לאט לאט התברר שאין בלונים. בגובה אלפיים רגל עוד קיננה בהם התקווה. הכחול המתפרס, הירוק הנוצץ ואפילו הלבן היו כל כך מזמינים, כל כך יפים, כל כך… לא אדומים, הו, אלוהים, הכל רק לא אדומים, שלליבותיהם התגנבה התחושה שבסוף הכל בסדר. שבסופו של דבר זו רק תקלת תקשורת. אבל בגובה שמונה מאות רגל היה כבר צריך להופיע הבלון של ראשון האידיוטים שלא מבינים שאם הליום מתנגד לכוח המשיכה כנראה שצריך להחזיק את החוט – וזה בושש לבוא. וכל רגל נוספת, כל מטר שקירב את "חווה" אל הארץ בלי להביא איתו שום בלון אדום שיתקרב בהססנות, כמעט בסקרנות, ואז יוסט כמו קליע בגלל מהירות החללית החותכת כנגדו את האטמוספרה, אימת את החששות עד כדי וודאות מחלישת רגליים: אין שום בלונים. ולא שלטי ענק של "ברוכים השבים". ולא פירוטכניקה; אפילו לא בדל של קונפטי תועה ומעופף ברוח, מברך לשלום בעליצות וממשיך הלאה אל ההמון המבזיק ממצלמות כתבי הטיימס. כלום. לא מחיאות כפיים, לא עיתונאים.
הם שותקים כולם בגשר הנוסעים, חגורים עד כדי נמק במטרה לשרוד את הרטט ההולך ומגביר כוחו עליהם. את המחשבות שלהם מעסיקים זמנית רעש המנוע שהופך להיות מחריש אוזניים יותר ויותר עם כל שניה; ושכבת אבק בעובי של סוזן בויל שכדור הארץ מקדם אותם בברכה באמצעותו. בין קפיצות ופה יבש מרוב פחד ג'ונתן פוגש את עיניה. "כנראה שלא נהיה בטלוויזיה אחרי הכל", הוא לוחש לה ומחייך. בעצם הוא בכלל לא לוחש, הרי אפילו צעקה היא לא תשמע; הוא רק מבטא עם השפתיים, ורוז, עם השנים, למדה לקרוא אותן. היא רוצה לחלוץ את חגורת הבטיחות שלה בידיים רועדות אפילו שעוד אסור, אבל מצליחה רק לחשוב בלב עגום והולם, לעזאזל עם הטלוויזיה. הבלונים הם אלה שתמיד חלמתי עליהם.
חצי שעה מאוחר יותר, ב14:52 לפי שעון טקסס, העשירי ליולי 2032, זו כבר הייתה עובדה מוגמרת: מושבות בני אנוש לא יקומו על מאדים, לפחות לא במאה הקרובה. הגילוי הראשון שהוביל את צוות "חווה" למסקנה העגומה היה כישלונה של נאס"א עם השדה המגנטי המלאכותי. לפי התכנון, בניית הגנרטור הייעודי לייצור השדה הזה הייתה אמורה להסתיים בקולורדו שלוש שנים קודם לכן, ומתברר שקדחת. העבודה לא הסתיימה. ובלי השדה, ידעה רוז, הקרינה הקוסמית על מאדים ואף בדרך אליו מסוכנת מדי. אך גם סיבה שניה, טכנית יותר, ויש אף שיגידו מהותית יותר, הביאה להתנפצות החלום המתוק של אנשי צוות אלפא, ולכך שההומו-ספיינס כנראה לא יזכו להתעורר תחת שמים אדומים וליהנות מהתשתיות שנבנו עבורם בעמל.
כולם מתים.
"מתים," הגתה רוז את המילה בקול סדוק, והפרה את הדממה בחדר המצב העצום של נאס"א. שלושים וחמישה עמיתיה לצוות אלפא הביטו במסכים העצומים ויחד עימה רקחו מציאות אירונית; אפילו לאחר שלא ידעו חמצן טבעי זה שבע עשרה שנה, אף אחד מהם לא נשם. עיניהם הכלות גמעו את תמונות הלוויינים שניית'ן העלה בזו אחר זו, שטוף זיעה, במטרה להבין מה קרה בהיעדרם, ומתי. אבל העובדות זעקו מכל אזור בגלובוס. המזרח התיכון, אוסטרליה, אפילו איי הבהאמה הביאו את אותה בשורה. אנשים מתים. כל העולם גופה.
