כך ישבנו, נמרוד שלי ואני, בגינה הפורחת של סוף הקיץ. הוא שתה מילקשייק וניל שהכנתי לו בעצמי, כמו שהוא אוהב, והביט אלי בפליאה. "אמא, זה טוב, ברור שזה טוב, אבל זה מוזר. זה אפילו הזוי!" בשנים האחרונות כבר לא הייתי מסוגלת לשמוע את המילה הזוי, היא עלתה לי על העצבים מרוב שימוש, אבל במקרה הזה חשבתי שהיא במקום. "זה מפחיד…" הוסיף. הוא הביט בי בריכוז וגיחך "מביך אפילו!" ואני משכתי כתפיים בחוסר אונים.
רק לפני תשעה חודשים היה חורף. אני זוכרת היטב את הבוקר העגום ששכבתי במיטה ותהיתי בליבי אם לקום ממנה ולשם מה. הזכוכית בחלון היתה אפורה ומרושתת מסילות מים שקופות והחדר היה קר. שכבתי על הגב והכאב המוכר קדח לי במתנית הימנית. הסתובבתי לאט ומשכתי את הכרית מתחתי כדי להקל. שוש יילל וקפץ על המיטה, ולכן קמתי וצלעתי לחדר האמבטיה. שטפתי פנים ובחנתי אותם באריכות במראה. גייסתי הרבה סלחנות ונדיבות ובכל זאת הן נראו לי עייפות וחרוצות תלמים, פנים בנות ששים וארבע, בעוד חודשיים חמש. העפעפיים נפולים, הקווים החרושים בין האף לזוויות הפה שיוו להם נרגנות. השיער היה דהוי ושזור לבן. הלב שלי צנח בתוכי והתנתקתי מהמראה. אני לא אדם נרגן חשבתי, מה קורה לי, אני מוכרחה לעשות משהו, אני לא יכולה לתת לעצמי לשקוע.
הדלקתי את המזגן על חום נמוך, להפשיר קצת את הבית. פתחתי קופסה של מזון חתולים והתחלתי לרוקן את תוכנה לקערה. ראש שעיר נתחב מתחת לכף המלאה שהחזקתי. "שוש, רגע, סבלנות" ניגבתי מאוזנו מעט מחית טונה, אבל הוא כבר היה מרוכז בארוחת הבוקר. לפני עשר שנים, כשליאורה שלי הביאה הביתה גור קטן וצהוב שמצאה בבסיס, חשבנו על שמות. ליאורה רצתה לקרוא לו במבה אבל נמרוד התעקש על שוש. עכשיו ליאורה עושה תואר שני בקנדה, נמרוד מנסה לעשות עסקים בפלורידה והבית ריק.
שוש עמד ויילל ליד הדלת לגינה. פתחתי אותה ויצאתי בעקבותיו. התעטפתי בחלוק הבית הפרוותי שנמרוד קנה לי בארצות הברית והשתדלתי להתיישר מעט למרות הכאב. הדשא החום, הדליל היה מנומר בעלים יבשים ושברי זרדים. הלילות האחרונים היו סוערים. שני העצים, האחרונים שנותרו, נראו עצובים ורועדים מקור. סבך אפור של ענפים ערומים עטף את חומת האבן הנמוכה. אדמה חשופה, בוצית, בכל מקום. באותו רגע ענן נקרע קצת והשמש שלחה קרן אחת של אור. הקרן ציירה עיגול זוהר על האדמה שלי, נשמתי חזרה אלי והצלחתי להזדקף. אני חייבת לעשות שינוי חשבתי לעצמי.
התיישבתי ליד המחשב וחיפשתי גננים באינטרנט. אחרי חצי שעה של בדיקות באתרים, היו לי שלוש אפשרויות, כולל רשימת ממליצים. מחר, החלטתי, יום ראשון, אתקשר ואבחר.
אחותי צלצלה ושאלה אם אני רוצה לבוא לאכול איתם צהריים. איתם. הודיתי לה ואמרתי שאני מעדיפה לאכול משהו קל בבית. נוכל להיפגש מחר, אם היא יכולה, אחרי העבודה, בבית קפה. כן, אני עובדת מחר בספריה, במקום ביום רביעי. היום זה לא יום לצאת, כל כך קר בחוץ. שלחתי לה נשיקות וניתקתי. אולי בכל זאת הייתי צריכה לעשות מאמץ ולנסוע אליהם. אליהם. מצב הרוח הוא כמו גלגל תנופה. צריך להתניע אותו ואז הוא ממשיך להשתפר מעצמו. גם אצלם הילדים עזבו אבל הם שניים.
הבדידות היא מכבש כבד המחניק רגשות, אפילו געגוע. אולי לא הייתי צריכה לתת לנתן ללכת. הייתי צריכה להיאחז במה שהיגיע לי מכח החוק והמוסר, כמו הרבה נשים אחרות. להילחם על מה ששלי, בשביל הימים שיבואו. להקריב את אושרו והחופש האישי של בעלי, החבר הכי טוב שלי, כדי שפעם נוכל להזדקן ביחד. אבל לא עשיתי כך. זה בכלל לא היה עניין של בחירה, גם אילו רציתי לא יכולתי לנהוג אחרת.
הוא בא לפעמים לבקר. אנחנו יושבים יחד ושותים קפה עם עוגיות גרנולה, בגינה או במטבח. הוא אומר שאף אחד לא מכין עוגיות טעימות כמוני ואני רואה געגועים בעיניו. אני יודעת שהדבש בכד הנישואין החדשים שלו אזל מזמן וצר לי. אולי אם הייתי נאבקת אז, הייתי עושה זאת בשביל שנינו. לא הייתי צריכה להניח לו להשליך כך חברות של חיים שלמים בשביל אהבה חולפת. הייתי צריכה להגן גם עליו אבל ויתרתי. כשהוא אמר לי "נורה, את יודעת כמה את חשובה לי ואני מאמין שגם אני חשוב לך, אבל כבר מזמן אין בינינו אהבה." הסכמתי איתו. "היכרתי מישהי" הוא אמר "והיא אוהבת אותי. אני רוצה לתת לזה הזדמנות, לה ולי. היא רוצה ילד ממני". באותו רגע הרגשתי… הפתעה וגם… בעצם חוץ מהפתעה לא הרגשתי כלום. כאילו זה קורה למישהו אחר ולא לי. "ואתה אוהב אותה?" שאלתי בענייניות. "כן, יש בינינו ניצוץ…" הוא נשך את שפתיו ולא הוסיף לומר דבר. הודיתי לו בלב. "תעשה מה שאתה מבין" אמרתי ובראש התחילו להסתדר לי רשימות של מה צריך לעשות עכשיו – לדבר עם הילדים, הסכם חלוקת רכוש, לחפש עורך דין. משום מה היה לי טעם מלוח של דמעות בגרון, אבל לא ידעתי של מי הן.
מאז פרשתי מעבודתי כספרנית בפקולטה לספרות, עבדתי במשרה חלקית בספריה העירונית. את שאר אותו השבוע הקדשתי להשקעה בעצמי. הרי כך החלטתי. צבעתי את השיער ושיניתי תספורת. קניתי חולצות בסוף עונה, שמלה לאביב הקרב וניסיתי להרגיש שמחה. סידרתי ארונות והנחתי פרחים באגרטל. אפיתי עוגת תפוחים, בשביל הריח, והזמנתי את אחותי להתחלק בה. בתוך תוכי ידעתי שאני עושה רק קוסמטיקה לנפש ומסתפקת בפרסי תנחומים אבל זה הכי טוב שהצלחתי לעשות.
ביליתי זמן ארוך בטלפון עם חברות הגינון וממליציהם. בחברת "הגן הקסום" הצטערו לבשר לי שהמנכ"ל במילואים ויוכל לפגוש אותי רק בחודש הבא. לא הצלחתי להשיג אף ממליץ "לגינות האביב", לכן קבעתי עם גבריאל שילה, פיתוח ותחזוקת גינות, שיגיע אלי ביום חמישי.
ראיתי אותו מחלון המטבח יוצא מהרכב המסחרי. איש גדול, מגושם, בבגדים מרושלים ופנים מזוקנות מתחת לכובע קש בלוי. רובינזון קרוזו נחת אצלי, חשבתי כשפתחתי לו את דלת הכניסה, לפני שהספיק לצלצל. "גבריאל" הושיט אלי יד גדולה. העיניים שלו היו שני סדקים מחייכים מתחת למצח צרוב שמש. "אני נורה, נעים מאוד" חייכתי גם אני ולחצתי את ידו. היא הייתה מחוספסת כמו נייר זכוכית.
יצאנו לגינה והוא בחן אותה בתשומת לב. הוא בדק את השיחים היבשים, משש את עליהם, כרע בגמישות על ברכיו ופורר רגב אדמה. הסתכל סביב ומזוויות שונות ולבסוף אמר שיש כמה אלטרנטיבות, תלוי במידת ההשקעה שאני מוכנה לה.
ישבנו בגינה עם קנקן של תה קר וגבריאל רשם וחישב, כשהוא מקיש בזריזות מדהימה על כפתורי המחשבון באצבעותיו העבות. לבסוף החלטנו על תיקון ההשקיה האוטומטית, העשרת האדמה ושתילה של צמחים רב שנתיים ועונתיים. "איזה צבעים את אוהבת?" שאל ואני מניתי אותם בהיסוס, אחד אחד. הוא פתח פנקס קטן עם כריכה מהוהה וכתב בו כמה שורות בכובד ראש. כשהרים את עיניו חייך אלי ואמר "תוך שבועיים יש לך גינה יפהפייה".
חזרתי עמוסת סלים ודחפתי את השער הקטן בכניסה לבית. גם בשער הזה טיפל גבריאל מבלי שאבקש, צבע אותו ושימן את ציריו. פתחתי את הדלת ושוש רץ לקראתי והתחכך ברגלי. הנחתי את המצרכים בכניסה למטבח ומיהרתי להסיט את הוילונות. דרך הזכוכית שמרקתי אתמול היו אשכולות ורודים תלויים מעל חומת האבן הנמוכה, ותפרחות סגולות כבדו מתחתיה. פתחתי את הדלת לרווחה, נשמתי לתוכי את הצבעים ואביב זרם לתוכי. הפכתי מכורה לירק ולפריחה והם חסרו לי כשנעדרתי מהבית ליותר מכמה שעות. כשסידרתי את הספרים על המדפים בספריה הייתי נזכרת בגינתי וליבי יוצא אליה. מרגע שנכנסתי הביתה, הייתי נמשכת אל דלת הזכוכית, כמכושפת. הייתי עומדת על הסף ובולעת בעיני את כל הורודים והסגולים, המעט כחולים ונגיעות הכתום.
שנים עשר איש עמדו להתארח אצלי בעוד יומיים לליל הסדר. הילדים מגיעים מחר ארצה וליאורה תביא את בן זוגה החדש. הם יבלו את כל חול המועד איתי, בבית ילדותם. בערב החג יגיעו אחותי ומשפחתה, שתי בנות דודות בודדות, והרי תריסר אורחים. פרקתי את המצרכים והתחלתי בהכנות. סוף סוף היה לי למי לבשל.
גררתי את עצמי למיטה בשעה מאוחרת. הנחתי את רגלי הדואבות על כרית להגבהה, כדי להפחית את הנפיחות מהורידים שהשתרגו סביבן, קרוב לעור. עצמתי את עיני וחשבתי על ליאורה ונמרוד. מה הם עושים עכשיו, איש איש בטיסתו הארוכה מאמריקה.
ימי החג עברו מהר מדי. הבית התמלא והתרוקן שוב. נשארתי עם זכרונות ועם תמונות משפחתיות שנמרוד שלח לי בדואר אלקטרוני. הנה הגינה, כמה שהיא יפה על המסך. כולם התפעלו ואמרו שכל האוירה בבית השתנתה בזכותה, ושגם אני כאילו פורחת. ליאורה עומדת חבוקה עם דייב. דייב הוא בחור כלבבי ואפילו יהודי. מה עוד אפשר לבקש? ובתי, יפהפייה כרגיל ונראית מאושרת.
יום רדף יום והגיע החמסין. השקיתי יום יום את הגינה שלא תקמול. מדי ערב מצאתי את עצמי מדפדפת בתמונות שעל המסך, מנסה להחיות את הרגעים המאושרים של חג הפסח, אבל ליבי נשאר יבש. הבדידות חנקה אותו, השאירה אותו ללא חמצן.
באותה שקיעה של טרום סתו, כשישבנו בחוץ בני ואני, אבודים במחשבותינו, ניסיתי לשחזר לעצמי איך הכל התחיל. רגע המיפנה היה ודאי ביום בו החלטתי לשתול פורטולקות בפינה המזרחית, כדי שתפרחנה עם הזריחה…. בעצם לא, זה התחיל שבועיים לפני כן.
כן, זה היה ביום חמישי אחר הצהריים, כשהשמש החלה לשקוע. עצבות של סוף שבוע קרב ירדה עלי. הנחתי דיסק במערכת והתיישבתי על הספה בסלון מול דלת הזכוכית הפתוחה. הצללים התארכו על פרחי ההורטנסיה וכדי הפטוניות, לצלילי הקונצ'רטו לפיקולו של ויולדי. לפתע ראיתי דמות עוברת בגן וניתרתי בבהלה. אל מול השמים המאדימים קרבה אלי הצללית והרעימה בקול מוכר "אני באמת מצטער שנכנסתי בלי להודיע. נראה לי שהבהלתי אותך. אני חושב ששכחתי כאן מזמרה הבוקר ולא רציתי להתקשר ולהפריע. אני באמת מבקש סליחה". "זה בסדר, גבריאל. אין שום בעיה." עניתי. התרוממתי על רגלי והתיישרתי לאט. הנחתי את ידי הימנית על המותן בהבעת כאב. קשה לקום מישיבה לעמידה. "אני יכולה לעזור לך לחפש" אמרתי. "בפעם האחרונה שאני זוכר גזמתי ענפים של בוגנוויליה" העיר וניגש לחומת האבן מאחורי השיחים.
המזמרה לא הייתה שם. התחלנו לסרוק את החומה לאורכה ואחר כך את ערוגות הפרחים. גבריאל שרק תוך כדי חיפוש וזיהיתי בלי קושי את הקונצ'רטו לפיקולו. הוא שרק יפה והשתדלתי להישאר קרובה אליו כדי להקשיב. אחרי זמן מה הזדקף ואמר "טוב, כנראה שלא כאן השארתי אותה. עוד פעם אצטרך לקנות מזמרה חדשה. אני מאבד אותן כמו מטריות." אני, שהתעקשתי להזיז עוד ענף של שיח כדי לבדוק אם הכלי מתחתיו, אמרתי כאילו לעצמי, כאילו בצחוק "חבל שהפסקת לשרוק". הרגשתי את מבטו עלי למרות שהתכופפתי כדי להרים עלה גדול וכמוש שיכול היה להסתיר מזמרה. היה חיוך בקולו כשאמר "אהה, את מהנדירים שמסוגלים לסבול אותי שורק". עניתי מיד "אתה שורק ממש יפה. זה נשמע אפילו יותר טוב מהמקור" ובאותו רגע עלתה בי הרגשה מוזרה, שכוחה אך מוכרת, ששמה מבוכה. אספתי את עשתונותי והרמתי את מבטי. "זה אחד הקטעים האהובים עלי. באמת מוסיקה נפלאה….אני גם מאוד אוהב חליל." אמר ברצינות. חיפשתי מה לענות אבל המשפט שנפלט לי היה "תשתה איתי קפה?".
ישבנו בגינה והקשבנו לויולדי מבעד הדלת הפתוחה. גבריאל לקח עוגיה ולגם מהקפה. "עוגיה כל כך פריכה. טעימה מאוד" אמר. "תודה" מלמלתי "זאת המומחיות שלי". "הו, את הכנת?" התפעל ולקח עוגיה נוספת. הוא התרווח בכיסא והביט סביב "אלה השעות הכי יפות" נאנח "השמש מתחילה לשקוע, רוח ים וציוץ הציפורים…" הוא הקשיב לרגע ואמר "הנה זה שחרור, ועכשיו זה בולבול, והצרצור הדק הזה, הרחוק, זה פשוש…. זה מין תחביב שלי לנסות לזהות אותם…" חייך בהתנצלות. "אני לא מבינה בזה כלום" חייכתי בחזרה "אתה יכול להגיד איזה שם של ציפור שתרצה ואני אאמין". הוא הסיר את כובעו המרופט כי כבר לא היה צורך בו וחשף תלתלים אפורים לחים מזעה. הרוח הקלה ייבשה תלתל אחד קטן והוא ניתק לו מהמצח והתנופף עצמאי. שלווה ירדה עלינו. "את יודעת שציפורים שומעות צלילים בתדירות הרבה יותר גבוהה מבני אדם?" דיבר בשקט "הם יכולות לשמוע עשרה צלילים שונים בעוד שאנחנו נשמע רק צליל אחד. מה שלנו נשמע כמו שריקה בשבילן זאת מוסיקה. הקשבתי פעם להקלטה של ציוץ שהאטו אותה פי שמונה או פי עשר, והיא נשמעה כמו יצירה אמיתית." קרן שמש אחרונה השתקפה בעיניו ולראשונה שמתי לב שצבען כחול כהה. הוא נאנח שוב ונרכן קדימה. הוא הניח את ידו המחוספסת על ידי וכיסה אותה לחלוטין. "תודה רבה" אמר "באמת. היה מאוד נעים וטעים". הוא התרומם לאט ואני קמתי איתו וליוויתי אותו לשער היציאה. חזרתי לאסוף את הספלים וקערת העוגיות מהשולחן בגינה. תחושה של עקצוץ נעים זחלה על כף ידי. הרמתי אותה אל עיני והבטתי בה. לא ראיתי דבר אבל כעין זרמי חשמל רכים רחשו בה וטיפסו למעלה אל זרועי וכתפי וחמימות פשטה בי. הבטתי שוב בגב ידי השמאלית וזכרתי שעליה הניח גבריאל את כף ידו הגדולה, היבשה.
