אי אפשר היה לומר שקייטו אהב את הבית כיוון שזה היה מרמז על רגש הנפרש על המבנה כולו. קייטו, לעומת זאת, אהב רק חלקים נבחרים ממנו, את חדר העבודה של אחותו הבכורה איירין, את המטבח ואת המרפסת הפתוחה שאחיו הגדול, לן, קרא לה משכן המוסיקה. חדר העבודה היה דחוס עד אפס מקום בציורים והתחלות של ציורים וסיומות לא מוצלחות שלהם שאיירין ערמה אלה על אלה בכל זווית אפשרית. העבודות שזנחה מזה ימים ואלה שנגעה בהן אך בקושי, כולן גנחו תחת שכבות עסיסיות של צבע לח. קייטו ידע, בביטחון גמור כמעט, שאוויר החדר עצמו נטף בשלל גוונים והלעיט את הנייר השבע מעל ומעבר למידה.
המרפסת של לן הייתה עניין שונה לחלוטין. רוחות פרצים רדפו שם זו את זו לא יודעות מרגוע. הן השוו לחלל תחושה של פתיחות שקופה, אף על פי שבינו לבינו ידע קייטו שהמרפסת קטנת ממדים. למען האמת יכול היה לעבור את כולה בארבעה דילוגים בינוניים.
בשונה מאיירין לן שנא את תחושת הדחיסות. הוא גם העיר לה פעם, יותר נכון צעק עליה אפילו שקייטו עמד ממש שם, ביניהם.
– אי אפשר לנשום במעורה הזאת שלך!- הוא התנשף וליתר הדגשה הטיח את אגרופו במושב הכיסא.
אבל המושב היה רך והבליע כל צליל ומלבד זאת נאלץ הנער להגביה את עצמו מעל לכיסא על מנת לפנות מקום למהלומה. זה השווה למחווה מראה מגוחך ובסופו של עניין לא עורר שום יראת כבוד במתבונן.
איירין חייכה את חיוכה המרגיז וטפחה על שפתיה באצבע מוכתמת צבע. זו הייתה המהלומה שהנחיתה כנגד. היא אומנם הייתה שקטה בהרבה אבל איכשהו הותירה יותר רושם. קייטו ברח בטרם ייזכרו אחיו בקיומו. הם נטו לערב אותו במריבותיהם ומאז שאמם נעלמה לא היה מי שיעצור בעדם. אחיו הלכו והתלהטו והביאו את קרבותיהם אל השיא כשאיריין הנמיכה את קולה עד ללחישה בלתי נשמעת ולן צעק בקול גדול.
אז היו קמים בסערה ונמלטים כל אחד לממלכתו הוא וקייטו שחרר את שריריו התפוסים ממאמץ וניסה לנשום לרווחה. הוא האזין לצלילי הפסנתר הנוגים עד דמעות או, לחלופין קרב לאיירין ושאף אל תוכו את ריחו העסיסי, הרענן של צבע טרי. ובכל זאת שיניו המשיכו להתהדק אלה אל אלה בכל פעם שהסיח את דעתו מעליהם. רק המטבח הצליח להשקיט את הבלבול המבוהל שסער בתוכו.
אולי היה זה כי הכאוס ששרר שם עלה בהרבה על כל סופה פנימית שהשתוללה בנשמתו של קייטו. רהיטים מן השורה, כאלה שתבעו לעצמם מקום קבוע במטבחיהם של בתים רגילים יותר, נעלמו כמעט כליל תחת תווי חדש המתעמר על גביהם. צלחות וכוסות, ועוגת תפוחים נפלאה, אגרטל עם צדפות מימיה של אימא וקערה מלאה בפירות מבריקים ומהפנטים את העין, אוגדת מתכונים תלויה בחבל דק מהתקרה ואינספור תבלינים בפלוגות מתקפה ובמארבים… אחיו של קייטו מעולם לא מצאו כאן את דרכם.
הוא, לעומתם, הצליח לעלות על שיטה בטוחה. משהגיע למטבח היה עוצר על המפתן, עוצם את עיניו, נושם עמוקות ומקשיב. בבת אחת הסתדרו כל הדברים כולם. ניחוחן המתוק והמלטף של העוגות, כבד ועסיסי של בשר מתבשל, רענן וחיוני של פירות שזה עתה הובאו מהשוק, הם הודיעו לקייטו על מיקומם מבלי שייאלץ לחפש אחריהם.
הוא היה עושה צעד זהיר ומיען לפקוח את עיניו. בתגובה לפסיעתו השמיעו העצמים שסביב כל אחד את קולו הוא. סירי הבדיל נהמו קצרות והשתתקו כמעט מיד כמו חיות גדולות שהביעו את מורת רוחן על תנועותיו המגושמות. הצלחות שרו גבוה ורגוע בהרבה, הכוסות זמרו צלולים מכולם, שמחים על ההזדמנות להשמיע קול.
