קסם הוא דבר מצחיק, הוא לא עובד לפי חוקים נוקשים או הגיון קר, הוא עובד לפי הרגש. ככה שקסם שפותח דלת יפתח גם צנצנת; למה לא? לפתוח זה לפתוח. וקסם שמוריד גשם מעננים יכול גם לגרום לאדם לבכות – סערה בשמיים או בלב, הכל אותו הדבר.
בבוקר יום א' קם יובל אל עולם עצל מאוכלס באנשים עמלים, ושמח שהוא עדיין צעיר מכדי להימנות עמהם. חיש קל לבש את בגדיו המרופטים – בכפר שכזה כל הבגדים היו מרופטים, אבל אם הבגד השכיח היה מרופט אזי בגדו של פרחח שלא סיים לגדול היה מרופט כפליים – ופרץ בעד הדלת, ליבו כמה להרפתקה. והרפתקאות באיזור הזה לא אוהבות להכזיב.
יובל היה נמוך לגילו, שיערו השחור קצר, אפו כפתורי וחיוך קבוע בעיניו, תמיד מחכה לרגע הנכון להפציע.
בכיכר הוא ותמר כמעט והתנגשו, נעצרו בפתאומיות והחלו לדבר בשצף.
"מה עושים היום?”
ופתאום יובל ידע: "נלך לבקתה של המכשף!"
עיניה של תמר נפערו לרווחה וחיוך רחב התפשט על פניהם של השותפים לפשע – קודם על אלה של יובל ואז על פניה של תמר, כמו השתקפות במראה איטית.
שיערה של תמר היה אף הוא שחור, עיניה חומות בהירות ואפה עתיד היה להיות מושא תלונותיה ביום מן הימים.
"אני אביא אוכל, את תביאי שקים ומקלות כדי לסחוב אותו."
"ניפגש בקצה הכפר בעוד עשרים דקות," ענתה תמר ונעלמה במהירות הבזק, או לפחות במהירות בזק צעיר שעדיין לא הגיע לשיא כושרו, שכרגע התעורר ועוד היה מנומנם; בזקים הם דברים מאוד מהירים סך-הכל ואין סיבה להגזים.
יובל ותמר הטילו טרור על הכפר יחדיו כמעט מאז ומתמיד. בתחילת דרכם כיצורים תבוניים המודעים לסביבתם יובל היה עושה לתמר פרצופים וזו בתורה הייתה קוראת לו בשמות (גנאי, למען הסר ספק). עד אותו יום בו יובל מצא צמיד ישן זרוק על האדמה והחליט לתת אותו לתמר. הצמיד היה עשוי חוליות-חוליות של מתכת עמומה למראה, ובעל סגר עדין בצורת עלה. מקומם של צמידים קטנים הוא אצל ילדות קטנות, הוא חשב, והיא הייתה הילדה הקטנה הראשונה שעלתה בדעתו. מאז הכל השתנה – תמר תמיד ענדה את הצמיד והבליגה ליובל על עובדת היותו בן – פשע חמור בגילאים צעירים.
לאחר מה שבאמת אולי היה עשרים דקות, ואולי לא, נפגש הצמד (שלא לומר… אז אינני) חילקו את הלחם והפירות בין השקים, קשרו אותם סביב המקלות והעמיסו את התוצאה על כתפיהם. תמר תפשה פיקוד והובילה אותם אל תוך היער.
רק התושבים הזקנים ביותר זכרו מתי הגיע המכשף ליער. הורים היו מאיימים על ילדיהם שאם לא יתנהגו יפה, יתנו אותם למכשף לעשות בהם ניסויים. אבל כשחשבו שאף ילד לא שומע הם נהגו לומר שהמכשף לא יכול להיכנס לכפר. יובל קיווה שהם באמת האמינו בכך ולא פשוט ניסו לשכנע את עצמם. כמובן שהיו הרבה סיפורים על אנשים ששוטטו רחוק מדי ביער והפכו לאיזו חיה לא נעימה, אבל אף אחד לא יכול היה לנקוב בשם של מי שכביכול נעלם כך; הסיפור תמיד נסב על איזה נווד מבחוץ שגם שכח לשלם על לינה לפני שנעלם באורח מסתורי ללא הותר עקבות.
בקתת המכשף עמדה כשני מילין מן הכפר, ובדרך נאלצו השניים להדוף שתי מתקפות שודדים, מתקפת שדונים אחת, ולהציל כלבלב חסר ישע מזרועותיהם של טבחים רשעי לב כמו שרק ילדים מסוגלים, ולבסוף אפילו הגיעו ליעדם.
