שלוש מאות ארבעים ושבע מאת מיכאל אלבוים

בתור בחורה בת 23 שעדיין גרה בבית של ההורים, אפשר להבין למה כל קרוב משפחה שלי, במיוחד אמא שלי ואחותי, שואלים אותי למה אני עדיין גרה בבית של ההורים. הסברים כמו "עד שאני מסיימת את התואר אני לא זזה לשום מקום," לא התקבלו בברכה.
אמא שלי חושבת שזה כי עוד לא מצאתי חבר. אז בשנה האחרונה היא שלחה אותי ליותר מחמישים דייטים עם גברים שלמדו כמה שאלות טריוויה וחושבים שהם איינשטיין, או מכוערים שחושבים שאם אתה מגלח את הפרצוף עם מכונת תספורת אז יש לך זקן צרפתי.
"היי נלי," אמרה שיר, אחותי הקטנה. בגיל 16 זה בסדר גמור לגור בבית של ההורים. היא ישבה עם שלוש חברות בסלון והן שיחקו בקלפים. חכו שתהיו בגיל שלי ושגם הגוף שלכן יתחיל להתפרק.
קרסתי על הספה כשאני נאנחת בקול. אמרתי, "אם אני אפגוש עוד גבר אחד לבליינד-דייט אני אמות!" אבל לשיר זה בטח נשמע כמו, "אין לי חיים! בבקשה אפשר לשחק איתכן?"
"רוצה לשחק איתנו?" שאלה בחיוך ומיהרה למיין חמישה קלפים ולהושיט לי.
"לא," עניתי במשיכת כתפיים מובנת מאליה. "בת כמה אני נראית לך?"
קמתי, חציתי את הסלון וקרסתי על המיטה בחדר שלי. אני לא סובלת משחקים. חוץ מרמיקוב, אני לא נוגעת בשום דבר. ואף אחד לא מנצח אותי ברמי. באמת, אני אלופת רמי השכונתית. בטח העולמית.
צמרמורת חלפה בעמוד השדרה שלי כששמעתי את הכפכפים של אמא במסדרון.
"נלי~! איך הוא היה?" שאלה כשהיא פותחת את הדלת וקופצת עליי בחיבוק.
"טיפש כמו נעל—!"
"קראתי דברים מזעזעים בפייסבוק שלו. תקשיבי, זוכרת את איריס, החברה שלי מהרדיו?"
"לא—"
"אז יש לה אחיין שבדיוק מסיים לימודי כלכלה. הוא בן 26 ונשמע מאוד נחמד."
זה נשמע כמו השיחות עם החברות שלי. אני הייתי מסבירה, "אם רק הייתי יכולה לקרוא את המחשבות של הגברים בדייטים האלה, להבין מה הם חושבים ומה הם מתכננים לעשות, זה היה הופך את הדייטים ליותר קלים. אני לא מסוגלת עם ההפתעות." והן היו עונות, "ככה זה גברים. מפתיעים. צריך להתרגל ולזרום עם זה."
"אמא, אני לא יוצאת לעוד דייט. זה הרביעי השבוע! תעזבי אותי בשקט!" הרמתי את קולי ומצאתי את עצמי עומדת, מתנשפת. הרמתי ידיים, שילבתי אותן והפניתי לאמא את הגב.
"אני יודעת שזה קשה, אבל את יודעת שזה מה שאת רוצה," אמרה והניחה יד על כתפי.
"הוא בטח עוד איזה שמן מכוער שלא עושה שום דבר מעניין עם החיים שלו. וגר בבית של ההורים."
"תראו מי שמדברת!" צעקה שיר מהסלון.
"הוא דווקא בחור נורא מעניין. קוראים לו אתגר, יש לו אוסף של משחקים מיוחדים מכל העולם, ואיריס אומרת שהוא קוסם חובב," אמרה אמא כשהיא מחפשת תמונות שלו בטלפון. אולי מחטטת גם בפרופיל הפייסבוק שלו.
"זה מה שחסר לי. למצוא אצלו בחדר קלפים ושלד של יונה," אמרתי בעודי יוצאת מהחדר ופונה אל השירותים.
"תנסי רק עוד פעם אחת! יש לי תחושה טובה לגביו!" צעקה אמא כשהיא רודפת אחרי.
סגרתי את הדלת ואת מושב האסלה, והתיישבתי כשאני קוברת את ראשי בידי.
"אם אני הולכת לדייט הזה, את תעזבי אותי בשקט אחר כך?" שאלתי כשאני חובטת בגליל נייר הטואלט הפרוש כמעט עד הרצפה וצופה בנייר עולה ומתקפל.
"כן. זה האחרון לחודש, אני מבטיחה."
"לשנה!" צעקתי.
לאחר כדקה היא נאנחה בקול ואמרה, "בסדר. אבל את נשארת שם עד הסוף ולא עוזבת באמצע, לא משנה מה את חושבת עליו בהתחלה!"
"בסדר," אמרתי.
"ואל תתני לו סטירה!"
"זה קרה פעם אחת!" צעקתי ודפקתי על דלת השירותים.

ביום רביעי אחר הצהריים לקחתי שלושה אוטובוסים ומצאתי את עצמי באזור מגורים מיושן ברמת-גן. נכנסתי לחצר מוזנחת וצלצלתי בפעמון. קיוויתי שאף אחד לא יענה ואני אוכל לחזור הביתה, אבל אז שמעתי באינטרקום מלמול הססני, "תיכנסי. אני במרתף."
"ברור שהוא גר במרתף של ההורים," מילמלתי ולקחתי אוויר.
פתחתי את הדלת וסגרתי בעקבותיי. הבית נראה רגיל למדי; שולחן אוכל מעץ מלא בכניסה, ספות עור מפוארות וטלוויזיה גדולה במיוחד. אהבתי את השטיח, היו לו שערות עבות. והכי חשוב, הסלון לא היה מסריח. מי היה מאמין, אולי לבחור עוד יש סיכוי.