כמובן שבמהלך מסעותיו העיוורים ברחבי המטבח ציפו לו גם ההפתעות הלא נעימות. יותר מכל שנא את הסירחון המתקתק עד חולניות שהעלו הפירות הנרקבים. הוא התחלחל לקול הרך, המשתנק שהשמיעו כשדרך עליהם בלא כוונה. אז נאלץ לפקוח את עיניו ולפתוח במלחמה קטנה משלו.
אחיו שמו את ליבם להתנהלותו הבוטחת בנפתולי המטבח והחלו מבקשים ממנו, מתוך זהירות מהוססת, להכין למענם ארוחת בוקר קלה או, לחלופין, מטעם שישקיט לזמן מה את בטנם הריקה. קייטו היה מערבב מהמתיקות, בוזק מהחריפות, מוסיף קמצוץ של חמצמצות ובמהרה נותר היחיד שהופקד על החלק הזה של הבית.
מוזר היה לו לחשוב שלפני זמן מועט לא היה אלא צופה נדהם בממלכת אמו. בעודו חג ברחבי המטבח ניסה לחקות את תנועותיה הקלילות ובכל זאת טעמו של המזון שהכין לא דמה כלל לזה שלה. אחיו אכלו ממנו ברצון אבל הוא רק נגס מהמאכלים וכבדות גדולה נחתה על כתפיו. על כן לא טעם אלא את המזון המוכן שלא חב את חייו למטבח. אחיו חשבו שאלה לא היו אלא געגועים. קייטו ידע זאת כי ערב אחד הצמיד את אוזנו לדלתה של איירין והקשיב להם מתווכחים:
– זה בגלל שהוא מסתובב שם כל הזמן!- אמר לן בלחישה רמה,- תפסתי אותו יותר מפעם אחת מתנדנד על המפתן ואז מתהלך בעיניים עצומות, כמו איזה סהרורי!
– לא נכון,- ענתה איירין בקול רם ונרגז,- הוא בסדר גמור. אולי זו פשוט הדרך שלו להתגעגע אליה!
משנשכב במיטתו חשב קייטו על כך לעומק ובכל זאת לא הצליח להגיע לשום החלטה. אז פרש את ידיו לצדדים, עצם את עיניו והריח. חדרו, בשונה משאר חלקי הבית, לא נמנה עם מצעד החדרים המועדפים עליו. החלל הקטן איכשהו נותר ריק לחלוטין אף על פי ששכנו בו רהיטים כמו בכל חדר רגיל. היו שם מיטה עם שמיכה רכה שלן מעולם לא שכח לכבס ושידה קטנה ומנורת לילה שקנתה לו איירין באחת מגיחותיה אל העיר.
היה גם ארון גדול מלא בבגדים ווילונות דקיקים שנתלו לשני צדי החלון. ובכל זאת, כשעצם את עיניו לא הריח דבר מלבד האבק. השידה לא הדיפה את ניחוחו של עץ שנצבע אך לא מזמן והסדינים נותרו חסרי ייחוד, כאילו איבדו את ריחם המרענן היכן שהוא בדרכם לחדרו. היה רק הסירחון הכבד של חלל שנותר סגור זמן רב מדיי.
גם קול החדר טרד את שלוותו של קייטו. שלא כמו המרפסת שטופת הצלילים, פרוצת הרוחות הוא שתק משך רוב שעות היום ומדיי לילה ניעור לחיים. אז חרק בזהירות אבל בהתמדה מתגרה, רחשש ונאנק כאילו צחק לניסיונותיו של קייטו להירדם.
ואחרון חביב היה המסדרון. מסדרון ארוך ואפל שאפילו לא טרח להעמיד פנים כאילו היה בו משהו מלבד הלכלוך העבש והאימה הגדולה. קייטו לעולם השתדל לחמוק דרכו מהר ככל הניתן ולהסתגר בחדרה של איירין או להיבלע בתוך המטבח. אפילו אחיו, שחשבו את קייטו לסהרורי, החישו את צעדיהם כשעברו לאורכו ונשמו לרווחה משהגיעו לצדו השני.
על כך לא דברו מעולם. כי במסדרון קרה דבר איום ונורא ומאז סרב החלל האפל להרפות מהזיכרון. בתוך העלטה הסמיכה כמו אחד מצבעיה של אריאנה נבלעה אמם ולא חזרה עוד. המסדרון שאב אותה אל תוכו והפך את ניחוחה המרגיע, הרך עם שמץ של מתיקות לסירחון עבש וקר… וללא כלום. הוא דחס את קולה הצוחק תמיד לכדי אילמות כבדה, לוחצת על עור התוף עד שצלצולים צורמניים הוציאו אותך מדעתך. אילו יכול היה קייטו מכווץ את המסדרון עד לאיון מוחלט כך שחדר העבודה של איירין ינשק למטבח.
אבל כמובן שזה היה בלתי אפשרי ונותר לו רק לחלוף בו בחיפזון רב ככל הניתן ולמלא את אפו בשלל ריחות ולדחוס את אוזניו בקולות שונים שיצמיתו את האימה החלולה לתחתית המודעות. החדרים האחרים עמדו במשימה בקושי רב. המטבח הלאית את קייטו בכל ריחותיו העשירים, המרפסת טוותה את צליליה וחדר העבודה סחרר את הראש בניחוח של צבע טרי. לא כן חדר השינה.