או כמעט. שכן רגע לפני שהבקתה נגלתה לעיניהם שמעו השניים פיצוץ עז. יובל ותמר אמנם מעולם לא שמעו פיצוץ, ולא היה להם מושג מה היה הרעש החזק ששמעו מכיוון הבקתה, אבל הם ידעו מיד מה אדם ששומע פיצוץ צריך לעשות ורצו קדימה כדי לספק את סקרנותם. הם עצרו בקצה קרחת היער הקטנה שהקיפה את בקתת המכשף ולעיניהם נגלה תוהו ובוהו. הבקתה עוד עמדה על תילה, אבל ללא ספק ראתה ימים טובים יותר – אתמול לדוגמה – ניכר היה שהיא התגעגעה אל האתמול בו היו לה חלונות ואפילו תריסים, כל הרעפים שלה היו מסודרים יפה על הגג ולא שבורים ומפוזרים סביב… מה לא הייתה הבקתה נותנת כדי להחליף דייר! טוב נו, לפחות מכשף יכול גם לתקן במהרה את הנזק שהוא עושה, לא כמו איזה אלכימאי פוחז.
אותו דייר מדובר יצא מן הפתח בו הייתה דלת לפני רגעים ספורים. הוא היה כפוף, בעל שיער אפור מלוכלך וארוך, לבוש בשרידיהן המרוטים של שתיים או שלוש גלימות – שתיים אפורות ואחת שפעם הייתה לבנה ועכשיו כבר לא, אולי כתוצאה מלחץ חברתי, ידו האחת מכסה את עיניו שהסתנוורו מהפיצוץ והאחרת אוחזת במקל קצר.
"לכל הרוחות והשדים!” קרא המכשף והשליך את המקל בתסכול, ואז נעמד סומא ודומם – בדיוק כמו אדם שמבין שכרגע זרק משהו חשוב כשאינו יכול לראות דבר.
בלי לחשוב פעמיים, ואם אנחנו בנושא – אז בלי לחשוב גם פעם אחת – צופים מבחוץ היו מעריכים שיובל ותמר גם יחד לא חשבו יותר מעשר פעמים ביום טוב – יובל קפץ לקרחת היער חטף את המקל ורץ חזרה אל תוך היער בנתיב המהיר. מאחוריו המכשף, שהבחין מאוחר מידי בכך שפלשו לממלכתו, רשף מילים מוזרות למשמע ושלח שבר גדול מדלת הבקתה אחרי יובל, אבל השבר רק פגע בעץ בקול גדול ונפל.
השניים רצו כל הדרך חזרה. הם יכלו לשמוע את המכשף קורא אחריהם עד אשר חצו את הנהר הראשון, כשהם קולטים רק קטעי משפטים: "… אני עוד אתפוס אתכם, פושעים בורים ו… בביצה….", "הניסוי שלי! תחזירו אותו או ש…", "שלושים שנה ש… ב…. ואז … ארורים גונבים לי אותו."
בכפר, אליו יובל ותמר הגיעו מתנשפים, השניים בחנו את השלל: שרביט קצר מעץ עם עיטורים פשוטים, שני זיגזגים מגולפים באמצע השרביט ומספר עיגולים לאורכו. הוא לא נראה מרשים, הוא גם לא הרגיש מרשים, אבל הוא היה חייב להיות שרביט קסם.
"אנחנו צריכים מטרה" הכריז יובל.
"תשתמש בו על האבן הזו."
"לא, זה צריך להיות משהו… ובכן שהוא משהו, לא סתם אבן."
"אתה מתנדב? תן לי את השרביט."
"הו לא, תתקרבי ואני אהפוך אותך לצפרדע! אברא קד–”
נשימתו נעתקה מאגרוף חלש אך בלתי צפוי שתמר שלחה לביטנו.
לאחר התקוטטות קלה חזרו הילדים אל הבעיה שעמדה על הפרק.
"ננסה את המחסן שלנו," הציעה תמר. היה למשפחתה צריף קטן שבו נשמר כל דבר חסר שימוש שאיזה מוח קודח (לרוב זה של אבי המשפחה) דמיין לעצמו שבאמצעות צירוף יצירתי עם דברים אחרים, לכשעצמם חסרי שימוש באותה מידה, ייווצר משהו שיועיל לחייו יותר מצריף פנוי מזבל.
סקירת תוכו של הצריף העלתה כיסא בלי רגל אחת ועם משענת שבורה שניתן היה לחלץ מבלי להסתכן יתר על המידה במוות מוקדם מתחת לתל הריסות, והכיסא נגרר החוצה במלוא הוד, והוצב על צידו בנקודה שהוערכה כדרמטית מספיק.
"אברא קדברא!" אמר יובל לעולם הרחב והקיש על הכיסא בשרביט. ותוך שניה- שתיים, כאילו במעשה קסם, עמד מולם כיסא מתוקן. עוד לא המציאו את הדטרגנט שהיה מסוגל למחוק את החיוך שנמרח על פניו של יובל.