בימים הבאים עלתה בי שוב ושוב תחושה של חג ושבריר שנייה אחרי ידעתי שזה בזכות אותה שעת חסד. ראיתי מול עיני את דמותו של גבריאל הצופה בשקיעה, מאזין לציפורים, עם התלתל הסורר שמסתחרר על ראשו, ונמלאתי רוך. הדגדוג על כף ידי היה מתעורר מחדש. מצאתי את עצמי מחכה ליום חמישי. ככל שחלף הזמן והתקרב היום, גברה בי התרגשות של צפייה. ביום רביעי, כשחזרתי מהעבודה, עמדתי לאפות עוגיות גרנולה טריות ועוגת תפוחים. בערב ניצבתי מול ארון הבגדים והתלבטתי מה אלבש למחרת. הכרה הבליחה בי – אני זקנה פתיה בת ששים וחמש, מנסה למצוא חן בעיני גבר הצעיר ממנה בעשר שנים, גבר שבינו לבינה אין שום דבר משותף. "אם תמשיכי ככה, נורה," נזפתי בעצמי "במקרה הטוב תעשי צחוק מעצמך ובמקרה הרע תאבדי גנן מצוין".
ובכל זאת, השכמתי קום ביום חמישי. התגברתי על כאב הגב ומיהרתי לסיים את הסידורים והקניות עד השעה תשע. התקלחתי ולבשתי את המכנסיים הכי מחמיאים שלי ואת סריג הכותנה שמסתיר את הקילוגרמים שנכרכו על מתני בשנים האחרונות. עמלתי שעה ארוכה מול המראה. מרחתי קרם בסיס והדגשתי בעדינות, בעיפרון כחול-אפור, את עיני. מרחתי שפתון בהיר שגיליתי מאחורי משחות הלילה ושלא השתמשתי בו שנים. הבטתי על עצמי והופתעתי מהתוצאה. חודשים רבים לא נראיתי כל כך…. טוב? זוהרת? האם בולט שכל כך השתדלתי? אולי אני צריכה לנגב משפתי את האודם? השעה כמעט עשר. הלב שלי דופק. הוי, אני שומעת את הרכב שלו חונה מול השער. אלוהים אדירים, קשה לי לנשום. אני לא מאמינה! כמה שאני טיפשה.
בחנתי מאחורי הוילונות הדקים של הדלת לגינה את דמותו של גבריאל הגורף את העלים היבשים. החזקתי מגש ובו כד מים וכוס זכוכית, כזה שנהגתי להגיש לו בכל פעם שהגיע, אך היום לא הצלחתי לגייס די אומץ כדי לצאת לקראתו. לבסוף, נשמתי נשימה עמוקה, הסתתי את הוילון ופתחתי את הדלת. לבשתי את החיוך הכי טבעי שלי וקראתי "שלום גבריאל, מה שלומך?". הוא הזדקף והביט בי, כאינו מוצא מילים ואז הסיר את כובעו, הניד ראשו ואמר "אני בסדר גמור, גברת גפני, מה שלומך? את נראית מאוד…חגיגית". חייכתי כתשובה ונמלטתי שוב פנימה.
שעה וחצי הסתובבתי בבית ועשיתי אין לי מושג מה. עליתי לחדר השינה, החלקתי את הסדינים וטפחתי על הכריות ומיד ירדתי כדי לבדוק שמא גבריאל הקדים להשלים את עבודתו. עליתי לחדר השינה, ופרשתי את השמיכה, היבטתי במראה והיטבתי את שערי ושוב ירדתי לסלון. הלכתי למטבח ובחזרה, משננת מה אגיד לו ואורבת לקולות של סיום מכיוון הגינה. כששמעתי שהוא סוגר את שקית הניילון עם הגזם והעלים, מיהרתי לצאת אליו ושמעתי את עצמי אומרת "גבריאל, הכנתי עוגת תפוחים שיצאה מאוד מוצלחת, אפשר להציע לך פרוסה?" הוא הביט בי, מיוזע ומאובק, ואמר "באמת תודה, אני צריך להספיק עוד שתי גינות היום. חוץ מזה אני לא רוצה לעכב אותך. את בטח יוצאת לאן שהוא". נדמה היה לי שחייך מתחת לכובעו הבלוי ונעלם בטנדר. נותרתי עזובה בפתח הסלון, מביטה אחריו. התיישבתי לאט על כיסא ונתתי להתרגשות שנצברה בתוכי לזרום, מובסת, החוצה. עצב גדול הזדחל לתוך המקום שהתפנה. הו גבריאל, חשבתי לעצמי, הרחקתי אותך, הבהלתי אותו בגינוני המאולצים, בגנדרנותי. החמימות שהתחילה בינינו לפני המון ימים, נעלמה ולא תשוב… כבשתי את פני בתוך ידי והרגשתי את נפשי נסדקת. קשה כל כך לחזור ולהרגיש…
עם השקיעה ישבתי לבדי בגינה, במכנסי טריינינג רחבות וספל גדול של תה קר. הבטתי על האור האחרון שהזהיב את פרחי הבוגנוויליה ונשמתי את הרוח המערבית שהביאה איתה מעט קרירות. קופסה של ממחטות נייר הייתה מונחת לידי. אני תמיד נאלצת להספיג את אפי בשעות הערב, במיוחד כשיש רוח או שזו סתם תגובה אלרגית כשהיום גווע. השער חרק וגבריאל עמד שם, רחוץ ומסורק, בחולצה מכופתרת ומכנסיים מגוהצים. הזדקפתי בכיסא ואמרתי "שלום", לא נרגש מדי ולא מדי תמה. הוא הרכין את ראשו בתנועה המוכרת שלו "שלום גברת גפני". "נורה" תיקנתי. הוא התמהמה ואני שאלתי "רוצה להצטרף אלי?" הוא חייך, התקרב לשולחן הזכוכית בגינה והפיל את עצמו באחד הכיסאות "חשבתי שאם את בבית" אמר "אוכל לנצל את ההצעה הנדיבה מהבוקר ולטעום מעוגת התפוחים".