"אלוהים," אלכס אמר. "אלוהים." הוא נשען על מעקה הנירוסטה הנצחי והשפיל את ראשו. אלכס דייסון, ראש הצוות, הצליח להיות מופתע מתמונה של אלף שלדים במדבר סהרה למרות שהיה הראשון לחשוש ממוות המוני. ביום בו אבד הקשר, שנתיים וחצי קודם לכן, ראתה רוז בעיניו דאגה אמיתית לראשונה אי-פעם בזמן שאנשי הצוות הטכני עמדו על דעתם שמדובר רק בתקלה בלווייני התקשורת. היא ראתה איך נצמד אל המסכים ולא דיבר בזמן שניית'ן גיחך ואמר שזה מה שקורה כשביוסטון מקבלים כל ממושקף שאף פעם לא פתח קופסת שימורים. היא גם הייתה שם חודש מאוחר יותר, כשבאסיפת החירום שבה אף אחד כבר לא חשב להתבדח על הנושא הרגיע אלכס ואמר שאין ברירה אלא להתמקד בינתיים במשימות, והנתק לא ישפיע עליהם כי בכל מקרה במבחן העצמאות הם עומדים כבר שנים. אבל היה צל בעיניו, צל שהוסיף אופל לעורו השחור ממילא, ורוז זיהתה שהוא משקר במצח נחושה, מעלים כאמן, כמאחז עיניים, את האפשרות שאולי זו בכלל אינה המשלחת שנשקפת לה סכנה. רק לאחר שמונה חודשים של נתק גמור, ללא שום אות חיים מנאס"א או מכל סוכנות חלל אחרת, אלכס החליט: אחד הצוותים חייב לקחת את כל הדלק שייצרו בעשור האחרון ולבצע גיחה לארץ כדי לבדוק מה קרה. ה"גיחה" הצנועה הזו בין מאדים לארץ ארכה שנה וארבעה חודשים, וחששו הנורא של אלכס התגשם: היא הצדיקה את עצמה.
"מה עכשיו," שאל מישהו.
"אני אגיד לך מה עכשיו," אמר רוברט, "אני הולך לבדוק מה עם המשפחה שלי."
ג'ונתן אמר, "ומה אם זה נמצא באוויר?"
"אנחנו אפילו לא יודעים מה זה 'זה', ג'ו."
"אתה לא חושב שיהיה חכם יותר לנסות קודם לגלות?"
"לא ראיתי את הבן שלי שבע עשרה שנה. אני אבא לפני שאני מדען, לעזאזל!"
"מספיק," אלכס אמר. והם כולם שתקו, לא בגלל שהוא היה מנהיג מלידה – והוא כן היה, אבל לא בגלל זה שתקו. הם שתקו כי לא באמת היה להם מה לומר, והם שיוועו למישהו שיש לו. למישהו שינתב אותם, שיקח על כתפיו שלו את הסיכון שבלקיחת ההחלטה הלא נכונה.
"מי שרוצה לנסות ליצור קשר עם קרוביו – מוזמן לעשות זאת עכשיו," הוא אמר, מקרר את ידיו באמצעות הנירוסטה. הם חיכו לשמוע "אבל", "ועדיין", "יחד עם זאת", אבל לא היה. הוא התכוון למה שאמר. "מי שעדיין יהיה מעוניין לחזור ולסייע להבין מה גרם למוות הזה, בין אם מצא את קרוביו ובין אם לא, נחכה לו. יש לנו הרבה עבודה והרבה אפיקים לבחון. כך או כך, נסו לחזור עד רדת החשיכה."
האנשים התנקזו מהחדר כמו נוזלים ממשפך. אבל אלכס ידע שיהיו מעטים שיישארו. לכן בסיימו את המשפט הוא רצה לפנות לרוז ולשאול אותה תוך שחרור אנחה חרושת קמטים אם היא עוד זוכרת איך מנתחים גופה, וכמה זמן יקח לה להביא ממצאים על סיבת מוות. אבל באותן שניות היא כבר התניעה את הרכב וסחטה את דוושת הגז. *
"מתי לאחרונה היית באריזונה?" הוא שאל וחיוך ממתיק סוד על פניו. העיניים שלו ברקו, והאור המאושר שזרח מתוכן התנגש עם צבע עורו.
