לא רציתי להרוג, או לההרג, לא רציתי לפלוש, או להתפלש באבקה רדיופאסיבית. רק רציתי לאכול, ולשתות ולעבור את הלילה הארוך. אז ניתרתי על העץ הכי גבוה בשכונה. והתפללתי שלא אפגוש באחרים. כשאנשים רעבים אז הרוע חושב דרכם. ומול הרוע הזה אין דרך להיות טוב. צריך להיות מוכן להתמודד בצורה יצירתית ומהירה, אחרת הרשע יבלע אותך ותישאר חתיכת היסטוריה חשוכה ועלומה.
בשכונת עג'מי התחפשתי לענף, או יותר נכון לפנתר עצני המדלג מעץ לעץ. ידעתי שאף אחד לא ציפה שצֵל-אדם רעב יטפס חמישים ושבע קומות על שיבוט של סקוייה ופיקוס. הגמישות תפחה בשריריי הרעבים. בחרתי בקומה החמישים ושבע שנראתה לי מקור בלתי מבוטל למזון מטוהר. פחדתי לטפס לבדי. לא ידעתי אם חיות אחרות חשבו כמוני. בסך הכול הייתי בן אנוש, וגם בעלי החיים המשובטים וגם הרובוטים החלבוניים חיפשו אוכל. ובלילה כל אחד מאיתנו פיתח שיטה אחרת לזהות את המחלה הרדיופאסיבית ולנסות לעקוף אותה. מינים שלמים הוכחדו ואף על פי כן מינים אחרים שרדו.
הפַּרְקֶט בצבע דלעת ניבט אלי מהחדרים השונים, מעבר לחלון הקריסטל הענק ומשך אותי פנימה. היה זה גורד שחקים שאי אפשר היה לפספס והוא התנשא לגובה של אלפי קומות. הציפוי הקריסטלי העניק לו גוון יהלומי וברגעים מסויימים קרני השמש התלכדו לקרן לוהטת שחרכה את כל העומד בדרכה. אמנם החום הזה נוצל כאנרגיה סולארית חינמית לדיירים. רבים מדרי הבניין לא חזרו לביתם. אלו מתו בהשפעת המחלה, אלו החליטו לנדוד ואלו נרצחו במהומות רעב וביזה.
הוצאתי את האבנים מתוך הכיס והתחלתי לזרוק אותם לתוך החלון עד שאחת מהן הצליחה לסדוק אותו. השתמשתי במטה מחודד של עץ בכדי לחדור את החלון. חיכיתי קצת זמן על הענף עד שייצאו החיידקים. הבטתי על קירות המגדלים שסגרו סביבי. שורשי העצים הצליחו לפעמים לפרק את יסודות המגדלים ולהפילם. עצים מעטים הסתודדו סביב במעין מעגל שנסגר במגדלי האבן והפלדה. אף אחד לא ידע מי הטמין את זרעי העצים האדירים. אך היה ברור שלצמיחתם יש תגובה מפעימה לעוצמת התכנון הטכנולוגי האנושי ושנעשתה איזושהי מלאכה חתרנית בהבאתם לעיר הגדולה.
נתקעתי בסלון על השטיח החולה עם תמונת הליצן, שלא הצליח לכסות את כל ריצפת הפרקט. חיפשתי עם מָשׁוֹשָׁי איך לעבור שש מרצפות אל הפתח שיוריד אותי אל הביוב הנשיאותי. כל צעד גרם לשינוי הטופוגרפיה של החדר ואיפשר לחרקים הרדיופאסיביים האלו לחנוק בלהט את נקבוביות עורי. אי אפשר לתאר את הרגשת הבערה כשעמדתי בתוך הלהבות שעטפו אותי במשרפה הביו-מגפתית. החיידקים שרפו אותי מבחוץ ומבפנים.
