השראה

 

"נראה לי שאסע לנופש באוסטרליה", אמרה האחות הצעירה, זהובת השיער, לאחותה שישבה על אדן החלון הרחב, ברכיה משוכות אל בטנה. "מה קרה?" שאלה הבכורה, לא בעניין רב. "אה, קצת נמאס לי להתרוצץ בין אולפני הקלטות קטנים ושוליים", אמרה הצעירה, מניפה את שערה הזהוב הארוך ומעקמת מעט את אפה הישר. "ומה תעשי באוסטרליה?" שאלה הגדולה בתמיהה. "יש מישהו שאני רוצה לשמוע", אמרה הצעירה, תקווה בקולה, "אולי הפעם זה יהיה רציני". אחותה הגדולה משכה בכתפיה בפקפוק. "ואיך תגיעי לאוסטרליה?" הצעירה פערה את עיניה הכחולות הגדולות "מה זאת אומרת?" שאלה, "כמו תמיד. אולי אתגשם ואעלה על מטוס, ואם אחליט שאינני ממהרת, אבקש פשוט מאפולו", היא החוותה בידיה על פרפר יפהפה ושמנמן שנח לו על שיח הוורדים שמחוץ לחלון, "שירפרף בכנפיו קצת יותר במרץ, אתלה לי בשמלתה של הרוח, ובעוד שבוע בערך אהיה באוסטרליה". לנוכח המבט מלא התוכחה ששלחה בה אחותה היא הוסיפה בחוסר רצון "אזהר הפעם מהסופות".

"ומה איתך?", שאלה, "מה את עושה בזמן האחרון? אמרת שאת שונאת את כל אתרי האינטרנט האלה שאפשר לפרסם בהם סיפורים קצרים שהושקעה בהם שעת מחשבה לכל היותר". הבכורה משכה שוב בכתפיה. "מה קורה לך בזמן האחרון? את רק יושבת על אדן החלון ומרחמת על עצמך!" נזפה. אחותה השפילה את ראשה עד שכמעט נגע בברכיים. כיון שלא נראה שאחותה תואיל להוסיף משהו לשיחה, החליטה הצעירה להעלות לדיון נושא אחר.

"מה שמטריד אותי בזמן האחרון זה הנשים", אמרה. אחותה הבכורה, אף על פי שהייתה עקשנית, הפנתה את ראשה, ולבסוף החליטה שהיא לא יכולה להוסיף לשתוק, גם אם הבעת עניין תשמח איכשהו את אחותה. "מה מטריד כל כך בנשים?" תמהה. "אה", אמרה הצעירה, מנסה להסוות את חדוותה על שזכתה לקבל תגובה, "אנחנו מזניחות אותן לגמרי, וזה לא הוגן. אנשים רבים מתלוננים על כך שאף על פי שנשים רבות מנגנות, מעטות בלבד עושות קריירה מנגינה, וכך זה בתחומים רבים. אפילו בספרות. כמעט כל הסופרים הגדולים הם גברים". היא הביטה בתוכחה באחותה הגדולה,  ששוב שתקה, והרגישה צורך להסביר את עצמה. "ברור שזה פשוט בגלל שאנחנו מנשקות רק את הגברים", אמרה. הבכורה יישרה את ברכיה. "תראי", אמרה, "גם זה לא כזה כיף גדול". "אולי אצלך", אמרה הצעירה, מחייכת לעצמה, "סופרים ומשוררים הם עם ממושקף בדרך כלל, שהטריגר ליצירה אצלו הוא אהבה נכזבת. כיון שהם חיוורים ומכוערים, זה די ברור", היא חייכה ברשעות. אבל אחותה לא נשארה חייבת. "והסטודנטים השריריים שלך אולי יפים", אמרה, "אבל מוזיקאים הם לא". פסקה. "את רצה לך ומנשקת כל סטודנט חתיך שמנגן בגיטרה חשמלית ומעלה את התוצר ליוטיוב", היא דיברה עכשיו בכעס, "זה לגמרי לא מקצועי!".