"למה אתה שואל?" שאלה בזהירות, בהתגוננות. צעירה בת עשרים וחמש, שהחיים עוד לא דיכאו את היצרים שלה. סקרנית אבל חשדנית. מלאת תקווה, אבל שבורה.
"אם את טיפוס של מדבריות, של מרחבים, של שהייה לאורך זמן במקומות נידחים, יש לי הצעה שלא תוכלי לסרב לה."
היא לא אמרה כלום. הוא לא היה צריך יותר מזה.
"אני לא יכול לספר לך עדיין את כל הפרטים," אמר, ושרטט בעטו על דף חלק שהיה מונח ביניהם על השולחן המהגוני. "מוטל על הפרוייקט חיסיון. שמו האחד במארס, ואני יכול רק לומר לך שהוא הפרוייקט הגדול והמורכב ביותר בתולדות האנושות."
"מה, השכנת שלום במזרח התיכון?"
"טוב," אמר, "אולי לא הכי מורכב."
מצאה חן בעיניה סבלנותו אל מול הציניות המופגנת שלה. הקול שלו היה עמוק, איטי ורך, ועיניו היו נעוצות בשלה כאילו הן עלולות לברוח. היא ראתה קמטים של חוכמה במצחו. משהו בו כפה עליה להקשיב לה. הוא נתן תחושה כאילו יש לו את כל הזמן בעולם להשקיע בלשכנע אותה.
"ומה אני יכולה לתרום לפרוייקט הגדול בתולדות האנושות?"
"את רופאה טרייה," אמר. "אני בונה צוות ענק שיעבוד לאורך כמה שנים באזור מבודד, ובאופן טבעי הימצאות רופא היא חיונית. אני צריך שתייצגי את עולם הרפואה."
לאורך כמה שנים?
"אבל רק סיימתי לימודי רפואה," אמרה, וקיוותה שהיא לא הורסת לעצמה. לרגע ממש חשבה שעיניו עומדות להיפקח בהבנה ושהוא יאמר, כן… רגע. האמת שזה נכון. את צעירה.
"אני יודע," אמר בבטחה ולא מצמץ. "אני צריך מישהי שכל חייה לפניה. את מבינה, כמו שאמרתי, זה פרוייקט בסדר גודל של מפעל חיים."
היא נעה על כיסא הקטיפה שהציע לה לפני שתי דקות. "אני לא יודעת. אתה בטוח שאני מי שאתה מחפש? יש מתמחים הרבה יותר מוכשרים ממני."
"האמיני לי," הוא רכן לעברה, "אני יודע למה ביקשתי דווקא אותך."
הוא שלף כרטיס ביקור והניע אותו באיטיות על השולחן, לעברה. הוא לא רצה שתענה לו עכשיו, כי תשובה עכשיו תהיה רק שלילית. אצבעותיה גיששו בהססנות לכיוון כרטיס הביקור.
"רוז, אני מציע לך להיות לא פחות מחלק מההיסטוריה. העבודה עצמה היא הזדמנות פז עבורך – המקצוע שבחרת והתמחית בו, בלי מחויבות מעבר לכך, ולא ממש תתמודדי עם עומס: אנשי צוות אלפא בריאים כמו שוורים, אני מבטיח לך. במקביל, תהיי עדה להיסטוריה. הקשיבי היטב, רוז, מי שיקח חלק בפרוייקט יהיה מפורסם יותר מניל ארמסטרונג. כשתסיימי, יקבלו אותך בהבזקי מצלמות ובלונים. ואת יודעת מה עוד?" אמר, כמי ששומר את הטוב ביותר לסוף, "יהיה לך שפע לעבוד על המחקר הסודי שלך."
היא נעצה בו מבט ולא אמרה כלום. דווקא הפיתוי הגדול ביותר, וזה שהעיד על הנבירה בעברה, גרם לה לתחושה קשה של סלידה. "ובכן, אדוני, אני עדיין לא ממש בטוחה שאני מתאימה. אתה מבין, אני לא ממש חסידה של בלונים. וגם לא בדיוק של אריזונה." ורק עכשיו הנמיכה את עיניה וקראה את הכתוב על כרטיס הביקור.