מצאתי את המדרגות וירדתי למטה ללא ציפיות. בכניסה למרתף כמעט נפל לי התיק מהידיים מרוב צבעים. ארונות על גבי ארונות ומדפים על גבי מדפים, כולם מלאים בקופסאות עם טקסטים בשפות שונות ובצבעים שונים. במרכז ניצבו שלושה שולחנות גדולים; עגול, מרובע ומשולש, וסמוך לשולחן העגול – הגדול מכולם – ישב בחור רזה, ממושקף וכמעט מגולח כמו שצריך, לובש חולצת משבצות משנות התשעים ומכנסי ג'ינס רעועים.
"היי," אמר וקם לקראתי.
"אתגר?" שאלתי לשמו.
"כן, כן." הוא הושיט את ידו ללחיצה, נמוך ממני בחצי ראש, ועמד שם כמו מי שבחיים לא פגש בחורה. הוא ביצע תנועה משונה כלפי, ספק אם רצה לקחת את התיק ספק אם לעזור לי לשבת. סימנתי לו שהכול בסדר וחיבקתי את התיק בחשש.
"אז, לאן אנחנו יוצאים?" שאלתי כשאני עוד סורקת את הסביבה, מוודאת שאין פה איזה משהו שהולך לקפוץ עליי.
"אה, אנחנו נשארים כאן. זאת ספריית המשחקים שלי. יש לי כאן 347 משחקים וחשבתי שנשחק באחד מהם," אמר כשהוא מרכין את ראשו ומבריש את הרצפה ברגלו.
"מה?" צחקתי בקול, המומה מהמספר. אז הבנתי מה היו הקופסאות סביבי. משחקי לוח. המון, המון משחקי לוח. בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה. למען האמת, ואם זה לא היה ברור עד עכשיו, זה הזמן להגיד שיש לי חלחלה ממשחקים, מכל הסוגים. חוץ מרמי, כמו שכבר הבהרתי. אני יכולה לשחק רמי. ובעצם, פעם שיחקתי טאקי, אבל זה היה חג. בכל אופן, היום שבו אני אגע במשחקים של ילדים קטנים יהיה היום שבו אני אמות.
רגע. "347 משחקים?!" כמה כל זה עלה?!
"יש לי כאן רשימה—…"
"לא משנה."
הסתובבתי ועמדתי לעלות במדרגות, אבל אז עצרתי. הקול הארור של אמא שלי לא הפסיק להדהד. רציתי בכל מאודי לצאת מכאן ולשקר לה שהוא לא היה בבית או שהיה לנו מאוד כיף אבל אז הבנו יחד שזה לא זה, אבל הוא בטח יכתוב את זה בפייסבוק והיא תראה ואני לא אקבל מנוחה לסיים את הלימודים הארורים…
הסתובבתי אליו והתיישבתי סמוך לשולחן כשאני תולה את התיק על הכיסא ומחייכת.
"אולי במקום זה תספר לי על עצמך? שמעתי שאתה קוסם. תעשה לי קסם," אמרתי בניסיון להיות נחמדה.
"אה, יש לי קסם אחד. תעצמי את העיניים," אמר. עצמתי אותן, וכשהוא הרשה לי פתחתי. "טה-דה!" על השולחן ניצבה קופסה מרופטת של משחק לוח בעל הכותרת הזהובה: 'TALISMAN', ותחתיה ציור של דרקון חוסם אביר מלעלות אל מגדל. לקחתי צעד הגנתי לאחור עם הכיסא.
"זה מצחיק, כי גם שחקנים מנוסים מגיבים ככה לטליסמן, אבל אני חושב שזה משחק נהדר להכניס אנשים לתחביב," אמר אתגר ופתח את הקופסה לנגד פי הפעור, מוציא מתוכה לוח גדול עם אינסוף משבצות, ערימות של קלפים – באמת, בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה קלפים – ועשרות כפתורי פלסטיק מרובעים עם מספרים עליהם. מה – לעזאזל – אני עושה כאן.
נשמתי עמוק. זה ייגמר בקרוב. "יאללה, איך משחקים?" שאלתי ודפקתי על השולחן בחיוך ספוק שפתיים.
"אה, החוקים נורא פשוטים!" שיקר אתגר. בחצי שעה הקרובה, בזמן שאני נמרחת על השולחן או על הכיסא, מפהקת לסירוגין ומסתכלת בטלפון לוודא מה השעה או אם שלחו לי איזו הודעת חירום שתציל את חיי, אתגר הסביר את כל חוקי המשחק.
כל אחד מאיתנו שיחק דמות, והמטרה הייתה לחסל את הדמות האחרת. אני שיחקתי מגדת עתידות, שיכולה להתחרט על קלף שהיא שלפה ולשלוף אחר במקומו. חבל שלא הייתי יכולה להתחרט על הבחור ולשלוף אחר במקומו. אתגר שיחק זמר בודד או משהו כזה. לא בדיוק הבנתי מה הוא יכול לעשות.
בכל אופן, הרעיון היה לגלגל קובייה, לעצור על משבצת ולבצע את מה שכתוב עליה – בדרך כלל לשלוף קלף. אם זה קלף ציוד שומרים אותו, ואם זה קלף אויב נלחמים נגדו. אחרי זה היו יכולות ותומכים ואביזרי קסם ולחשים ומגבלות מקום בתיק וכוח ומיומנות וקוביות ומחוז חיצוני ומחוז פנימי ומה – לעזאזל – אני עושה כאן?!
נאנחתי בקול, אבל אתגר לא הבין את הרמז והמשיך בהסבר המתיש. כמעט חגגתי כשהמשחק התחיל סוף סוף. בתור הראשון שלי עצרתי על משבצת שדה ושלפתי קלף דרקון מהחבילה.
"אה, רגע, זה לא היה מעורבב כמו שצריך," אמר אתגר ולקח ממני את הקלף.
"אני יכולה לנצח דרקון," אמרתי וגילגלתי את הקובייה. הדרקון חיסל אותי.