המוזה הצעירה, נגינה, נשפה לאט. "לכן אני נוסעת לאוסטרליה!" אמרה. "שם זה רציני. יש שם מישהו שבאמת מגיעה לו השראה. אני חושבת. שמעתי יצירות שלו ו… וחוץ מזה, תפסיקו לנזוף בי כולכן. גם מחול! נעלמת לה לעשר שנים ואז באה ומתלוננת שבגלל המוסיקה הגרועה וחסרת ההשראה, לרקדנים הנפלאים שלה אין מה לעשות. ואז מסתבר שהיא ברחה לה ל'סיור לימודי' ביפן ובאפריקה, ללמוד אומנויות של תרבויות אחרות" היא נשפה בבוז, "איזה קשקוש. בטח פגשה איזה כוריאוגרף עשיר והזניחה לגמרי את הרקדנים שעליהם היא מופקדת". אף על פי שטון הדיבור שלה עלה ועלה, קולה נשמע נעים וערב לאוזן, מה שהפריע לה לשוות נימת תוכחה לדבריה.

"ואת?", המשיכה, "מה מקצועי בלשבת לך על אדן החלון ולתת לעשרות אלפי כותבים חסרי ניסיון להעלות את כתיבתם הנחותה לאינטרנט? לא יעבור זמן רב עד שבני התמותה ישכחו כבר מהי ספרות אמתית". היא קינחה בנבואת זעם. אחותה הבכורה, מוזת הספרות, נאבקה בדמעות שאיימו להציף את עיניה. היא באמת מאסה בחיפוש האובססיבי אחר כותב מבריק שקצת השראה שמימית תהפוך אותו לכוכב. היא חילקה את נשיקותיה לרבים כל כך, והתוצאות היו חיוורות בדרך כלל. עתידה של האמנות לא נראה לה מבטיח, כפי שנראה בעבר. מה שהפריע לה יותר מכל היה שהתפקיד שלה נראה לה חסר משמעות. פעם היה קל יותר. רוב האנשים לא ידעו לכתוב בכלל. וגם אלו שידעו, לא התיימרו להיות סופרים. אבל עכשיו… עכשיו היא מוצפת בהם. בהתחלה חשבה שעליה לשמוח. האפשרויות סחררו את ראשה. אבל המרוצה הזו ממקום למקום, מיבשת ליבשת, להתגשם כל פעם מחדש… והם תמיד השתכרו, הסופרים של היום. זה לא בשבילה כל היין המודרני הזול הזה. עם הזמן היא נאלצה להודות בינה לבינה שזה רק יצר בלבול. היא כבר לא ידעה מי באמת ראוי לנשיקתה.

אחותה הבחינה בתסכול, והתרככה. "תראי", אמרה, "זה כבר לא רומא, ולא המאה השמונה עשרה", היא נאנחה בערגה, "צריך להתרגל למציאות החדשה". אח, היא נתנה דרור למחשבותיה, לרגע אחד. המאה השמונה עשרה. היא נזכרה בבטהובן ובמוצארט. זו הייתה תקופה נהדרת. רומנטיקה בכל מקום. היא נהגה להתגשם בשעות הדמדומים, בגן פורח, בדמות נערה יפהפייה זהובת שיער. עם מוצארט זה היה קל, הוא מעולם לא סירב לנשיקה. בטהובן היה טיפוס קשוח יותר, והוא באמת אהב מישהי אחת. זה הקשה על עבודתה, ובכל זאת, מוזה היא מוזה. היא לא יכלה לוותר על האפשרות להתגאות בפני אחיותיה על כך שיצירותיו של בטהובן הגדול נכתבו בהשראתה. והיא הצליחה. בימים הטובים ההם היא נישקה כל כך הרבה מוזיקאים דגולים, מעניקה להם השראה בנשיקתה, בלא ידיעתם. ההשראה הפיחה חיים בנשמתם.