קליפתו הריקה לא הציעה לקייטו שום נחמה. על כן מדי ערב אילץ עצמו לעצום את עיניו ולשקוע בשינה טרופה שבה נמלט מחלום לחלום רק כדי למצוא את עצמו לכוד באותה האפלה החונקת.
הלילות הותירו אותו מותש, טרוט עיניים ומאוכזב מעצמו בסתר. לא כך הבוקר, במשך הלילה עוד נמלט מאפלתו המתמצקת של המסדרון אבל כשהתעורר לא נחתה עליו תחושת הייאוש המוכרת. כמו אוויר שונה מילא את החלל וזרם דק של התרגשות קלח בבטנו של קייטו. אך בקושי הצליח לעצור בעצמו מלהתפרץ מתוך מיטתו ולרוץ ברחבי הבית בניסיון ללכוד את הדבר החדש שנולד בין לילה.
קייטו האזין בקפדנות. צליל זך וגבוה צף על שולי השמיעה. הפסנתר בדק את קולו שמח לקדם את פניו של בוקר חדש. מעבר לקיר שמע את צליל המים המתערבבים ומתערבלים וניתזים בקדחתנות אל האוויר. נראה שאיירין שוב שכחה להגיף את דלת חדרה כשהתגלגלה ממיטתה הישר אל קן הציור. שקטים מכולם היו חריקותיו הקטנות של החדר, חסרות ייחוד כדי כך שנבלעו כמעט לחלוטין בצלילים מרוחקים בהרבה.
לאחר שלא הצליחו אוזניו ללכוד את ההוויה החדשה שהשתכנה בבית ניסה קייטו למצוא אותה בין הריחות השונים. הוא הניח לניחוחו הרענן של בוקר מוקדם לחדור אל נחיריו, צלול וקריר. אומנם הריח עורר התרגשות אבל היא הייתה מוכרת ולא עזרה לקייטו בחיפושיו. הוא פקח את עיניו. האם נדמה לו או שמע הייתה זו תנועה שקלט בזווית העין? הוא התיישב בחדות נשטף זיעה קרה. ההתרגשות נדחסה אל ירכתי הבטן. קייטו שנא חרקים על כל סוגיהם. הוא משך אליו את רגליו, התעטף בשמיכה כך שאף חלק ממנה, ולו הזעיר ביותר, ישתלשל אל הרצפה… אבל כל כמה שאימץ את עיניו לא הצליח להבחין בשום תזוזה נוספת. אולי היא הייתה פרי דמיונו ותו לא.
קייטו הוריד את רגליו אל הרצפה. היא חרקה בתשובה ומיד הבליחה התנועה כמתגרה בו, נסחבת, צולעת על צדה האחד. לפתע היה קייטו בטוח שהתנועה איננה של חרק כלל ועיקר. הוא נמלט מהחדר והתזוזה האיטית ומורטת העצבים ליוותה אותו בדרכו החוצה.
הוא חלף בקצה קצהו של המסדרון. המסדרון וודאי עשה יד אחד עם ההתרחשות בחדרו. תמיד חשד ששני החלקים האפלים של הבית משתפים פעולה ביניהם, ופרץ אל חדר העבודה של איריין מבלי לבקש את רשותה. פכפוך המים בכוס גבר מיד. כעת התווספו אליו גם צליל גבוה ונקי של מכחול הנוקש בדופן זכוכית ומשיכות רכות, לחות של צבע על גביי נייר.
איירין הייתה אמורה לרכון מעל לדפים הספוגים, הכמעט נקרעים הללו. אפה צייר יחד עם המכחול ושיערה הארוך לעולם התפזר מתוך צמתה וטפטף שלוליות עכורות על פני השולחן. אבל איירין לא הייתה בחדר. ראשו של קייטו הסתחרר לרגע כשמוחו סירב להבין את שראו עיניו. יצור קטן, נפוח עד כדי חוסר צורה, גרר את עצמו הנה וכה על גבי הנייר.
גפיו נבלעו כמעט לחלוטין בתוך גופו החום עכור, שתי נקודות זעירות ושחורות הבריקו מהמקום הלא מוגדר שככל הנראה היו פניו. בכל פעם שנצמד אל הנייר נמעך היצור בצורה מגוחכת וזלג לכל הכיוונים. בכל פעם שהתרומם התארך גופו כאילו נדבקה תחתיתו לשולחן.
סביב סביב לו התרוצץ יצור נוסף שכולו שיער מתנופף בחום בהיר. התנועה לא פסקה לרגע והשיער, או שמע הייתה זו פרווה, הסתחרר ללא הרף מפריע לעמוד את מתאר הגוף. אבל קייטו הלום החושים הרגיש שמתחת לרעמה מסתתר יצור דקיק ועדין. כך או כך לא הקדיש לתחושה תשומת לב רבה. תחת זאת לא הצליח להתיק את עיניו מהשיער המתנופף. השיער התנענע בגלים גלים קצבותיו מבצעות גיחות חפוזות הנה והנה אבל המסה העיקרית סבה באיטיות מלאת הוד.
לבסוף הבחין ביצור השלישי. הוא ישב על שפתה של כוס הערבוב מנדנד את רגליו הדקיקות בתוך המים העכורים. ליתר דיוק קייטו הבחין רק בתווי מטושטש של הרגליים שיצרו אדוות קטנות על פני הנוזל. שאר גופו של היצור היה שקוף לחלוטין. רק בגובה שלוש זרתות מעל לשפת הכוס ברקו שתי עיני אזמרגד, חדות כתער.
הן נעצו בו מבט חותך וקייטו שחרר לחופשי צרחה מתמשכת. הוא צעק אף על פי שלא היה בטוח כי מפחד באמת ובתמים. אומנם היה מופתע, מופתע מאוד אבל בעצם… לא נבהל בכלל. שלושת היצורים עצרו מתנועותיהם ובהו בו. אפילו השעיר נעמד תחתיו. משחדל לנוע צנחה פרוותו ונצמדה אל גופו בשכבה דקיקה, כמעט כאילו כל השערות נמסו אלה אל תוך אלה. תחושותיו של קייטו דייקו, היצור היה דקיק להחריד.
הצרחה מיצתה את עצמה ונקטעה. השקוף נאנק בקול צלול. אז השמיע צליל של אוויר הנחתך באבחה חדה. ברגע הבא נהרו המים אל מחוץ לכוס. השקוף צף בתוך הנוזל מניח לו לעטוף את גופו. המים חשפו שתי זרועות ארוכות ארוכות ודקיקות, שתי רגליים ארוכות ארוכות ושבריריות ועשרים אצבעות מקלוניות וחדות כתער. שיער קצר הזדקר בקצבות נוקשים לכל הכיוונים וסרב לזוע גם כשהניע השקוף את ראשו בוחן את קייטו:
– מה?..- דרש הילד לא מצליח להשתלת על הצורך למלא את הדממה.
הנפוח הסתובב בכבדות אל השעיר ממדי גופו זולגים באיטיות:
– הילד מפריע,- אמר וקולו נמוך ומבעבע.
– מפריע! מפריע! מפריע!- דנדן השקוף-עכור ממעמקי הכוס וזרק את עצמו מדופן עבה אחת לאחרת.
קולו היה נעים אבל השאיר צלצול מתמשך באוזניים.
– הילד ללכת ולא להפריע!- המשיך הנפוח בהתנשפות עשירה.
התנשפות שלא ינקה מאוויר החדר אלא ממעמקי היצור עצמו:
– מפריע! מפריע! מפריע!- המשיך לצווח השקוף-עכור זורק עצמו ביתר טרוף על דפנות הכוס.
הכלי החל נסדק מתכסה, עם כל מהלומה נוספת, ברשת שלמה של פסים עכבישיים, שבורים. קייטו נמלט אל מחוץ לחדר וטרק את הדלת אחריו. הקול שהשמיעה כשהתנגשה במשקוף התערבב באחד נוסף, יבש ומתפוצץ. קייטו קיפץ הצידה והביט באימה תחתיו.
תנועה מהירה, דבר מה הלם ברגליו מפיל את הילד על גבו. קול התנשפות וצחוק יבש ומשהו כבד רץ על חזהו של קייטו וקפץ מעליו פוער חריץ בין הדלת למשקוף. הוא היה הרבה יותר מדיי מהיר מכדי שאפשר יהיה להבחין בתווי גופו. הדלת שבה ונטרקה. קייטו התרומם על רגליו ואפלת המסדרון נהרה אליו מאיימת לבלוע ללא שוב. שוכח לנשום הוא הסתער אל עבר פתחו של המטבח, אפרורי על רקע העלטה שסביב. המסדרון טפח על גבו מנסה לתפוס בשולי בגדיו המתנופפים אך המחושים החליקו על פני הבד ונמשכו חזרה אל השחור.
קייטו התנשף בכבדות מנסה להרגיע את ליבו ההולם בפרעות בחזהו. המטבח נראה עמוס מאי פעם אבל עכשיו לא הרגיע הכאוס הזה את נשמתו. בינות לפריטי המזון השונים, בין ערימות התבלינים ועל השרשראות הארוכות של שום ובצל ירוק, התרוצצו שלל של יצורים שהגבוהים מבניהם הגיעו אך בקושי לאורך מחצית הזרוע.
קייטו אפילו לא הופתע יותר אלא צעק בקול גדול, קורה תחילה לאחיו הבכור ואז לאחותו הגדולה. לא זו ולא זה זיכו אותו במענה. הייתכן שעזבו אותו לנפשו? קייטו מעולם לא נשאר לבד בבית! היצורים עצרו מהתרוצצותם ולטשו בו עיניים תמהות, נרגזות.