המשחק נמשך כך במשך קרוב לשעה. בזמן הזה, אתגר צבר חפצים והתחזק, ואני נתקלתי בעוד יצורי פרא ארורים שהצליחו לנצח אותי בכל קרב. לבסוף אתגר השיג איזה קמע, עבר מבחנים של איזה עמק אש והגיע לאיזה כס מלכות. אז הוא שאל אותי, "את נכנעת?"
"כן!" הכרזתי בקול וקמתי מהשולחן. "זהו, המשחק נגמר?"
"כן… את לא אמורה להיכנע, אבל אם כן, אז ניצחתי," מילמל במרירות.
"טוב, היה מאוד כיף, אבל אני חייבת ללכת," הינהנתי במרץ ולקחתי את התיק.
"לא אהבת את המשחק?" שאל אתגר כשהוא אוסף את החלקים ומחזיר אותם לקופסה.
"תשמע," היססתי. "הבעיה היא לא המשחק. פשוט יש יותר מדי דמויות וקלפים וחוקים…"
"את יכולה לתת לי עוד ניסיון אחד להרשים אותך? כי זה הרגע שהבחורות תמיד הולכות, וחשבתי שאולי דווקא את תסכימי להישאר לעוד משחק."
"עוד משחק…?" צייצתי. "הסברתי לך—"
"תני לי הזדמנות אחת! אם המשחק הזה לא ירשים אותך, את לא תצטרכי לראות אותי יותר בחיים!" אמר כשהוא מרים את קופסת המשחק מעל ראשו וממש כורע על ברכתיו בתחנונים.
"אוף," אמרתי והתיישבתי בחזרה סמוך לשולחן. לעזאזל עם הנחמדות שלי. "יאללה, הזדמנות אחרונה. מה עכשיו? למד אותי… רגע, אנחנו משחקים את אותו הדבר שוב?"
אתגר פרש את טליסמן פעם נוספת, אבל הפעם, פרש את הקלפים בצורת כוכב מחומש על הלוח. "כן. זאת אומרת, זה לא היה הוגן לשחק איתך באמת כשאת לא מכירה את החוקים. עכשיו, כשעשית משחק ניסיון, אפשר להיכנס פנימה."
"מה?"
ואז הוא היכה בלוח בכף ידו והעולם נעלם. אורות וצבעים חלפו סביבי והיקום נקרע לגזרים, נוצר מחדש ורקם עור וגידים של עולם פנטזיה. מצאתי את עצמי בכפר קטן, מוקפת אנשים שלבשו סחבות או שיריונות או חרבות…
צרחתי.
"איפה אני?! אתגר? אתגר!!!" הסתכלתי לכל עבר, ומצאתי מולי זמר נודד מחזיק חליל וזאב מתחכך ברגליו. "אתגר…?"
"כדאי שתרימי את כדור הבדולח שלך," אמר והצביע על הבוץ הסמוך לרגליי.
התכופפתי להרים את הכדור המלוכלך, ואתגר כבר נעלם כשהוא צוחק בקול.
"מה אני אמורה לעשות? אתגר!!!" צעקתי כשאני בורחת ממבטי האנשים. יצאתי מהכפר והלכתי במשך דקות ארוכות לתוך שדה. שם, תקועה באבן, ניצבה חרב פשוטה. הבטתי לכל צד בחיפוש אחר אתגר, ואז התקרבתי אל הסלע, שלפתי מתוכו את החרב ונפלתי ממשקלה הפתאומי.
בחנתי את הנוף; מרחוק נפרש ים רחב ובמרכזו מגדל עצום. שם היה עמק האש הזה. איך הוא קרא לזה? כתר הציווי? והיה עוד משהו, הייתי צריכה קמע כדי להיכנס לשם. רגע אחד. ומה יקרה אם אתגר יגיע לשם לפני וידרוש ממני להיכנע? מה יקרה אם אני אמות במשחק הזה?
ישבתי על הסלע ובהיתי בנוף ההריסות העתיק במשך שעה, ואז קמתי כמו מתוך חלום והחלטתי להזיז את הרגליים. מהר מאוד הגעתי להתפצלות; יער או סלעים. בחנתי את כדור הבדולח, מקום אחד הראה לי דרקון והאחר שק של זהב. הלכתי לשם, וכך המשחק נמשך. זה לקח כל כך הרבה זמן, שבשלב מסוים כבר שכחתי את עצמי. בשעות הראשונות טיילתי באזור המוכר, אספתי קלפים לפי המלצת כדור הבדולח, למדתי להשתמש בלחשי קסם כדי לנוע ממקום למקום בעולם, לברוח ממפלצות או אפילו לראות איפה אתגר היה ולחסום את דרכו בעזרת חרמשים, ופגשתי דמויות שציידו אותי בלחשים נוספים.
באחד המפגשים הפכתי לרעה, ואף שלא רציתי להיות רעה, זה השתלם כשמצאתי לאחר מכן את חרב הפסוקים, חרב אכזרית ששאבה נשמות מהיריבים שלה, ולאט לאט התחלתי להבין את אווירת המשחק.
כשהרגשתי חזקה מספיק, לאחר שרחצתי במעיינות כוח וחוכמה, התחלתי לחסל שדים ודרקונים בעזרת חרב הפסוקים ולצבור עוד כוח. חד-קרן וננס הצטרפו אליי כתומכים למסע, וכשהציוד הרב שאספתי נח על הפרדה שלי, חנה, בניתי רפסודה לכולנו והפלגנו אל מדבר גדול. שרדנו את המדבר, התפללנו במקדש מפואר, ביקרנו בארמון מלכותי והגענו אל מאורה של קוסם צחור זקן. קיבלתי ממנו משימה – לתת לו זהב. מסרתי את כל שקי הזהב שלי וקיבלתי בתמורה את הקמע המיוחל.
מזג האוויר החשיך וברקים החלו לפגוע בקרקע. רובם היו רחוקים, אבל אחד מהם פגע בעץ סמוך אליי וגרם לי לפציעה קשה. רכבתי לצד הננס על חד-הקרן, והמשכנו בכוחות משותפים לתוך המגדל. פרצנו את הדלתות כשאני מסובבת את חרב הפסוקים בידי. נלחמנו בערפדים, בשדים ובאנשי זאב, והגענו אל המשבצת האחרונה, חדר עגול מוקף באש. הקמע שלי זהר בכניסה, ועל כיסא אבן מפואר ישב אתגר, משחק בידיו בכתר זהב משובץ אבנים טובות.
"לקחת את הזמן," אמר כשהוא חובש את הכתר ומצמיד את ידיו זו לזו.
היו כל כך הרבה דברים שרציתי להגיד לו, אבל החלטתי במקום זה פשוט לשלוף את החרב ולהילחם. צעקתי בזמן שאני תוקפת. קיוויתי שלא יקרה לו דבר. אחד מאתנו יביס את השני ולבטח המשחק ייגמר. אתגר התחמק ושלף סכין. הוא דקר אותי בבטן, דילג מאחורי – והזאב שלו, משום מקום, נשך אותי בצוואר.
צרחתי לעזרה והושטתי יד אל התומכים שלי, אבל הננס היה חסר ניסיון בקרבות והחד-קרן מפוחד. שלפתי את ספר הלחשים והטלתי לחש פיצוץ כדי לחזק את עצמי, אבל הלחש לא עשה דבר. ניסיתי להשתמש בכדור הבדולח כדי לראות מה אתגר יעשה, אבל הכדור היה מעורפל.
"אי אפשר להטיל לחשים במחוז הפנימי," אמר אתגר וצחק. הוא חילל בחליל שלו והזאב קפץ עליי שנית. הנפתי את חרב הפסוקים אבל פספסתי, והזאב נשך אותי ברגל כשאני נופלת על הרצפה הלוהטת.
"זה לא הוגן! עזבת אותי לבד, שיחקתי במשחק שלך והגעתי עד לכאן. עכשיו תן לי לנצח!" צעקתי בעיניים דומעות כשאני בועטת בזאב ברגלי הפנויה ובולעת את הכאב.
"הממ," אתגר גירד בסנטרו, ואז הושיט את ידו לפנים. הזאב נשך וחיסל אותי.
נשמתי אוויר ומצאתי את עצמי זרוקה על הרצפה במרתף המשחקים של אתגר. זה היה כמו לקום אחרי לילה של שיכרות מוחלטת, כולל כמה הקאות. הראש כאב, הגוף פעם וכל העולם הסתובב. אתגר, בינתיים, ישב על הכיסא שלו בנינוחות.
קמתי, משכתי באפי, תפסתי את התיק שלי ומעדתי החוצה, במעלה המדרגות, במסדרון ודרך הכניסה. המתנתי לאוטובוסים כשאני עדיין לא בטוחה מה קרה לי, הגעתי הביתה, התעלמתי מאחותי שהציעה לי לשחק בקלפים, התעלמתי מאמא ששאלה איך היה – וקרסתי על המיטה.

בבוקר קמתי כשאני עוד המומה. התיישבתי על המיטה בפה פעור ושיפשפתי את העיניים. בין אם זה היה חלום או שאתגר סימם אותי איכשהו, העובדה שהפסדתי לו אחרי שהלך לי כל כך טוב במשחק השני תיסכלה אותי לא פחות. הייתי כל כך חזקה שחיסלתי דרקונים במכה אחת. איך ייתכן שהוא ניצח? זה לא היה הוגן. הוא שיחק בזה יותר פעמים, היו לזה כל כך הרבה חוקים מסובכים והוא הכיר את כולם. זרקתי כרית על הקיר.
התלבשתי, דילגתי על ארוחת הבוקר, לא עניתי לאמא ולאחותי ויצאתי מהבית. לקחתי את האוטובוסים והגעתי לבית של אתגר. נשמתי עמוק וצלצלתי בפעמון.
"שלום," ענתה אישה נחמדה שפתחה את הדלת, כנראה אמא שלו.
"היי. אתגר בבית?" שאלתי כשאני נכנסת פנימה ומחפשת את המרתף.
"כן, הוא למטה…" גימגמה, בטח המומה מכך שבחורה מבקרת את הבן שלה מרצונה החופשי.
"אתגר!" צעקתי כשאני יורדת במדרגות.
משהו נפל ופגע ברצפה, וערימות של אנשי עץ קטנים התפזרו במרתף. נזהרתי לא לדרוך עליהם כשאני מתקרבת אל השולחן וצופה באתגר, עוד מחזיק את ידיו באוויר לאחר שכנראה שמט מהן קופסת משחק.
"מה?" שאל כשגופו נעול.
"הייתי פה אתמול," אמרתי כשאני משלבת ידיים.
"נכון…"
"ועשית לי משהו."
"אה."
"אה…? מה זה היה?!" שאלתי כשאני בוחנת את הארון, וכמו נץ מאתרת את הקופסה של טליסמן. פתחתי אותה ובחנתי את חלקי המשחק. הוא נראה רגיל לחלוטין.
"הכישוף צריך זמן להיטען," אמר אתגר ולקח ממני את המשחק.
"איזה כישוף?" שאלתי כשאני תופסת את החולצה שלו וידיי רועדות. מה כישוף? זה לא היה כישוף, אלה היו סמים. הוא סימם אותי.
"משחק צריך שנה כדי להיטען מחדש. את יכולה לנסות אחד אחר אם את רוצה—"
"איזה? תראה לי!" צעקתי כשאני מקרבת אותו אל ארון המשחקים.
"אה…" הוא עבר עליהם באצבעו. "נגיד, 'המתיישבים של קטאן' זה משחק שהרבה מתחילים אוהבים—"
"תן לי את זה," חטפתי ממנו קופסה אדומה בעלת תמונת נוף של חקלאים מביטים אל השקיעה. עמדתי לפתוח את הקופסה, אבל הוא תפס אותה.