כל תזוזה על השטיח הליצני לוותה בשורה של פיצוצים קטנים שהתרחשו בכותלי הקירות. הפיצוצים הדקיקים הפיצו עוד אבקה רדיופאסיבית לאוויר. שמעתי את ההדים הרגישים שהתפזרו בגל הדף עדִין. הפרקט נבקע כעלי כותרת של פרחים שקמו בתוכו, בכדי לשחרר אלי את אבקת החיידקים הרדיופאסיביים. פחדתי לזוז. לא ידעתי שהמגיפה הרדיופאסיבית תצליח להתרומם כך כך גבוה. וככל שעבר הזמן שיערתי שיש כאן מנגנון מתוכנן למנוע מפורצים לשדוד, לחמוס, לבזוז ואולי אף לרצוח את דייריו. הייתי צריך לחשוב על כך. לא רציתי להשתמש בחיות ככלי ניסוי: למשל לזרוק עכבר לתוך הדירה ולבדוק את הישרדותו בתנאים החדשים. יחד עם זאת, הבערה בכל גופי ובמיוחד ברגליי לימדה אותי, שאני חייב להשתנות. אם לא אעשה שינוי בדרכי הפעולה שלי, אני לא אשרוד.
מוקדם יותר באותו היום, בחנתי אפשרות לקפוץ למגדל אחר ברחוב סמוך, אך היה נדמה לי שהבניין רקד כמו ברעידת אדמה. לא ידעתי אם עיניי רעדו מדי, בגלל תזונה לקויה. ולא היה לי יותר זמן לבזבז על הרהורים מיותרים. החושך עמד להיעלם. מָשׁוֹשָׁיי לא יכלו לעמוד באור השמש ולזהות את האבקה הרדיופאסיבית שנדבקה למאכלים השונים.
חציתי את הדלת ופלשתי רעב לתוך הבית של מישהו אחר. ובטני הפילה אותי למלכודת שלא הכרתי. נָשמתי בזהירות על השטיח. באופן די מוזר, פני הליצן דהו, אולי בשל המפגש עם השמש. מגוחך. מי חשב ליצור ליצן בעולם ללא ליצנים?! ובכל זאת המילה "ליצן" שרדה וגם הדימוי שלו. אבל מעולם לא ראיתי קרקס שהגיע לעיר. מרבד השטיח היה מלוכלך ומסריח. כאב לא פוסק עלה מתוך גופי, אך רגליי סירבו לזוז. הייתי מוקף בקרעי הפַּרְקֶט, שהציצו בשולי המחצלת הקרקסית, כעלי כותרת. ואלו השלימו את המרקם הפרחוני המוזר של הבית הזר. לפתע היכתה בי התובנה, שאולי החדר עצמו משך אותי כמו שפרח מושך חרקים. הצבע הדלעתי של הפרקט, נועד לתפוס חרקים זעירים שכמותי בכדי להאכיל את הבניין. גורד השחקים האימתני נושם. ולכן ראיתי את הבניין האחר ברחוב הרצל זז. הם הפכו למוטציות. המגדל העצום החל לעכל גוף אדם בכדי לייצר אנרגיה. המחשבה הקונספירטיבית לא הכילה אוייב. היה זה מרחב ארכיקטוני שהתנהל במלחמה בין מוטציות של עצים לבין גורדי שחקים נושמים וחיים. וזאת הסיבה שמספר עצי הענק הלך והתמעט אחרי שכמעט והאמנו בשינוי שהביאו ובפירותיהם הנדירים שיכלו להשביע שכונה שלמה. הבערה החזירה אותי להתרכז במחשבה פשוטה אחת: איך לעזאזל אוכל לצאת מכאן?
מרוב כאב שרוף לא זכרתי איך נכנסתי אל המקום בו עמדתי. ידעתי שאם אתהלך במהירות גדולה מזו שדרושה לחקירה מעמיקה, אזי אתגלה. צעד לא נכון על השטיח הליצני המטופש וכמויות נוספות של אבקה רדיופאסיבית יופנו כלפיי.
למה הקשבתי למיצים החורכים את הקיבה? למה לא הסתפקתי במציצת יתושים בולעי דם? למה קפצתי מהחלון בדיוק אל קצה השטיח הממוקש מעל ריצפת הפַּרְקֶט הכתומה? מי חשב על עיצוב בית כל כך מעוות וחסר פרופורציות? איך בכלל אפשר היה לדמיין צבע דלעת? עמדתי וכמעט שבלעתי את נשימותיי. הבטן שלי כמעט והתפוצצה מאיברים רעועים ומתפרקים. הכדוריות הלבנות כבר מזמן הפסיקו את מלחמתן וערקו לאוייב. העברתי יד בשיער שלי וגיליתי שהתקרחתי.
