"אם אלה היו רק מוכי הירח, עוד מילא." האיש בירח, מצנפת והכל, יושב לו על כסא עץ מתקפל ("זה נאס"א השאירו", הוא מפטיר כשהוא מבחין במבט שהיא נועצת בו) באמצע הנוף השומם והמאובק של הירח. "אבל אלה לא רק מוכי הירח והמטורפים," הוא ממשיך. "כולכם בוהים בי כל הזמן, עשרים וארבע שעות, בתורנות, תמיד יש איזה מישהו שמסתכל על הירח. את יכולה לתאר לעצמך את חוסר הפרטיות?"
"ומה עם הצד החשוך? אתה לא יכול להתחבא שם?"
האיש בירח מושך בקצה מצנפתו במהורהר. "אבל זה לא פייר, את מבינה. למה שאני אשב לבד, בחושך, וקור אימים בצד החשוך של הירח, שתדעי לך… מה?"
היא מחניקה צחקוק היסטרי, ממלמלת משהו שנשמע כמו "…ואין לך סוודר."
הוא זע באי-נוחות בכסא העץ שלו. "היי, תשמעי, יש גבול למה אני יכול לעשות בתת-המודע שלך, מותק. חומרים מוגבלים לעבוד איתם וכל זה."
היא מרימה את מבטה, מתמקדת בו, דמותה עולה לפתע בעיני רוחה, ישנה, קרני הירח שחודרות מבעד לחלון נחות על ראשה בעדינות.
"אני חולמת?"
"בערך. אולי יהיה מדויק יותר לומר שאני מחלם אותך."
"אבל למה אני?"
"לא רק את, תאמיני לי. ואם יורשה לי לציין שפשוט לא ייאמן כמה מכם הלבישו אותי במצנפת המגוחכת הזו. מה זה, איזושהי דפיקות גנטית? מאיפה זה מגיע, בדיוק? התפיסות שלכם של הירח מעוותות באופן מחריד."
היא מושכת בכתפיה. "אז מה אתה רוצה ממני, בעצם?"
הוא מזדקף, מנסה לשוות לעצמו מראה ייצוגי שנפגם אך במעט על ידי המשיכות העצבניות שלו בקצה המצנפת. "מדובר באולטימטום. או שתעזבו אותי, או שאני עוזב – ואתם תיתקעו רק עם הלוויינים המזויפים הפצפונים שלכם. איך אתם בכלל רואים משהו מהם, אני לא יודע…"
והוא נמוג מהחלום שלה, מותיר מאחוריו את הירח על מרקמו האבקתי וכסא עץ אחד עם NASA חרוט על המשענת. היא קצת נבוכה מדמותו של הירח בדמיונה, אבל מנחמת את עצמה שלפחות הוא לא עשוי מגבינה, או משהו. אם לוקחים בחשבון את היותה מטורפת קלות, זה בהחלט סביר. היא מתיישבת במסורבל על הרצפה, מנסה להסתגל לתנאי הכבידה המשונים, ומחכה לחלום הבא.
בבוקר, היא מפרפרת לרגע באי-וודאות – איך היא אמורה לספר את זה לאנשים? אבל אז היא נרגעת – הרי בסך הכל יצאה קלות מדעתה. בבירור. זה הכל. אין מה לדאוג. הירח לא באמת מדבר אליה, וזה גם מסביר את הצורך המשונה שלה בלילות האחרונים לילל אליו. הכל הגיוני לחלוטין.
היא שומרת את חלומותיה לעצמה.
*
בעוד הזיכרון של החלום, ככל שעבר זמן מהרגע בו התעוררה בבוקר, הפך עמום למדי, המסר המרכזי – הירח לא אוהב שמסתכלים עליו – נותר צלול ובהיר במוחה כל אותו היום, וכשהחשיך היא השפילה מבט בענווה. זה לא פשוט, למקד את מבטה בעולם שסביבה. רבים הדברים שהיא לא רוצה לראות. לא תמיד הבחינה בשמי הלילה, לא תמיד מצאה בהם נחמה, לא תמיד שאפה אל האינסוף המכוכב שיהיה לה מפלט, זה רק נדמה לה, מרגע שנמנעה ממנה האפשרות להביט מעלה אין דבר שהיא רוצה יותר.
היא היתה רוצה להיות מופתעת מהמהירות בה היא מאבדת עניין בעולם, האופן בו השמיים משתלטים על מחשבותיה, אבל בעצם מדובר באותו הדחף בדיוק שליווה אותה כל חייה – לדחוק ולבחון את הגבולות, את המציאות, ואת גבולות המציאות פי כמה מסך חלקיהם. ומה בעצם מונע ממנה להרים את מבטה? חלום מוזר או שניים? אולי שלושה. מה הם כבר כמה חלומות? זה מגוחך. היא יכולה להסתכל למעלה. השמים יפים. היא בטח נראית מוזר כשהיא מסתובבת ככה בעולם, עם האף באדמה. ומה היא תגיד אם ישאלו אותה? בלילה האחרון הוא אמר שהיא צריכה לספר להם, שלא כולם יודעים להקשיב, שהגיע הזמן שמוכי הירח יפסיקו לילל אליו כל הזמן וילכו לילל לאנשים אחרים, והיא הנהנה בהבנה, לועסת בהרהור פיסת גבינה ששברה לעצמה מאחד הסלעים על אף הבעת שאט הנפש שעל פניו, אך את חלומותיה היא שומרת לעצמה.