"לא כאן! אמא שלי תעיף אותי מהבית!"
הסתכלתי אל המדרגות ואז חזרה כלא מאמינה. "אז איפה?" שאלתי.
"את יכולה להשאיל אותי— אותו. להשאיל את המשחק. אם את רוצה."
בחנתי את אתגר, את החולצה המלוכלכת שלו ואת המשקפיים החצי שבורים. נאנחתי, אמרתי, "בסדר. אני אחזיר אותו מחר," והלכתי משם.
"אבל שלא יאבדו חלקים!" צעק בעקבותיי.

כל הדרך הביתה, באוטובוסים, הבטתי לסירוגין בקופסת המשחק – מתפתה שלא לפתוח אותו – ובשאר הנוסעים שהסתכלו עליי ובטח תהו מה הדבר המוזר שאני מחזיקה. אני, עם משחק לוח? אם היו אומרים לי את זה לפני שבוע, בחיים לא הייתי מאמינה.
"אבל למי להראות את זה?" שאלתי את עצמי כשנכנסתי הביתה. אחותי והחברות שלה לא שיחקו קלפים היום, ואמא שלי התעניינה רק בדבר אחד.
"או, הנה את. תעזבי את אתגר הזה. מצאתי בשבילך מישהו אחר, מתוק לגמרי!" אמרה כשהיא צוהלת אל הסלון. "מה קנית שם?" הוסיפה כדרך אגב.
"הבטחת שתפסיקי עם זה," אמרתי וחלפתי על פניה, אבל רגע לפני שנכנסתי לחדר עצרתי. למה לא. "טוב, מי זה?"
"מה?" שאלה אמא, פעורת פה.
"מי זה? אני רוצה לפגוש אותו – עכשיו."

לאורך כל הערב אמא ממש מחאה כפיים, ובתוך זמן קצר מצאתי את עצמי לובשת שמלה אדומה ונוצצת שבחיים לא חשבתי שאני אלבש, וממתינה בסלון. הכנסתי את קטאן לשקית בד, והעברתי את הזמן עד לשעת הדייט בקריאה באינטרנט על המשחק.
בשעה תשע, בכניסה לבניין שלנו עצר גבר שרירי, בלונדיני-עיניים-כחולות ובעל ריח טוב, ממש מהסרטים. נכנסתי לרכב וכל הדרך סבלתי את מוזיקת הפופ הנוראית שהוא שמע. עצרנו מול מסעדת תל-אביבית כל כך יקרה שממש הסתנוורתי מהשלט.
"מדמואזל," אמר והושיט לי את ידו. אני נשבעת, עד היום אני לא זוכרת איך קראו לו, אבל בכל זאת תפסתי לו את היד. גם לי מותר להרגיש פעם אחת כמו ליידי. לא שכחתי את שקית הבד, כמובן.
התיישבנו במסעדה, קיבלנו תפריטים ומלצר נוסף עמד על ידינו וממש ניגן בכינור. איזה קטעים שיש מקומות כאלה בארץ. הזמנתי סלט שהיה כתוב על ידו 'בריאות', אבל מה שרץ לי בראש היו כפרים, עצים, כבשים וקלפי פיתוח. גם בזמן הנסיעה וגם בהמתנה למנות, בהצצות חטופות בטלפון, קראתי לעומק את חוקי המתיישבים של קטאן.
"רוצה לשחק עד שהאוכל יגיע?" שאלתי כששפתיי נמתחות לחיוך.
"אני אוהב משחקים," הוא ענה כשהוא קורץ ומניף בלורית.
"לא משחק כזה," אמרתי והטחתי את קטאן על השולחן, מקפיצה את הסכו"ם ואת המלצר המכנר.
"מה זה?" שאל הדייט כשגבותיו מתעוותות.
"מיד נראה," אמרתי ופתחתי את המשחק לראשונה מאז שהשאלתי אותו. הוצאתי את הלוח, נאבקת בהרכבה שלו, ואז נאבקתי עוד בסידור המספרים שקבעו את תוצאות הקוביות. אז סידרתי את ערימות הקלפים – שהיו מנוילנים כי אתגר הוא חנון – ואז הגיע המאבק האמיתי; להסביר את החוקים. אבל בניגוד לאתגר, אני לא עמדתי לתת לשותף שלי משחק חימום.
"בקטאן אנחנו משחקים אנשים שבונים כפר. אתה יכול לבנות כפרים ושבילים על הפינות שבין המשבצות. על המשבצות יש מספרים, בכל תור אתה מגלגל קוביות והמספר שיצא לך הוא הקלף שכל השחקנים שנוגעים במשבצת שלו מקבלים. למשל, על המשבצת הזאת מצוירות כבשים וכתוב 8, אז כל פעם שיוצא 8, גם אני וגם אתה מקבלים כבשה על כל כפר שיש לנו שצמוד למשבצת. עד פה הבנת?"
הדייט והכנר בהו בי בפיות פעורים, וכעת גם שני לקוחות מהשולחן הצמוד.
"הנה החוקים למקרה שאתה מסתבך," אמרתי והושטתי לו את החוברת, "הנה שני כפרים ושבילים להתחלה, והנה מתכונים של כל מה שאתה יכול לבנות," המשכתי והעמסתי עליו שני כפרים ושבילים קטנים עשויי עץ כחול, לצד כרטיס קרטון עם תזכורת מחירי כפר, עיר וקלף פיתוח. "הראשון שמגיע לעשר נקודות מנצח. כל כפר זה נקודה, עיר זה שתי נקודות ויש עוד דרכים שכתובות לך כאן. בהצלחה."
הדייט החזיק הכול בידיו, לא בדיוק מבין מה לעשות עם זה, ואני התרגשתי מדי בשביל לעצור ולהסביר. דפקתי על הלוח בכל כוחי – אבל מלבד לקוחה שהתעלפה בצד, לא קרה דבר.
