הרבה אנשים הם בנים של אנשים משפיעים.
ברוב המקרים, האנשים האלה מוצלחים פחות מהוריהם. הבן של באך, שנזכר רק בזכות היותו הבן של באך, ולומדים עליו רק באקדמיות למוזיקה, ג'וליאן לנון, שזכור רק בזכות הלהקה של אביו.
בחלק מהמקרים, הם נהפכים לאנשים ממורמרים, שמעבירים את המרמור שלהם לילדיהם, ולכל שאר הדורות הבאים. הדרך היחידה לעצור זאת היא ללדת אדם מוכשר נוסף בשושלת, אבל אחריו, הסיכוי למרמור חדש עדיין קיים.
לעיתים, כמו במקרה של ברוטוס, הבן של יוליוס קיסר, המרמור חזק מדי. כך קורה שבנים קמים להרוג את הוריהם. אני לא חושב שזה מה שצריך לעשות, כי הורים הם הורים, אבל אין ברירה.
ויש את המקרה שלי. שושלת של אנשים מוכשרים באותו דבר ובאותה רמת כישרון, שממשיכה כבר אלפי שנים. יש אנשים שיאמרו שאנחנו משוכפלים, אבל זה לא נכון. אני, למשל, מאומץ.
הסיפור שלי פשוט. הייתי הכי קטן במשפחה שלי. תמיד צחקו עליי, כי הייתי מוזר. בגיל שנה כבר ידעתי לדבר, ואני זוכר את זה, אבל לא דיברתי כי חשבתי שלא מגיע להם לשמוע את הקול שלי, מדבר טוב יותר מהם. כולם חשבו שאני אילם. עד עכשיו, אני לא באמת אוהב לדבר, ומעדיף להימנע מכך ככל האפשר. אבל אני לא חושב שזאת אשמתם. כשאתה פורץ לבנק, כל מילה היא מיותרת.
הייתי זוחל ומטפס על הפסנתר שהיה לנו, ומנגן. האצבעות שלי התרוצצו על הקלידים, יוצרות מנגינות שאפילו אחי בן החמש-עשרה, שלמד פסנתר כבר חמש שנים, לא הצליח ליצור. כי הוא קרא תווים ואני ניגנתי מהלב שלי, מהאילמות שבחרתי בה. ניגנתי במקום לדבר. דיברתי רק מאוחר יותר, רק עם אבא.
בגיל שנתיים כבר ידעתי לכתוב, אני זוכר, וגם לפתוח דלתות נעולות עם סיכה, ואז גם למדתי ללכת וצחקו עליי הרבה פחות. אבל לא אהבתי ללכת. הלכתי בעיקר מהפסנתר אל המיטה, שם היו לי דפים והייתי מקשקש עליהם את השם שלי, את השמות של ההורים שלי, את השמות של האחים שלי. ואז הייתי מוחק את כולם ורק אני הייתי נשאר.
ואז פגשתי את אבא.
אבא, כצפוי, בא לעיירה שלנו. הוא טיפל בבעיית מזיקים חמורה שהשתוללה. הם סירבו, הטיפשים, לשלם לו, למרות ששמעו את הסיפורים. הוא לקח את הילדים.
אני הייתי בן שלוש אז, אני חושב. לא שמעתי את המנגינה שלו, או לפחות לא הושפעתי ממנה כמו השאר. פשוט עקבתי אחריהם, כי זה נראה לי כמו הדבר הנכון לעשות.
אחרי שאבא קיבל את כספו, הוא שיחרר את הילדים וכולם הלכו. כולם חוץ ממני. אותי הוא לקח בתור בן, כי לא הושפעתי מהחליל שלו. או שפשוט בחרתי להישאר. אני לא זוכר.
מאז עקבתי אחריו. עזרתי לו בעבודה. היינו נכנסים לבר, או לכל מקום ציבורי אחר. הוא היה מחלל, ואני הייתי גונב את הארנקים של כולם, ואז היינו מסתלקים.
ככל שעברו השנים, הפכתי לדומה לו יותר. דומה עד כדי כך, שאנשים היו יכולים להישבע שאנחנו אחים. היה לי את אותו גובה, אותה גמלוניות, אותו פרצוף מאורך, אותן אצבעות מיומנות.
אבא לימד אותי את כל סודות המקצוע. אין להתגנב החוצה בשקט, איך להעמיד פנים, לשקר, לשנות זהות. הוא לימד אותי שיטות פריצה לכספות בבנק, ועד היום אני אחד הפורצים הטובים ביותר שהעולם ידע, אפילו טוב יותר ממנו. הוא לימד אותי אפילו איך להכניס עכברים לערים בצורה הנכונה, במקום הנכון, כך שיתרבו ויהוו בעיה של ממש שתדרוש את הזמנת החלילן, מה שאומר חודש מוצלח מבחינתנו.
