המסך המהבהב שודר בכל הערוצים מסביב לשעון, היו משוחחים באולפן כמה דקות ומיד עוברים אליו שוב, ואז בחזרה לאולפן, מחויכים. לא ניתן היה להתחמק ממנו, הוא הבהב בכל אתרי האינטרנט, במסכי הפרסומות בצמתים, ריצד בעיני האנשים הבורקות ברחובות. כולם נסחפו לתוך התחושה הזו שחש וודאי מי שקיבל מתת אל, מנסה ומצליח להסביר לעצמו מדוע מגיעה דווקא לו הזכות, מדוע נבחר. איזו גאווה חסרת הגיון מפעמת בו, הרי לא האמין מעולם שיש מי שעוקב אחריו ועורך רשימות, אך עתה כשזימנו לו חייו איזה שפע הוא כבר מפשפש ברשימותיו שלו ואומר לעצמו 'נו כמובן, הרי בשביל זה השתדלתי כל כך.'
אף אחד לא הבין מה מופיע על המסך, מה אומרים הנתונים. היה זה דף ניתוח טכני מאיזו תוכנה לא ידידותית. ברוב הערוצים טרחו להקיף בעיגול אדום על הרקע הכחול את המילים 'סבירות – וודאית' וגם את 'נפח – מקסימאלי', וזה היה מספיק בשביל כולם. כמעט כולם. היו המעטים שאמרו שכעת יש להמתין מעט, לתת להתרגשות לשקוע ורק אז, בדעה צלולה יותר, לחשוב מה נכון לעשות. אבל למי היה זמן בשבילם, כל מקבלי ההחלטות התייצבו ממושמעים בלשכותיהם והמתינו עם העטים מוכנים ביד, ההודעות נמסרו כמעט מעצמן, כאילו הנוסח למקרים לא מציאותיים שכאלה ידוע בדרך נסתרת כלשהי מראש, מסמכים נרשמו בידיים רועדות ונחתמו ופוקססו ושוגרו ונשלחו ואושררו כל כך מהר שכבר ביום למחרת התחילו כולם לארוז את חפציהם עם חיוך על הפנים.
"תראה אותך!" אמרה לי תמי, כולה קורנת מגאווה לאומית, "אתה בכלל לא שמח," הרדיו השמיע באותו הרגע ראיון עם ראש הממשלה, ותמי בקריצה הצביעה בראשה לכיוון הכללי ממנו בקע הקול והוסיפה "לא שמעת מה הוא אמר?" מה שהוא אמר, וגם מזה אי אפשר היה להימלט, ממש כמו המסך המרצד, זה שכל ישראלי צריך לחוש בימים אלה כאילו המדינה כולה זכתה בלוטו. משפט מוזר כשהוא נאמר בטון ממלכתי, אולי פשוט מדי, חסר דאגות מדי.
"את באמת לא רואה את הבעיה כאן?" דיבורי היה עייף, ראשי לא מסייע בעדו עם טיעונים ענייניים, התקשיתי תמיד למצוא בי כוחות נפשיים במצבים של חוסר תועלת. תמי רק משכה בכתפיה וביקשה עזרה בהזזת שולחן האוכל.
הצווים הממשלתיים המתינו בכניסה לכל בניין ובפינת כל רחוב, בנוסח ברור וישיר, לא היה שום צורך בתמרונים ושכנועים.
"עקב ניתוח טכני של כמויות הנפט בקידוחים המתבצעים בקרבת מקום, החליטה ממשלת ישראל לפעול על פי חוק פקודת הקרקעות ועל פי סעיף 33א לחוק התכנון והבניה. לפיכך הוחלט לפנות איזור זה מיושביו, ולמקמם מחדש במקום שיתאם את צרכיהם, במקביל לפיצויים המחויבים בחוק.
על התושבים להכין את מיטלטליהם באופן שיהיה נוח להובלה עד השעה 8:00 בתאריך האחד עשר בדצמבר שנת 2009. הרכוש מכל דירה המופיעה ברשומות העירייה יועמס על משאית אשר תועמד לצורך זה ויועבר לאחד מאתרי המגורים הזמניים בהתאם לבחירת האזרחים. רשימת אתרי המגורים הזמניים תפורסם בקרוב באמצעי התקשורת.
על החתום: ראש הממשלה, שר האוצר, שר הבינוי והשיכון, ראש עיריית תל-אביב יפו"
הלך הרוח היה של אהדה עצומה. מהדורות החדשות, שמילאו אז כמעט את כל לוח השידורים, הועמסו בכתבות מחמיאות לתושבי תל אביב, ראיינו תושבים שסיפרו כמה הם גאים לתרום את חלקם, וכמשקל נגד שידרו ראיונות עם תושבי הדרום והצפון המחמיאים לתושבי העיר על גדלות הנפש ומברכים אותם על שזכו סוף סוף לשאת בנטל הקיום הישראלי. ציינו יותר מפעם כמה סימלי הדבר שהעיר חוגגת מאה שנה ממש בימים אלה והנה הגיע סופה. המסך המהבהב המשיך להופיע אחת לכמה דקות, לפני ואחרי יציאה לפרסומות, בסופה ובהתחלתה של כל מהדורת חדשות, בקטעי קישור.
בין לבין, כמעט לא בכוונה, רמזו גם מה תהיה דעת הקהל לגבי אלה שיתנגדו לפינוי, אולי יש לומר הכינו את הקרקע בהקשר זה. אמרו שלא ייתכן ששלטון החוק פועל על תושבי הפריפריה ולא על האליטות בתל אביב. וכך בתוך המציאות החדשה שנוצרה נמצא מיד מי שיקבע את הכללים. מידת ההצלחה הייתה מפתיעה, וודאי עזרו כאן שנות ההכנה שעברנו כולנו בצפייה בתוכניות הטלוויזיה שהמציאו מחדש את המציאות אחת לכמה זמן, וידעו ליצור ביד אמן ממש את הסדר הנדרש בקיום המדומה הזה על ידי הבדלה שרירותית בין עיקר לטפל, בין צודק לטועה, בין אמת לשקר.
רק מעטים הרהרו על הנעשה מתוך איזשהו חוש ביקורת, ומעטים אף יותר העזו להשמיע קולם כנגד. השמועה הייתה שהיו מי שהושתקו על ידי סכומי כסף גדולים והבטחות לשיכון מחדש באזורים מועדפים. השאר, הרוב המכריע ואני, הסתגרנו בארבע אמותינו שבקרוב לא יהיו והמתנו.
מה היה זה שגרם לאדישות האנשים אשר ביתם עומד להילקח מהם לא מובן לי לחלוטין גם היום. אולי היה זה בטחונם של בעלי הדירות שיפוצו כראוי, וגילם הצעיר של התושבים הזמניים ברובם. אולי משהו בהוויתם הבלתי נקשרת, העצמאית ומשוחררת מהעולם סביב, לא זקוקה לו בשביל לשמור על דמותה.
תמי ידעה מה לא להגיד לי, ידעה אילו מחוות של שמחה לא להראות. גם לפני שנחרץ דינה של העיר להתפוצץ, להימחץ ולהיאסף עד שלא יוותר ממנה דבר, נהגנו להזהר במילותינו. זוגות מתקשים בתל אביב כי קשה לעשות כברת דרך נפשית במקום שנמצא במצב יציב של תחלופה, ועוד עם העדר התהליך הטבעי של שינוי אשר באופן מופלא מתלווה אליה, אולי נובע ממנה. תעזוב איזו שכונת מגורים בעיר ספר ותשוב אחרי חמש שנים, תראה לרוב את אותם האנשים, בוגרי כל מיני תמורות, נושאי מטען. השנים לקחו אותם ממש כמו שלקחו אותך, וההווה שלכם משותף. תערוך את אותו הניסוי בתל אביב ותחוש שהשנים כלל לא עברו, רק מישהו לקח את כל האנשים והחליף אותם באחרים. ואז ברגע אחד אינך עוד מבקר השב לעיר נעוריו ומנופף בידיו לכל עובר, אתה איש בודד מאד שנמצא בנקודה הלא נכונה על המימד הבלתי מתפשר של הזמן.
"אתה לא מתכוון לארוז את עיר הנמלים שלך?" היא שאלה בתמימות.
"לא, נשאיר את זה כאן. שייקבר עם הכל."
"אתה יודע שגם אני לא מרוצה מזה, נכון?" אמרה והניחה יד מרגיעה על כתפי, "זה פשוט שבאמת אין ברירה, יש יותר מדי נפט." במהדורות החדשות הסבירו שוב ושוב עד כמה מתפקעת האדמה מתחת לעיר מלחץ הנוזל השחור הדחוק מתחתיה. מומחים הוכיחו שחייבים לקדוח לפחות מאה קידוחים שונים על מנת לחלק את הלחץ המשתחרר, ואם מוסכם שצריך להיפטר אחר כך מכל הכמות הזו יש לפנות דרך גישה נוחה. לכן אמרה תמי שאין ברירה, שיש יותר מדי נפט.
אנשים רבים הגיעו לתל אביב בחודשיה האחרונים, מנצלים את ההזדמנות האחרונה לראות את אתריה המרכזיים. הגיעו הורים, מלווים בילדיהם המנוזלים ונופפו בידיהם אל מול מבנה תיאטרון 'הבימה' שלעולם לא תושלם בנייתו מחדש ואל מול מוזיאון ארץ ישראל ואל מול בניין העירייה ומגדלי עזריאלי. הם דיברו בנינוחות כשציינו שבקרוב יחרבו הדחפורים את הכל עד היסוד, מזכירים בהתנהגותם ביקור של קרובי משפחה חסרי רגישות על ערש דווי של איזו סבתא נשכחת ורבת נכסים. וכך קרה שאפילו ביקורים אלה, שלפי כל אמת מידה היה עליהם להיות נוגים ומלאי געגועי עבר, לא סיפקו את הסחורה, את זעקות השבר שציפיתי אני לראות מתחילת הדרך.
עם התקרב התאריך המיועד עזבו רבים את העיר מיוזמתם, חלק מהצעירים שבו לבתי הוריהם, חלק מהמבוגרים עברו אל בתי ילדיהם או אל בתי אבות מחוץ לעיר. בעלי אמצעים רכשו להם דירות במקומות אחרים. אלה הנותרים ניצלו את שעות הבוקר הריקות ממבקרים בכדי להכיר טוב יותר זה את זה בטרם ישוכנו מחדש יחדיו באיזה מקום צפוף בהרבה. וכך קרה שהבקרים היו נפלאים באמת, כל אדם חולף היה בן שיח ובתי הקפה היו עמוסים ונוהלו בהם שיחות נפש בין זרים. לעיתים אף עלה אחד האנשים לדבר בפני כולם ולתאר את רגשותיו בימים אלה, לבקש ואולי לתת חיזוק.
בבוקר אחד כזה עזבה אותי תמי, אמרה שהחולשה שלי היא יותר מדי בשבילה, היא צריכה אדם שידע להתמודד עם שינויים. חיפשתי אותה אחר כך בכל מקום, אך היא לא הייתה. פעם אחת היה נדמה לי שראיתי אותה בחטף יוצאת עם שקית נייר מאיזו מאפייה, לא הצלחתי להשיג אותה. רצתי אחריה ברחובות שאינני בטוח כלל היכן הם נמצאים, האם הם קיימים, אני לא חושב שאדע לחזור אליהם.
רשימת אתרי המגורים הזמניים לא פורסמה מעולם וכולם, כל תושבי מרכז העיר תל אביב שנותרו בה העמיסו את רכושם ביום המיועד והועברו לחולות זיקים להתיישבות זמנית באוהלים. משאיות מילאו את הרחובות מנהר הירקון ועד הדולפינריום, מחופי הים ועד נתיבי איילון. בפאתי העיר עמדו כבר הדחפורים הגדולים, ממתינים לפעולה.
תושבי השכונות המקיפות את השטח הביטו בכל זה מחלונותיהם בתחושות אישיות מבולבלות, בראשם חולפות להן בזו אחר זו מחשבות לא מציאותיות כמעט, בעלות איזה קשר רופף המחבר ביניהן. חשבו לרגע אחד כמה נורא המראה, כמה נורא יהיה ההרס, חשבו רגע לאחר מכן כמה מזל יש להם שכאן יעברו הדחפורים וכאן לא, אחר כך קפצה לה מחשבה מבישה על המזל שנפל בחלקם שבקרוב יהיה להם נוף לים, הרהרו עם יעלה ערך הנכס, כמה רעש יגרמו הקידוחים, האם יהיה ניתן לקצר את הדרך לעבודה בבוקר דרך האתר או שהוא יהיה סגור לזרים.
קשה להעריך כמה תמונות בלתי נשכחות סיפקו הימים ההם. כמה בניינים נופלים, כמה הרס בסגנון הקלאסי של סרטי אחרית הימים. הייתה זו שעתם היפה של עורכי לוחות השידורים. לוח הזמנים של ההרס תוכנן בקפידה כך שכל הפיצוצים המרהיבים ביותר יועברו בשידור חי אל עם ישראל הנרגש. אחרי ששוטחה העיר כליל וכל מה שנותר היה גלי פסולת בניין אדירים החלו שיירות משאיות נכנסות אל השטח ריקות ויוצאות מלאות. זה התרחש מסביב לשעון, ביעילות לא מקומית. תוך ימים כבר החלו לקום הקידוחים, מפלצות ברזל היונקות ממעמקי האדמה את הרקב האורגני.
משהו קרה תוך כדי ההתרחשות, הנחרצות שבה בוצע המהלך הפגינה איזה כוח וסדר שאיש לא ידע שקיימים כלל. התמיכה העיוורת לאורך כל הדרך, נוצרה והתהוותה גם כיוון שאיש לא ידע לדמיין כיצד יתרחש הכל. ציפו לראות קשיים ועיכובים, איזה מינימום מחויב של חוסר יכולת לבצע, קיוו שעוד תהיה להם את ההזדמנות לשנות את דעתם ולהעביר ביקורת חמורה על כל המהלך לאור ביצועו הכושל. אך לא, הם נותרו ממולכדים לתמיכתם המקורית, שהרי הכל נעשה בכזו יעילות שאם היית מהתומכים כל שנותר לך הוא להלל. וכך קרה שמה שנהוג לכנות דעת הקהל נמצאה במצב לא מוכר של ריק. מה כבר ניתן עוד לומר על תוכנית לא שנוייה במחלוקת כמעט, אשר יצאה אל הפועל בצורה נפלאה, רק להשתומם ולומר אולי כל הכבוד.
