קטגוריות
פרס עינת 2009

35 – שיבה – חלק ב

"זה משהו שלצערי איני יודע לבטח. אני לא יודע אם אלבר יצר אותי ואם התכוון ליצור אותי. אני יודע רק שאני קיים, ושאני לא היחיד שמכיר בכך. בני-אדם מכירים בי. פריז מכירה בי. אולי יתמזל מזלי ויום אחד גם דויד יכיר בי".
דויד שתק. אחר-כך פנה ונכנס לבניין מבלי להסתכל אחורה. אוסקר זימר לעצמו שיר של סרז' גינזברג בשוויון-נפש.
לורני חיכתה לו עם תה מהביל וארוחת-ערב צנועה של מרק-ירקות ולחם. הם אכלו בשתיקה. לורני פנתה ללכת כשסיימה לאכול, ארזה שקית זבל קטנה ועמדה ליד דלת הכניסה, מביטה בדויד בשתיקה.
"אני יורדת למטה. אתה מוּזמן לבוא איתי, אם אתה לא כועס יותר על החבר שלי".
דויד קם ולקח ממנה את השקית. "תני לי להיות אורח מכיר-תודה, לורני. סלחי לי על התנהגותי מקודם". היא חייכה ונשקה ללחיו.
דויד יצא אל הרחוב, שאף לקרבו את ריח הלילה הצונן ורוקן את קליפות הירקות ושייריהם לתוך תא הפסולת האורגנית של אוסקר. "תודה, דויד. זה יהיה קומפוסט טוב עבור גינה של מישהו" גרגר אוסקר בשביעות-רצון.
"תמיד חושב על אחרים, אוסקר?" אמר דויד בלא-חיוך.
"על פי רוב", השיב אוסקר. "אנחנו חברים, דויד?"
דויד בהה בנעליו וגירש את המבוכה שדבקה בו. "אני לא חבר של חפצים. אבל אני מבקש את סליחתך".
אוסקר נשמע עליז כשהשיב "כמוּבן שאני סולח. אתה פריזאי טוב, דויד. אני שמח בשביל לורני ובשביל פריז ששבת אליהן".
דויד חזר לחדר המדרגות וכאשר נכנס לדירה הרגיש בבית.