*
האם נדמה לה, או שאנשים משפילים מבט? לא כולם… אבל אחוז ניכר מהם. מספיק כדי למשוך את תשומת ליבה. כבר כמה לילות שהיא שמה לב שהיא לא היחידה, מספרם הולך וגדל מלילה ללילה. כמה היתה רוצה לשאול אותם, תגידו, גם איתכם מדבר הירח? גם אצלכם בחלום הוא בילה את הלילה אתמול בלנסות לתפוס את הפרה האומללה שניסתה לזנק מעליו והתרסקה על פניו במקום, ולא הפסיק להתלונן על הרעש שהיא עושה? וכבר כמעט שהיא שואלת, המילים כבר מסתדרות על קצה לשונה, אבל הפרה, אוי הפרה, היא פשוט לא מסוגלת, נותרת בשתיקתה.
ובחדשות בינתיים גילו אותו, את הירח.
הדבר הראשון בו הבחינו היתה הגאות. אותה תופעת טבע סדורה, מובנת, שקצבה את הזמן מאז תחילתו כמעט, שניתן היה לתכנן לפיה ספינות והפלגות, החלה מזייפת. מאריכה בשהותה מעט, או מתמהמהת בשעה או שעתיים. על אף ההבנה של הגאות והשפל, לקח זמן מה עד שמישהו חשב לחשוד בחשוד המיידי. זה לא הים שהחליט לפתע לשנות ממנהגו, אלא הירח, אותו גוף שמימי מושך שנראה שפיתח רצון משלו. הוא הוא הסיבה לגאות היוצאת מדעתה, לטבע המשתולל. הוא מתקרב, כך הם אמרו, מפריחים עוד ועוד תאוריות לאוויר העולם: הירח נופל אל באר הכבידה וזה רק עניין של זמן עד שיתנגש בכדור הארץ, הירח משנה את מסלולו בשל השפעותיו הכבידתיות של עצם שמימי אחר שאנחנו לא מבינים עד הסוף, לירח מחזוריות קבועה של התקרבות והתרחקות וזו פשוט הפעם הראשונה שהמין האנושי חוזה בה, התיאוריות הולכות ונעשות מופרכות יותר ככל שעובר הזמן. האם ייתכן שאיש לא מעלה את האפשרות שהוא פשוט רוכן ללחוש באוזנה של האנושות, מנסה לשפר קליטה? לא רק היא, כנראה – כל מוכי הירח מסתירים את חלומותיהם.
אם יש אחרים. אולי אנשים תמיד התבוננו יותר בקרקע, והיא לא הבחינה בכך מפני שמבטה הופנה אל השמים? וודאי שיש אחרים, הוא אומר לה בבוז בלילה. באמת חשבת שאת היחידה? לכל מי שמוכן להקשיב הוא אומר שיעזבו אותו בשקט, והאנושות בשלה, זורקת עליו חלליות, דורכת עליו, מתצפתת עליו, מפנטזת עליו, משתמשת בו ליצירת אווירה רומנטית ומה לא. "תתביישו לכם, המין האנושי. טיפת הגינות אין בכם. הנה, תסתכלי על עצמך. לילה אחרי לילה אני אומר לך שאני סובל, ומה? אמרת למישהו? אז את לא מסתכלת עלי. יש מליארדים מכם, את חושבת שזה מה שיעשה את ההבדל?"
ואולי ההסבר הפוך, היא חושבת לעצמה – אולי זה לא שהירח מתקרב כדי שהיא תחלום עליו, אלא שהיא חולמת עליו כי הוא מתקרב. תת-המודע שלה הבחין בשינוי בגודלו, כנראה, והתחיל לרקום עבורה את מערכת היחסים המשונה הזו, הירח הזה המדומיין טלאים-טלאים, שברי מיתוסים ושמועות שנאספו מכלל ההיסטוריה, רודף את חלומותיה בשל הפחד מהתקרבותו הבלתי-מוסברת. החלומות הללו הם בסך הכל פסיכולוגיה פשוטה, כמו כל האנשים שמצטרפים עכשיו לכתות המנבאות את סוף העולם בהתנגשות המתקרבת. קצת טירוף אפוקליפטי, זה הכל. תגובה נורמלית לחלוטין.