המאהל בחולות זיקים היה מעין הכלאה בין היאחזות נח"ל ובין אחת מאותן סדנאות רוחניות. היה משהו מיוחד במארג שנוצר, עד כדי כך שרבים היו אלו שעזבו את העיר והצטערו על כך לאחר מכן כשלא נמצא להם מקום במאהל. בבקרים עלינו ברבבות אל הגבעות להביט אל הים, מנהלים שיחות נפש, מחשבתנו צלולה לאור השינוי החריף באורך חיינו. הארוחות חולקו בעשרה אהלי ענק שהוקמו בקרבת הים, אוכל פשוט לצלילי מוזיקה שקטה. הימים עברו בשלווה שכמעט ואינה זכורה הייתה לאנשים האלה ולי ביניהם, אנשי השאון והזמנים הקצובים. מזג האוויר היטיב עימנו, החורף שוב התעכב. בערבים היו כולם מגיעים אל שפת הים ושם נפגשים ומחליפים מחשבות ורעיונות.
ערב אחד הכרתי את ולדימיר, הוא שתה קפה ועיין בעיתון מקומי בבית קפה מאולתר על החוף. המקום היה עמוס לעייפה וכשראה אותי מהסס מול הכניסה סימן לי לשבת לידו. מבלי משים שאלתי האם קוראים לו לפעמים ולאדק, הוא השיב שחבריו קוראים לו וובה אך הוא מרגיש שזה כינוי זר מדי, גלותי, הוא מעדיף להישאר ולדימיר. אחר כך, משקיבל תחושה לגבי חוסר שביעות הרצון שלי מחורבן ביתי, הסביר לי את נקודת מבטו בנוגע למצב שנוצר. ולדימיר האמין בהיותו של הזמן מימד מוחשי לחלוטין, אמיתי לכל אורכו, אם ניתן להשאיל את המילה.
תל אביב היא אמיתית כיוון שהלכנו פעם ברחובותיה, כיוון שהיה עבר. וכך, אין זה משנה דבר אם ניתן או לא ניתן לבקר בה ברגע זה. חוסר קיומה כעת, בהווה, אינו חשוב כלל. אם היינו יכולים, כמו שטבעי היה לצפות שנוכל, להסתובב ולחזור לאחור, במילים אחרות להביא את ההווה, את אותו מרחב הגלוי לעינינו, אל נקודה בו הייתה העיר עוד עומדת, היינו הרי נוגעים בה שוב. העובדה שלא ניתן לחזור ולראות ולגעת לא הייתה עניינית בעיניו. גם הנוסע ברכבת מהירה, הרוצה לראות שוב את הנוף שחלף על פניו לפני כמה דקות, אינו יכול פשוט לקפוץ ולחזור לאחור לאורך הפסים. אך הוא יודע שהנוף קיים וזה, עבור ולדימיר, עושה את כל ההבדל.
היעדר ההגיון שבדבריו לא פגע בהיותם ראויים לאימוץ, בנסיבות שנוצרו חוויית ההווה הייתה משהו שהייתי מוכן לוותר עליו. גם אהבות אבודות כמו ערים שחרבו, יש בהן אותן תכונות שהופכות כל דבר לאמיתי. ואם כן החוסר והאין שהם מנת חלקנו בכל רגע חולף, אותן תחושות אובדן שלא ירפו לנצח, הן האשליה, הן אחיזת העיניים.
החיים במאהל הפכו אנשים קלים יותר לקבל רעיונות חדשים, כך אמנים ושאר בעלי צורך בביטוי מצאו אוזניים, עיניים ונפשות קשובות, פקוחות, חלקם לראשונה בחייהם. עם הזמן החולף החלו האנשים משוחחים יותר ויותר על הויתור שנעשה בכסות ההכרח הלאומי והחלו מתכננים איך יתבעו לבנות את עירם מחדש מכספי מכירות הנפט שהאמירו לאין שיעור בשבועות המעטים מאז שפונו מבתיהם.
לא עבר זמן רב ועוד בטרם הוחלט על מיקומה הגיאוגרפי של העיר החדשה החל דיון סוער על אופיה. היו אלו שאמרו שיש לבנות אותה ללא כל קשר לתל אביב שחרבה, רחובות רחבים, בנייה עתידנית, דירות גדולות ומוארות, חניונים תת קרקעיים, רכבת עילית שמקשרת כל פינה ופינה. אמרו שיביאו את הארכיטקטים הטובים ביותר מהעולם כולו ויבנו עיר שתהיה אור לגויים. כן, כל מיני סיסמאות ליוו את הרעיון הזה, שמשך יותר דווקא את ליבם של המבוגרים שבתושבי העיר. לעומתם דרשו רבים לשמור במידת האפשר על המבנה המקורי של תל אביב, על תוואי הרחובות ועל שמותיהם, על סגנון הבנייה, על אזורי הבילוי. כך קיוו שיצר ההתרפקות האנושי יהפוך את העיר החדשה לרלוונטית עבור כל אלה הזוכרים את שהיה.