ספרות העדיפה את המאה התשע-עשרה. היא אמנם התלוננה כל הזמן על רוסיה. היא לא אהבה את רוסיה. לדעתה הכול נשמע טוב יותר בצרפתית. אבל טולסטוי ודוסטוייבסקי… היו להם זקנים נוראיים, גם על זה היא התלוננה, אבל הם היו מוכשרים כל כך. והיו לה שם גם את צ'כוב ופושקין. בעצם גם על צ'כוב היא התלוננה. עם כמה שהשתדל, לא היה קל להיות בן עניים ברוסיה של המאה התשע עשרה. לא שבמקומות או זמנים אחרים זה כן קל. עם כל תלונותיה, נגינה ידעה שספרות נהנתה במוסקבה. ובכל מקרה, תמיד יכלה לקפוץ לבקר את  פושקין. עליו לא היו לה תלונות. כשספרות הייתה חוזרת בעיניים נוצצות מפגישותיה עם פושקין, כאילו כל מה שיכלה לייחל לעצמה אי פעם כבר התגשם, מחול ונגינה היו מתלוצצות ומתלבטות רבות בשאלה האם היא דג הזהב של פושקין או הוא דג הזהב שלה. אחותה הבכורה הייתה מאושרת אז כל כך, היא זכרה. ומעבר לים חיכו לה גם דיקנס. וויקטור הוגו. היו אלו ימים טובים למוזות. בחדרן הקטן והיפה התנהלו אז רק שיחות נרגשות ונלהבות. הן התרברבו זו בפני זו, אך רק באהבה. לפעמים גם עבדו ביחד. ספרות ומחול ערכו נסיעות ארוכות לרוסיה ולבריטניה, וכשהיו שבות היו מפזזות בחדר ומפריחות לאוויר קטעי משפטים בלתי נשכחים.

"זה בדיוק העניין", קטעה אחותה בחדות את זיכרונותיה הזוהרים של נגינה. "להתרגל למציאות". היא השתתקה. זועפת. "מה זאת אומרת?" נאלצה נגינה לשאול כשהבינה שספרות לא מתכוונת להמשיך בדבריה. "אין טעם להתרוצץ ולנשק את כל בני העשרה המחוצ'קנים האלו שכותבים שירי בוסר, בתקווה שאחד מהם שווה את ההשקעה. הם כה רבים שמבחינה סטטיסטית, גם אם הם היו קופים, אחד מהם היה כותב בסוף שיר טוב. או את המלט". והפעם נאנחה היא, כשנזכרה בשייקספיר. האם עליי לשאת באורך רוח חיצי גורל אכזר? חשבה לעצמה פתאום.

"מה את מנסה להגיד?" שאלה נגינה בבהלה. "בדיוק מה שאמרתי. ומה שאמרת את. במאה העשרים ואחת אין צורך במוזות". נגינה נרעדה, זה בכלל לא מה שהיא אמרה, אך ספרות המשיכה בלי רחמים. "הסטטיסטיקה מספיקה. יש כל כך הרבה מידע וכל כך הרבה אפשרויות!" היא פרשה את ידיה הארוכות והחטובות לצדדים, במחוות ייאוש. אבל נגינה לא התכוונה לומר נואש. "אז לאן את נעלמת לך כל הזמן", היא צמצמה את עיניה. "אם את לא מחפשת עוד סופרים, איפה היית בשבוע שעבר? ולפני כן, בסוף השבוע?". "סתם", מלמלה אחותה, מסמיקה מעט. "יש מישהו…" והיא שתקה שוב. "ספרי לי", אמרה נגינה, החוותה בחדר פירואט חינני והתיישבה על המיטה. ספרות חייכה חיוך קטן, כאילו חיכתה לפרוק מעליה כבר את הסוד. "הוא סופר", אמרה בחולמנות. "ברור", אמרה נגינה, "אבל מה החלק המעניין?". "הרבה זמן לא הרגשתי כך כלפי בן תמותה", אמרה ספרות. נראה כי בזמן הדיבור התחושות מתבררות אצלה עצמה ומתמיהות אותה. "אולי מעולם לא הרגשתי כך כלפי בן תמותה", הוסיפה. נגינה שמרה על דממה. היא לא ציפתה לזה. מוזות לא מתאהבות. לא באמת. מה קורה לאחותה?יכול להיות שלמוזות יש משבר גיל הארבעת אלפים? "אני לא בטוחה שהוא ראוי לפרס נובל, נניח. למען האמת, אני יודעת שהוא לא, אבל יש בו איזה קסם. הוא שונה מהאחרים. הוא כותב לא רק על עצמו, כמו שמקובל היום. יש שם משהו שאני חייבת לפענח". נגינה הייתה מודאגת. היא חיבבה הרבה מהמוזיקאים שלה, אבל ספרות דיברה על אהבה. משהו רע קרה לה. היא השתדלה לחייך, חייבים לברר את זה עד הסוף. "איפה?" שאלה. ואחותה נשמה עמוק ואמרה "ירושלים".

