דקה ארוכה עברה מאז נשמע ה"בום" המשתק ועד שראיתי אותו מגיח מתוך השחור הערפילי שאפף אותי. הוא עף באוויר, צהוב זוהר מלא הוד והדר, עושה את דרכו אלי מלווה בארבעה מלאכיות קטנות שהינומתן הלבנה והדקיקה התנופפה סביב גופן במעופן. צחורות וטהורות קרבו אלי ונעמדו מעלי לידו. מיד זיהיתי אותו. הוא קרב את פניו לפני בוחן אותי במבט רך ושאל "למה?" הוא הניד בראשו מצד לצד וקולו זעק אלי ממעמקי נשמתו שואל שוב את שאלתו בכאב וביגון "למה? למה כל כך מוקדם?"
השאלה המפתיעה הכתה אותי בתדהמה. הוא לא אמור לשאול שאלות כאלה. הוא לא צריך להקשות עלי. ציפיתי שיעטוף אותי בהילתו הרכה, הצהובה זהובה.
'למה כל כך מוקדם?' זעזע המשפט הנוקב את האוויר הדחוס והוא ציפה לתשובה. לא חשבתי על זה כשצנחתי מהקומה השלישית ישר לתוך פיר המעלית. ידעתי שהמעלית מקולקלת, הבנתי מה יהיו תוצאות הקפיצה שלי דרכה. שכבתי דוממת מול מלאך הנשמות שלי, פניו המיוסרים גרמו לי מבוכה ובושה.
"לא יכולתי יותר" התנצלתי בפניו.
הוא הביט בי במבט מלא חמלה ועיניו הטובות והאוהבות פערו חור בגופי, מתוכו עלו התמונות והמראות כמו סרט בהילוך אחורי.
הבטנו יחד. צלחת חרסינה התעופפה במטבח לכיוון שלי. כופפתי את ראשי והצלחת התנפצה על הקיר. שברים פוזרו מסביב אחד מהם ננעץ בבשרי.
"התגוננת יפה" החמיא לי מלאכי הטוב ואז ראה את ריצתי החוצה, ריצת אמוק לכיוון המעלית כשצרחותיו של יוסי בעלי ברקע "אני אהרוג אותך…"
עמדתי נואשת מול פיר המעלית ולקח לי רגע גורלי אחד להחליט 'נמאס לי'.
"בחרת בן זוג לא מוצלח" הוכיח אותי קול המלאך "זו לא סיבה לוותר על החיים. יכולת להתגרש. זה קורא כל יום…" הטיף לי.
"והמחלה חשוכת המרפא?" הצטדקתי.
"מחלה? איזו מחלה?" שאל והמשיך להריץ את הסרט אחורנית "אך הרשת לזה לקרוא?" כעס פתאום "אך דרדרת את גופך? למה?" הדהד קולו "היתה לך הזכות לבחור את הוריך ובחרת אותם בקפידה. זכית בגנים שופרא דשופרא. היית יפה, היית חכמה, היית חרוצה…"
הרכנתי ראש מסכימה לכל מילא שנאמרה והוא המשיך לייסר אותי. "היו לך תוכניות. הבטחת להביא חידוש לרווחת העולם… " הסרט המשיך לרוץ אחורנית וילד בן חמש נראה מחייך בפה מלא שיני חלב. "זה בן. הבן שלי" נחרדתי.
"הבן שלך" חזר אחרי ונימת לעג התלוותה לקולו "מזל שילדת רק ילד אחד ולא חמישה כפי שתכננת. נטשת אותו, השארת אותו לבד … " הקניט אותי קולו הצורמני שחתך בנשמתי.
"אלוהים, אך יכולתי לשכוח את בן. אך איבדתי את השפיות ברגע?" מלמלתי.
"אכן, איבדת את השפיות. באת לעולם עם נשמה גדולה, המון ציפיות… היית ילדה מבריקה, הצטיינת בלימודייך, הקסמת את כל הסובבים אותך, התחלת קורס קצונה בצבא ואז הכרת את יוסי – אני רואה את כל האהבה ותקווה.. את ההשקעה הרבה שלך…" הוא עצר רגע ואני לחשתי "יוסי בוגד בי עם דנית החברה הכי טובה שלי".
"אני רואה את המפנה… האכזבות, השקרים, ההשפלה, ההתעללות… אני רואה את דנית… איזו מערכת יחסים מכוערת ונוראית. מחליא." אמר בשאת נפש "אך המשכת עם זה? למה לא עצרת? למה לא העפת אותו מחייך? אך הנחת לחייך להתדרדר לנקודת שפל שכזו?" הפנה אלי אצבע מאשימה בקולו הנוקב. כעסו היה חד כמו תער ולרגע שכח שהוא המלאך הטוב שלי. הוא המשיך ללא רחם "הזנחת את גופך את מראך את בריאותך… גררת את עצמך כל בוקר לעבודה שנואה ומטופשת… כמה נחלשת? לממממה?" קולו נעשה שקט ומבועט ונשמתי התכווצה מבושה. המלאך שלי גולל בפניי את קורות חיי העלובים בחמש השנים האחרונות.
תמיד האשמתי את גורלי המר, התמלאתי רחמים עצמיים כשלמעשה הכל היה בשליטתי. הייתי הבת הכי יפה והכי חכמה בשכבה. היו לי כל אותם מחזרים… היה לי עתיד מזהיר בצבא עליו ויתרתי לטובת יוסי, בן זוג שעם הזמן התגלה כגרוע ובמקום לקחת החלטה אמיצה ולחתוך את הקשר, אפשרתי לו לשלוט בי.
ביטלתי את עצמי והוא רמס ברגל גסה את כבודי ואת חיי. איבדתי את שיקול הדעת שלי. כמה טיפשי… זעקה נשמתי. איזה בזבוז… הייתי מוטלת מתה על הקרקע הקשה והמלוכלכת.
ארבעת המלאכיות עמדו עצובות ממתינות לאות ממנו.
"רק בת שלושים" ביכה אותי "היית אמורה להגיע אלי בגיל שמונים ושש".
"לא" זעקתי למלאך הנשמות "בבקשה לא. אני רוצה לחיות. זאת היתה טעות. בבקשה, בבקשה… יש לי ילד קטן… ההורים שלי… החזון שלי… בבקשה לא…" התחננתי גועה בבכי.
"את חלשה מדי" לחש המלאך בקול עצוב "את לא תשרדי. הכאבים יהרגו אותך… 16 שברים שני קרעים פנימיים… גם הנשמה שלך… עייפה כל כך, חלשה כל כך… זה חסר תקנה" התנצל בפני.
"לא" זעקתי. "בבקשה לא. אני חייבת לחיות, בבקשה…"
הוא רכן עלי והניד בראשו קצוות עיניו נפגשו זו עם זו ודמעה גדולה נשרה מהן.
"לא" צרחתי וקולי נמהל עם צעקת ילד קורעת לב. בן, בני הקטן עמד ליד הגופה וצרח בהיסטריה. הרופא ניסה עוד מכת חשמל ובסוף קבע מוות. משהוא העביר את כף ידו על עיניי הפקוחות לרווחה והוריד מעליהם את עפעפיי. יריעת בד הונחה על גופי וכיסתה את כל כולי.
ארבעת המלאכיות הרימו ביראת כבוד את נשמתי ונעצרו מול פניה המיוסרות של אימי. "לא" זעקה ביגון קודר ומצפוני קרע אותי לגזרים. נתקפתי רצון עז לחבק אותה ולו רק עוד פעם אחת.
מלאך הנשמות השפיל את עיניו בחמלה ובהכנעה ונשמתי פרחה, גלשה וחברה לגוף הדומם המוטל על הקרקע.
אנחת כאב נפלטה מפי ומשהו צעק "הסדין זז".
הרופא תלש את יריעת הבד מעלי ואחז במרפק ידי. פניו החווירו "זה אף פעם לא קרה לי" מלמל מפוחד.
"היא חיה" אמר האיש עם החלוק הירוק. והשקט הדומם פינה את מקומו להתלחשויות רמות. הצוות עמל בבהילות. צינורית חוברה לווריד. נוזל משתק זרם לאיטו. גופי הונף על אלונקה וארבעת המלאכיות עמדו במקום בידיים ריקות. מלאך הנשמות ליווה אותי במבט מלא חמלה וקומץ האנשים התפזר לאיטו כשהצופרים רעמו בדרכים.
שכבתי בבית החולים מגובסת ומונשמת בלי יכולת לזוז. הכאבים היו כבדים מנשוא. הייתי נחושה בדעתי לא לוותר. דבר אחד שימח אותי, עמוד השדרה לא נפגע. המשמעות היתה שהרגליים והידיים יחזרו לתפקד אחרי איחוי השברים.
הורי גילו מסירות מופלאה. הם נשארו ליד מיטתי יומם ולילה. ובן נטע בי כוחות מחודשים בכל ביקור שלו.
"לא רוצה לראות אותו" אמרתי לאימי בקול החלטתי שהפתיע גם אותי.
"לא אתן לו להיכנס" הבטיחה לי אלא שהבטחתה לא עמדה לה. יוסי התעקש לראות אותי וביחידות.
אחרי יומיים שמעתי את קולו הגס מבעד כורי השינה "היא אשתי וזו זכותי".
התעוררתי מבועתת והוא התווכח במסדרון עם הצוות המטפל שלשווא ניסה לעצור לדבר לליבו.
נימת הבוז בקולו עוררה בי גועל כשדיבר לאימי בגסות "בלי נספחים. לבד אמרתי."
עוד רגע יהיה כאן הלם ליבי בחוזקה. בשארית כוחותיי הגעתי לפלפון שהיה מונח על השידה והפעלתי את מנגנון ההקלטה. שמעתי אותו מזיז את איש האבטחה שהגיע לעזור בפתח החדר ואחרי רגע, הדלת נפתחה והוא היה בפנים.
עצמתי את עיני בחוזקה, מחליטה לא לראות ולא לשמוע. אלא שאוזניי שמעו את צחקוקי הרשעות "איזה מראה מלבלב יש לנו כאן. הייתי חייב לראות את זה במו עיני. כבר פנטזתי על ביטוח החיים שתשאירי אחרייך, קרן ההשתלמות שחסכת…"
שמעתי אותו מושך כיסא ומתיישב קרוב אלי "ידעת שבתור מתה, המשכנתא מתבטלת אוטומטית. ביטוח המשכנתא מכסה הכל. נכון שזה נפלא!" הזיל ריר מתענג על המחשבה "את תמותי ואני אהיה איש עשיר… זה שקמת פתאום לתחייה… זה לא להרבה זמן" אמר בטוח בעצמו בקול הלגלגני שלו "את חושבת שאת מוגנת כאן?" שאל באירוניה וידו נגעה בידי.
ניתקתי בידי הימנית, היחידה שיכולתי להזיז, את צינורית מנת הדם שהיתה מחוברת לזרועי השמאלית והתזתי על פניו המופתעים שרכנו לעברי. הנחתי לצינורית הדם שהתפתלה והכתימה כל דבר שנקרא על דרכה ולחצתי על לחצן המצוקה. .הצוות המטפל נכנס בריצה לחדר כשהוא שומע את צעקותיו "מטורפת! אני אאשפז אותך בבית חולים לחולי רוח…"
אימי הביטה בי במבט חסר אונים. "אני צריכה שתתקשרי למשטרה" אמרתי והנחתי יד מנחמת על ידה "אני אדאג לסלק אותו מהחיים שלנו" הבטחתי.
היא נחרדה מנימת קולי "את לא צריכה… המשטרה… אחר כך" ניסתה להרגיע אותי.
"אני צריכה את המשטרה עכשיו" התעקשתי בקול החלטתי.
איש ביטוח החיים נכנס לתחקר אותי ואימי ניסתה למנוע זאת ממנו בטענה שזה עדיין מוקדם מדי. "לא מוקדם" אמרתי בלסת שבורה. "יש לך רשם קול?" שאלתי.
"אנחנו מחויבים להקליט כל שיחה עם הלקוח" גמגם מתנצל.
"טוב מאוד" הפתעתי אותו "תתחיל להקליט" פקדתי עליו.
הפעלתי את ההקלטה מהנייד שלי בסיום אמרתי לבחור שלא הספיק להציג את עצמו "קשה לי לדבר, תדאג שההקלטה תגיע למשטרה".
רק שאלה אחת ביקש בקול מהסס "האם הוא, זאת אומרת בעלך, דחף אותך בפתח המעלית?"
"אממ…" אמרתי והשתהיתי בכוונה נותנת לאיש את הרושם שאני נוברת במחשבותיי "אני לא זוכרת" אמרתי לבסוף.
"תודה" אמר מרוצה ועזב.
עו"ד אמיתי לרנר התייצב ליד מיטתי בשעה 02:00 באותו יום לפי בקשתי.
"ראשית" אמרתי "אני רוצה שתגיש בקשה לגירושים. שנית, תוציא מכתב התפטרות לעבודתי. שלישית, חשוב שזה יהיה היום".
אימי היתה פעורת פה. השאלות שלא העזה לשאול נחרשו במצחה. היא שתקה וליטפה את ידי ואני מלמלתי בשיניים שבורות "אני מתחילה חיים חדשים ויפה שעה אחת קודם".
עברתי על ספר הטלפונים שלי בנייד ומחקתי את כל החברים מנישואי הכושלים.
'תתחדשי' אמרתי לעצמי 'החיים החדשים שלך התחילו זה עתה'.
עברו 56 שנים, מטוס אל על נחת נחיתה רכה על מסלול שדה התעופה בן גוריון. הנוסעים ירדו אט, אט והדיילת עברה בין השורות בודקת את המושבים. "גב' קורנפייל" קראה בקול מתקתק "צריך לרדת!".
באותו רגע ממש, מלאך הנשמות נעמד מולי וחייך את חיוכו הגדול. המבט ששלח לארבעת המלאכיות הצחורות שהופיעו לצידו אמר הכל. הוא נתן את האות והן אחזו בי באצבעותיהן העדינות. הוא פרס את גלימתו הצהובה זהובה לחיבוק אבהי רך ואוהב "סוף, סוף" אמר כמי שחיכה וחיכה בערגה גדולה…
עיניו הטובות פערו חור בגופי, והמראות צפו ועלו בהילוך אחורי. "את חוזרת מארה"ב, נשיאת כבוד של מכון 'ווליס', המכון לחקר קרני לייזר" הדגיש כל מילה מתוך הערכה.