היו גם מעטים שהעלו את הרעיון להעתיק את תל אביב באופן מדוייק וללא פשרות. רעיון מרחיק לכת זה העלה שורת שאלות לגבי יכולת השחזור של דבר מה חי ופועם כעיר. האם באמת ניתן לקחת אוסף נתונים ומהם ליצור משהו שאבד. והיה זה אחד המקרים בו באופן מפתיע האנשים המציאותיים והמעשיים אמרו כן, הלא ישנן תכניות מתאר ושרטוטי בניה, ישנן מפות ומדידות וישנם תצלומי אוויר, לכן תהיה זו פשוט מלאכת נמלים של איסוף מידע ותכנון קפדני שבסופה ניתן יהיה לבנות את העיר כך שתהיה זהה לזו המקורית. אנשי הרוח, אלה הכל כך נוחים בדרך כלל להאמין שכל דבר הוא בר ביצוע, דווקא הם שללו מכל וכל את תכנית השכפול העירונית הזו. מה שהופך את הרחובות למוכרים לא מופיע בתוכניות מתאר, אמרו, רק הזכרונות של האנשים יעידו מה ראה כל אחד מהם כשהיה מביט על רחוב בוגרשוב בואך חוף הים או על שוק הכרמל.
והאנשים המעשיים השיבו להם, נגיד שכל אנשי העיר היו מגיעים אל איזה מקום אחר, אל איזה מישור ריק מכל שמונח על פני העולם. הרי אם כל אחד זוכר את המקומות שלו, ואם אפשר להניח שכל מקום יש לו את אנשיו, אז עשויה הייתה העיר להיבנות בדיוק כשהייתה, העתק מדוייק ונצחי שמקורו כולו בזכרונות מעורערים ובני חלוף. ויש להודות שזו מחשבה נפלאה לכשעצמה, שווה בערכה לחלום המתגשם ובמהלך התגשמותו מזכיר לחולם מה היה זה שחלם.
אך העיר החדשה לא תיבנה כך, ענו להם אנשי הרוח, היא תהיה דומה מאד לעיר שהייתה, דמיון אכזרי ומתעתע. זר אולי לא יבחין בהבדלים, אך אנשיה ידעו היטב. גם אם ייבנו אלף ערים כאלו, לא תהיה אף אחת מהן זהה למקור. עדיין כשנשאל אדם מה הוא זוכר מאיזו מסעדה בפינה, בה אכל פעם אחת עם אהבה אבודה, יזכור אותה כמתוך הזיה, ולעולם לא יהיה מוכן לוותר עליה. וחבריו יאמרו לו לא, מעולם לא היו כאן השולחנות קטנים כל כך, ומעולם לא ניגנה להקה, ומעולם לא הואר המקום באור נרות, אך בראשו הזכרון הוא זכרון. ואם זה איננו נכון יהיה עליו להעמיד בספק כל פרט שאסף בחייו, רק משוגע יהיה מוכן לעשות זאת. כשתיבנה המסעדה המועתקת לבסוף, כל מי שייכנס בה יניד בראשו ועיניו המיוסרות יחפשו בתסכול משהו שהיה ואיננו. סופו של דבר שלא ימצא בה איש את שחיפש.
ואפילו לו היו הכל זוכרים כל פרט במדוייק, ולא היו ביניהם כל חילוקי דעות, אפילו אז איזו גינה לא תפרח לפתע בזרעים שנזרעו בה לפני שנים רבות ונשכחו. וטחב באיזה קיר לבנים לא יפרוץ החוצה, ופתק נשכח שטמן פעם אדם בסדק לא יימצא.
וגם לו היו משחזרים כל פרט שכזה שנים לאחור, חוקרים ומוצאים ומממשים, גם כך השדרה בה נפגש איזה זוג תחסר את הריח שהיה בה, הנישא ממקום רחוק וחסר בסביבותיה של העיר החדשה. עד כדי כך יחידי הוא כל מקום, כל מקום שהוא בית למשהו.
למרות הטיעונים המוצקים הללו מצידם של אנשי הרוח, רעיון השכפול קסם לבעלי השפעה רבים מהרגע שהועלה. הייתה בו ההצהרה הערכית של שמחה בחלקנו לעומת תאוות הבצע הממשלתית, הייתה בו איזו אמירה תרבותית, לא תוכלו להחליף עבורנו את דרך חיינו, את ביתנו. יש שאמרו בדיעבד שהממשלה עצמה ניסתה בדרכים נסתרות לשווק את הרעיון, ככל הנראה האמינו שם בירושלים שהפוטנציאל התיירותי בעיר הישנה-חדשה גדול הרבה יותר מאשר בעיר מודרנית טיפוסית. עבור מרביתנו היה בכך ויתור על עיר נוחה יותר, שקטה יותר, מרווחת יותר, אך היינו מורגלים כל כך בויתורים. כך או כך החליטה מועצת העיר ברוב קולות לתמוך ברעיון ודרשה מהממשלה קרקע לבניית העיר החדשה, או כפי שהחלו התושבים מכנים אותה בשם השנוי במחלוקת 'דולי סיטי', על שמה של אותה כבשה שהייתה שכפול של אחרת. בהעדר קרקע מתאימה ולאחר מאבקים וקרקורים בין אנשי מנהל המקרקעין ואנשי איכות הסביבה, הועלתה ההצעה להקים את העיר כאי צף על המים. איזו מין רפסודה אדירה שעליה יבנו, ישתלו ויסללו.