"ירושלים" צווחה נגינה בתדהמה. "מה לנו ולירושלים?" שאלה. "מה זאת אומרת מה לנו ולירושלים?" כעסה ספרות. "הרי יש סופרים בירושלים". "ברור", אמרה אחותה לאט, "אבל הם לא שייכים לנו, הם לא חלק מן העולם המערבי", פסקה. "שטויות", אמרה ספרות בחדות, "מדינת ישראל היא מדינה מערבית לכל דבר!". נגינה החניקה גיחוך. "גם אוסטרליה לא הייתה מערבית לפני שהגיעו אליה אנשים מן המערב!" הוסיפה ספרות. "אוסטרליה זה סיפור אחר לגמרי". התעקשה נגינה. "ואני באמת לא מתעסקת בתרבויות שאינן מערביות", שמץ התנשאות ניכר בקולה. "זה לא העסק שלי. ובכל מקרה, גם אם נניח שתל אביב היא בתחום אחריותנו, ירושלים?! אוסף החורבות הזה שייך לגמרי למזרח התיכון, אני בטוחה שהאלים המזרחיים שלהם דואגים להשראה משלהם. הסופר שלך לא זקוק לך". אחותה נעצה בה מבט כעוס, הרהרה כמה רגעים, ואז אמרה, "יכול להיות. אולי אני זקוקה לו". הן שתקו רגע. ספרות הגיעה להחלטה. "בואי, תראי". למרות סלידתה הברורה של נגינה מערים מזרחיות, ההרפתקה קסמה לה. אפולו הפרפר נפנף בעצלות בכנפיו, ירושלים אינה רחוקה כל כך, אחרי הכול. הן תפסו את הרוח הקלה בדש שמלתה והתעופפו לירושלים.

 

הן צפו בו דרך חלון אבן מקושת. "נחמד", אמרה נגינה, וספרות הנהנה, "אבל לא ברור לי מה ההתלהבות". הנהונה של ספרות גווע באחת. הוא היה גבוה, אפשר היה לראות זאת גם כשישב. שחום. נגינה העדיפה אירופאים לבנים, אבל יכלה להבחין גם ביופי המזרחי. עיניו היו שחורות וגדולות, ריסיהן ארוכים כשל אישה, והוא עיין בריכוז משובב עין בדפים שמולו. אחרי שגמרה לבחון את הסופר, הביטה נגינה בחדר. הוא גר לבד, זה ברור, ואף על פי כן החדר היה נקי ומסודר, מרשים. היא הכירה דירות של רווקים צעירים. כיור ריק ונקי כמעט מעולם לא נראה בהן. בהתבוננות נוספת, מעמיקה יותר, הבחינה בגרב סורר שעמד זרוק סמוך לפינה. ספרות, שעקבה אחרי מבטיה של אחותה, הפטירה "הוא פזור נפש באופן חינני ביותר". וחייכה חיוך מטופש. "אוף", אמרה נגינה, מנערת את שערה, "אני מבינה למה את מלנכולית בזמן האחרון. העיר הזו מדכדכת. אני מרגישה כאן חלשה ועגומה. אולי זה מה שקרה לך. אמרתי לך, זה לא התחום שלנו. בואי נעוף מפה כבר. אני בטוחה שתחזרי לעצמך בעוד שבועות ספורים אם רק תשארי באירופה".