קייטו טרק את פיו כמי שביצע את חובותיו והתבונן בהם בסקרנות הולכת וגדלה. בינות לתפוחים המפוזרים על פני השולחן קפא יצור מגוחך להפליא. על פניו הרחבות מדיי נמרח חיוך שאיים לבקע את ראשו לשניים. כל גופו נמתח לצדדים הרבה מעבר לנדרש. זרועותיו ורגליו כמו התאמצו למשוך את מה שביניהם לשני צדדים מנוגדים.
שיערו האסוף בצמה הדוקה הצליף באוויר כשהתקדם בדילוגים לעברו של קייטו. הילד חזר לעצמו וניתר כמה צעדים אחורנית:
– שלום!- קרקר לעברו המתפקע,- מה נכין לנו היום?
– מ… מ… מה?- גמגם קייטו.
נראה כי זו הייתה התגובה הטובה ביותר שהצליח לייצר הבוקר. המתפקע התבונן בו מטה את ראשו הצידה בחוסר הבנה. עיניו המלוכסנות התרחבו במקצת אבל גבותיו, שני חריצים ארוכים וישרים לחלוטין, לא זעו. המראה הותיר רושם מפחיד משהו:
– מה קורה לך ילד?- שאל לבסוף פוסע נמרצות על פני השולחן.
עם כל צעד מצעדיו התפקע אל האוויר צליל נעים ומעורר תיאבון. קייטו שוב ניסה להתרחק אבל מצא את עצמו עומד הישר מתחת למשקוף. אפלת המסדרון התנשמה בגבו והוא ניתר במהירות לכיוונו של המתפקע.
– הוא חולה!.. החום שלו גבוה!.. יש לו סחרחורת!.. יש לו כאב בטן!
מבטו של קייטו נמשך אחר הציוצים הדקים, חלקם אנחות אווריריות, חלקם צווחות צורמניות. שלל יצורים זעירים מיהרו לקראתו בינות לצנצנות התבלינים. דקיקים ושקופים למחצה, מלוטשים ועזי צבעים הם צקצקו בלשונותיהם ונופפו בידיהם. על פניהם מלאות ההבעה נמסכה ארשת של דאגה גדולה.
"… חייב להראות אותם לאיירין!", זו הייתה מחשבתו המגובשת, הראשונה הבוקר. מחשבתו השנייה הייתה, "נראה שהם ידידותיים".
– אני בסדר,- הבטיח מחקה בלא משים את נפנופי הלהק,- אני רק… קצת מופתע.
– הוא מופתע!- משך קול מתוק, עשיר מפינתו המרוחקת של המטבח, היכן שהוא מעברו השני של מגדל סירים שלם.
קייטו נדרך. מתיקותו של הקול לא הייתה נעימה כלל ועיקר. הלהק הצבעוני עצר תחתיו ברעש גדול. היצורים התנגשו אלה באלה, צווחו ונאנקו ואז החלו מתלחששים ביניהם. קייטו חיפש אחר אישורם לפנות אל בעל הקול אבל הם סרבו להישיר אליו את עיניהם ובלא גינונים מיותרים הפנו אליו את גבותיהם.
טפיחה מוצקה ודבר מה בעל משקל ניכר התמקם על כתפו של הילד. קייטו נרתע בבהלה מנסה להשתחרר מהאורח הלא קרוא אבל אצבעות חזקות התחפרו לבטח בצווארונו, לוכדות מעט מעורו:
– זה רק אני,- הודיע המתפקע,- משהו באמת לא בסדר איתך היום, ילד.
קייטו השתדל להסדיר את נשמתו והחזיר את תשומת ליבו לכיוון הכללי ממנו הגיע הקול הבלתי נעים:
– היית צריך להיפטר ממנה כבר מזמן,- הרצה המתפקע באוזנו לא טורח ללחוש.
הלהק הצבעוני זקף את כתפיו הזעירות בתנועת בהלה אחידה. נשיפה שורקנית עלתה מאחורי מגדל הסירים:
– רק תנסה יקירי…
מוחו של קייטו אמר לו להתרחק ככל הניתן מהקול המתוק, החולני אבל רגליו החזיקו בדעה שונה לחלוטין. הן הובילו אותו בינות לצלחות המפוזרות על גבי הרצפה, עקפו את הלהק הצבעוני שהתרוצץ אנא וכה ללא כל מטרה נראית לעין, דלגו מעל לאגרטל הצדפות… ועצרו תחתן. יצורה יפה-יפיה שכבה על צידה מאחורי הסירים, נשענת בגבה אל דופן הסיר התחתון.
שיערה הנפוח זעק בכתום עז, צווארה היה צחור כשלג, ידה האחת, תפוחה ורכה תמכה בראשה והשנייה נחה בעצלות על נפתולי גופה. קייטו נמשך אליה כבחבלי קסם. הצבעים העסיסיים לכדו את העין, הוא חייב היה לראות את פניה:
– אתה לא לומד, מה?- צעק המתפקע ומשך בכוח באוזנו.