"נו?" שאלתי ודפקתי על הלוח שנית. הסתכלתי לצדדים. חלק מהלקוחות כחכחו בגרונם ורב-מלצרים התקרב מהמטבח. רעדתי. רציתי לברוח. רציתי לאבד את ההכרה ולהתעורר בבית חולים. אבל במקום זה צעקתי, "אני לא דמיינתי את זה!!!" ודפקתי על הלוח בשתי ידי בכל הכוח.
ואז נזכרתי בכוכב המחומש. פרשתי את הקלפים בצורת כוכב על הלוח ודפקתי עליהם. העולם נקרע לגזרים ומצאתי את עצמי משקיפה אל נוף ים עצום מבעד לנמל, מוקפת עשרות דייגים, ומאחורי ניצב קהל של חקלאים בבגדים אדומים, מחזיקים קרשים, לבנים, כבשים וקש בידיהם. אלה היו הכפרים שלי.
"גברתי, היכן תרצי שנתחיל לבנות?" שאל אותי נציג בעל כובע אדום ומחודד והראה לי מפה של העולם. לא רק הכפרים האדומים שלי והכפרים הכחולים של הדייט שלי היו שם, אלא גם כפרים צהובים של שחקן נוסף; המלצר עם הכינור שכנראה הצטרף אלינו. נו, למה לא.
החקלאים שלי פנו אליי בכל מהלך, שאלו לאן להתרחב ומה לעשות במקרה שיתקפו אותנו שודדים. היינו זקוקים למספר ימים כדי לבנות כל כפר, ואני ביליתי את רוב הזמן בתכנון ובניהול איסוף המשאבים. בכל בוקר היינו מגלים מה נאסף היום; האם הצלחנו לכרות מספיק עצים מהיער הסמוך או לחצוב מספיק ברזל מההרים שהתנשאו מעלינו, וכשהכפרים היו מוכנים, עיצבנו שבילים והתחלנו להתרחב.
באחד הימים הגיע שליח עם מכתב. הכפר הכחול הסמוך, שלקח לו יותר מדי זמן לקרוא את החוקים ולהבין איך המשחק הזה עובד, הציע עסקה: הם יעבירו לנו עדר של כבשים בתמורה למאה טון עצים. צחקתי בקול. כבשים.

קמתי בסוף המשחק וארזתי את הרכיבים, בודקת שלא נפל דבר מתחת לשולחן. הגעתי לעשר נקודות לפני שהדייט שלי הגיע לארבע, והמלצר עם הכינור הגיע לחמש. אולי זה היה יותר מדי בשבילם. שניהם נראו כמו מחשבים שחוו קצר חמור. יותר מזה, שאר המלצרים וכל באי המסעדה גם הם בהו בי בהלם, כאילו הם בעצמם היו חלק מהמשחק. החקלאים והדייגים, אולי?
סגרתי את הקופסה, חייכתי בחמימות ועזבתי, מרגישה אנרגטית למדי ביחס לסוף המשחק הקודם.
"נו, איך הוא היה?" שאלה אמא כשחזרתי הביתה.
"איטי מדי. אני צריכה מישהו קופצני יותר," עניתי. "היי, אמא… יש לך עוד דייט בשבילי? אני פנויה מחר בערב."

למחרת בבוקר חזרתי אל אתגר. הוא לא היה בבית, אבל אמא שלו הרשתה לי להיכנס. החזרתי את קטאן למקום וחיפשתי משחק שקראתי עליו המלצות חמות ולמדתי עליו כל הלילה; 'דיקסיט'. זה היה משחק קלפים שבו על כל קלף ציור אבסטרקטי, והמטרה הייתה להניח קלף הפוך, לרמוז לשחקנים האחרים מה מצויר עליו ולקוות שרק חלק ינחשו את התשובה – אבל לא כולם. השחקנים האחרים באותו הזמן היו יכולים להניח קלפים משלהם שהתאימו לרמז, כדי לנסות להטעות את שאר השחקנים.
ברור שלאתגר היה גם את המשחק הזה. אחרי שהוצאתי את דיקסיט מהארון, צילמתי את הספרייה, כדי שאני אוכל להתכונן מראש בפעם הבאה שאני משאילה משחקים. חשבתי לקחת כמה משחקים באותו הזמן כדי שאני אוכל לבקר כאן פחות, אבל בשלב הזה עדיין לא היה לי נעים.
"אה, את שוב כאן," אמר אתגר, שחזר הביתה ונתקל בי במדרגות.
"כן. אני משאילה את דיקסיט," אמרתי והראיתי לו את הקופסה.
"בסדר. אבל זה לארבעה שחקנים לפחות. יש לך בכלל עם מי לשחק?"
"אני אסתדר."

מהרגע הזה הימים חלפו כמו ברכבת הרים. הדייט הבא היה גבר שגר עם האחיות שלו, ובמקום לצאת, הצעתי להם לשחק איתי דיקסיט. הם הסכימו, וכשהמשחק קם לחיים – לא שמנו קלפים עם ציורים, אלא בנינו והזזנו דמויות וסצנות אמיתיות. אני תמיד אזכור את הבת-ים מוקפת הבניינים שפרצה מתוך השטיח וגרמה לדייט לחשוב שהיא הקלף הנכון לרמז, "הו, ספיידרמן!" כשהיא צעקה את המשפט בצורה כל כך אמינה.
אל הדייט הבא שלי התקשרתי מראש וביקשתי שיביא את כל החברים שלו. הוא נשמע מופתע בהתחלה, אבל אמר שהוא "זורם על כאלה דברים". הוא היה באמת מופתע כשהנחתי על השולחן שלו את 'רזיזטנס', משחק קלפים שבו השחקנים מתחלקים בחשאי לקבוצות של טובים ורעים ויוצאים יחד למשימות. הטובים מנסים להצליח בהן, והרעים שהסתננו לתוכם מנסים להכשיל אותן. כשהמשחק קם לחיים, מצאנו את עצמנו סביב שולחן חשוך, צועקים זה על זה, מראים סרטונים ותמונות שתיעדו את האחרים בקבוצה ומנסים להביא הוכחות לבוגדים שבינינו. יצאנו למשימות כמו בסרט וחטפנו סכינים בגב, ולבסוף, למרות הפסד מוחץ בו הדייט שלי – הדייט! – היה כל הזמן הזה בוגד, נהניתי מהמשחק ויצאתי עם חיוך רחב.