הסופר היפה ישב מהורהר בחדרו. "תראי", לחשה ספרות לפתע, והצביעה על משהו מעל ראשו. הן ראו את זה קורה. זוהר כמעט בלתי מורגש נחת ברכות על ראשו, כמו פתיתי שלג עשויים אור. הוא ננער לפתע, והחל לכתוב במרץ. נגינה התרגשה. "וואו!" קראה. "הצלחת לראות איך היא נראית?" שאלה. "מי?" תמהה אחותה. "המוזה המזרחית הזו! ברור שזו הייתה השראה שמיימית כלשהי. אף פעם לא ראיתי את עמיתותינו", היא החלה להכניס את פלג גופה העליון לחדר דרך החלון. אחותה אחזה בידה היטב ונזפה בקול ידעני "אצל היהודים זה לא עובד ככה. הכול מופשט לגמרי, בלי צורה ובלי פנים. ההשראה מגיעה בלי שום נשיקות". נגינה הייתה מופתעת. "מה זאת אומרת?איך זה יכול להיות?". "לאל שלהם אין דמות", הסבירה אחותה, "והוא אחד, אין לו הסתעפויות וילדים ונשים כמו לזאוס. הוא גם חושב שבכלל אין עוד אלים בכל העולם". שתיהן גיחכו לרגע. "ההשראה היא פשוט הוא בעצמו כנראה, אבל אי אפשר באמת לראות אותו". שתיהן היו מבולבלות מן ההסבר הזה. "את בטוחה שאת לא ממציאה?" שאלה לבסוף נגינה. ספרות הנהנה בראשה היפה. הן שתקו, ולבסוף נגינה אמרה "נשמע משעמם ביותר. בלי נשיקות ובלי כלום. אולי הוא סתם מכוער ולכן לא מראה את עצמו", הוסיפה סברה תיאולוגית משל עצמה, "הרי גם הנצרות היא דת מונותואיסטית, ובכל זאת האל הנוצרי לא מתבייש להראות את פרצופו. בכל מקרה, מה יש לנו לעשות כאן? אולי נחזור כבר? כל זה מדכא כל כך. עוד מעט אזדקק להשראה בעצמי". היא נרעדה לרגע, כאילו הפחידה את עצמה.

"נשב לרגע על הספסל?" הציעה אחותה.

 

הן ישבו על ספסל אבן, תחת אלון גדול. נגינה נאלצה להודות שיש קסם בעיר הזו, גם אם קשה לשים עליו את האצבע. היא שאפה אוויר. "למה את לא מנשקת את הנשים?" שאלה אחותה, באופן בלתי צפוי בהחלט. "כי אני אישה", ענתה נגינה בתמיהה. "אז מה?" הקשתה אחותה. "מה? את מציעה ש…" גמגמה נגינה, המומה לגמרי. ספרות פרצה בצחוק. "וירושלים איננה עיר מערבית?" שאלה בארסיות. "מה מערבי יותר מלנשק נשים?" שאלה. "זה מקובל מאוד במערב היום. ההסתייגות שלך יכולה להיחשב אפילו עלבון לסובלנות המערבית המפורסמת" ספרות לא הרפתה. נגינה לא הבינה לאן זה מוביל. היא הייתה מבולבלת לחלוטין והרעיון המם אותה. היא שתקה והרהרה, ולבסוף אמרה בשקט, "זה פשוט לא מתאים לי". "מאווווד מקצועי", עקצה אחותה. "ומה אשמות הנשים האמניות? למה להן לא מגיעה השראה שמיימית? את כל כך שמרנית ומיושנת, אחותי היקרה", היא זמררה בעליזות. נגינה ענתה באומללות "ובכן, נראה שהן מסתדרות. יש נשים שמצליחות למרות זאת. סטטיסטיקה", הוסיפה כמעט בלחישה. ספרות הנהנה. "כפי שאמרת, העולם השתנה. פעם ממילא כמעט רק גברים יכלו להיות דגולים. מעט הנשים שהצליחו בכך היו מוכשרות ברמה כזו שההשראה הייתה מיותרת לחלוטין מבחינתן. אבל לעולם המודרני, לעולם של שוויון הזדמנויות, אנחנו פשוט לא מתאימות". אמרה. "אני יכולה לנשק נשים", חשבה נגינה בקול, והוסיפה, מזועזעת מעצמה, "על היד כמובן. זה יכול להספיק". ספרות נענעה בראשה במורת רוח. "אין בזה כל צורך! אינך מבינה?" היא השתדלה לא לצעוק.