"תן לי לנסות!”
"לא, הוא שלי!"
"בבקשה!"
"לא!”
"אתה מגעיל!"
"גם את."
הם הוציאו כל שבר וזיז שמצאו במחסן והחלו לתקן אותם אחד, אחד. אחרי שלוש פעמים יובל וויתר והם החלו להתחלף לפי תור. אבל לתקן דברים בלי מאמץ היא לא פעילות מרתקת במיוחד אחרי שהקסם מתפוגג (במובן הלא-מילולי של המילה כמובן); היא מעניינת הרבה פחות מלהתרוצץ או לשבור דברים, לדוגמה. כשנמאס להם סתם לתקן, הילדים שברו חלק מיצירותיהם ותיקנו אותן עוד פעם, וכאשר מיצו גם את המשחק הזה הם חזרו למשחקים הרגילים שלהם.
תחילה טיפסו לתוך הלול של גברת אדלמן ורדפו יחדיו אחרי התרנגולות עד שזו יצאה לצעוק עליהם, מאיימת שאם תתפוס אותם תתלה אותם מן האוזניים כיאה לפרחחים. אחר כך התחבאו בפינות בכפר ונאנחו בקול גדול לקראת כל עובר אורח בתקווה שאלה יחשבו שרוחות באו לרדוף את הכפר. משנוכחו שאיש כבר אינו נבהל שינו את המשחק: תמר נשארה חבויה ויובל עשה את עצמו נתקף פחד ודרש מאנשים להגן עליו.
מאוחר יותר באותו יום, כשהיו ישובים על ענפי העץ שעליו שנהגו לטפס, אמרה תמר: "אח שלי אומר שהעץ חולה, שהוא ימות בקרוב, הענפים שלו ייפלו והגזע יהיה מלא תולעים."
ואחרי כמה שניות של דומייה בהן השניים ניסו לדמיין את חייהם משתנים כל-כך מן הקצה אל הקצה, צף הניצוץ המתבקש.
יובל שלף את השרביט, אמר "אברא קדברא" והקיש על העץ. העולם התהפך, השמיים למטה, האדמה למעלה, שוב הם התחלפו ואז טראח. יובל התגלגל על הדשא כמה פעמים והרים את הראש לראות איפה הוא, ועוד הספיק לראות שתיל ירוק קטן נעלם לתוך האדמה. "לעזאזל," נאנח. הוא קם על רגליו, חורק שניים מכאב. גופו היה מלא שפשופים, יד שמאל שלו כאבה מאוד ורגל שמאל הביעה העדפה ברורה לכך שישים עליה כמה שפחות משקל. תמר הייתה לא רחוק, כורעת על ברכיה. יובל צלע לעברה.
"את בסדר?”
"הצמיד, הוא נשבר," עיניה היו לחות ויובל ראה בבירור את הדמעות שעוד מעט יפרצו.
"אל תדאגי, השרביט יעבוד עליו – הוא לא עץ. תניחי אותו פה, אני חושב שעדיף שאני לא אפגע בך בטעות."
פניה של תמר התבהרו במקצת והיא שמה את הצמיד על הקרקע, ביניהם.
יובל ירד על ברכיו. הניף במומחיות את השרביט, ו"אברא קדברא" – הצמיד היה שלם.
יובל הרגיש כאילו איבד משהו חשוב, ובתחושת בלבול קלה הרים את מבטו מן הצמיד כלפי מעלה וראה את תמר.
הוא לא הרגיש כלום.
מה בכלל היא עושה פה? הוא שאל את עצמו, וראה את אותה שאלה עצמה מצטיירת על פניה.
הוא זכר אותם משחקים יחד, נופלים מהעץ… אבל זה נראה לו רחוק, לא ממשי, לא קשור לשום דבר.
תמר קמה ללא מילה והלכה לדרכה.
יופי, עכשיו היא לא תפריע לי.
יובל לקח את הצמיד השלם ושם בכיסו.
קסם עובד בדרכים מצחיקות, הוא עובד לפי החוקים של סמלים ורעיונות ולא לפי אלה של חפצים. לדוגמה, קסם שמגדיל אותך והופך אותך לענק, הוא מגדיל את כל הבגדים איתך – הבגדים עושים את האדם? וטוב שכך, מי רוצה להיות ענק עירום? או אם אתה מכיר קסם קירור אתה יכול לצנן את החדר בקיץ וגם לצנן קצת וויכוח לוהט. או אם אתה מנסה לתקן צמיד אתה יכול לאבד את החברה הכי טובה שלך.
מצחיק.
ממש.