וזה בא אלי במילים.
תמיד במילים .
מילים שמתהוות מתוך החשיכה. מתוך הכלום.
מילים שהופכות למשהו ברגע פגיעתן בי.
מילים רכות, מילים נוגעות, מילים קשות.
מילים מנגנות ,מילים מרטיטות, מילים מלכלכות.
מילים שחודרות אותי.
מבקעות את ההוויה שבי. זו המגוננת. המחממת. השומרת.
והמילים יוצרות משמעות בתוכי
אלפי מילים בדקה אלפי משמעויות בדקה ואני מכילה את כולן ובוראת מהן עולמות.
חם ולח. זו הטמפרטורה אותה אני אוהבת יותר מכל. עטופה באדמה ריחנית. יש שיאמרו קבורה, אבל אני חיה. שולחת את זרעיי לכל עברי העולם.
כל זרע הוא הוויה.
לכל הוויה חיים משל עצמה.
וכל ההוויות מקושרות אלי בחוטים בלתי נראים.
חוטים אינסופיים של רגש.
לפעמים אני מוסרת נפשי להתהוות אחת וכל האחרות מתקיימות לצידה.
הן שם.
הן נוצרות.
הן יוצרות.
אבל לרגעים, לימים, לשנים, אני מחוברת להוויה האחת.
הישות הזו מספקת לתקופה מסוימת את כל צרכי.
ואולי צרכי הזמני אינו יותר מאשר לנוח.
האחרות ימתינו בינתיים.
לא בחייהן חלילה
לא בקיומן.
אלא בזמן בו אתחבר לכל ששידרו לי.
ולא אוותר על מילה מהן
גם אם אצטרך לחוות את כולן בבת אחת.
הקפיאה הזו, היא רק אצלי.
והיא לא בדיוק קפיאה. שכן באופן כלשהו אני חווה את הכל גם יחד.
גם אם שימת ליבי לישות אחת ממני בלבד, אני ערה לכל האחרות.
הן זורמות אלי כמו חשמל בחוטים.
הן מקיימות אותי בעירות מוחלטת לאורך כל הקיום עצמו.
גם אם לזמנית איני חווה אותן במלוא החושים, כשסיימתי לנוח כל צרכי, זה קורה.
וכשזה קורה. כשאני מתפנית לחוות אחרות, לפעמים יש הפתעות.
הספיגה הזו, של כל הרגעים ברגע, מכה בעוצמתה.
כמו בושם שמקבלים את כל מרכיביו בבת אחת, כך אני חווה אותם.
גדילה, צמיחה, התאהבות. אכזבה, למידה, השגיות, מיצוי, פריחה, שוב התאהבות, זוגיות, התעברות, הולדה, גידול. הכל ברגע אחד. מלחמות, פחדים, נצחונות, הפסדים, יאוש, תובנות, קבלה. ורגע אחד לפני שכבתה לתמיד, תמיד מגיע החיבור הזה.
החיים זורמים עד שנגמרים.
מליוני שנים של חיים נדמים כאותו מסלול מתמשך. בסופו של דבר כולן אותו דבר בשבילי.
אבל לפעמים.
לפעמים אחת מישויותיי מבצעת תפנית כלשהי בחייה ואני מגלה על כך רק אז.
אני מצרה על כך כשזה קורה.
על שלא הייתי לצידה
לחוות את הכל ברגע בו התקיים.
להיות שותפה מכוונת לצמיחה הפנימית, התובנתית.
לתת הצדקה לעצם תפקידי כמשלחת.
רוצה או לא רוצה, הוא בחלום שלי.
לא. זה לא הוא. ובכל זאת אותה משמעות.
אני בתוך עולמו.
מבטא ארגנטינאי מטושטש מעט
ריח של גבר
נוכחות.
כמו חשמל באויר. בינינו.
היינו בבית שלו.
הוא דיבר בעדינות. נעים הליכות.
רק גישושים קטנים שנראו כמו נסיון לעניין אותי במשהו שישאיר אותי בדירה.
דירה של גבר. עמומה. קלאסית. חשוכה מעט. מבין חרכי התריסים נשקפים העצים שברחוב. על הקירות ציורי שמן בסגנון אופייני לתחילת הרנסאנס.