בתוך הדירה פסק הסופר לכתוב. הוא הביט מרוצה בדפים שלפניו, שפשף את רקותיו האציליות, ופנה להכין קפה. ספרות נעמדה שוב ליד החלון והביטה בתנועותיו. כפית סוכר, כפית קפה, מים. משהו משך אותה במעשה היומיומי הזה, השגרתי, הלא יצירתי בעליל. הוא פתח את המקרר וגופו נשמט מעט כשראה שהחלב נגמר. ספרות נרעדה. "זה הרגע", אמרה. "איזה רגע?" התבלבלה אחותה. ספרות חייכה, והגשימה את עצמה. היא הייתה מרהיבה. תלתליה הכהים הקיפו את ראשה כהילה, עיניה היו ירוקות עזות ושפתיה אדומות, גזרתה דקיקה ותנועותיה חינניות אך החלטיות. מלכה אמתית. "מה את עושה?" שאלה נגינה בחשש. "הוא שווה נשיקה?" ספרות חייכה. הסופר פסע לעבר הדלת. "לא יודעת". אמרה. "זה סתם בשביל הכיף?" שאלה נגינה, "או כדי לעצבן אותי?" ספרות רצתה לענות שזה היינו הך, אך החליטה לוותר הפעם על העקיצה, ואמרה בכובד ראש "לא. זה לא נשיקה חד פעמית. הפעם אני מתכננת להישאר כאן". "מה זאת אומרת להישאר?" תמהה נגינה, "כמה השראה הוא כבר צריך?" "זה לא קשור להשראה", אמרה ספרות. "החלטתי לוותר על הכול ולהישאר כאן. לתמיד". "לנצח?" נבהלה אחותה. "מה פתאום נצח?אם אני נשארת כאן, זה כבת תמותה, בת תמותה ונצח לא מסתדרים ביחד". נגינה כבר נלחצה לגמרי, "את מתכוונת באמת להישאר ככה?" ספרות חששה שאחותה תתעלף. "את יודעת שזה אומר גם זקנה, ומחלות, ושעמום", "להיות בת אלמוות משעמם הרבה יותר", פסקה ספרות. "אלפיים שנה לגמרי מספיקות. מה כבר אפשר לחדש לי? נמאס". "אבל למה דווקא כאן", נגינה החוותה בגועל על המרצפות המזוהמות, על הפחים העולים על גדותיהם, על הקבצנים בפינת הרחוב. "בגללו", ענתה ספרות בשקט. "אהבה. נראה לי", הוסיפה. "מה מיוחד בו בכלל?" נגינה הייתה על סף היסטריה. "למה דווקא הוא?". ספרות נראתה מהורהרת. היא לא ידעה לענות על השאלה הזו. "אולי בגלל שהוא לא מיוחד", ענתה בשקט. ובליבה תהתה אם הוא פשוט הגיע בזמן הנכון, וכל אחד אחר היה יכול לעורר בה את אותו הרגש, או שבאמת יש בו משהו אחר.

"אבל מה עם כל הסופרים?" ניסתה נגינה להעיר את רגש החובה המקצועית בליבה של אחותה הסוררת. "סטטיסטיקה", אמרה ספרות, "זו האלה של המאה העשרים ואחת". היא חייכה. הדלת נפתחה והיא הביטה בה בציפייה. "אבל, אבל מה את תעשי כאן כל הזמן?" נגינה ניסתה לעורר את תבונתה של אחותה. "את מוזה! זה הדבר היחיד שאת יודעת לעשות! אם תשארי כאן מה תהיי? קופאית?" ספרות ענתה ברצינות "חשבתי על זה. אני אסתדר בעבודות פשוטות, ומי יודע, אם אשב בקרבתו מספיק זמן, אולי ההשראה היהודית הזו תרחף גם מעליי". היא חייכה. "את מתכננת להיות סופרת עברייה מפורסמת?" לעגה נגינה. "אין לי יומרות כאלה", ענתה ספרות, "אבל אולי אכתוב סיפורים קצרים. יש לי כמה רעיונות. מי יודע, אולי אפילו אזכה פעם באיזו תחרות", היא עפעפה.

"ומה עם הסיפור הזה?" שאלה נגינה, נואשת. "אני חוששת שהוא יסתיים באופן הכי פחות מעורר השראה שאפשר" אמרה ספרות בחיוך. נגינה הביטה באחותה בחוסר הבנה. הסופר כבר הבחין בנערה היפהפייה שישבה על הספסל מול ביתו. ליבו האיץ את פעימותיו, הוא שכח את החלב. הוא ראה את שפתיה היפות ממלמלות משהו אך מהמרחק בו עמד לא הצליח לשמוע את המילים שמלמלה אל אחותה הבלתי נראית מבחינתו.

"והם חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה".