פרולוג
והשותקים הילכו בימים ההם, כמתים בין החיים, חזותם כשל ילדים. עיניהם המחפשות הביעו תכלית וריח מתקתק נשטף מאחוריהם כריח הגשם. אגדות רבות נכתבו אודותיהם, על הליכתם הדוממת ועל כובעי הבלשים שעיטרו את ראשיהם והסתירו את עיניהם. ומטרה הייתה להם, איש לא ידע מהי אבל היו שמועות שהם פועלים למען דבר מה… בהנהון, במבט, בהכוונה דיברו הם וקולם אף פעם לא נשמע.
אף פעם.
פרק א'- הנערה הדוממת
יפה היא הייתה וגומות חן עיטרו את לחייה. שפתיה נעו בין צבע דובדבן לכתמתם ועיניה שידרו תמיד הבנה. היא לא הייתה ידועה בעירנו ורבים לא הכירו אותה, אך מי שהכיר אותה אהבה ונפשו נקשרה בנפשה. היא הייתה יוצאת מוקדם מביתה בכל בוקר, הולכת לחלק עיתונים לכמה מהשכנים המבוגרים שגרו לידה ולאחר מכן ממשיכה לעבר גן הילדים הסמוך, שם עזרה בטיפול בילדים ובטיפוח הגן. והילדים אהבו אותה, למרות שהייתה נערה, הייתה נפשה צעירה ורכה כשל ילד והיא הייתה שרה להם, בשקט אמנם, אבל קולה חדר אל הלב וכמו חדר אל העולם כולו בשקט המופתי והמאופק שלו.
היום לבשה היא שמלה בצבע תכלת ונעלה נעלי לכה ששיוו להליכתה ריחוף קליל. שיערה התנופף ברוח אך זה לא הטריד אותה והיא לא שלחה את ידה כדי לסדרו. היא בדיוק חזרה הביתה אחרי יום עבודה בגן, חיוך על פניה וזיכרונות מתוקים בראשה. איך עצרה את בכיו של אחד הילדים וידעה להרגיע בקולה השלו, היא עצמה את עיניה בעונג בכל פעם שהצליחה להיזכר במשהו שרומם את רוחה. היה לה חלום ישן, היא רצתה ללמוד ויום אחד לעמוד בראש גן ילדים משלה, כי ידעה שהנתינה הגדולה ביותר שלה תהיה ללבבות צעירים שעדיין לא ניזוקו ושניתן לטפחם. היא סובבה את המפתח ונכנסה לביתה. הבית הקטן והמסודר שבכניסתו ניצב פסנתר ומעליו כמה תמונות. היא אהבה לנגן ולמרות שלא עשתה זאת היטב, קולה פיצה על הצלילים הלא מדויקים והעניק לנגינתה קסם. היא הניחה את תיקה השחור והתיישבה ליד הפסנתר. אצבעותיה החלו לרקד באיטיות וקולה העמוק החל להדהד בחדר הקטן. היא לא ידעה כמה זמן ישבה שם וניגנה בחושך אבל כשפסקה מכך חושך ירד על הרחוב. היא החליטה כי מוטב שתלך לישון ומיהרה אל החדר הקטן. חדרה היה עדין ורך במראהו והאפלה שיוותה לו מראה מוזר. היא נשכבה במיטה ומחשבות החלו להציף את ראשה כבכל לילה, עולות וחודרות. היא חשבה על הגן ועל הילדים שהדיבור שלהם הולך ומשתפר ואיך הצליחו ללמוד את האותיות הראשונות ולזכור אותן, היא חייכה לעצמה. בחוץ החושך הפך לסמיך יותר ויותר, לא היה זה מראה טבעי. החושך הוטבע בכל והשחור הסמיך התפשט מעל לשכונה הקטנה. היא ישנה בדממה ולא הרגישה בנעשה אבל העלטה ניסתה לעטוף את ביתה כעת וחדרה דרך אחד החלונות הקטנים שבמטבח. החושך נישא אל חדרה בדמות אנשים קטנים שהילכו בדממה, צעדיהם איטיים וכובעי בלשים לראשם. הם התקרבו אליה לאט ומבלי שהרגישה בכך עטפו את פיה. הם משכו בה בעדינות והיא החלה להירתע, עיניה פלבלו בעצבנות ופיה נפער. דממה שררה בחדר הקטן וכמו לא קרה דבר, האנשים הקטנים כבר אינם.