לאחר דיונים קולניים החליטו ברוב דחוק להקים את העיר כתמונת מראה של העיר הישנה, על מנת שחוף הים שלה יפנה אל היבשה וכדי לשמור על הכיוונים הכלליים של צפון ודרום. עבור המתכננים היה זה עניין פשוט של מימוש פונקציית מחשב ועבור השאר היה זה מבחן קשוח ליכולותיהם הנפשיות הסחוטות. ההחלטה זיכתה את העיר בכינוי חדש, 'אליס סיטי', ברמיזה למראה דרכה עוברת אליס של קרול אל מחוזותיה האחרים, אחר כך השתכלל השם באופן מלגלג כמעט ל'אליס איילנד'.
המהירות בה התרחש הכל לא הותירה לנו מקום או זמן להעלאת טיעונים בעד ונגד הרעיון המפתיע, ההשקעה הכספית הנדרשת הייתה עצומה ואם כך וודאי היה עלינו להודות על החלופה הנדיבה. תוך כמה שבועות צץ האי הצף והתממש אל מול עינינו המשתאות במאהל בחולות זיקים. מסוקים חגו והוסיפו עוד ועוד חומרי גלם על גבי המפלצת הצפה, כחמישה קילומטרים אורכה וכשניים וחצי רוחבה. לאחר שסיימו את בניית הכור הגרעיני שבבסיס המבנה החלו בבריאת פני השטח. ראשית יצרו את תוואי הקרקע, את קו החוף החולי, את גדותיו הדרומיות של הירקון, את הגבעות והשיפולים. אחר כך תקעו יסודות, והחלו בונים את המבנים. שוחזרו גם בחירות היסטוריות שנויות במחלוקת, היו אלו שאמרו שאפשר יהיה לוותר הפעם על כלבו שלום ולשחזר במקומו את מבנה הגימנסיה הרצליה הישן, אך מהי יומרה אם לא הרצון לממש תכנית כלשונה ולא לסטות ממנה כלל. אז דאגו לשחזר את הגימנסיה, להרוס אותה ורק אז לבנות את כלבו שלום. באותו אופן גם בנו את מושבת הטמפלרים שרונה במקומה המקורי ואז הזיזו כמה ממבניה ועל הדרך הרסו שוב את מבנה בית המרקחת של איזידור ממלוק. את בתי אחוזת בית בחרו שלא לבנות ולהרוס, בשל היעדר נתונים מספיקים.
לאט לאט התמלא קו השמיים בדודי השמש המוכרים, באנטנות הטלוויזיה שאינן בשימוש ובבניינים הגבוהים העולים כתרנים מנקודות אקראיות ברחבי האי הצף. החנויות, בתי הקפה ומקומות הבילוי נפתחו מחדש, משוכפלים באמנות ממש, המבנים היו בלויים כל אחד במידה הנכונה. אפילו מבפנים דאגו המתכננים לשחזר את הדירות במדוייק על פי עדויות ורישומים. ואל תוך מוזיאון השעווה הענק הזה הובילו אותנו בסירות ביום רביעי אחד. אני וולדימיר עמדנו זה לצד זה, התקרבנו מאוד בשבועות שעברו, הבטנו משתאים ולא ידענו באיזה אופן תתממש סערת הרגשות הצפויה לבוא. הסירות עגנו במזחי הנמל ואנחנו עלינו על אדמת דולי-אליס שלנו.
איש לא אמר מילה, כולם הלכו הביתה. כך זוגות זוגות, לעיתים בשלשות או רביעיות הלכו כולם שקטים אל המקום שאמור להיות שלהם. המפתח התאים לדלת עבור כולם, אכן נעשתה עבודה יסודית. מבפנים נראו הבתים משביעי רצון, בכל מקום בו היה ספק הושקע המאמץ הנוסף. כך קיר רטוב הפך מסויד, מדף עקום ישר ודלת מתנדנדת יציבה. תמי לא הגיעה לדירה המשותפת שלנו. ידעתי שכך יהיה, אמרתי בראשי. ידעתי שכך, היה וודאי ולדימיר אומר.