הוא מעולם לא הרשה לי לגעת בחליל שלו. הוא לא היה מושפע מהמנגינה, כך שזאת לא הייתה סכנה בשבילו, אבל זה חליל מיוחד שנוצר עוד בתקופת אבותיו, לפני אלפי שנים. לא כל חליל מסוגל להפנט אנשים כמו שהחליל הזה מסוגל.
אבל זה היה בסדר. אבא היה מדהים, וזה הספיק לי. לא רציתי להיות כמוהו. נהניתי לחזות בפלא בזמן שהוא מתרחש, ולקצור את הפירות בצורת ארנקים שמנים.
אני זוכר יום אחד במיוחד. עשינו מראש את כל המחקר, ואבא איתר את מחסן התבואה המושלם לעכברים – נטוש, אבל במיקום לא רחוק מדי ממרכז העיר, מוקף בתים ולא ריק לגמרי מתבואה. אז אבא ואני הסתובבנו בעיר וחיפשנו רכב שאבא יכול לפרוץ עם מפתח מאותו הדגם, אחד מהאוסף שלו, או מפתח לרכב שנפל למישהו, כדי שנוכל להגיע לשם בלי להיראות חשודים, וגם בלי להתעייף. בנוסף, עוד לא היה לנו רכב וזה יכול להיות ממש נחמד.
בסוף נמאס לי, אז הצלחתי לכייס מפתחות למכונית חיפושית לבנה, קטנטונת וחמודה. היא הספיקה בדיוק לי ולאבא, והייתה קטנה כל-כך ונוחה להסתרה. לקחנו אותה.
כל העניין עם הכיוס בא לי בטבעיות. לשקר, לגנוב, לחבל. כמו אבא, נהניתי מכל רגע.
הטמנת העכברים הייתה רגע נהדר בשבילי. היה בזה את ההימור התמידי – אם יצליחו לשרוד או לא – ואת הביטחון בניסיונו של אבא, שזה יצליח. לקחתי אחד מהעכברים אליי, והחבאתי אותו בכיס. אני חושב שאבא שם לב, אבל הוא לא אמר כלום. מאז שמרתי אותו. קראתי לו עכבר. עדיין יש לי אותו, ועברו בערך עשר שנים. עכבר התאים לי, כי אני לא באמת צריך לדבר איתו כדי שהוא יבין.
יום אחד אבא חזר עם אישה שבטנה תפוחה. הוא סיפר שזאת אשתו, שעליי לקרוא לה אמא, ושבבטן שלה יש את הבן שלו. אני לא הבנתי למה אני לא מספיק.
סיפרתי לעכבר. גם הוא לא הבין.
כמה חודשים לאחר מכן, נולד הבן שלו. הוא מעולם לא היה אחי. לא ביולוגית ולא נפשית.
הבן שלו הושפע מהמנגינה של החליל. הוא גם פחד מעכבר, ואני נהניתי מאוד להזכיר לו את זה כששחררתי את עכבר להתרוצץ בבית ולחפש נקמה על כך שהוחלפתי בפעוט מצווח.
אבא הפסיק לעבוד איתי. אשתו החליטה שגניבה זאת לא עבודה, למרות שהסתדרנו ככה לא רע עד שהיא הגיעה. אז אבא הפך למתווך דירות. הוא איבד את הקסם שלו. בכל פעם שניגן בחליל בלילה, כדי להרדים את הבן שלו, מנגינה צורמנית יצאה מהחליל, והתינוק התחיל לבכות. אחרי כמה חודשים, אבא הפסיק לעשות גם את זה. הוא השאיר את החליל בתוך מגירה נעולה בחדר השינה שלו, זכר, צל למה שהיה פעם.
אבא הפסיק להיות החלילן. הוא איבד את הקסם שהיה באצבעות שלו. וקסם הוא לא דבר שאפשר למצוא שוב. זה או שיש לך אותו, או שאין. ולאבא כבר אין.
אני לא יכולתי לתת לזה לקרות. השושלת שלנו נמשכה אלפי שנים, זאת ידעתי. ולמרות שזאת לא הייתה השושלת שלי, הייתי מוכרח להציל אותה. ומלבד זה, אני ועכבר לא יכולנו לסבול רגע אחד נוסף בבית הזה. פעם הייתה לי ולאבא דירה קטנה ומבולגנת בקומה חמישית, היום יש לנו בית קרקע גדול ונקי, ובכל זאת אני חושב שהבית הזה הוא כמו צל של הקודם, מן חיקוי לא מוצלח שאפשר לשכן בו את האנשים שתפסו את מקומי.
לכן, כשאבא הלך לעבודה ואשתו הלכה לשים את הבן שלו בגן, אני ארזתי צידה במהירות והתכוננתי לברוח, כדי שאבא יבין ויצטער. לא התכוונתי לשנות את מה שעשה, הוא היה מאושר מדי עם אשתו ובנו. רק שיזכור מה הוא מפסיד.