פרק ב'- תהיית הרופאים
למחרת הודיעו בכל מהדורות החדשות על הנערה שהותקפה. סופר כי נשלחה מיד לבית החולים הגדול בעיר ושם הוחלט לבצע את כל הבדיקות החשובות. היה ברור כי הנערה נפגעה באיזה אופן אך רבות דובר על כך שעל גופה לא ניתן היה לראות זכר לפגיעה.
"אין לה שריטה" אמר אחד הרופאים במחלקה, "הבחורה הגיעה הנה חסרת הכרה אך אין כל סימנים לאלימות על גופה. הדופק שלה סדיר וכל שאר הבדיקות שביצענו נמצאו תקינות."
הפרשה לא נשכחה והעיר סערה וגעשה כאשר לאחר כשלושה ימים מהתקיפה הודיעו שהנערה שבה להכרה. אנשים רבים תהו מה מצבה והאם תוכל להשתקם ורופאים רבים החלו להתראיין כשבפיהם תהייה גדולה…
"היא לא מדברת מאז שהיא התעוררה. היא שבה להכרה בוודאות, עיניה פקוחות לרווחה ונראה שהיא מביטה על אנשים ואולי מבינה את הנעשה אך היא אינה מגיבה בשום דרך" אמר מנהל המחלקה וחבריו עמדו נבוכים מול המצלמה ולא ידעו מה להוסיף.
"בהחלט מקרה מוזר" הוסיף אחד מרופאיה כעבור כשבוע, "לאחר מספר בדיקות שערכנו גילינו כי היא לא מבינה הוראות פשוטות ביותר ולא מראה סימני התעניינות בדברים שלטענת משפחתה עניינו אותה מאוד בעבר" על פניו הנפולים נראתה תהייה גדולה ומתחת לעיניו נראו סימני עייפות. "בכל שנותיי כרופא במחלקה הזאת לא נתקלתי במקרה שכזה".
התקשורת חגגה על המקרה המוזר והמשפחה האבלה התראיינה בכל העיתונים החשובים. אביה של הנערה סיפר איך היא אפילו לא התייחסה לכך שבאו לבקרה, "עיניה נראו ריקות מהבעה ופיה היה חתום" הוא אמר לתכנית הבוקר של יום שלישי. "אנחנו מרגישים כאילו איבדנו את ביתנו".
כעבור כשבוע כבר שמענו על תקיפות נוספות. "גבר בריא כבן ארבעים נמצא מחוסר הכרה בביתו, סימני אלימות לא נראו על גופו" דיווחו ברדיו ואנו לא ידענו שזאת רק ההתחלה. כל יום דווח על כמה תקיפות וכשעלה מספר התקיפות בהלה שררה בעירנו. איש לא ידע להסביר את התקיפות הנוראות, הרופאים עמדו מבוישים אל מול התקשורת ואנשי החדשות ניסו להסביר במילים פשוטות לציבור את הנעשה ובלבול על פניהם. איש לא ידע מה קורה ואלה שיכלו לדעת שתקו כעת, עיניהם חסרות הבעה ופיהם חתום, אוזניהם כמו מוטות לעולם אחר, עולם של שקט.
פרק ג'- להבות השתיקה
"העיר שלנו עולה בלהבות השתיקה" זה מה שנכתב בעיתון הראשי היום בבוקר אבל נראה כי רבים מהעיתונים כבר לא נלקחים. רבים מהאנשים שנדבקו בחיידק הדממה כבר לא היו מסוגלים לזהות אותיות ואחרים מבני עירינו נתקפו בהלה ובעקבות זאת זנחו את הידיעות החדשותיות לנפשן.