קייטו קפא באמצע התנועה, רכון מעל ליצור היפה-יפיה, ידו מושטת אל הכתף הרכה. הרעמה הכתומה החליקה הצידה, היצורה פנתה להביט בילד. היא לא מיהרה. נהפוך הוא, תזוזותיה היו מתמשכות ושבורות, מרעידות כאילו שכחה תנועה מהי. קייטו נרתע בבהלה. פניה של היצורה היו סמוקות בצורה חולנית, מאחורי השפתיים המתפוצצות הציצו שתי שורות של שיניים שחורות, מרקיבות. עיניים ירוקות, דלוחות נבטו בו מתחת לגבה אחת שלמה ואחת חסרה.
היצורה צחקה והצחוק שלה היה צרוד וקייטו נמלט מתוך המטבח כל עוד נפשו בו, אצבעותיו של המתפקע מתהדקות על צווארון חולצתו:
– עצור! עצור! עצור!- צעק קצובות ולבסוף תפס בתנוך אוזנו ונעץ בו את שיניו החדות.
קייטו ציווח בכאב והתנדנד על סף ההתנגשות בפסנתר של אחיו.
משב של רוח שטף את פניו ברעננות מבורכת, מלא בהבטחה לגשם מתקרב. אור השמש חדר אל תוך הבית מנומס ורך. השמיים הגדולים נטלו ממעל צחים וכהים בו זמנית. קייטו השיב לעצמו אט אט את נשמתו:
– מי זאת הייתה?- שאל בקול רועד.
– אחותי,- ענה המתפקע בקדרות וחזר לשבת על כתפו של קייטו מנדנד ברגליו,- לך יש אחים וגם לי יש אחות, אחות שקיימת הרבה יותר מדיי זמן, אם אתה רוצה לשמוע את דעתי.
קייטו התחלחל. אם איירין הייתה נראית כמו היצורה ההיא:
– לי יש את המסדרון,- התוודה לפתע,- והוא לא פחות גרוע מאחותך.
המתפקע הנהן על פניו ארשת יודעת כל. קייטו נואש מלחכות לתשובה והניח למחשבותיו להחליק ממנו והלאה, אל צלילי הפסנתר הזכים. הוא הסב את גבו לשמיים העזים שבחוץ וישב תחתיו, שעון אל המעקה. הפסנתר הוזז ממקומו הרגיל ועל קלידיו ריקדו צלליות מתערפלות. מפעם לפעם הייתה קופאת אחת מהן לרגע קט וקייטו צפה בכנפיים מרעידות, עדינות ככנפי שפיריות:
– האחים שלי לא יאהבו שהשתלטתם ככה על הבית,- ציין בהיסח הדעת.
המתפקע ניתר מעל כתפו של קייטו וטופף על גביי הרצפה:
– אנחנו חיים אתכם בשלום,- אמר ברוגז,- לפחות חלקנו, למה שפתאום ישנו אחיך את דעתם בנוגע אלינו?
קייטו עיווה את פניו לכדי ארשת שאמו קראה לה "משמידת השיחות":
– אז עד עכשיו… הסתתרתם?
עיניו הצרות גם כך של המתפקע התלכדו לכדי חריצים בלתי נראים כמעט:
– אנחנו?- זעק והיכה באגרוף קשיח על חזהו הרחב יתר על המידה,- למה שאנחנו נסתתר? מה תעשו בלעדינו?
קייטו החליט להטות את אפיק השיחה ליעדים בטוחים יותר:
– גם בחדר שלי מסת… חיים, אה… כמוך?
המתפקע הקדיר את פניו ופיו המחייך התכווץ לפתע לנקודה זעירה אחת. בעקבותיו התכווץ גם שאר גופו, כאילו שפתיו היו אלה שמתחו את כל איבריו:
– כן,- אמר בכובד ראש,- אבל מעולם לא שמת לב אליהם, נכון? ולמה שבעצם… כן! אני אכיר לך אותם!
הפה שב ונפרש למלוא רוחבו, גם הגוף חזר בקול פקיעה לממדיו הקודמים. היצור ניתר אל עבר הפתח. קייטו משך את עצמו בחוסר רצון לכדי עמידה. אומנם התאווה לגלות משהו בתוך החדר שלו, כל דבר והעיקר שלא יהיה כדורי האבק והריקנות המשועממת אבל חבל היה לו לעזוב את יצורי השפירית. הם חוללו על הפסנתר לכודים במוסיקה, לכודים בשמיים העזים שנהרו מעבר למעקה. קייטו פחד שלא ייראה אותם יותר ולכן נופף להם בזהירות לשלום. יצורי השפירית לא השמיעו קול אבל מחולם השתנה מעט כאילו נפרדו ממנו בדרכם הם.
אפלת המסדרון נסוגה מעט כשהמתפקע צעד לצדו. קייטו האט את קצב הליכתו והעלטה הסתערה עליו מוחצת כהרגלה. לא מתגרה יותר בגורלו מיהר הילד לטרוק את הדלת בפניה. הוא הביט סביבו בלהיטות אבל שום יצור נפלא לא המתין לו בחדרו האפרורי. אפילו השמיים נתלו מלוכלכים ועייפים מחוץ לחלונו. לרגע נשטף קייטו פחד שהמתפקע נעלם, מוכרע בכוח החדר. אבל היצור קיפץ מרגל לרגל, מלא כוח כמקודם.
