה שהיה. אני צונחת על מיטתי ומתחילה לבכות. כל העבודה שלנו, המיון האינסופי, שעות על גבי שעות של השקעה. האם כולם לשווא? האם אנחנו ממיינים שוב ושוב את אותה האשפה? איני מבינה למה מעסיקים אותנו בפעולה מיותרת כל כך. אנחנו סוג של בדיחה? אני רוכנת אל השידה ומוציאה מן המגירה את אוסף התמונות שלי. אני מדפדפת בין חתיכות הנייר. תמונות של נופים מרהיבים, של אנשים היושבים לפיקניק ביער, של אנשים הצועדים על חוף הים, כובעים רחבים לראשם. אני משליכה את התמונות בזעם, והן מתפזרות למרגלות המיטה. אני ומירה היינו נוהגות לדמיין ביחד את העולם החדש, כיצד בני האדם ייצאו מן הערים, מסונוורים, לראשונה בחייהם, מאור השמש. הכל נראה כל כך טיפשי עכשיו.
אני מדמיינת איך אני בורחת מכאן. איך אני מתגנבת לחדר האוכל ולוקחת כמה מגשי דייסה. אחר כך אני אתגנב למשאית ואחכה שם עד הלילה. לא אתחבר מחדש למערכת. כשנגיע למזבלה הגדולה אמוסס גלולת שינה אל תוך בקבוק השתייה של הנהג, אגנוב משאית ואסע משם.
או שאשאר פה. אספר לכולם על מה שראיתי. האם מישהו יאמין לי? אם כן, אנשים יסרבו להמשיך לעבוד. הם ייצאו לרחבה וידרשו לדעת את האמת. ומה יהיה אז? האם יהיה יותר טוב? איני יודעת. עם המחשבות האלה אני שוקעת אל תוך שינה עמוקה ונטולת חלומות.
בשעה שבע נשמעת דפיקה בדלת, ופנימה נכנסת בחורה במדים כחולים כדי לעשות לי בדיקות. היא מלבישה אותי במעין קסדה, מקרינה לי אל תוך הראש כל מיני מספרים ואותיות ומבקשת ממני להקריא לה אותם. לבסוף היא מבקשת שאעצום את עיניי, וכשאני פוקחת אותן אני רואה שהנקודה האדומה חזרה. ״את יודעת אולי למה זה קרה?״ אני שואלת, והיא מושכת בכתפיה. כל זה נמשך עד סביבות שתיים עשרה. אני מקבלת אישור לחזור לעבודה אחרי ארוחת הצהריים ולהתחבר להדמייה בשעה שמונה כרגיל. איני צריכה להשלים את שעות העבודה שהחסרתי.
אני מגיעה לעמדה שלי אחרי הארוחה וחבריי מהנהנים לי לשלום. מירה מתקרבת ושואלת אותי אם הכל בסדר. לרגע קצר איני מזהה אותה. היא נראית לי כמו אדם זר. ״כן, אני מחוברת שוב.״ אני אומרת לה, והיא מחייכת בהקלה. ״איזה יופי! פחדתי שלא תבואי הלילה לעוף איתי!״ אני מביטה באישה שעומדת מולי, במדי העבודה אפורים מגוהצים ובעיניים מבריקות. היא נראית מאושרת.
״מה עשית כל הלילה? הצלחת להירדם?״ היא שואלת. אני מושכת בכתפיי ומחייכת. ״לקחתי גלולת שינה. בכלל לא הרגשתי שהלילה עבר.״ אני לובשת את כפפות העבודה וחוזרת למיין את האשפה. בקבוק פלסטיק לסל אחד, בקבוק זכוכית לסל אחר. מדי פעם תשומת ליבי נודדת אל הנקודה האדומה בקצה שדה הראייה שלי, מוודאת שהיא עדיין שם.
*********
הלילה מגיע. אני מתעוררת במיטה גדולה, אור לבן מנקד את השמיכה ובאוויר עומד ריח רענן. לידי יושב רון ומחייך. ״חזרת.״ הוא אומר.
״כן.״ אני מחייכת בחזרה. בקצה שדה הראייה שלי אני מוצאת נקודה ירוקה. הצבע נוסך בי שלווה ואושר. אני משעינה את ראשי על כתפו. חולצת הפיג׳מה שלו עשויה כותנה. אני מרגישה את טקסטורת הבד כנגד לחיי. הכל כל כך אמיתי. הריח של גופו, קולו הנעים, מגע עורו, מכוסה שערות קטנות ורכות.
״תודה ששלחת את מירה.״ הוא מחבק אותי, ״התעוררתי וראיתי שאת לא שם. לא ידעתי מה לחשוב.״
אנחנו נשארים עוד קצת במיטה, מחובקים, ואני מספרת לו על החלום שלי, אך לא על מה שראיתי מחוץ לעיר. אחר כך אנחנו קמים ומכינים סלט. הירקות טריים ובשלים. אנחנו מוקסמים מהמראה של שמן הזית, כאשר הוא נשפך מן הבקבוק באיטיות, ומכסה את הסלט בשכבה מבריקה וריחנית. אנחנו קולים פרוסות לחם ומורחים אותן בחמאה. דרך החלונות אפשר לראות את עצי היער, הירוקים תמיד. רון מצמיד אותי אליו ומנשק את שערי בזמן שאנחנו אוכלים. כמה התגעגעתי לפה.
*******