אווירת הפלמ"ח של מאהל זיקים נעלמה באחת, רצינו לראות אם הכל באמת כאן, התחושות, הריגושים, רצינו לחוש הכל בידיים, פחדנו שזה ייעלם, כמו שעושים חלומות מתוקים. יצאנו אל הרחובות חמושים בחוש ביקורתי מפותח, ישבנו בהפגנתיות בבתי הקפה השכונתיים, יצאנו אל הבארים ואל מועדוני הריקודים, נחושים לחשוף את השקר.
הוא היה שם, השקר, אבל חמקמק מדי, מהיר, לא יכולת להצביע ולומר תראו הוא שם. הוא היה בכל מקום, אבל כמעט ולא היה כלל. רק החוסר המהמם בכלי רכב בלט לעין, אך אף אחד לא חשב שזו ביקורת ראויה. והיינו מסופקים, גם אורחים מחוץ לעיר חזרו לבקר ולבלות, מגיעים במעבורות מהיבשה. האי שלנו נע לאורך חופי הארץ, מאפשר לכולם לבוא ולראות, להתרשם מהאתגר שהתממש. לא יכולתי לקבוע האם מפתיע הדבר שלאחר כל מה שהתרחש, התחושה הייתה שתושבי הארץ חושבים שראוי שנהיה צפים על הים, שבעיניהם המצב הנוכחי טוב יותר לכולם. כשביקרו אצלנו התנהגו כתיירים מאופקים, לא התעניינו בשגרת יומנו.
סכומי הכסף הבלתי מוגבלים שקידוחי הנפט שבתל אביב סיפקו איפשרו לכל דבר להיות אפשרי, ועל מנת להשאיר אותנו מרוצים וחסרי קשב לנעשה סביבנו החליטו לשלוח אותנו לארצות אחרות דרך הים. בשלב הזה כבר לא היה לנו קול להביע איתו את דעתנו בנוגע להחלטות שהתקבלו עבורנו על ידי המשרד הממשלתי החדש למשאבים לאומיים. מושב העירייה הועבר ליבשה, שם עסק בניהול השכונות העומדות עדיין של תל אביב, ולא היה מי שמילא את החוסר הזה משחדלו שם להתעניין בנו. מנועים דחפו אותנו סביב הים התיכון, עצרנו מול ערי החוף של טורקיה, יוון ואיטליה, מהווים מוקד עליה לרגל ויורדים בעצמנו כתיירים בשיט תענוגות. אופיה הארעי בלאו הכי של תל אביב המקורית ואף יותר של בבואתה הצפה התחדד בימים ההם באופן כזה שמנע ממני כל שמץ של עצמאות שעוד נותר בי. היה זה כאילו ערפל אטום, טהור, לא אפשר לאף מחשבה צלולה להתהוות.
המשכנו להפליג כך מערבה אל צרפת וספרד, נהנים מהרוחות הערות של תחילת יוני בחופיו הצפוניים של הים התיכון. כשחלפנו על פני חופי ולנסיה היה נדמה לי שראיתי אותה שוב, את תמי. שערה השחור התנופף באוויר האירופי כשיצאה מהשתקפות אותה המאפייה בה ראיתי אותה עוד בתל אביב, קראתי בשמה אך היא פנתה לדרכה. היא אבדה לי באותם הרחובות בהם אבדה לי אז, עברתי את תמונת המראה של אותו המסלול שעשיתי אז, לא אמיתי כעת ממש כשם שהיה אז. בימים שבאו, בכל פעם שעברתי בקרבת מקום הצצתי לראות אם היא שם. גם כשנסגרה המאפייה ובמקומה נפתחה מכבסה ומאוחר יותר חנות לכלי עבודה, אך לא ראיתי אותה מאז אותה הפעם.
כשסיפרתי על כך לולדימיר הוא חיבק אותי חיבוק אמיץ. "אתה זוכר שאמרתי לך שהזמן כולו מוחשי, תמיד?" לחש לי.
"כן, וודאי שאני זוכר."
"ובכן, אינני חושב כך יותר." השתחררתי מאחיזתו והבטתי בעיניו השחורות.
"אז מה אתה חושב עכשיו?"
"אני חושב ששום דבר אינו מוחשי."
"אפילו לא הרגע הזה, החולף?"
"בעיקר לא הרגע הזה. זהו שיאה של האשליה."
כשעלתה ההצעה לעזוב את תחומי הים התיכון דרך המצר שבגיברלטר היו רוב התושבים מאושרים. החיים, שנשתנו לבלי הכר עבור כולנו הפכו למעין סיפור בהמשכים, מהתל ומתמשך. יצאנו אל האוקיאנוס האטלנטי ביום אפור, הים מסביב געש. גם מבלי לחוש את תנודת הגלים הייתה זו חוויה לא נעימה להביט החוצה אל הים הסוער. היינו בדרכנו אל החופים המזרחיים של ארצות הברית, בכל העולם שמעו על העיר הצפה שלנו. מאות כתבים הסתובבו ברחובות, ראיינו אנשים ותיארו את המקום בכל השפות, בעיקר התרשמו מהקצוות של האי, מהגדרות שמאחוריהן רק אוויר וים.