וכשאני כבר חושבת לצאת הוא שואל אם אולי אהיה מעוניינת לראות איתו "את זה".
אני מסתכלת. הוא עומד כשפניו לכוון הכניסה לחדרים. דלת היציאה מהבית מאחורי גבו. הוא מחזיק בידו קופסת פלסטיק ריקה עם ציור עליה. היא פתוחה כך שאיני מצליחה לראות את הציור. בידו השניה שלט רחוק. ראשו מורם אל מעל לדלת המובילה לחדרים. אני מתבוננת לשם, למעלה. מלבן שחור ארוך וצר נדלק. זהו מסך. מיקום מוזר למסך אני חושבת. כמו גם צורתו הארוכה והצרה.
אבל הוא נדלק. הוא עוצר את הסרט ברגע שהתמונה הראשונה דולקת.
אני עוד עומדת עם הראש למעלה. מתבוננת במסך.
הוא מקריא את מה שכתוב בצד האחורי של הקופסה. מסתבר שזה סרט שעוקב אחרי מחקר מעמיק בנסיון לפתור בעיה סבוכה. משהו שמשלב מדע וטבע, פיתוחים רפואיים ורובוטיקה. בהחלט מעניין. תחומים שאני אוהבת. הוא הצליח להפתיע אותי. ובכל זאת. לשבת לצפות בסרט, מעניין ככל שיהיה עם גבר זר בדירתו שלו, בטח יוביל למקומות שאני לא פנויה אליהם. אני רוצה לומר שאיני יכולה להשאר ואז אני מתעוררת.
מבולבלת.
לא לעומק הזה ציפיתי. בטח לא ממישהו שפגשתי רק לכמה דקות.
חצי ישנה אבל ערה. החלום טרי בי.
זה לא היה הוא. אבל ההרגשה הייתה דומה.
לכל היותר עשר דקות עמדנו בתור ביחד.
אני עמדתי ליד הקופה. ביתי שלחה לי מסרונים משעשעים בפון. צפיתי בהם כולי מחויכת ושקועה. ופתאום נחיתה של חפצים על הדלפק מולי. הרמתי ראש במהירות. הוא נעמד בתור אחרי. הדלפק היה פנוי כי לא העליתי שום פריט מהסלסלה שעמי. הוא ראה את ההפתעה על פני וצחק. "את עסוקה בפון" זו הייתה התנצלות. חייכתי . מיד רכן לתקן את המעוות והתחיל לרוקן את הסלסלה שלי אל הדלפק. אני התכופפתי לעשות זאת גם, תוך אמירה "באמת אין צורך, רק אם בבקשה תוכל להביא את המים." המים עמדו בצדו השני. הוא חייך ולחש "גם אותם, ואפילו עד הבית". לחישה קלושה, צרודה מתחת לדלפק. חשמל. נוכחות גברית חזקה. אני מעט נרעדת. נבוכה. אבל לא מניחה לו לראות. בכל זאת הוא מחייך.
לשמחתי לא היו חפצים רבים.
עוד שבת לבד.
מיד אחרי שכל החפצים הורמו, חזרתי להשתעשע עם ביתי בפון. צוחקת למשמע הקלטות מצחיקות שלה. עונה לה בשובבות. אבל לרגע אחד לא חדלתי לחוש את עיניו נחות עלי. וכשהצצתי מדי פעם לעברו מבין התלתלים, עיניו הצוחקות קלטו את ברק השעשוע שבעיני.
שילמתי הוא מיד אחרי. ארזתי את הדברים וכשעמדתי לצאת הם היו בידיו. "בואי ניקח לך אותם לרכב." הוא לצידי.
ואני נבוכה. ובאמת אין צורך. אני אפילו לא בעניין. אבל לא יכולה לפגוע בו. אז רק עונה "אסתדר, תודה". והוא "רק לרכב, תגידי לי איפה הוא" ואני כבר לוקחת מידיו את הבקבוקים והשקית, "זה בסדר, באמת". והוא מאוכזב "את בטוחה?" רק עכשיו אחרי החלום אני מבינה שהוא בסך הכל רצה רגע בפרטיות. לברר אם יש מקום להמשך. כשעניתי "כן, תודה" סתמתי את הגולל.