"כן, טוב, לגבי זה," אמר אלכס דייסון, "המקום שתהיי בו, איך נגיד בעדינות? למרות מה שאמרתי, האמת היא שזה לא לגמרי, לא בדיוק, אריזונה." *
ההונדה אקורד השחורה חרקה על שביל חצץ והניסה משוליו קבוצת עורבים שכבר התרגלו שדבר כזה אינו קורה. רוז הרגישה את הלמות ליבה מתגברים כשפנתה שמאלה בקצה השביל, וכמו שמתנחמים בדובי אחזה בפאוץ' הכחול שעד אותו רגע נח על המושב שלידה. במשך כל השעתיים האחרונות שבהן דהרה צפונה על כביש ארבעים וחמש ליווה אותה בנאמנות; הוא שימש אוזן קשבת לקריאות התדהמה שלא הצליחה להחניק, ואפילו, באופן פרדוכסלי, לכל הנשימות שעצרה.
במשך השעתיים ראתה יותר שממה מאשר בחמש עשרה שנה על מארס.
כי היא כבר התרגלה למכתשים. לקניונים מסולעים שסופות חול אדום במהירות מאתיים קמ"ש מסמאות את העיניים מלראות; לקילומטרים על קילומטרים של חושים מבולבלים – העיניים רואות מדבר שלא נגמר, אבל הגו מרגיש קוטב. מרחבים של קור אדום וערפילי, הנושאים בחובם מסתורין מצמרר מעצם העובדה ששום עין אנוש לא ראתה אותם לפני כן. מרחבים ריקים שאינם נגמרים.
אבל צמרמורת חמורה הרבה יותר מילאה אותה כשראתה את גורדי השחקים של יוסטון מכוסים קיסוס עד לקומתם השנייה. אוטובוסים שמוטים באמצע צמתים מרכזיים כאילו פשוט נגמרה להם הסוללה, והילד הענק שמשחק בהם כבר איבד עניין. חנויות ריקות ושלטי ניאון כבויים נתנו תחושה של עיר רפאים, תחושה שנמנעה במלואה רק בגלל גופות בשלבי ריקבון שונים מוטלים על ספסלי רחוב.
לכאן, אל מול הבית שבקצה המחוז הקטן צפונית לעיר, המראות לא הגיעו. רוז יצאה מהמכונית באיטיות, ופסעה לעברו בצעדים שקולים, לא לפני שכרכה את הפאוץ' סביב מותניה. חרף כל החישול שידעה לא הצליחה לכבוש את פיק הברכיים, הן מההתרגשות והן מהחשש. מדרגות העץ של המרפסת חרקו תחת רגליה, והיא פחדה ממה שתראה.
דלת הכניסה לא הייתה נעולה. היה משהו מאוד לא מפתיע בכך. רוז פסעה בעדה אל הבית שבו גדלה, וראתה איך חלום השיבה שלה הביתה מתנפץ ומתחלף בסצנה ריקנית ומבשרת רע. אף אחד לא קיבל את פניה, וכל שיכולה הייתה הוא לקוות שבכך נגמרות החדשות הרעות.
המטבח עוד נראה סביר; באופן קיצוני ומבשר רע הוא נשאר בדיוק כמו כשעזבה אותו. אף אחד לא החליף את הטפט הירוק שכבר אז היה ישן, אבל קורי עכביש ענקיים התפרסו עליו ובין מכשירי החשמל. רוז בחנה את שולחן הבישול שבמרכז וליבה נרעד: מוצרי המזון שהיו פזורים עליו נשאו תאריך תפוגה של לפני חמש שנים.
הסלון כבר היה הפוך לגמרי. הספות הלבנות שאהבה היו מפורקות לגמרי. הרהיטים היו שבורים; הוויטרינה והספרייה רוקנו מתכולתן, וזו הייתה פזורה בחלל. מבין שלל האפשרויות, רוז בחרה להתכופף אל תמונה סדוקה שבמקום מקומה הטבעי הייתה מוטלת הפוכה על השטיח. קטנה, ממוסגרת, בגודל גלויה. היא, ואוחזת בכתפיה, אמא שלה.
בערך שמונה שנים לפני כן, באחד הבקרים במכרות הקרח, אלכס גילה לה ברגע של פתיחות ואווירה שקטה שהוא ידע; הוא ידע על המצב של אמא שלה, וחשש שרוז לא תצטרף ל"אחד במארס" בגללו. ושעד היום הוא מתלבט אם הנטישה הזו – ומדובר על מאה מיליון קילומטר של נטישה – היא מעשה של אומץ או של פחדנות. ורוז הרימה את ראשה מבלוק הקרח שהתנדבה לעזור לסתת, וכשהבל נשימתה הלבין כנראה את זכוכית קסדת האסטרונאוט שלה, אמרה, ובכן, אדם אמיץ אני לא.