"ילדת עוד שני ילדים. אמנם, לא כפי שתכננת מלכתחילה מאידך, אימצת עוד ארבעה והיית אם למופת לכול ילדייך ללא אבחנה בין הביולוגים והמאומצים. כל הכבוד" החמיא "מגיעות לך מלוא הנקודות לסעיף זה". המלאכיות חייכו מאושרות והוא המשיך "בחרת בן זוג בונה ומפרגן על אף שהעדפת לא להינשא לו. אין ציון בגין אי נשואים" אמר והרים גבה. התמונות רצו ופניו לבשו מבע התפעלות "כמה אהבה, ידידות, וכנות… אני שמח לציין שגם סעיף הזוגיות יזכה אותך במלוא הניקוד."
הוא הקפיץ כמה תמונות ולפתע נראיתי על מדרגות האוניברסיטה העברית. "למדת הנדסה מולקולארית" התפעל "עשית מחקר וזכית בארבעה פרסים. ומה אני רואה כאן? המצאה חדשה" הוא קימט את מצחו ואור חדש ניצת בעיניו "אכן עמדת בציפיות, זיכית את העולם בהמצאה חדשה. יירוט טילים באמצעות קרני לייזר?" שאל ופניו הזהובות קרנו מאושר.
"הטכנולוגיה היתה קיימת" התחלתי להסביר. "הרעיון צץ במוחי כאשר קראתי שמטוס ארה"ב יירטו טיל גרד שנשלח לכיוון כוחות המורדים בלוב. אחרי מחקר מעמיק, הגעתי למסקנה שאפשר ליישם את טכנולוגיית היירוט באמצעות קרן לייזר גם על הקרקע."
"פיתחתי שני קרני לייזר שלובות ותומכות זו בזו" אמרתי מצטנעת "אחת סורקת את השמיים (בדומה לפעולה קרן לייזר הנשלחת ממטוס) והשנייה מוצבת על הקרקע (על קו גבול נתון) ומהווה קיר בלתי חדיר".
"זו חדשנות שמבשרת את סוף עידן הטילים לצורכי מלחמה" אמר בהשתאות ואני נזכרתי בהתעניינותם הגדולה של נציגי העולם.
הסרט המשיך בהילוך אחורי עתה נראו תמונות מבית החולים. "לקח לך שנה שלמה להחלים מסכנה שלי ובסוף ניצחת… גם את מחלת הסרטן מיגרת. אני גאה בך." צהל "ויוסי… יוסי פשוט פחד ממך – הוא היה במעצר שלושה חודשים עד שהחלטת שהזיכרון חזר אליך ואז אמרת למשטרה את משפט הקסם 'נזכרתי, יוסי לא דחף אותי'. האמירה שהוציא אותו לחופשי וזיכתה אותך בהסכם הגירושים המיוחל. במקרה אחר הייתי אומר שזה נבזי. שקרים, סחיטה ואיומים זה לא הצד החביב עלי. אבל במקרה שלך זה היה מתוחכם ונסלח. ליתר דיוק, זה גאוני וזה לא לציטוט" קרץ לי "ידעת שהמשטרה אף פעם לא האמינה לך? בייחוד לא אחרי שהוא רצח את אשתו. מסכנה דנית." נעצב פתאום "על כל פנים אנחנו דנים בך, לא בדנית ולא ביוסי".
החור נסגר והמלאך פנה אלי. "נלך?" שאל "כל הנשמות הטובות ממתינות לך. הן תרצנה דיון מעמיק על החדשנות שהבאת לחייך ולכדור הארץ."
"נלך" אמרתי והוא החל במעוף קליל כשהמלאכיות הצחורות אוחזות בשולי גלימתו מבשרות על בואה של נשמה חדשה להיכל. הבטתי למטה נפרדת מהעולם הנפלא בו ביליתי מחזור חיים מלא. שמונים ושש שנים ציידו אותי בחוויות עשירות, העצימו את נשמתי ואפשרו לי להוכיח את עצמי. רק כתם אחד הכתים אותם, נישואי העלובים ליוסי. 'אילו רק יכולתי למחוק אותם' נאנחתי.
בסוף אותו יום, הצצתי בקהל העצום שהשתרך אחרי הארון. ראיתי את בן צועד סמוך לאשתו ולנכדי יחד עם שאר אחיו ואחיותיו. שמחתי על כך שהעצב והכאב שחווה לפני חמישים ושש שנים פינה את מקומו לגאווה והערצה.