זאת אפילו לא הייתה הפעם הראשונה שברחתי. רק הפעם הראשונה שלא התכוונתי לחזור.
מפתחות הרכב היו גם בכיסי, אותה חיפושית ישנה, כי אבא כבר קנה רכב משפחתי שבו הסיע את כל משפחתו לטיולים, שמהם בדרך כלל התחמקתי, כי כבר מזמן לא הרגשתי חלק ממשפחתו. עכבר היה בכיס השני, היחיד שעוד מבין אותי. החבר היחיד שאי פעם היה לי.
ברגע האחרון לקחתי גם את החליל. פריצה למגירה לא הייתה סיפור גדול בשבילי.
מעולם לא למדתי לנגן עליו, אבל ברגע שאצבעותיי נחו עליו ידעתי שאני יכול. נכנסתי לבר הראשון שראיתי, הכנסתי את הפייה לפי ונתתי לאצבעות ידיי להתרוצץ עליו בחופשיות. האנשים קפאו, כמו בטראנס שאבא תמיד משרה עליהם. לא נאלצתי לחשוב על כלום, פשוט נתתי לאצבעות לעשות את העבודה. זה היה הקסם באצבעות שלי. אותו דבר שאבא איבד ואני מצאתי.
גנבתי את הארנקים שלהם והסתלקתי.
הזמן עבר ואני חייתי. המשכתי במה שאבא עשה. פרצתי למקומות וגנבתי הכל. אף אחד לא יכול היה לעצור אותי. אני חושב שהפכתי להיות אפילו טוב יותר ממה שאבא היה. הייתי חשאי, אלגנטי. לפעמים אפילו לא נאלצתי להשתמש בחליל. אילפתי את עכבר להיות כמו המשך שלי, להיכנס למקומות ולמסור לי, בדרכו, מידע. היינו הפושע המושלם.
אני הפכתי להיות החלילן. היה לי את אותו גובה, אותה גמלוניות, אותו פרצוף מאורך, אותן אצבעות מיומנות. אותו חליל. אותו קסם באצבעות.
עיירה אחת קראה לי, שאעזור לה להיפטר מבעיית מזיקים, שאותה גרמנו לפני כמה שנים, אני והחלילן הקודם, והיא מתפרצת כל קיץ אחרי שאנחנו מוסיפים עכברים חדשים כל סתיו. כשהשגתי את עכבר. זאת הייתה העיירה היחידה שעוד לא פוחדת מהחלילן.
אז הלכתי. הם הציעו תשלום טוב, וידעתי שבסוף אקבל אותו. עכבר ואני נסענו אליהם. לא באמת היה לי רישיון נהיגה, אבל אם מישהו שאל, עכבר היה נושך אותו ונותן לי זמן להוציא את החליל, וברגע שהחליל היה ביד שלי, הכל נגמר.
הכל בעיירה נראה לי מוכר. השלטים, העצים, הבתים. ראיתי שם אפילו משפחה שנראתה בדיוק כמוני. אותו גובה, אותה גמלוניות, אותו פרצוף מאורך. אבל להם לא היה קסם באצבעות.
הנחתי שזאת המשפחה שממנה החלילן הקודם לקח אותי. הצלחתי לדמיין אותו גונב רכב ביחד עם אביו, מטמין את העכברים באותו מחסן, לוקח את העכברים בכל קיץ ומחזיר אותם בכל סתיו. הם ודאי נראו אותו דבר. כלום לא השתנה מאז. אבא, שנטש אותי. שהחליף אותי באותו… יצור. אני לא אמור לחשוב עליו. יותר מדי כואב.
כאן גרתי. זאת, האישה הזקנה בעלת הפנים המקומטים מעצב, הייתה אמא שלי. וזה היה אח שלי. אני חוויתי חיים שהוא לא יכול היה לחוות, והכול בגלל הקסם שיש באצבעות שלי. האצבעות שלו ארוכות, פשוטות, רגילות. כמו האצבעות של החלילן הקודם אחרי שהפך למתווך דירות. אני חייב להודות, די שנאתי אותו ממבט ראשון. זכרתי.
ראיתי את האחיינים שלי רצים, משחקים, צוחקים. ילדים רגילים.
ראיתי אחד אחר, שונה מהם. הוא היה הכי קטן, וישב רחוק מהם. אולי בן שלוש.
ראיתי מיד את הסיבה. אצבעותיו התרוצצו על החול, רוקדות. מלאות בקסם. הוא בטח פחד להתקרב אליהם, פחד שיצחקו עליו שוב. הוא הכיר את הסבל הזה, הוא עבר אותו כל הזמן.
זה האחיין שלי.
זה הייתי אני.
בלי לומר מילה, תפסתי בידו והסתלקתי.
הרבה אנשים הם בנים של אנשים משפיעים.
ואני?
אני הבן של החלילן.
קטגוריות