הם נכנסו לחייה פחות או יותר יחד: אלכס, והמחלה של אמא שלה. כמה ימים לפני שקיבלה את הזימון למשרד הסוכנות ביוסטון, אמא שלה הסתכלה עליה, ואחרי שרוז שאלה בקוצר רוח איפה הסוכר, היא אמרה לה לראשונה, אבל מי את. ורוז עוד חשבה שמדובר בשאלה עמוקה, פילוסופית, שמכוונת אולי לאני הפנימי שלה ולמימושה העצמי בחיים. הסוכר, אמא, איפה הסוכר, שבה ושאלה, אבל אמה עדיין נעצה בביתה היחידה מבט מתעקש, ושאלה, מי את? מי לעזאזל את?
כמו בבושקה הן נראות בתמונה, אישה יפה, שמחת-עיניים, והעתקה המדויק והצעיר שכאילו יצא מתוכה. אבל היום רוז כבר לא נראית כמו שאמה הייתה בגילה הנוכחי, והיא חושדת שיש בזה יותר מגנטיקה. שאולי הבחירה שלה להתנתק מחייה גרם גם לגופה להתרחק ממסלולו.
רוז השיבה את התמונה למקומה על הוויטרינה. היא חצתה את הסלון וכדי לוודא את תחושתה נעמדה מול ראי ענק שאיכשהו שרד. אכן; הבבואה שהעניק לה הראי היום, בגיל ארבעים ושתיים, הייתה השינוי הכי חד שחל בבית. היא הייתה תמירה יותר ורזה יותר מאמה, שיערה כהה בינתיים והשתפל על כתפיה. בניגוד אליו, עורה התבהר מאוד בגלל הריחוק מהשמש שהיה מנת חלקה, ומסתבר שליד כל אחת מזוויות עיניה השחורות כבר הנצו קמטים זעירים שהוסיפו לה חן. רוז לא ראתה את בבואתה פעמים רבות בעשור האחרון. אתה רוצה לארוז קל למאדים, ולכן אתה לא חושב על ראי. היא סרקה את חלל הסלון דרך הראי – משהו בה לא רצה להתנתק מדמותה כל כך מהר – מבטה עבר אל הקירות המתקלפים, על הנברשת שנעקרה מהמקום, על הספה ההפוכה, ועל האדם הנמוך שעמד לידה.
רוז זינקה כנשוכת נחש; קריאת בהלה נפלטה מפיה, והיא הספיקה גם להיות מופתעת מהצרידות של הזקנה שנשמעה בה. ידיה נשלחו כדי לאתר משהו שיוכל להגן עליה, אבל לא היה צורך. האדם לא תקף.
זו הייתה ילדה. חיה ונושמת, עומדת על שתיים. רוז מצמצה כדי לוודא שהיא רואה היטב. המראה לא השתנה, צללי הערב שנכנסו מהחלון לא שיטו בה. ילדה. בת לא יותר משלוש עשרה, עורה מפויח, שיערה השחור מכסה על חלק נרחב מפניה.
רוז התגברה על הפיתוי לומר "אלוהים אדירים, הבהלת אותי." היא חיכתה שהילדה תדבר, הפעילה כל אטום סבלנות שמעולם לא היה בה. היא הביטה בילדה בעיניים פעורות, עד שדקה ארוכה חלפה, אבל הילדה לא אמרה דבר.
רוז הסיטה את שיערה אל מאחורי אוזנה ורכנה לכריעה. "מה שמך?"
הילדה לא ענתה. בדיעבד רוז תשחזר ותמצא שהילדה כן מלמלה משהו שהרוח הבליעה, אבל הוא לא היה הגיוני.
"מה קרה לכולם?" ניסתה. השאלה הדהדה בחדר באופן גס ולא אקוסטי. "למה כולם מתים?"
אם הילדה הבינה את השאלה או שידעה את התשובה, היא לא הסגירה את זה. במבטה – שנשקף מבעד לתלתלים שחורות – נשקפה אי שפיות. תערובת של פרנויה ושאננות; פחד מגורם בלתי מוסבר יחד עם הימצאות רגועה במציאות אחרת.