הדרך היחידה החוצה נחה בתוך הביוב של גורד השחקים. לכל בית במגדל הרצל יש פתח צינורי מיוחד, מעין מגלשת חרא ענקית שירדה אל תוך נהרות המדמנה. תקוותי הייתה למצוא אותה ולברוח באמצעותה מהשפעת הוירוס המשתולל בתוך שורשי מוחי ומתפשט לרגליי החשופות. הסתכלתי סביב. מָשׁוֹשָׁיי חיפשו את הסימן לצינור הביוב. מצאתי אותו בקלות. הוא נצנץ לו בכניסה לבית, צעד לפני דלת הכניסה. השטיח המזוהם לא העניק לי אפשרות לנוע. והייתי תקוע. קללתי וקללתי והמארות לא פתרו את בעיותיי.
מישהו, או משהו לחצו על ידית הדלת שלא נפתחה. כמויות הדקיקות של האוויר שנכנס גרמו לעוד חיידים לקום מהשטיח הארור ולהיטפל לרגליי החשופות. ידיי נשלחו למטה לגרד, לשפשף, לסרוט, לשייף ולקרצף את הפצעים השורפים. גופי כבר היה בתוך מדורה גדולה, מרוב שעמדתי זמן רב כ"כ באותה הנקודה. ולא הצלחתי לחשוב. ובכל זאת מישהו עמד מולי. היה די ברור שהדלת עבדה על אַלְגּוֹרִיתְם טֶלֶקִינֶזִיסִי שקרא מחשבות וזיהה את החתימה האפיסטמולוגית של העומד מולו. היצור נכנס מבלי שהדלת תפתח. כנראה שהיה שייך לזן מתוחכם ביותר שזיהה את המנגנון ומיד סיפק לו פתרון מתאים. כמעט וטבעתי ברגשי נחיתות, אבל התנחמתי בכך, שגם יצור משופר שכמוהו דחף קודם את ידית הדלת כמו בן אנוש רגיל.
הבטתי בגבר הלבקן. מוזר מאוד. כולם ידעו שהלבקנים כבר נכחדו מהעולם. תהיתי אם הוא נבהל, עד שהוא התבהר, התלבן והתחוור כל כך (עד שנראה כמו קיר לבן מהלך). הבטנו אחד בשני, שני זרים שפחדו ולא בטחו ביריבם. הוא שלח את מָשׁוֹשָׁיו אל תוך מוחי. ניסיתי להפעיל את שלי. אך אלו היו עסוקים בלנגב את רגליי הדואבות. הוא שאב ממני את כל המידע על הגניבות, השודים, ההריגות והרציחות וכל מה שעשיתי בכדי לשרוד. השלמתי עם גזר הדין, שביטני המקרקרת הפילה אותי ישר לתוך איזה מארב של כוח משטרתי מיובא. לא הכרתי את כל הצורות שבהם הופיעו השוטרים. החוק אישר לשוטר להיות גם הרשות השופטת וגם הרשות המבצעת. הוא שאב ממני את כל הזיכרון והידע והרגשתי שעוד רגע אתרוקן לגמרי. ואז הוא הביט למעלה. כאילו ביקש לתת לידע הזה לחלחל לרגליו ולגזור את גזר דיני בהפיכתי לאבק-אדם.
הכרתי את מחוות זריקת הראש אחורה. הג'סטה יכלה להיות מפורשת לשני כיוונים: מצד אחד הוא יכול היה לשפוך אותי ככלי ריק על השטיח המזוהם ומצד שני יכול היה להיות שהחיידקים (שהוא שאב מתוכי) שרפו את כל הבפנוכו שלו. כך שאולי הוא התעלף בכדי לאזן את הגוף. רק במצב שכזה יכולות היו כדוריות הדם הלבנות שלו להגיע במהירות למוח ולהילחם בחיידקי "הסנה הבוער" – כינוי שהמצאתי למגיפה.