הרמתי את אחד העיתונים, הוא היה מוכתם בבוץ ומדבקה אדומה התנוססה עליו. "ייתכן כי בימים הקרובים נחדל מלשווק עיתונים יומיים. מאחר והצוות מידלדל בשל מספר האנשים המותקפים שעולה ועל אף העלייה בידיעות החדשותיות, מהימים הקרובים נספק לכם עיתון שבועי בלבד. על החתום, מערכת העיתון".
חשבתי שזאת רק ההתחלה אבל לאחר כשבוע כבר נפסקו שידורי הטלוויזיה והתקשורת גוועה לאיטה. רבים מבני עירינו נצמדו למכשירי הרדיו בתקווה לקבל ידיעות והסברים, ולאחר שהעיתונים פסקו כליל מלהגיע הייתה זאת הדרך היחידה לדעת מה קורה בחוץ.
בתי ספר רבים נסגרו, רוב גני הילדים פסקו מלפעול והורים רבים הביעו חשש לגורל ילדיהם.
ידיעה אחת עצובה שהגיעה לאוזניי עסקה בקבוצה של ילדים שננטשו בעקבות תקיפה איומה שנעשתה בהוריהם. ככל שעברו הימים, יותר ויותר ילדים הפכו ליתומים בעקבות תקיפות, עם הזמן ניתן להם השם "יתומי הדממה" ואנשים רבים התנדבו להכניסם לביתם ולגדלם.
נראה כי רוב רובן של התקיפות נעשות באנשים מבוגרים, רק ידיעה אחת עסקה בתקיפה של ילד מאז תחילת מגיפת השתיקה שפקדה את עירינו. רבות דובר על התקיפה הזאת שלפי מקורות אחדים הייתה שונה מתקיפות אחרות והילד יצא כמעט ללא פגע.
הבטתי באישה זקנה שמיהרה לחצות את הרחוב, סלים בידיה. נראה שאיש אינו יוצא החוצה אם אינו מוכרח לכך. הרחובות הפכו ליותר ויותר שקטים, נראה כי הדממה משתלטת אפילו על האנשים שלא הותקפו ודיבורים בקושי נשמעו ברחובות. אנשים רבים חיו בפחד שאם ישמעו אותם הם יותקפו והדממה שררה בכל מקום.
הדממה שררה בכל, ברחובות בחוץ ובלבבות האנשים ונראה כי איש אינו יכול לשבור אותה.
פרק ד'- האשמה
ראש העיר היה עסוק בעניינים החשובים באמת. בזה הרגע הוא גמר להאכיל את הדגים שלו שנראו רועשים יותר מכל אדם שעבר ברחוב. המשרד לא נכנע לתכתיבים הקיימים ברחוב ונראה שיש שם פעילות מתמדת. פקידים רבים נכנסו ויצאו ממנו ברעש רב, נושאים בידיהם ידיעות על הנעשה בחוץ. בימים טובים היה ראש העיר מעיין בדפים שהובאו למשרדו ובימים בהם פקעה סבלנותו היו מושלכים הניירות לפח.
לא אחת גם באו למשרדו אנשים שקרוביהם נפגעו, עיניהם מבקשות עזרה ופחד רב בפיהם, אך לרוב לא נענה ראש העיר וכמעט שלא הקשיב לדבריהם, עיניו היו נשואות לשמי התכלת שנחשפו מבעד לחלונו והוא המריא עם מחשבותיו.
היום, יום ראשון, תוכנן נאום גדול והמונים פקדו את הרחבה הגדולה והאפרורית צמאים למידע ולנחמה. ראש העיר הגיע באיחור אופנתי ופסע על הבמה בצעד בוטח מחזיק דפים בידיו, עיניו היו נשואות אל האנשים שהפחד והעצבות נראו פושטים בגופם.
"אתם לא חייבים להסכים, אפילו לא לשמוע בקולי" אמר וקולו רעד קלות כשדיבר למרות עמידתו השופעת ביטחון. "בכאוס האיום הזה רק אנחנו אשמים" הוא התכווץ כשאמר את זה ומלמולים נשמעו מכול עבר ואחריהם צעקות חפוזות. "בכאוס הזה אך ורק אנחנו אשמים!" הוא חזר בקול רם עוד יותר וזיק קטן של כעס נראה בעיניו. "אנחנו בני האדם, שניתן לנו פה להביע את מחשבותינו הטובות ואוזניים להקשיב לדבריהם של אחרים, אנחנו אשמים במתקפת השתיקה שפקדה את עירינו" הוא השתתק, עיניו היו נשואות כעת אל דפיו ולא ניסו להגיע אל האנשים שרבים מהם נראו מוכי הלם. רבים החלו לצעוק, כמה אחדים צחקו ומלמולים נשמעו בחזקה מכל עבר. "לא סתם המשטרה נכשלה בלכידת התוקפים, הם מהירים מאיתנו" אמר בשקט אל תוך המיקרופון. "חשוב לי שתבינו כי לתקיפות הללו יש סיבה" הוא לחש. "אנו מחויבים לתקן את דרכינו הרעות ולא, התקיפות האיומות לא יפסקו" הוא אמר זאת בחמלה גדולה וכמה מהעיניים הכואבות שלפניו הראו הבנה קלה. "התקשורת בינינו היא אחד הדברים החשובים ביותר ואל לנו לוותר עליה" אמר בכנות, "ואל לנו לנטוש את חברינו שהוכו במתקפת השתיקה" הוסיף בצעד בוטח. "עלינו להיות שם לצידם וללמדם, להיות סבלניים וקשובים לצרכיהם שלא יבוטאו במילים". הנהוני הסכמה נראו מכל עבר, אנשים רבים נטשו את ארשת הכעס שנראתה על פניהם וגילו הבנה. מעטים עוד גיחכו למשמע הדברים אז הם נבלעו בהמון שהראה נכונות לפעול. "אסור לנו להפקיר את עירינו ולתת לשתיקה לעשות כאן את דבריה, במלחמה הזאת התקשורת וההבנה בין בני האדם תנצח!" הוא אמר זאת בעיניים נוצצות ורבים מהאנשים הביטו בו בעיניים יגעות אך ההסכמה הבשילה בליבם. "התקשורת וההבנה בינינו תנצח!" חזר אחריו ילד צעיר בקול רם ורבים מהאנשים חזרו אחריו. הרחבה הגדולה התמלאה קריאות גיל חלושות ומעט צחוק מעודד נשמע מפיהם של האנשים. הרחבה עדיין נראתה אפרורית בלא האושר שנחל בה בדרך כלל אך כעת לבבות האנשים כבר לא רצו לשקוט, הם רצו להילחם בצעקה גדולה.
פרק ה'- מלחמתם של אנשי המילים
בבית החולים הגדול בעיר נפתחה מחלקה חדשה, "המחלקה לשיפור מצבם של פגועי התקיפות". רופאים ומורים התכנסו כבר ביום שני בערב והחליטו על תכנית לשיפור מצבם של אנשי הדממה. רבים מהמורים שהשתתפו בישיבה הגיעו מהעיר הגדולה השכנה והביאו עימם הרבה עידוד ונחמה לבני עירינו. "עלינו לשלב בטיפול העשרה ולמידה וכמו כן תמיכה ועידוד במשפחות הפגועים" נכתב על השלט הקטן שנתלה בחדר וכולם הנהנו בהסכמה. הם ישבו שם כל הלילה ושקדו על תכנית לימודית מיטיבה וכבר מיום רביעי בערב יצאה התכנית לפועל. אנשי מקצוע רבים היו נכנסים לחדריהם של הפגועים בבית החולים משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעות החשיכה. התכנית הזאת נקראה בפיהם "המלחמה של אנשי המילים", הייתה זאת מלחמתם של הרופאים בלא צפוי ומלחמתם של המורים באי הדעת ובכלליותה הייתה זאת מלחמתם הצודקת של בני האדם נגד הדממה שפקדה אותם. סטודנטים רבים התנדבו לעזור והחלו לשבת שעות רבות עם האנשים הפגועים ולדבר איתם, מדי פעם היו מספרים להם סיפור או משמיעים להם שיר ולפעמים היו מנסים להסיח את דעתו של חברם הדומם בהקשרים שונים. בשבועות הראשונים לא היה שיפור במצבם של הפגועים ואנשינו נראו מדוכדכים. אנשים רבים סברו כי זהו קרב אבוד שהוכרע מראש בידי הדממה המאוסה שפקדה אותנו וכי אל לנו להטריד את הפגועים ואת משפחתם אך עדיין הייתה לכולנו תקווה קטנה, נקודת אור בדמות אנשי מקצוע מובחרים שעשו את מיטב יכולתם ופקדו בכל יום את בית החולים. ביום שני אחד, אני זוכר, נכנסה סטודנטית צעירה אל חדרה של נערה פגועה, אותה נערה שסימלה את תחילת המגפה והותקפה ראשונה בביתה בזמן שישנה. הסטודנטית נכנסה אל חדרה ובידה עט ומחברת קטנה, היא ישבה שם במשך שעתיים, ניסתה לדבר אל הנערה ולשיר לה שירים שאהבה. האולם בחוץ היה שקט ורק קולות עמומים נשמעו מבעד לחדרים, אף אחד לא ציפה לקריאה הרמה שבקעה מהחדר הקטן באותו הזמן. "היא מניעה את שפתיה" קראה הסטודנטית בצהלה והדלת הלבנה נפתחה בדחיפה, "היא… היא מנסה לשיר איתי" קולה של הסטודנטית היה נרגש ומבוהל בו זמנית והיא יצאה אל המסדרון בצעד נמרץ. רופאים שראו אותה מקצה המסדרון מיהרו אל החדר הקטן בהתרגשות והביטו בחשש בנערה הצעירה שישבה על מיטתה. שפתיה לא נעו אך ברק היה בעיניה וחיוך התפשט על פניה הבוהקים. היא הביטה בהם בהבנה, צמאה לדבריהם. "מילי?" קרא אליה אחד הרופאים בחשש. היא הנהנה נמרצות וחיוכה גדל. לפתע פשטה את ידיה לצדדים וניסתה להניע את שפתיה, שאלות אילמות טמונות בפיה. כל אותו ערב נכנסו אנשים רבים אל חדרה של הנערה, הרופאים הסבירו לה מה שידעו לגבי מצבה ומשפחתה באה לבקרה. הוריה לא ציפו לברק הזוהר בעיניה הגדולות והופתעו כאשר היא קמה לחבקם. בימים שלאחר מכן אנשים נוספים החלו להתאושש מתקיפותיהם והראו סימני הבנה והתרגשות לנוכח מצבם שכעת ידעו על קיומו.
רופאים רבים ניסו להסביר לפגועי התקיפות את מה שהתרחש לא אחת בגמגום ובשתיקה והדגישו כי לא ידוע מה גרם לכך. מורים רבים נכנסו לחדריהם של הפגועים ולימדו אותם את האותיות ואת המספרים, מההתחלה, בסבלנות ובהבנה ולאחר שזיכרונם בדבר ידיעת קרוא וכתוב שב אליהם הביעו האנשים את חששם בכתב. "אני לא מצליח להניע את שפתיי" כתב נער גבוה בעל עיניים גדולות וכחולות שמבט כואב התגלה מאחוריהן ורופאים רבים מיהרו להדגיש כי יעשו ככל יכולתם על מנת להשיב את האנשים אל מצבם הקודם. הם עשו זאת בביטחון רב אף על פי שחשש גדול הסתתר בליבם כי לא ידעו אם יוכלו להשיב את הפגועים לדבר. בשבועיים הקרובים המשיכה התכנית כהרגלה, אנשינו היו מעודדים יותר ובטוחים יותר בהצלחתה ועל כן עשו כמיטב יכולתם והשקיעו שעות נוספות בטיפול בפגועים. הידיעה בדבר שובה של ההבנה והבנת קרוא וכתוב אל הפגועים הייתה סמל לניצחון קטן על אף שידענו כי עבודה רבה עוד לפנינו.
בשעת צהריים מאוחרת ביום שישי אחד נשמעה דפיקה על אחת הדלתות של חדרי הרופאים, היה זה איש מבוגר, בשנות השבעים לחייו שהיה גם הוא קורבן לתקיפות. אחד הרופאים פתח את הדלת וחייך אליו, שואל במה הוא יכול לעזור. האיש כחכח בגרונו, היה זה צליל חלש ורופס אז קול זעיר נשמע ממיתרי גרונו. הרופא הביט בו מופתע וקרא לרעהו.
הם הושיבו אותו בחדרם החם ומזגו לו תה, מנסים לדובב מצד אחד ולהרגיע מצד שני, מקווים שהם לא דמיינו את מה ששמעו. האיש כחכח עמוק יותר וחזק יותר, היה זה צליל מוזר, כאילו הקול שלו מנסה להתחבר אליו כעת. "תנסה לדבר, תניע את שפתיך" לחש אליו אחד הרופאים, "בעדינות, לאט, אתה מסוגל" הוא המשיך. האיש המשיך לכחכח בגרונו, הבעת פניו הייתה מרוכזת, כמו רצה לצעוק ולא מצא את כוחו לכך. לפתע נשמעה צעקה חלושה מפיו והוא נרתע לאחור, מתנשף מעט. "אהה אהה" הוא גמגם וסומק פשט בלחייו. "מים" הוא לחש באיטיות וקולו בקע כמו מתוך קשית דקה. הרופאים מיהרו להושיט אליו כוס גדולה והביטו אחד בשני בהבעה חתומה, חיוך רחב התפשט על פניהם.
כעבור כשלושה חודשים יצאו רבים מנפגעי התקיפות מבית החולים. ניתן היה לראות את האור על פניהם ולשמוע את קול דיבורם וצחוקם בשעה שפסעו יחד עם בני משפחתם ויצאו מבית החולים. רבים מהאנשים ששבו מהחיים הדוממים אל חייהם הקודמים התראיינו בתכניות הטלוויזיה ובעיתונים ששטפו את עירינו. "לא הבנתי מה קורה לי" אמר גבר כבן ארבעים שחזר אל מקצועו כשחקן בתיאטרון, "אני מאושר לחזור אל חיי ואל התיאטרון, שהוא בית שני לי ובקרוב נעלה הצגה חדשה על מה שהתרחש בהשתתפות טובי השחקנים". לא רק הצגות הועלו בנושא התקיפות, גם ספרים רבים נכתבו, חלקם בידי אנשים שהותקפו וחלקם בידי אנשי המקצוע שהשתתפו במלחמה להשבתם, היה זה סימן מובהק לניצחון והאותיות שנכתבו כמו הריעו בתרועה רמה במאה חצוצרות.
פרק ו'- היציאה לרחובות
למרות שרבים מנפגעי התקיפות שבו אל חייהם הקודמים ואל ביתם, היו מאוכלסים בבית החולים עדיין כמה מהנפגעים והתכנית שלנו המשיכה להתנהל כרגיל. בתקשורת דיווחו על תקיפות נוספות כמדי כמה ימים אך נראה היה שמספרן הולך ופוחת מיום ליום. לא ידענו מתי יתפוגג ענן השתיקה מעל לעירנו אך הודות למספרם הרב של האנשים שיצאו מבית החולים העידוד נראה על פניהם של כולם. אנשים רבים החלו לצאת לרחובות, ללכת לעבודה, ללימודים ולקניות והיו אפילו מבלים. חיוכים נראו על פני האנשים שעד לא מזמן כעס ותסכול איתרו את פניהם. בערב חם אחד, החלטתי לצאת אל הרחוב לנשום קצת אוויר. עקב עבודתי כסופר אני מרבה להינעל בין כותלי ביתי והחלטתי לרגל מצב הרוח המרומם לחרוג ממנהגי זה. השמיים היו ורודים והעננים נראו צהובים מבעד לשקיעה.
פסעתי על המדרכה האפורה, שמח לחזות שוב בבני ערינו שבים אל מסלולם. הנה גברת נושאת סלים מהמרכול והנה אדון ששב כעת מהעבודה אל ביתו וכולם נראים שלווים כל-כך.
נשאתי את רגליי אל אחד הספסלים שהיה במרחק מה ממני, הספסל החום שעמד בסמוך לבניין העירייה הגבוה. רוח קלילה נשבה מעליי אבל הקלילות שלה לא חדרה אליי, הרגשתי מועקה קטנה והסתובבתי להביט לאחור. אז ראיתי אותם, חמישה אנשים קטנים לבושים במעילים ארוכים וכובעי בלשים לראשם. הם הביטו בי בתימהון ואחד מהם סימן דבר מה לרעהו בידיו הקטנות. נרעדתי, בניין העירייה היה מאחוריי ולא היה לי לאן לברוח. ואז היא ניגשה אליי, אחת מהם, ילדה יפה עם שיער כהה ועם עיניים כחולות גדולות. היא שמה את ידה על פי ועפעפה בעיניה הבורקות. חברה ניגש אליה ומשך אותה לאחור. הכול דמם מסביבי והרגשתי אותה מתנתקת מגופי, שיערה הכהה חלף חיש על פניי. הרגשתי ריחוף קל, כמו בשלב שבו עוצמים את העיניים ועומדים להירדם, הרגשתי שאני מתנתק מגופי, ממחשבותיי, מעצמי. העולם שתק, כמו ציור ללא צבעים היה זה עולם עירום מקולות. לא שמעתי עוד את קולות האנשים והם לא שמעו את קולי. וכמו ילד שנפל אל העולם, האותיות על הבניינים הגבוהים היו זרות לי וכמו כן, גם מספרי הרחובות. העולם שתק והמידע חדל מלהגיע. ראיתי צבעים מטושטשים ודהויים שזזו בקרבת מקום ולפתע שמעתי קריאות עמומות. יד הושטה אליי והרימה אותי. שמעתי קול שלא היה ברור לי ומישהו לפת את ידי והושיט אליי כוס מים. "נערי, אתה בסדר?" הוא לחש אליי ונדהמתי להבין אותו כעת. שפתיי היו נוקשות וקרות, כמו שותקו במפתיע ושמתי ידי על פי. הנהנתי והאיש הוביל אותי אל הספסל הסמוך. ישבנו שם כשעה עד שהדיבור חזר אליי, בתחילה קולי רעד ושפתיי עוד גוועו לחזור ולהיסגר אך לאחר כמה שעות חזרתי לעצמי. "הם ניסו לתקוף אותך" לחשה אליי אישה מבוגרת שראתה את הנעשה, "הילדה הזאת, היא נעלמה" היא הביטה בי. ישבתי שם כמה שעות, ממשש את פי ובוחן את לשוני, הייתה זאת תחושה מוזרה. ראיתי את זה ממש לנגד עיניי, איך האותיות טושטשו במפתיע והקולות נהיו עמומים ולאחר מכן נעלמו קליל, לא הבנתי מה קרה ברגע הראשון. אותי לא ראיינו מיד לאחר התקיפה, כנראה סברו העיתונאים כי נעשו הרבה כתבות על התקיפות וכי אין צורך באחת נוספת. בימים שלאחר מכן כמעט כל האנשים שהותקפו כבר עזבו את בית החולים ולא דובר בתקשורת על תקיפות נוספות. התקיפה שלי הייתה התקיפה האחרונה ובעשרים במרץ הכריזו על סוף הפרשה עם יציאתם של אחרוני המותקפים אל ביתם. היה זה הניצחון שכה ייחלנו לו והאושר שטף את בני עירנו ורבים יצאו לרחובות לחגוג. מאז אותו היום, בכל שנה אנו מציינים את העשרים במרץ בחגיגה גדולה בכל העיר, רבים מהאנשים יוצאים לרחובות, מניפים בידיהם שלטים גדולים וצועקים בשמחה ברחובות. "כי יש כוחות הגדולים מאיתנו" אמר פרופסור זקן ידוע לאחד העיתונים "אבל התקשורת וההבנה בינינו תמיד תנצח".
אחרית הדבר- כעבור כעשרים שנה
יד קטנה לפתה יד גדולה ברוך, "אבא, זה אתה שם?". ילד קטן עם שיער בהיר מתולתל רכן מעל אביו שנראה עייף אך מרוצה. "כן, זה אני" לחש אליו אביו. "התקיפה האחרונה" הוא קרא את הכותרת באיטיות, "מה הם עשו לך, אבא?". הילד התקרב לאביו והביט בעיניו והאב החל לגלגל את סיפורה של העיר לפני כעשרים שנה ומה קרה אז בימים ההם. הילד ישב מרותק והאזין, עיניו שקועות בפיו של אביו וידיו מוחבאות מתחת לשמיכה. הוא פלט קריאת תדהמה כאשר סיפר לו אביו על התקיפה הראשונה וצחק בקול רם כאשר סיפר לו אביו על האיש הראשון שחזר לדבר. "הוא ניסה לבקש מים וזה לא הלך לו?" איזה מסכן" הוא לחש ותמימות ילדותית נראתה בפניו. על התקיפה האחרונה שמע הילד לא אחת כמה מילים אבל הפעם סיפר לו אביו בפרטי פרטים על מה שקרה. "לא הצלחת לדבר כמה דקות?" הוא נחרד והביט באביו בחשש. הם ישבו שם כמעט כל הלילה, במהלך הסיפור יצאו הידיים הקטנות מתוך השמיכה ולפתו את גבו של האב כמו מבקשות לחזק. "זה מה שקרה בימים ההם" לחש אליו אביו, "זה לא יקרה שנית, אני יכול להבטיח לך". הילד הביט בו בחשש אך חיוך קטן הופיע על פניו העייפים. "השותקים לא יחזרו לכאן" המשיך האב וקולו התחזק ממילה למילה, "השותקים הם נחלת העבר, השתיקה כבר לא תראה את פניה בעירנו". הידיים הקטנות נכנסו אל מתחת לשמיכה והילד נשכב במיטתו. "לילה טוב ילד שלי" הוא נשק לו ויצא מהחדר. האב הלך בצעדים גדולים אל חדר השינה הדומם ונשכב על המיטה, מביט באשתו בחיבה. "סיפרת לו?" היא לחשה אליו, "כן, סיפרתי. הכול, לאט וכמה שיותר בעדינות אבל הוא צריך לדעת, הוא כבר ילד גדול, הוא מבין, אי אפשר לשקר לו". היא הנהנה בהסכמה ונצמדה אליו. "אני הולכת לישון כי אני צריכה להיות מוקדם בגן מחר בבוקר" היא לחשה בחיוך. "לילה טוב, מילי יקירתי", הוא נשק לה והיא עטפה אותו בחיבה. השותקים רצו את התקשורת בין בני האדם להחריב אבל עקב כך נשזרו סיפוריהם של הנערה שהותקפה ראשונה והעלם הצעיר שתקיפתו הייתה התקיפה האחרונה והתקשורת ביניהם והאהבה שאותם רצו למנוע מהם היו ניצחון שאין לערער עליו, ניצחון מובהק על השתיקה.