הוא הלך לתור את חלל החדר, נבר בכדורי האבק והציץ אל תוך הצללים. קייטו צנח בכבדות על מיטתו. ככל שהמשיך המתפקע בחיפושיו כך השתכנע הילד שאין בחדרו ולו יצור אחד. להפתעתו גילה שלא חש כל הקלה למחשבה אלא רק דכדוך שטוח. המתפקע קיפץ עוד פעמים בודדות ועצר על מקומו מתבונן בריכוז בכתם מפויח על הקיר, קרוב לרצפה. שם, לפני מי יודע כמה זמן, הבעיר קייטו את כל קופסאות הגפרורים שהיו בבית בתקווה שיחדיו ייצרו להבה בכל צבעי הקשת ויעלימו את האפרוריות.
כמובן שזה לא קרה. רק איירין נבהלה והתחילה מצווחת "שרפה! שרפה!" בעודה מתרוצצת ודוחסת את כל ציוריה לכדור מקומט אחד. לן צחק עליה עד שבטנו כאבה. קייטו לא נבהל ולא שמח. הלהבה הייתה חמה וכתומה אבל איך שהוא רק הבליטה את האפרוריות התמידית של חדרו. הוא הטביע אותה בדלי של מים וצפה בכתם שהשרישה בתוך הקיר בגוון נוסף של אפור כהה.
אבל נראה שלדידו של המתפקע הייתה לשטח המפויח משמעות משלו. הוא דחף אצבע מוצקה אל תוך הכתם וצקצק בלשונו בחוסר שביעות רצון:
– הם ישנים,- אמר,- כולם ישנים ילד.
קייטו המופתע הזדקף על מיטתו. החדר נמלא לרגע מהות חיה… ושב ושקע באפרוריות:
– זה בכלל לא מפתיע,- אמר, חש אומלל מאי פעם,- מה יש להם לעשות אצלי? שיעברו לאיירין או, עדיף, ללן, הוא הרבה יותר נחמד ממנה.
תשובתו לא נשאה חן בעיני המתפקע. הוא סב בחדות על עקביו גופו צר ומתארך תוך כדי תנועה. קייטו ידע, עד שיישיר אליו המתפקע את מבטו ייעלם החיוך הרחב. עיניים צרות חתכו בפניו של הילד. קייטו הסיט את מבטו ושב ומיהר להגניב אותו אל היצור. המתפקע צעד בנחישות אל עבר הדלת… אל המסדרון.
הוא נעצר בפתח, רחרח שוב ועיניו ברקו לפתע וחזרו לגודלן הרגיל:
– הם… שם…- הוא התנשף והתאמץ והדף את הדלת.
קייטו דמיין את האפלה שבחוץ מטילה כנגדה את מלוא משקלה, הופכת את מאמציו של המתפקע לחסרי שחר:
– אתה מתעלם משוכני המסדרון, כמובן שלא תשים לב גם לשכניך לחדר!
קייטו נבהל:
– אל תפתח את הדלת!- צעק וקפץ על רגליו.
רק לאחר שביטא את המילים התחלחל גופו ונרעד בגל של צמרמורת:
– אני לא יוצא החוצה! אני לא רוצה להכיר אותם!
המתפקע הפסיק לעמול על הדלת והתנשף בכבדות. תחת גבותיו חסרות התנועה ניצתו שני חריצי העיניים בכעס רושף:
– אתה מכיר אותם!- ירק לעברו של קייטו,- אבל אתה מתעלם מהם האומללים! לא היית אומלל במקומם?
קייטו המבולבל עוד חיפש אחר תשובה והמתפקע כבר הסב אליו את גבו המתרחב ודחף את הדלת דחיפה אחרונה. היא התעופפה הצידה בחריקות רמות ותנועה מזדחלת חצתה את שדה ראייתו של הילד. משהו טיפס על גבי המשקוף, בלתי נראה לעיניים שטרם הספיקו להתרגל לחשיכה:
– בוא,- אמר המתפקע,- דבר אליהם.
למען האמת קייטו התכוון לסרב. המתפקע הפסיק למצוא חן בעיניו. כל היום הזה הפסיק למצוא חן בעיניו. הוא רק רצה לחזור אל מיטתו, לשכב על בטנו ולקבור את ראשו בכרית. הוא יניח לאיירין לשבת בדממה לצדו וללטף את שיערו ביד מוכתמת צבע. לן רק ייאנח וילך אל הפסנתר. הוא לא יידבר אבל קייטו יידע שינגן בשבילו.
אולי הייתה זו המחשבה על אחיו ואולי רק היסח הדעת אבל קייטו עשה צעד לכיוון הדלת… ואחריו עוד אחד. ככל שהתקדם הפך מודע יותר למעשיו המטורפים ולכך שאין לו יותר דרך חזרה. המתפקע התבקע בחיוך מאוזן לאוזן ורץ אל תוך המסדרון. קייטו, נשטף בתסכול ובפחד על שאין חברו החדש מחכה לו, מיהר בעקבותיו.
האפלה נפלה עליו מורגשת מאי פעם. לא רק שהייתה מפחידה, היא הפכה מוחשית. גרונו של קייטו התכווץ. הוא לא הצליח לנשום! עכשיו השחור יחדור אל תוכו ויבלע אותו כמו שבלע את אמו לפניו! הוא חייב לברוח! משהו משך בשולי מכנסיו. קייטו צרח במלוא כוח ריאותיו ושמע את קולו הלא מרוצה של הטפוח עולה מאחורי דלתה של איירין:
– שוב הוא להפריע!
– אל תצעק,- הציע המתפקע ממקומו לצד רגלו הימנית של קייטו,- תקשיב.
לא נותר לילד אלא לציית. תחילה שמע רק את שקלטו אוזניו מדי יום ביומו, כשחלף בריצה מבוהלת לאורך המסדרון. אנקות, רשרושים, התנשפויות זהירות, הצמרמורת הרעידה את גבו של קייטו בידיה הקפואות. ובכל זאת המשיך לעמוד בעקשנות. עכשיו רצה לראות את שוכני המסדרון.
הקולות המוכרים שכחו אחד אחרי השני. נראה כי כולם לא היו אלא פירותיו של דמיונו המבוהל. אז שמע קולות אחרים הולכים וצוברים עוצמה, צליל רך של משק כנפיים, דשדוש מלטף של רגליים רכות, קול צחוק מנתר. הקולות הללו הרגיעו אותו ומשכו אליהם. איך לא שמע אותם קודם?
מוזר, החשיכה לא התבהרה במאומה ובכל זאת קייטו לא פחד יותר:
– שלום,- אמר בשקט,- מי אתם?
לטיפה רכה נחה לרגע על לחייו. קייטו הרים את ידו לתפוס אותה אבל המגע נעלם כשם שהופיע, חסר גוף וחסר שם.
– אנחנו הזיכרונות של ריחות,- לחש באוזנו הקול המנתר שלא צחק יותר,- זיכרונות של צלילים שהיו ואינם עוד.
קייטו נעלם דום. איך זה יכול היה להיות? האם היו לריחות קולות משלהם? האם יכלו הצלילים ללבוש צורה? שוב ניתר הצחוק הרחק מעלה וקול הפסיעות הרכות דשדש הלאה ממנו מחביא בתוך הצליל את מתיקותן של זרועות אמו.
קייטו לא חיפש אחר המתפקע אלא גרר את רגליו לאורכו של המסדרון שאפלתו כבר לא מחצה אותו כדי כך. אומנם נותרה שם אבל הילד לא חש יותר בצורך להימלט מפניה או להיאבק בה. האפלה פשוט חיה לצדו בבית שהיה גם ביתה שלה.
רק משהתאכזב הבין שציפה למצוא את חדרו זורח באור יקרות. הלא אפלת המסדרון לא הייתה אמורה להעיב עליו עוד… אבל החדר נותר אפרורי כמקודם, מאובק וחסר ייחוד. קייטו פסע לתוכו בתחושת השלמה עייפה מוכן ליפול על מיטתו ולא לקום יותר, אפילו לא למענם של היצורים הססגוניים שגילו את עצמם בפניו…
הוא כמעט דרך עליו, יצור אפור, כולו כדור של פרווה אוורירית. אצבעות ידיים גרומות הציצו אך בקושי מתוך הרעמה וכפות רגליים צרות וסדוקות נטלו ברפיון חסר חיים. קייטו רכן להרימו בעדינות, הלמות ליבו חונקות את גרונו. היצור נע בכפות ידיו הקעורות ופרוותו המטירה אינספור גרגרי אבק זעירים, בלתי נראים.
קייטו נשא את האפרורי דרך החדר וישב על עדן החלון. השמיים הקודרים חלשו על העולם מלאי משמעות נסתרת, כבדת משקל. האפרורי זע קלות ופרוותו הקלילה דגדגה את עורו של קייטו. הילד שב ובחן את היצור ומבטו פגש בשתי עיניים עגולות, זהובות-ירוקות ומלאות חיות. כך בחנו בדממה זה את זה והשמיים בחנו אותם. וודאי גם לשמיים היו מחשבות משלהם שאי אפשר היה להסביר בנקל.
– אתה ריח הדברים שנזנחו,- ניחש קייטו.
הוא דיבר כי היה לו נוח לפנות אל העיניים הזהובות-ירוקות, העמוקות הללו. האפרורי נע קלות והאבקה הדקיקה שבה ונשפכה אל בין אצבעותיו של הילד:
– לא נכון,- חרק בתשובה,- אני ריח הדברים שממתינים לזמנם.
קייטו הנהן בכובד ראש. הוא שנא כשאחיו סתרו את דבריו אבל עם האפרורי הייתה ההרגשה שונה לגמרי. למען האמת קייטו שמח שתיקנו אותו. בעצם, מעולם לא היה מאושר כל כך.
קטגוריות