*
הירח לא ביקר אותה הלילה, אבל היא מבינה את זה – הוא בטח עסוק, מנסה להגיע לכל אוכלוסיית העולם. החלומות שלה משונים גם בלעדיו. היא יכולה להסתדר. אז מה אם פתאום השמים מחוץ לתחום. היא תשרוד גם את זה – כבר הספיקה להדביק כוכבים שזוהרים בחושך על הרצפה, הקדישה חלק ניכר מהלילה להתבוננות בהם, זה תחליף מספק להפליא, זה לא שהיא מכורה לשמים או משהו. ולמי בכלל אכפת מהירח, הוא בסך הכל משקף את האור של השמש, סתם מין כדור כזה שמרחף לו בחלל. זה הכל. הוא לא מעניין אותה. הוא לא חסר לה, בחלומותיה או מחוץ להם. בכלל לא מעניין אותה מה קרה בסוף עם הפרה, ואם היא הסתדרה עם הבסיס הסודי שבצידו השני – שעושה רק צרות, הוא מבהיר, שום דבר מלבד צרות, מה יש לכם אתם, המין האנושי, רואים ירח וישר רצים לדמיין עליו בסיסים צבאיים, טיפת נשמה אין בכם, איפה הימים שבהם הירח רוקע מזהב ומוזיקה תמידית שרתה עליו, בחייו שכבר נמאס לו וזהו, אולי הגיע הזמן שימצא לו כוכב לכת אחר.
*
"זה לא הוגן, את יודעת." הוא אומר לה בעצב. שוב הוא בכסא העץ הפשוט שבו ישב כשראתה אותו לראשונה. "אני הייתי פה הרבה לפניכם. זה לא פייר שאתם תישארו פה ואני אצטרך לעזוב. את יודעת כמה קשה לעזוב כוכב לכת?"
היא מנידה בראשה לשלילה. בתחום הספציפי הזה אין לה ניסיון, שלא באשמתה – לא הרבה אנשים עשו זאת, והיא לא אחת מהם.
"ולאן אני אמור ללכת, בדיוק? את יודעת כמה חם בנגה? או שאת מצפה שאלך להצטופף עם כל הירחים של צדק? או שבתאי, ועוד עם הטבעות שלו, את יודעת כמה מסוכן שם?"
היא מנידה בראשה לשלילה שוב. באמת שאין לה מושג. הוא נאנח. הוא לא אומר זאת, אבל ברור לשניהם שהשיחה איתה לא מהווה את פסגת האתגר האינטלקטואלי בעבורו.
"שכונה רעה." הוא מסביר, והיא מהנהנת בשתיקה. והיא דווקא רוצה למצוא את המילים – רוצה לומר לו שהיא מתגעגעת אליו, רוצה לטעון נחרצות שזכותה להביט לשמים, שירח שבוחר לזרוח במקום ציבורי שלא יתלונן שמסתכלים עליו, רוצה להגן בנאום חוצב להבות על זכותה של האנושות להתבונן ולחקור וללמוד, אבל כל המילים גוועות בפיה כשהוא מביט בה בחמיצות כזו. בדיוק כפי שהן עושות כשהיא רוצה לספר לאנשים על החלומות שלה, שיאמינו לה או יאשפזו אותה, מה זה כבר משנה, ובכל זאת, כמו תמיד, היא בסוף שומרת אותם לעצמה.
*
חודש תמים היא מחזיקה מעמד לפני שהיא מרימה את מבטה להתבונן בו. לא בכל לילה ולילה בחודש הזה הוא מבקר בחלומותיה. אפילו לא ברובם. פה ושם, כשנחה עליו הרוח, כשהוא בסביבה במקרה. והיא מנסה, היא כל כך מנסה לחיות על כוכב הלכת שלה בלי לשאוף ליותר, לדעת את מקומה, לשמור את העיניים על הקרקע גם כשהן סוטות כאילו מעצמן להציץ בקימוריו… חודש לילות שהיא מקפידה על קלה כחמורה, נועצת מבטה באדמה ובאספלט וגוועת מבפנים. הוא הולך ונהיה מריר יותר. היא כל כך משתדלת בעבורו. ובכל זאת, בלילה הזה, כשאורו בוהק כל כך שהוא כמעט ומכריע את תאורת הרחוב, סקרנותה מכריעה אותה – הוא בוודאי יפה כל כך עכשיו, כשהוא קרוב מאי פעם. היא מרימה את מבטה אליו והוא כל מה שזכרה ויותר, כדור אימתני המרחף נמוך ונפוח בשמי הלילה, מהמם ביופיו שדבר לא נגרע ממנו גם בעודו הולך ומתכווץ, הולך ומתרחק, לגודלו הרגיל והלאה משם, יוצא לחפש לו כוכב לכת אחר מחוץ לטווח הטלסקופים של המין האנושי. את החור שהותיר בשמים ממלאים הכוכבים.