במשחק 'פאואר גריד' ניהלתי עיר ורכשתי מפעלי חשמל. נאלצתי לסחוב בידי חביות של נפט או אורניום, ולהתמקח על מחירים מול הדייט שלי היה דבר מתיש. ניבאתי את רצון האלים בעזרת שעונים אצטקיים במשחק 'צולקין', הייתי חלק מגזע של שלדים מעופפים במשחק 'סמולוורלד', ואפילו שדדתי בנק ויריתי בחברות שלי בזמן ניסיון חלוקת שלל במשחק 'קאש-אנד-גאנס'.
הפסדתי בהתחלה כמעט בכל משחק. הייתי מתוסכלת, אבל התעמקתי בחוקים, התכוננתי היטב ובמקרים מסוימים אפילו קניתי עותק של משחק כדי להתרגל אליו לפני שפתחתי את העותק המכושף של אתגר. להפסיד היה לא בא בחשבון, ונהייתי כל כך טובה בללמוד משחקים – שבשלב מסוים הגעתי לרצף של חמישים ניצחונות.
והרגעים הכי טובים הגיעו אחרי המשחק. תמיד רדפו אחרי, שאלו אותי, "מה זה היה? מה עשית לי?!" אבל אני רק חייכתי בסתמיות והלכתי משם. ניבאתי איך כולם יתנהגו על פי המהלכים שלהם במשחקים; מי מהיר קליטה, מי איטי, מי פזיז, מי רגיש, מי ותרן, מי מתוחכם, מי טיפש ומי נוכל, והכי חשוב – איך כל אחד הגיב להפתעות. כולם נראו כמו ילדים קטנים שחוו גשם בפעם הראשונה. המשכתי כשאני מאמינה שיום אחד אני אמצא את הדייט המושלם, זה שישחק בצורה שבאמת תרשים אותי.
כל התקופה הזאת הייתה כמו סחרחורת, ובלי ששמתי לב, עברה שנה שבה יצאתי עם כל כך הרבה גברים, לפעמים יותר מפעם ביום, שלא מצאתי רגע אחד לנשום ולעצור. לא רציתי לנשום ולעצור.

באחד הימים נכנסתי לבית של אתגר כשאני פורקת במטבח שלוש שקיות של מצרכים לארוחת הערב. הוא צריך לאכול משהו ביתי, לשם שינוי – לא רק פיצות וסיני כל היום, והוא מסרב בתוקף להמתין למזון. חיבקתי את אמא שלו, כמו תמיד, וירדתי אל המרתף המואר. עכשיו, כששמתי שם כמה מנורות יפות וקישטתי את המקום, היה הרבה יותר נעים להתארח אצלו. אתגר ישב על הספה וצפה בסרטון במחשב.
הנחתי על השולחן עותק של 'דד-אוף-ווינטר', משחק זומבים שכלא אותי בסופת שלגים יחד עם הדייט האחרון שלי ושני חברים שלו שהצטרפו. בעוד אנחנו מוקפים זומבים והם מנסים לשרוד, אני בגדתי בהם וחיסלתי את כולם.
"איך היה?" שאל אתגר בשעמום.
"רגיל," משכתי בכתפיים. "יש לך המלצות למשחק הבא?"
"אין יותר."
הנעתי את ראשי כדי לסמן שלא הבנתי.
"יש לי 347 משחקים בספרייה. שיחקת בכולם," אמר, וכעת הוא זה שמשך בכתפיו. הוא סגר את המחשב, קם והוביל אותי אל המדרגות.
"…רגע! כשנפגשנו אמרת שלוקח למשחק שנה להיטען מחדש. זה אומר שאני יכול לעבור עליהם מההתחלה!"
"בעיקרון כן…" הוא היסס.
"אז תן לי להשאיל אותם עוד פעם! מה אכפת לך!"
"זאת לא הבעיה כאן."
"אז מה הבעיה? סתם למדתי את כל החוקים?" הצבעתי על הספרייה בידיי. "אני מכירה יותר משחקים ממך עכשיו, ואני בטוח טובה יותר ממך."
"אל תקפצי מעל לפופיק שלך," הוא פרש ידיים כמגן על המשחקים שלו.
"מה קרה, אתה מפחד? אתה חושב שאתה יכול לנצח אותי?" שאלתי כשאני מרימה עותק של 'מאנצ'קין' ביד אחת וערימת קוביות ביד השנייה. "תבחר משחק. כל משחק – ואני מנצחת אותך."
אתגר נאנח, ולאחר קרב מבטים קצר שלף מראש המדפים את העותק הישן של טליסמן, מהדורה ראשונה. הדבר הראשון ששיחקנו יחד. הוא ניקה שכבת אבק מעליו והפיל את המשחק על השולחן.
"אם אני מנצח גם הפעם," הוא לקח אוויר, "את יוצאת איתי לסרט."
הרמתי את הגבות וצחקתי. "בסדר. אבל אם אני מנצחת, אני מחרימה לך את המשחק הזה."
אתגר מתח את ידו על הקופסה כשוקל את ההצעה, אבל פתח אותה, פרש את הקלפים בצורת כוכב מחומש והיכה בלוח.

העולם של טליסמן נפתח שנית, אבל הפעם הורשיתי לבחור דמות. תהיתי לגבי מגדת העתידות שבה שיחקתי אז, ולפי מה שקראתי על המשחק לאחר מכן היא באמת הייתה דמות חזקה ביחס לאחרות, אבל בחרתי דווקא בטרול המגודל והמכוער. בדקתי את הנתונים שלו רק כדי להיות בטוחה; שיחקנו בגרסה האנגלית, ועל פי החוקים המעודכנים הטרול התחיל עם יותר כוח ועם יכולת ריפוי.
אתגר בחר את הזמר הנודד שוב, כעת שולט בנחש שהתפתל סביב זרועו.
"בהצלחה," אמר ועזב את הכפר.
שאגתי בקול, הנפתי את הנבוט שלי ויצאתי בעקבותיו. פגשתי נוכל ומעכתי אותו במכה אחת, קושרת את מה שנותר ממנו לתיק שלי כדי להתחזק מאוחר יותר. המטרה בטליסמן לא הייתה להגיע אל כתר הציווי, אלא לחסל את השחקן היריב, ולכן, לאן שאתגר הלך – אני הלכתי אחריו.
אתגר שיחק באופן צפוי למדי. הוא אסף ציוד במחוז הראשון כדי להתחזק, וכשהרגיש שהוא יכול לשרוד את המדבר, עלה אל המחוז השני והתחיל לחפש אחר הקמע שיאפשר לו להיכנס לעמק האש. אני הלכתי אחריו לכל מקום, אספתי מעט ציוד בדרך, בעיקר כוח, כוח ועוד כוח, התרפאתי כשצריך, וכשהצלחתי לעצור על אתגר, תקפתי ללא היסוס. ניצחתי בכל פעם.
"את משחקת מגעיל!" אמר בפעם השלישית, נס על נפשו עם נשמה בודדת, כמעט מת.
"אני משחקת לפי החוקים," אמרתי ורצתי בעקבותיו.
"למה את רודפת אחרי?" הוא חזר אל מאורת הקוסם והצליח לקבל קמע, אבל חסמתי כעת את דלת המגדל.
"כי אני רוצה לנצח." עצרתי עליו כשהגיע וחייכתי מלוא השיניים.
"למה את משחקת איתי? למה את משאילה ממני משחקים?" הוא רץ אליי כשהוא צועק וזורק לעברי את הנחש שלו. התחמקתי בקלות. "זה כי את מחפשת חבר, או כי את סתם נהנית להיות מעל אנשים?" הוא שאל כשהוא דוקר עם החרב שלו, ואני חוסמת בקלות בעזרת היד.
בהנפה אחת של הנבוט ריסקתי אותו לחתיכות והמשחק נגמר.

העולם התקפל. קמתי ואספתי את כל החלקים. חייכתי לתומי וכמעט התפקעתי מצחוק.
"או שזה כי אין לך משהו יותר טוב לעשות?" סינן אתגר.
"מה שהיית צריך לעשות זה לחכות לראות איזו דמות אני אבחר, ואז לבחור דמות סותרת. ברגע שראית שאני הטרול היית יכול להבין שאני הולכת על כוח. הייתי יכול לבחור בגמד ולנסות לעלות לכתר הציווי מהר יותר, או לקחת את הלוחם כדי ללכת מולי ראש בראש. היית יכול גם לקחת את האל-מוות. בחיים לא הייתי מנצחת אותך בקרבות מוח. הזמר הנודד מאוזן מדי בשביל משחק של אחד על אחד נגד הטרול. אה, בעצם היית יכול לקחת את המכשף – ואז גם היו לך קרבות מוח וגם לחשי קסם שבכלל היו מתעללים בי…"
המשכתי לפטפט עם עצמי ולדקדק בחוקי המשחק כשאני בכלל לא שמה לב מה אני אומרת. אתגר בעצמו בהה בי זמן מה, ואז קבר את ראשו בין ידיו על השולחן.
"קחי את המשחק ולכי כבר," אמר.
סגרתי את הקופסה, הסתובבתי והתחלתי לעלות במדרגות. החזקתי בידי משחק מכושף עם כוחות אמיתיים שיכול להכניס כל אחד לתוכו. הייתי יכולה להשתמש בזה כדי להמם אנשים, לכלוא אותם, לקרוא את המחשבות שלהם או להפנט אותם. פעם בשנה, הייתי יכולה לעשות כל דבר שאני רוצה בעזרת זה, ולא הייתה שום סיבה לחזור למרתף הזה או לראות את אתגר שוב לעולם.
עצרתי והסתובבתי. "היי!" קראתי. "תתכונן למחר," אמרתי כשאזני מתחממות.
"מה יש מחר?" הוא שאל כשהוא מרים את ראשו.
"לקחתי רק משחק אחד מתוך 347. יש לנו עוד 346 משחקים לשחק, ואני הולכת לנצח אותך בכל אחד מהם." הסמקתי לגמרי וידי רעדו, אבל יצאתי משם לפני שהפסקתי לשמוע את התשובה של אתגר כשאני מחבקת את טליסמן קרוב אליי.

שנה לאחר מכן סוף סוף סיימתי את התואר. אתגר צוחק עליי לפעמים שלקח לי כל כך הרבה זמן. ואם לרגע חשבתי שאחרי שעוזבים את הבית או מתחתנים המשפחה מפסיקה להציק, טעיתי. משם זה רק מחמיר. "מתי יהיו לי נכדים?" "מתי יהיו לי אחיינים?" "מתי יהיה לי את מי ללמד לשחק טליסמן?" מתישהו לומדים לגלגל עיניים ולפהק לאנשים בפרצוף.
מעולם לא שאלתי את אתגר על המשחקים המכושפים או מי הוא היה באמת. בתוך תוכי, נראה לי שלא רציתי לדעת, לפחות לא עכשיו.
וגם עם ספרייה של יותר מ-500 משחקים, ללא ספק אחת הגדולות באזור, אני עדיין יודעת את החוקים של כל אחד מהם – ומנצחת את אתגר בכולם. בעצם, יש רק משחק אחד שבו הוא תמיד מנצח אותי. רמיקוב. ולעזאזל איתו, אין לי מושג איך הוא עושה את זה.