הבטתי הצידה ועיניי התקבעו על השטיח הליצני, שלא הצליח לכסות על ריצפת הפַּרְקֶט הדוחה. רציתי רק להגיע למטה לבור הביוב הסופי ליד דלת הכניסה. פינטזתי על עכברים טובים שיסכימו למצוץ ממני בחינם את כל החיידקים הרעים. חלמתי על ארוחה נורמאלית של צואה ושתן מסונתזים שיכלו להקל על חולים שכמוני. אבל גם בביוב היית צריך לשלם עבור הישרדותך ומטבעות חסד לא היו ברשותי.
היה לי רגע אחד להתפלל, למרות המחיר הגבוה של הכאב, הרמתי את ידי הימנית מעלה. הרמת היד יכולה הייתה להתפרש כאות של איום. היצור יכול היה לחשוב שהחזקתי בחוסם מָשׁוֹשׁ (חוסם שכזה יכול היה להקרין בחזרה את כל הדרישה לידע כמו מַרְאָה. ובמקרה כזה גופו של הלבקן היה מתאיין בשנייה והופך לאַיִן). שליפה כזאת יכלה לחסל אותי בחלקיקי שניות. הלבקן נפל לצד דלת הכניסה. לשמחתי גופו העצום העיף כמויות בלתי נדלות של אבק. ענן האבק נתן לי רגע אחד לזוז לפני שהאבקה רדיופאסיבית שוב תדבק לעורי.
קפצתי על גופו הגולייתי כגשר לדלת הכניסה הראשית. אך מָשׁוֹשָׁיי גילו במהרה שהפתח לביוב הסתתר במקום אחר. ולא יכולתי שלא להריח את הזוועה: החיידקים שרפו את גופתו של הלבקן. הייתי חסר אונים. ידעתי, שרגעים מספר יחלפו והאש תטפס מעל הלבקן החרוך ותגע בבשרי. לא הייתה לא ברירה, אלא למצוא את הפתח לביוב הבריא.
"הליצן חייך אלי?" הרהרתי,
"כן, הליצן חייך אליך." עניתי לעצמי.
"רגע," חשבתי, "לא במקרה, הליצן חייך אליך."
העפתי את השטיח מעלה וכיסיתי את פניי בידיי. כל הזמן הזה פתח הביוב הסתתר דווקא מתחת לשטיח לוח הזמן הדהוי. מָשׁוֹשָׁיי חרכו את ריצפת הפַּרְקֶט ומנהרה התגלתה. מגלשה מחוראת ענקית, מדמנה חָלָקָה שהעלתה ריח של חיים. הייתי בטוח ששמעתי קולות של נשים מצחקקות. קפצתי פנימה לתוך האפילה המחוראת וניסיתי להיאחז בשרירים הקטנטנים האלו שעלו בצידי פניי. אותם שרירים דקיקים שכמעט והתנוונו בגלל שהפסקתי להשתמש בהם. השימחה הכפולה שלי נתקלה בצער העמוק שחשתי על נפילת הלבקן. הוא לא היה שוטר. הוא היה שורד כמוני. הוא רק רצה לאכול ולא להיאכל. בזכותו אני חי. הוא שאב ממני לא מעט מהחיידקים שהתפשטו בתוך עורקיי וורידיי. יום אחד כשהמגיפה הרדיופאסיבית תסתיים אטפס לבניין בשנית ואקבור את עצמותיו החרוכות בתוך האדמה. תהיתי מי היו הוריו? האם היו לו ילדים? איך הוא הגיע לכדור הארץ? מה שמו? וכאבתי שלא הספקנו אפילו לדבר מילה אחת. החיים היו גדולים ממני וממנו. הדאגות העלימו את החיוך ועוד קמט בָּצַע את מצחי. נותרתי רעב ומפוחד. במיוחד לאור העובדה שנוסף עוד אוייב למרחב שבו נעתי. עכשיו כשהמגדלים הפכו למוטציות קטלניות, המלחמה על שאריות המזון תהיה קשה ומורכבת יותר. שוב הודיתי לאלים ששמעו את תפילתי האיומה, אך נותרתי אילם אל מול עולמם המקולל. זה הרעב שלא נותן לי מנוח, הסברתי להם וביקשתי מחילה.