הוא אסף במזלג הקטן שהגשתי לו את אחרוני הפירורים מצלחתו ולגם מעט מהתה. לפתע פניו התכרכמו ועיטוש אדיר רעם בחלל. בעקבותיו נשמעה סדרת עיטושים קולנית פחות ואני מיהרתי להגיש לו את קופסת הממחטות. "תודה" הודה לי והחניק עיטוש אחרון בתוך הטישו ששלף. הוא קינח את המופע בקול תרועה והוסיף "אני קצת אלרגי לפריחה, לפעמים". "אתה אלרגי לפריחה?" תמהתי "עוד לא שמעתי על גנן שאלרגי לפריחה" והתחלתי לצחוק. גבריאל הצטרף אלי והצחוק שלי גבר. צחקתי בלי סיבה, בפרץ גדול שהגיר דמעות מעיני. שלפתי מטפחות נוספות, אחת לי ואחת בשבילו, מה שהגביר את צחוקי. לאט לאט נרגענו. המשכנו לשבת מול השמש השוקעת כמו שני ידידים וותיקים. הקשבנו למוסיקה כלשהי שהתנגנה מתוך הבית ודברנו מעט. קולו היה ערב באוזני ומילותיו נטפו על ליבי כמו אגלי טל צבעוני. לב הנייר שלי ספג כל טיפה וכתם אקווארלי התפשט בו.
כשקם ללכת הניח שוב את ידו הגדולה על ידי והפעם כיסיתי אני את כף ידו בזו שלי, השנייה.
הוא עזב כשהיה כבר חשוך אבל בתוכי זרח אור וידעתי שחיי לא יחזרו להיות כמו קודם. את המילים שאמר לא זכרתי והטיפות שעל ליבי יבשו אבל הן הותירו הילות בצבעי פסטל. חשבתי שאני בטח נראית מבפנים כמו ספר זכרונות מבית ספר יסודי, עם כוכבים ולבבות צבעוניים.
לא סיכמנו כלום. לא אילצנו ולא האצנו דבר. שמחתי על השבוע שיבוא ויקרב אותי יום ביומו ליום חמישי. את הזמן הזה ניצלתי להכיר יותר את עולמו. נסעתי למשתלה הקרובה, זיהיתי את הצמחים שבגינתי ושיננתי את שמותיהם – וינקה, פלוקס, פטוניה, ניצנית. חזרתי הביתה עם שתילים של פורטולקה ועציץ גדול על מנת להעביר אותם לתוכו.
התפניתי לכך ביום רביעי אחר הצהריים. חבשתי כובע קש וכרעתי על ברכי בלא מעט מאמץ. ריפדתי את פנים העציץ באדמה ונאבקתי בכלי הפלסטי הקטן כדי לשלוף מתוכו את הצמח מבלי לפגוע בשורשיו. המלאכה לא ממש צלחה בידי ובאותו רגע נפתח השער. גבריאל נכנס ללא התראה כהרגלו בשבוע האחרון, לא מצופה אך קרוא. "את מתחרה בי?" הקניט אותי בחיוך וכרע לצידי בבגדיו הנקיים. "מתחרה מאוד לא מאיימת" צחקתי "אני לא מסתדרת כל כך". "את צריכה ללחוץ ככה, בצידי העציץ" הדגים והחיוך הקרוב שלו גילה שיניים יפות מבעד לזקן. הוא הושיט לי את השתיל הערום והנחתי אותו על שכבת האדמה. כשכל הפרחים הונחו, הוא ניגש לטנדר שלו והביא קערה עם אדמה מועשרת, אותה הוסיף לעציץ. הוא רכן מעלי והידק את העפר בעדינות סביב השתילים. הבל פיו ליטף את לחיי והתערב בריח של סבון טוב או אולי מרכך כביסה. הפניתי אליו את פני והוא לא נרתע. לחיינו נגעו והתחככו, הנחתי את מצחי על כתפו והוא הקיף אותי בזרועותיו.
לרגע אחד שיתק אותי פחד. כל כך הרבה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שמישהו חיבק אותי ככה. מה אני עושה עכשיו? ואז, הורדתי מתג וניתקתי את הבקרה המרכזית שלי. יצרים קמעים, שרבצו רדומים שנים, קמו ותפסו את מקומה, והפכתי אחרת.
כמה ימים לא עזבנו את הבית. בשבת צלצלתי לאחותי והתנצלתי שלא עניתי כשהתקשרה פעמיים והשאירה הודעה. הסברתי שהיה לי כאב ראש ולכן ניתקתי את הטלפון, אבל עכשיו אני לגמרי בסדר. אתקשר אליה מחר.
בחדר האפלולי שכבתי צמודה לגבריאל, ראשי על חזהו וידו משייפת את גבי. לפני כן הוא נשק את כתמי הגיל שלי, ליטף את בטני הנפולה, את רגלי המעוטרות בדליות, בטבעיות, בחום. מתי בפעם האחרונה מישהו היה זקוק לנוכחות שלי, לקיום הפיזי שלי, וירצה בו קרוב אליו?
כמה ימים שאנחנו מסוגרים מהעולם, קמים לעיתים רחוקות כשאין ברירה, ושאר הזמן כרוכים זה בזה, נושמים אחד את השני, מקשיבים. "מהרגע הראשון התאהבתי בעיניים שלך" אמר לי "כאלה יפות, מביעות, כמו הנשמה שלך. את כנה ואמיתית." הוא העביר את אצבעותיו בשערי והצטמררתי עד קצות הבהונות. נשקתי לזיפים בצווארו והוא המשיך ללחוש "אהבתי להסתכל עליך כשגילית צמח חדש ששתלתי, בייחוד אם הייתה לו פריחה סגולה." צחק חרש. "העיניים שלך זהרו. התקרבת וליטפת לו בעדינות את הפרחים. לא ראיתי מישהו שמלטף ככה פרחים. באותו רגע רציתי להיות פרח… לא חשבתי שתתייחסי אלי פעם".
ביום ראשון נאלצנו לחזור לחיים האמיתיים, לפחות עד שעות הערב, כשגבריאל ישוב אלי. סידרתי את הבית במהירות, באנרגיות חדשות שלא היכרתי. התלבשתי בזריזות כדי לצאת לקניות, רציתי לבחור בשר משובח ויין ולהכין צלי בתפוחי אדמה לערב. התארגנתי בקצרה מול המראה ומיהרתי החוצה. בעוד אני צועדת נמרצות עלה בדעתי שהבעת הנרגנות שלי נעלמה לגמרי. האושר הפנימי שלי פורץ החוצה ונראה בפני. בתור לקופה פגשתי את גליה שפר, מהבית השכן, וחייכתי אליה " מה שלומך?" היא הביטה בי בשאלה ואז בתמהון "נורה? אוי, לא הכרתי אותך!" צחקה בהתנצלות "מה עשית? שינית תסרוקת? את נראית מצויין!" פטפטנו קצת, על הילדים, על החום. כל העת גליה נעצה בי מבט חוקר, כאילו מנסה לפענח דבר מה.
הארוחה הייתה מצויינת. ראינו תוכנית בטלויזיה, חבוקים במיטה, כשהוא מלטף את זרועי ואני את חזהו. למחרת בבוקר קמנו ברגע האחרון. בעשרים דקות היינו בחוץ, אחרי שתי לגימות של קפה, נפרדים באריכות. הסתרקתי ברכב וחשבתי לי שאור הבוקר מחמיא לפנים והקמטים לא נראים בו.
גלגלתי את העגלה עמוסת הספרים, והחזרתי אותם למקומם, על המדפים. בספר השלישי עלתה לתודעתי העובדה שאני מתכופפת למדף התחתון בלי כל קושי ושכבר כמה ימים נעלם הכאב במותנית ואיננו.
את אחותי פגשתי לקפה של בוקר. היא בחנה אותי מוזרות ושאלה מפורשות "תגידי, מה עשית? את נראית צעירה בעשר שנים וזה לא רק צורת ביטוי." "אני פשוט מאושרת". עניתי. היא המשיכה לסרוק אותי בעיניה. "אפילו מתיחת פנים אי אפשר להספיק בשבועיים ולהיראות ככה." המשיכה "זה לא יאומן מה שקורה איתך." הזמנו מהמלצרית ארוחת בוקר אחת לשתינו. אחותי הערימה סלט בכף, רוקנה אותה בצלחתי ושוב הביטה בי "אני לא מבינה איך עשית את זה." מלמלה. דברנו על הילדים, על הנכדה החדשה והמתוקה שלה אבל מעת לעת היה מבטה ננעץ בי בפליאה.
מיום ליום הגוף שלי הפך גמיש יותר, בטני השתטחה. בחנתי את פני במראה. הקמטים נעלמו, העור נראה רענן, לחיי התעגלו. זרועותי הפכו נקיות מכתמים ואני נהייתי מודאגת.
בשופרסל בחרתי ירקות שורש למרק כאשר אלומה, בת כיתה לשעבר של בתי, מיהרה אלי "ליאורה!" קראה "זאת את? יו, כמה שאת נהיית דומה לאמא שלך. בקושי היכרתי אותך! כמה זמן לא התראינו?" היססתי לרגע אחד ואז עניתי בחיוך "שנים!". "איזה עשר! יותר!" צהלה "אמא שלך אמרה לי שאת בקנדה." "כן. כבר שלוש שנים. מקווה לחזור עוד שנתיים. זאת אומרת אמא שלי מקווה. מה איתך אלומה?".
אחרי הפרידה מאלומה, שכללו הבטחות שנהיה בקשר, מיהרתי הביתה. דפדפתי באלבומים ישנים והבטתי בתמונות. הנה אני אחרי החתונה, בירח הדבש באיטליה. ככה אני נראית עכשיו, חשבתי, אחרי שלושה ירחים עם גבריאל.
אור של בין הערביים, שחדר דרך שלבי התריסים הפתוחים, נח על פניו. הוא שרק חרישית, מלווה את צלילי החליל שבקעו מהמערכת בחדרי, מלטף בעדינות את ערפי. שרועה לידו במיטה, נשקתי אותו על פיו ואמרתי "אתה יודע שחשבו שאני הבת שלי היום? אתה צריך להפסיק להפוך אותי כל יום ליותר צעירה. מה יהיה?" "אני לא עושה שום דבר" ענה "אני בסך הכל אוהב אותך." השתנקתי. הוא אוהב אותי. בסך הכל אוהב אותי! מה חשוב השאר אם גבריאל אוהב אותי.
אהבה, הרהרתי, גם ליאורה ונמרוד אוהבים אותי, ולתמיד, אבל זאת אהבה אחרת. הם דואגים לי, חשוב להם שאני קיימת ומרגישה טוב. אני שזורה בזיכרונות הילדות שלהם וזה עושה אותי חלק מעצמם. הם משתפים אותי בחיים שלהם ומעריכים את דעתי, אני יודעת. הם שמחים לשמוע אותי פעם בשבוע ואז גם נזכרים להתגעגע, אבל ההיעדרות שלי לא קשה להם.
האהבה של גבריאל ושלי היא לגמרי שונה. היא אולי תחלוף מחר אבל היא חיה מאוד היום, בכל רגע ורגע. הפרידה בבוקר קשה לנו. בשעות היום אני לא מוצאת מנוחה. אני מרגישה שמשהו מציק ללא הפסקה, כאילו חם לי או קר לי, כאילו שיש לי קוץ בנעל. אני מסתכלת בשעון ארבע פעמים בשעה. בערב, לפני שהוא חוזר, אני חסרת מנוח ומותשת מגעגועים. כשאנחנו נפגשים אנחנו מתחבקים עד שהמצברים שלי מתמלאים מחדש. הוא מספר לי כמה חסרתי לו כל היום וזה נשמע כאילו תאר את תחושותי. אנחנו יושבים לאכול או צופים בטלויזיה כשאנחנו צמודים זה לזה, כי ברגע שאנחנו מתנתקים אני מרגישה כאילו אבד לי. אוויר הוא תווך מבודד ואהבה לא עוברת בו. שנינו זקוקים למגע כדי שהאהבה תזרום בינינו ולא תצטבר ותחנוק אותנו.
"גם אני אוהבת אותך" נשפתי באוזנו ואחר כך לא דברנו זמן ארוך.
כששוב היינו חבוקים ברוגע, אמרתי "יש סיפור ילדים שקראתי מזמן, מעיין הנעורים, מכיר?" "לא חושב." ענה "תספרי לי". "היה היה… טוב, ברצינות. בבקתה קטנה ביער חיו להם באושר זוג זקנים."
"כמונו!"
"רשע" דגדגתי אותו. "פעם אחת, כשהבעל הזקן קושש עצים ביער, הוא התרחק עד למקום שלא הכיר וראה סלע גדול. הוא התקרב וגילה פתח סודי ועבר בו. בפינה טובלת בירק ראה מעיין נובע שנקווה לתוך ברכה קטנה. הזקן שהיה עייף וצמא שטף את פניו ושתה מהמים. מהר מאוד הרגיש רענן וחזר במרץ הביתה. כשפתח את הדלת אשתו הסתכלה בו בפליאה "מה אתה מחפש, איש צעיר?" שאלה. הוא מיהר למראה וראה שבאמת הפך צעיר בהרבה שנים. הוא הבין שהמעיין גרם לנס. הוא הסביר לאשתו מי הוא וסיפר לה בדיוק מה קרה ואיפה נמצא המעיין. האישה בקושי יכלה להירדם מרוב התרגשות וברגע שעלה היום, יצאה לדרך. היא הגיעה לסלע, גילתה את המעיין ומיהרה להיכנס למים. אי אפשר שבעלי יהיה צעיר כל כך ואני זקנה ומקומטת, חשבה. היא הביטה בהשתקפות שלה שנראתה מרגע לרגע יותר צעירה ויפה, והמשיכה לשטוף את עצמה ולשתות. הגיע הערב והאישה עדיין לא חזרה הביתה. הבעל הצעיר התחיל לדאוג ויצא לחפש אותה. הוא הגיע למעיין, ושם, על הגדה, גילה תינוקת שוכבת ומתייפחת ולידה הבגדים של אשתו." גבריאל חייך ואצבעותיו סרקו את שערותי.
"זה מה שאתה רוצה שיקרה לי?" שאלתי. "על מה את מדברת?" צחק. "את לא השתנית בכלל. ככה נראית, צעירה ויפה, מאז הפעם הראשונה שראיתי אותך".
התכרבלתי בתוכו והוא אמר שגם הוא נזכר בסיפור.
אחרי שסיים את שירותו הצבאי, נסע לדרום אמריקה עם שני חברים. הם יצאו למסע של יומיים בהרים, יחד עם מדריך. זה היה יום חם באופן יוצא דופן והמדריך טעה בדרך. הם נאלצו לצעוד ארבע שעות אחרי שנגמרו להם המים, על אדמה סלעית ועשב צהוב, מתחת לשמש לוהטת. הגרון שלו היה יבש, כאב לו הראש והרגליים בקושי סחבו אותו. היה רגע שהוא לא היה בטוח שהוא ישרוד. פתאום הנוף הפך ליותר ירוק והוא שמע פכפוך של מים מרחוק. הוא גרר את עצמו בשארית כוחותיו וצנח על הגדה של נחל קטן. הוא כרע על משטח אבן מכוסה אזוב והטביע את ראשו במים הקרים, כשהוא שותה וצוחק. "ככה אני מרגיש עכשיו" אמר ונשק לי. הנחתי את לחיי על העשב הרך של חזהו והקשבתי למעיין המפכה מתחתיו.
מיעטתי לצאת מהבית. כשהייתי חייבת, הרכבתי משקפי שמש גדולים, חבשתי כובע רחב שוליים והתגנבתי לרכב שלי, כנמלטת. שיניתי את שעות המשמרת בספריה העירונית כדי לא להתראות עם עמיתי הותיקים. עברתי לקנות במרכז מרוחק בכדי לא לפגוש מכרים.
נמרוד התקשר והודיע שהוא מגיע לביקור מולדת, ויישאר עד החגים. גבריאל ואני סיכמנו בינינו את נהלי החירום החדשים שישפיעו על שיגרת חיינו. ניפגש אצלו בשעות אחר הצהריים, פעמיים או שלוש בשבוע, תלוי בלוח הזמנים של נמרוד. לא רצינו בינתיים לחשוף את המשפחות שלנו לסיפור האהבה המופלא שלנו. לגבריאל היו אח ואחות ושני נישואים כושלים שהסתיימו ללא ילדים. "את החיים היחידים שהצלחתי לברוא " אמר לי פעם.
נמרוד התעקש שלא אבוא לקבל אותו בשדה התעופה למרות שהצעתי. אמרתי לו שאין לי שום בעיה לנהוג את כל הדרך ובחזרה אבל הוא עמד על כך שאחכה לו בבית, כמו תמיד. תהיתי בליבי אם הבן שלי ישים לב לשינוי הגדול שעברתי או שהוא רואה אותי רק כאמו והופעתי החיצונית שקופה בעיניו. לבשתי את השמלה האפורה הוותיקה שלי. היא הקנתה לי חזות מכובדת של גברת בגיל העמידה וזכרתי שנמרוד אוהב אותה. נאלצתי להוסיף לה חגורה כי היא התרחבה בשבועות האחרונים. אספתי את שיערי והרכבתי משקפי קריאה על המצח למרות שכבר לא הזדקקתי להם. חיכיתי בקוצר רוח לבני, כמהה לחבק אותו, וגעגועי לגבריאל הוקלו מעט. שמעתי דלת של מכונית נטרקת בחזית הבית ומיהרתי למפתן. נמרוד שלי פתח את השער וגרר לקראתי מזוודה על גלגלים, בשביל המרוצף. הוא נראה לי רחב כתפיים ובוגר יותר מאשר זכרתי, ואת פניו כיסו משקפי שמש וזקן בן יומיים. "גדלת ילד שלי" קראתי ומיהרתי אליו כדי לחבקו. הוא נעצר לפני ואחז בכתפי בטרם כרכתי את זרועותי סביבו. הוא הביט בי בחוסר הבנה ואמר "מי את? מה את עושה בתוך השמלה של אמא שלי?" "נמרודי, אני אמא" עניתי. "זה בלתי אפשרי" הצהיר ואחר כך הסביר לעצמו ולי שאני בגיל של ליאורה ואפילו דומה לה מאוד אבל אני לא היא. ביקשתי שייכנס וישב בסלון ופתחתי בפניו את אלבום התמונות של ירח הדבש באיטליה. "תראה, זאת אני! נכון שמשהו מוזר מתרחש אצלי אבל אני עדיין נורה אמא שלך! ומוזר זה לא בהכרח רע." אמרתי. הוא הביט בי, אחר כך בתמונות ושוב בי. הוא נראה מבולבל ומלמל "אני לא מבין מה קורה פה". הוא הרהר לרגע ואמר בהחלטיות "תוכיחי לי שאת אמא שלי".
"כשהיית בערך בן שלוש היה לך סוס מצמר חום והיית ישן איתו כל לילה. קראת לו רוצבנסוסי. לגננת שלך קראו ציפי ולמורה מכיתה א' קראו אסתר". הכרזתי. הוא התרצה מעט אבל עדיין היה חוסר אמון במבטו. "את זוכרת ביום האם, כשהייתי בכיתה א', המורה ארגנה לאמהות משחק. תספרי לי מה קרה" אמר בהתרסה. "בסדר. המורה פיזרה על שולחן תמונות של כל הילדים בכיתה כשהם היו תינוקות. כל אמא הייתה צריכה למצוא כמה שיותר מהר את התמונה של הבן שלה. התאכזבת כי לקח לי הרבה זמן למצוא אותך" צחקתי. "אני התאמצתי כמה שיכולתי אבל לא ראיתי אותך בשום מקום. פתאום גיליתי תמונה מוכרת וקלטתי שזאת התמונה של צחי ושלא ברור מה היא עושה שם בכלל. ואז הבנתי – לקחת בטעות תמונה של הבן דוד שלך במקום תמונה שלך. הייתם באמת די דומים כשהייתם קטנים. רק בערב סיפרתי לך למה לא מצאתי אותך ברגע הראשון." נמרוד נראה קצת מבוהל וניסה לחייך "את כנראה באמת אמא שלי" אמר. "אפשר עכשיו לקבל חיבוק?" עניתי.
בערב, כשישבנו בגינה, הוא שתה מילקשייק ואני קפה נטול. "מה את חושבת גרם לזה?" היקשה בהבעה מוטרדת. "אין לי מושג" אמרתי בכנות "אולי משהו שקשור לגינה. היא גורמת לי הרבה שמחה". היה בזה משהו מן האמת. "זה לא כל כך נורא שיש לך אמא צעירה" חייכתי "מתרגלים". הוא אמר שזה טוב, אבל זה מפחיד ואפילו מביך. איך יציג אותי בפני החברים שלו? הוא כל כך רצה שאבקר אותו בארצות הברית. זאת הזדמנות בשבילי לנסוע לפני שהוא חוזר לארץ. אבל ככה? אני בחיים לא אעבור את האימיגריישן. יעצרו אותי במשטרת הגבולות באשמת התחזות. "כן" נאנחתי "לא הכל מושלם".
נמרוד שהה חודש. היה לי ילד כולו שלי בבית ואת גבריאל, לשעות מדודות במשך השבוע. הייתי מוכנה לחתום על סידור כזה לכל החיים. בוקר אחד גיליתי במראה שערה לבנה שלא הייתה שם וכמה קמטי צחוק.
אחרי שנמרוד נסע הגעתי לסיכום עם המעיין שלי שאלגום ממנו במידה. כל בוקר אני בוחנת את פני במראה. כשאני מבחינה בשערה לבנה או בקמט קל בין העיניים, אני צוהלת. "גבריאל שלי, נוכל להיפגש היום!" אני שולחת אליו מסרון בטלפון הסלולרי.
ישנם בקרים בהם אני יודעת, ברגע שפקחתי את עיני, שהפרידה מגבריאל תהיה ארוכה. אני מבחינה בחדות בתפר פרום בציפת השמיכה ורואה בבירור את השעה המדוייקת הרשומה בספרות מיקרוסקופיות על צג הטלפון. אני גוחנת לעברו ונושקת לו ארוכות על שפתיו. "היה לי כל כך נפלא איתך" אני אומרת "אבל אתה יודע שעל כל דבר טוב משלמים, יקירי." אני בוחנת אותו זמן ארוך כדי לחקוק את פניו במוחי. אני תמהה אם גם לי יש השפעת קסם ונדמה לי שהזקן שלו התכהה מעט.
אנחנו נמנעים מלהיפגש ימים מספר. מדי יום הגעגועים טופחים בתוכי עד שהלב שלי נמחץ. אני מסתובבת בעולם חסרת מנוחה ובודקת כל שעה במראה, עד שמופיעה, סוף כל סוף, שערת השיבה שתגאל אותי.