איש לא יודע מה היה זה שגרם לאליס-דולי להתחיל לשקוע איפשהו בלב האוקיאנוס. כל הבדיקות הראו שאין שום בעיה במבנה הפיסי ואף לא תקלה במנגנוני בקרת הציפה המתוחכמים או במנועים. התהליך היה מהיר, קו החוף הלך והצטמצם מיום ליום. הניחוש של ולדימיר היה שאנו נסחפים בהשפעתו של איזה שדה מגנטי חזק ובלתי מתפשר, אך לא הייתה לכך כל משמעות. לאחר שורת התייעצויות בירושלים הוחלט שראשית יש להגן על חיי התושבים, ובהיעדר צורת פינוי מסודרת יש לאטום את העיר למים על ידי חופה שתסגור עליה מלמעלה. את הרכב האוויר יווסתו דרך תאי לחץ אל תוך ומחוץ לאטמוספרה המבודדת. אספקה תגיע פנימה דרך צינור שיצוף מעל פני הים ופסולת תצא אל מי האוקיאנוס.
לא עבר שבוע ובוקר אחד הגיחו מהאופק כמה עשרות מסוקי ענק, נושאים תחתיהם את החופה קשורה בשרשראות. מבלי שזכינו לרגעים האנושיים כל כך של קבלת הדין נסגרו השמים מעלינו, ומערכת בקרת האוויר החלה להשמיע את נהמתה הנצחית שסופה יהיה בצורה זו או אחרת גם סופו של כל אחד מאיתנו. מהרגע שירדה החופה ונאטמה גדל משקלה של העיר כל כך שהיא צללה כתיבת אוצר אל המצולות. תוך שעות הגענו לעומק שהוא מעבר להשגתם של אלה שלמעלה. החופה והמבנה של האי עמדו יפה בלחץ, גם כאשר התרסקנו אל הקרקעית האפילה.
שם נשארנו. בחודשים הראשונים קיבלנו עדכונים על המתרחש למעלה, על הנסיונות להחזיר אותנו אל אור השמש. לאחר שנואשו המשכנו לקבל רק מזון וברכות על חגים ומועדים. חיינו התנהלו סביב ההתקשרות החד כיוונת הזו כמו חייהם של דגים באקווריום סביב בעליהם, חוששים וודאי שמא ישכח עצם קיומם. החשיכה מסביב לבועה שלנו הייתה תמידית, ואורות העיר החלושים השתקפו עליה וחזרו עייפים.
ודבר מה בתוכי הגיע לידי השלמה בזמן שעבר על הקרקעית האטלנטית. העולם הגדול, מלא כל כך באפשרויות בלתי מושגות, בחלומות שאינם יכולים להתגשם, הצטמק לכדי קומץ הרחובות האטום הזה. נדמה לי שכולנו הבנו שאשליה גדולה מתפוררת אל מול עינינו, ותוך כדי כך מספרת לנו מה היה צריך להיות שם למעלה. מה יכול היה להיות ללא הרעש התמידי מסביב, ללא הקצב המסחרר, ללא השינוי המתמיד הסוחף איתו.
לאחר שנה מתחת למים הוחלט לערוך מסיבה גדולה, להאיר את קו החוף הישן בזרקורים ענקיים ולנסות לפרוץ בעדינות דרך החופה ולהחדיר מעט אור אל תוך האפילה.
המוסיקה הרעידה את הכל מקצה אל קצה, ובחסותה ובחסות כמויות האלכוהול שנצרכו אובדן החושים היה מוחלט. איש כלל לא הבחין בכך שאור הזרקורים חזר ולא חדר אפילו במעט את שחור הקרקעית. המוסיקה פסקה באחת כשהמתח מהכור הגרעיני שלנו נפל. אור הזרקורים ומערכת האוורור המשיכו לעבוד עוד כמה רגעים.
לכל אחד יש וודאי עמוק בתוך קשרי המחשבה שלו, אלה שכמעט לעולם אינם נפרמים, איזה מקום או זמן שבו הוא נוסע והרוח על פניו, אולי במכונית פתוחה כשלעיניו משקפי שמש, אולי ברכב מאובק ללא חלונות כשמאחור נובחים כלבים, במרחב פתוח אל עבר שקיעה אדומה, מעוננת מעט, מקושטת הרים או אולי דקלים. ועבורו הרגע הזה, בצדק או שלא בצדק, הוא התשובה לכל מה שהתאווה לו מאז ומעולם, ההצדקה לכל הדברים הטובים והרעים שקרו לו. השתקפות הזרקורים על החופה, השקט המופרע רק על ידי נהמת מערכת בקרת האוויר, המוני האנשים מסביב המביטים לכאן ולכאן ושערם הרטוב דבוק לפניהם, כשולדימיר לצידי אוחז בידי ומחייך, זה היה הזמן ההוא עבורי.