ועכשיו הוא בחלום. לא בדיוק הוא, אבל כן. הוא. עם כל הנוכחות שלו. עם הריח. והחשמל. והחיוך והעיניים הצחקניות. רק רציני יותר. מגשש. מנסה. ואני מרוב מבוכה לא יודעת לפתוח עצמי להזדמנויות.
הוא באמת היה חמוד. אבל לא בטוחה שאליו חייכתי כי הייתי עסוקה עם ביתי.
ולא עליו חשבתי כשלא אפשרתי אפילו הזדמנות של רגע לבד.
כי יש מישהו אחר.
יש לי אהוב.
אהוב של מילים.
אהוב ללא נוכחות.
אהוב שחיי בשבילו.
ושחייו בשבילי.
המהות שלי נעצרת. כאילו נעצרה לי הנשימה.
ככה ברגע.
עד כה זה היה משעשע.
סיטואציה רגילה.
גבר, אשה, סופרמרקט.
המקום בו הרבה מאוד זוגות הכירו.
אבל המילים האחרונות היו מכוונות למי? מי האדם הזה של המילים?
האם אני לא היחידה שחווה הכל במילים?
ואם היא מחוברת למילים, האם היא מרגישה אותי???
המילים שלה עוברות בי ברעד.
כל העולם עבורי הוא רגש שבא במילים.
איני יודעת מהי נוכחות.
מעולם לא חשתי מישהו איתי. לצידי. בעומק בו אני נמצאת באדמה. כשכל מה שאני מייצרת פיזית נצרף באש הלבה הרותחת שפורצת מידי פעם תחתי.
ופתאום.. היא מעבירה לי נוכחות.
אי מנסה לחוש בה.
איך אפשר לדמיין משהו שמעולם לא חשת.
מהי נוכחות גברית בעיני אישה?
כל כך הרבה פעמים שמעתי את המושג. מאות, אלפים, מליונים. ואף פעם לא שאלתי עצמי למשמעותו המדויקת. לא באופן הזה, שמשפיע על חושים.
חשמל. ריח.
מהו ריח של גבר?
הריחות היחידים במעמקי האדמה הם של אדמה, של טחב. של רטיבות. מידי פעם גם ריח של סלעים מותכים.
מהי בכלל נוכחות? האם אני נוכחות, גם אם אין לי נוכחות פזיולוגית? האם מישהו בכלל יכול לחוש בנוכחותי?
היא מבולבלת.
אני לא יכולה לעזור לה.
אני לא יכולה לבצע את תפקידי.
אני עצמי לא במקום טוב יותר.
הבוקר מגיע. אני יודעת שהוא אי שם בשטח. עלי לחכות שיחזור כדי לקבל את המילים שלו. כמה זמן לחכות?
באמצע הלילה הוא הודיע שהם יוצאים.
החיים לא קלים כשמישהו אחר מנתב לך אותם. אלא אם אין לך רצונות משל עצמך. אלא אם אתה מקבל שזה צריך להיות כך. ולא זה המצב.
כך אני מאמינה.
אחרת לא הייתי מנהלת את חיי סביב מילים. אבל המילים שלו נוגעות. מעניקות תומכות.
כל מה שאני משתוקקת שיקרה.
והן תמיד המילים שנכונות לי.
זה התחיל בטעות. הודעה ממספר לא מוכר במסרון. איני זוכרת מה היו המילים המדויקות, אבל היא עוררה אותי להגיב.
ואולי הוא כבר הבין שזו טעות, אבל הגיב גם.
וככה התחלנו להתכתב.
מיום ליום יותר.
עם הזמן המספרים זכו לשמות.
עברנו לישום נוח יותר.
השמות זכו לתמונות.
כבר מצאנו עצמנו מתכתבים ימים שלמים.
תוך כדי ועם ולמרות.
ובאוויר עמדה התחושה של יחד.
של אהבה.
אהבה ללא גוף. ללא ריח. ללא מגע. ללא כלום.
ברור לנו שכשהכל יגמר אנחנו נפגש, אבל מפעם לפעם הפגישה נדחית. מסיבות שאינן תלויות בנו ושאין באפשרותנו לשנות.
ועדיין הכל רק מילים.
מילים כתובות.
מילים נאמרות.
מילים שנלחשות וחודרות עמוק.
וירטואליה.
כמה מקום יש למציאות שמתקיימת כולה בעולם של חוטים?
ולמרות הרגשות, אני לעיתים מוצאת את השאלות האלו בתוכי:
האם הוא אמתי?
האם נפגש אי פעם?
וכשאני באמת מתגעגעת נוספת עוד אחת:
האם זה משנה בכלל?
והנה הגבר הזה. זה שאיני מכירה אבל חלקנו רגע אחד אינטימי מתחת לדלפק בסופרמרקט, בהינף רגע חודר לי לחלומות. הנה רגע קטן בחיים מבהיר לי עד כמה זה משנה.
וזה לא הוא ספציפית, אלא בשם כל המציאות עצמה.
כי נוכחות היא נוכחות.
ומציאות היא מציאות.
ובמציאות, גם אם האהבה הכי גדולה בעולם עומדת מול עינינו, בלי לממשה אנחנו פשוט לבד.
גם אם מרגישים ביחד. גם אם מרגישים חלק.
אנחנו פשוט לבד.
גם אם.
לעקוב או להתנתק?
מיליארדי הוויות אחרות זורמות במקביל. זה כהרף עין להיות בהוויה אחרת.
אני לא צריכה אפילו להתחבר. הן מחוברות כל הזמן.
" פותח את דלת הדירה. היא מעט מבולגנת, לא נורא. משליך על הכסא הקרוב את התרמיל שלי, שולף מהכיס הקדמי את הסמארט, מחבר אותו לטעינה בשקע הסמוך למחשב, מדליק את המחשב ונכנס למקלחת. אחרי המקלחת, ערום כביום היוולדי, טיפות זולגות על גופי הלא מנוגב, קוצץ במהירות כמה ירקות, שופך עליהם רוטב ויניגרט, לוקח מהמקרר גבינת סויה ולחם מלא, מכין משקה שעורה קר עם חלב סויה ולוקח את המגש אל שולחן המחשב.
אני פותח את הTor, הוא היחיד שמבטיח לי הגנה על המחשב שלי מפני ההאקרים שרובצים שם ומחפשים את הבא בתור לחשיפה.
קודם כל חדשות…."
הממ. לא מעניין.
הלאה:
"רוח, חופש, קלילות. אני דוהר במרחבי שדות. הצליל של רגלי מתנגשות באדמה הקשה, החיכוך של לוקאס שרגליו בארכובות ותנועת הגוף שלו מעלי. הרוח מלטפת אותנו, שני יצורים חיים. שמיים בהירים רק עננים אחדים לבנים מטיילים. דוהר בלי לעצור. אלו הרגעים הכי קרובים שלנו. של לוקאס ושלי, במהלך היום.
בשאר הזמן עבודה ואורווה. אין לי יותר מידי זמן ליהנות מהחופש הזה. גם לו לא."
נחמד אבל , אחרת:
"כוס אמא של האדיוט הזה שמינה אותו לראש הממשלה, אדם בלי ביצים לא יכול לנהל אותנו"
אה. ממשיכה:
"בבית אני לבד. שני חתולים מארחים לי לחברה. הם עסוקים יותר בעצמם מאשר בי.
לעיתים אני נכנסת לבית ושניהם באמצע משחק נועצים בי את עיניהם: "מה זאת באה לעשות פה?" לפעמים אני מוצאת עצמי אומרת להם שזהו ביתי ואם לא נוח להם הם יכולים לחפש מקום אחר. בדרך כלל אמירה מעין זאת מביאה להתרפקות חתולית ממושכת סביבי ודרישות לליטופים מגורגרים. זוהי דרכם לומר לי "את רואה? את עדיין אוהבת אותנו, אז אל תדברי שטויות".
מיד כשאני מתיישבת מול הטלוויזיה שניהם נלחמים על הכורסא הסמוכה.
אחרי מלחמה ארוכה על הכורסא שלי כנגדם, הבאתי כורסא זהה והצבתי אותה בסמיכות. מאז הם רבים ביניהם עליה ושלי פנויה מהרגע בו אני נכנסת לבית ועד שאני יוצאת.
לכל בעיה יש פתרון.
מדליקה את הטלויזיה. על המסך אחד השליטים שלנו עם המסר החדש שלו לעולם. מזפזפת לערוץ אחר. אולי אמצא איזו אופרת סבון או תכנית ריאליטי שתעביר לי את הערב."
כאלו.
מיליארדי הוויות כאלו.
בכל יום בכל רגע נתון.
מליוני שנים של קיום וזריעת זרעיהם.
הם בטוחים שהם מייצרים את עצמם.
אבל מישהו נותן להם את המהות. אני.
נושפת בהם את נשיפת החיים הראשונה בצירוף כל איחולי להצלחה.
כן. הם מקבלים מהוריהם אי אילו תכונות מולדות. ומהסביבה תכונות נרכשות, אבל מה שבפנים, הנשמה הזו שבוערת, היא ממני.
את זה הם לא יודעים.
את זה הם אף פעם לא ידעו.
סוף סוף הוא פה.
יש לו צלצול מיוחד. ברגע שאני שומעת אותו הנשמה שלי מחייכת לעולם.
– חזרנו
– טוב לשמוע. איך היה?
– עשינו מה שצריך.
– אני בטח אשמע על זה בחדשות.
– כמו תמיד.
– דאגתי לך.
– גם כשאנחנו בשטח אני במקום בטוח.
– אני יודעת. ובכל זאת.
– אפשר לחבק אותך?
– חובה.
שתיקה
לפעמים המילה הכי חזקה היא שתיקה.
זה הזמן בו הנשמות מתחברות.
אני מחכה לרגעים האלו כמו מזון.
לפעמים אני בוחרת להקשיב רק לשתיקות.
ימים שלמים של שתיקות.
ובכל מקום ובכל מצב ובכל רגע השתיקה היא אחרת.
כששותקים אני מדברת.
במלוא העוצמה.
ואני מדברת בלי מילים.
המילים שלי הן היוון חוזר של כל מה שקרה עד לרגע נתון.
אבל בלי מילים.
רק ההד של כל המשמעויות גם יחד.
אני שומרת אותן אצלי מרגע הווצרותן.
שנים על שנים של חוויות רגשיות שכולן משודרות אלי ישירות להזין אותי.
שכולן נובעות ממני להזין את כל שלוחי עלי אדמות.
– מלטפת לך את הלחי.
– התגעגעתי
– אני יודעת.
– מלטף את השפה שלך.
– תנשק?
– בשמחה. אבל..
– אבל?
– מחכה לרגע שתוכלי להיות שלי.
– אני כבר שלך.
– אני מתכוון באמת שלי. כשתתגרשי.
עכשיו אני שותקת.
נכנעתי לעצמי.
הם לא יודעים שאני פה.
כמו מפלצת שינה. נמצאת בכל מקום רואה הכל ניזונה מהרגשות שלהם.
הם לא יודעים שהם תמיד נופלים בקורים שאני פורשת.
הם לא יודעים ואף פעם לא ידעו כמה הם מחוברים אלי.
אם כל חטאת.
יש יאמרו עיוורת, אבל אני רואה הכל דרך מליוני עיניים, לכל אחד ואחד מזרעיי המפוזרים יש כאלו, אשר משדרות אלי ישירות את כל שיחווה.
יש יאמרו חסרת חושים, אבל אני מחוברת לכל רגש שחווה כל אחד ממליוני היצורים החיים שמהווים את זרעי.
יש יאמרו חסרת לב, אבל מי מלבדי ילמד אתכם מהי אהבה?
יש לכם את החופש להיות מי שאתם, אבל כולכם מנותבים דרכי.
מודעים או לא מודעים לעצמכם, אין לכם מושג מי שולט בכם.
אני.
המכונה בטעות אינטואיציה.
ובאמת: Into earth yah
האלה הגדולה שבתוך האדמה.
אחי המחצבת רהב.
הסוד הגדול של היקום.
זו שאפילו הבחירה באמונה באלוהים לא מצליחה לנצח.
אני צוחקת בתוכי.
הצחוק שלי מתפרש על אלפי נשמות תועות שלא מבינות מדוע הן צוחקות לפתע.
משהו פנימי.
להתראות בעונג הבא.