היא חיבקה את עצמה והחל לסגת לאחור. רוז לא מנעה בעדה, למרות שהייתה כאן דילמה. להביא את הילדה חזרה אל המתקן? לתפוס אותה ולקרוא להם הנה? העובדות הכריעו כשברגע שלאחר מכן הילדה פשוט נמלטה דרך החלון ממנו כנראה נכנסה. רוז ידעה שאין לה הרבה ברירות הגיוניות. היא התעכבה רק כדי להדק סביבה עוד קצת את הפאוץ' הכחול, ואז גחנה וקפצה החוצה גם היא.
*
אלכס הספיק להשתנות מאוד מאז אותם בקרים במכרות. הצדעיים שלו האפירו, וקמטים חדשים נוספו למצחו החרוש שכה הרשים אותה בפגישתם הראשונה. אבל השינוי המשמעותי ביותר שחל בו היה המחסור בתשובות. התמונה שהתגלתה מולה כשחזרה, אלכס יושב מוכה אלם מוקף באנשי צוות שחלקם גילו בדרך הקשה ביותר על אובדן משפחותיהם, סגור כמוהם בתוך חליפה הרמטית – רק ליתר ביטחון, פשוט לא הייתה מתאימה. אלכס ידע תמיד מה לעשות.
היא זוכרת איך היו לו תשובות לשאלות המורכבות ביותר.
"איך, בשם אלוהים, אנחנו אמורים לעזוב הכל ולחיות על המאדים?" שאלה אותו לפני שבע עשרה שנה. "איך?"
והוא היה כל כך בטוח בעצמו.
"אני יודע שזה נשמע כמו מדע בדיוני," אמר אז. "אבל אני מבטיח לך שיש רק בעיה אחת, לוגיסטית: מרחקו של מארס מכדור הארץ. אלף מאתיים ושבע הבעיות האחרות הן פשוט זוויות שונות של הבעיה הזו," הוסיף חיוך.
"אם רק מוצאים את ההזדמנות הנכונה, המסע לשם הוא רק בן קצת יותר מחצי שנה. אכן, כמות הדלק הנדרשת לכך היא אדירה, ולכן גם אספקת מזון שוטפת היא בלתי אפשרית. וזה לפני שדיברנו על דלק לנסיעה חזור. אנחנו מודעים לכל הבעיות, רוז, ולרבות אחרות שלא העלית אותן בדעתך. אבל מצאנו פתרונות לכל. יש לך הזדמנות לעבוד עם האנשים החכמים בתבל. אנשים שיודעים איך לייצר מחדש כוח משיכה, ואיך מבטלים קרינות קטלניות. את כל המשאבים החיוניים נייצר שם: מזון, אנרגיה, אוויר, חום. בעשור האחרון מצאה שם הסוכנות מצבורי קרח אדירים, ולא תאמיני עד כמה המידע הזה יעיל. קרח, כמו מים, אפשר לפרק לחמצן ומימן. חמצן אפשר לנשום, מימן אפשר להמיר לדלק. חללית באורך שני קילומטרים תצטרף למסע כשכל תפקידה יהיה לשאת דגימה של שכבת האוזון, שנקטפה כאן על כדור הארץ. את השכבה הזו נייצב ונרחיב על מארס, כמו שנר יכול להדליק נר אחר אבל אורו לא פוחת. הפתרונות בלתי נגמרים, רוז. אין שאלה, אין שאלה בלי תשובה."
הוא לא ידע עד כמה הוא צדק. אבל הפעם רוז היא זו ידעה את התשובה.
"צא מהחליפה, אלכס."
הוא אמר. "את יודעת שאסור. את צריכה ללבוש אחת בעצמך. מיד."
"אין שום חיידק באוויר," אמרה. "אין שום חיידק ארור."
"מנין לך שזו לא הייתה מגיפה?"
"זו הייתה מגיפה, ועוד איך. אבל היא לא הייתה מדבקת."
הגבות שלו התקרבו לעיניו.
"הם לקו באלצהיימר, אלכס. כולם. בתחילה חלקם, ובהדרגה כולם. כוכב לא יכול להתנהל כשכל אוכלוסייתו לוקה בשיכחה-"
"איך לעזאזל את יודעת את זה?"
"יש שורדים. ראיתי אותם. אמנם צריך פסיכיאטר כדי לקבוע בוודאות, אבל אתה יודע במה עסקתי בשני העשורים האחרונים. אני יודעת. את המבט בעיניים שלהם כבר ראיתי בעבר. בדקתי אחת מהם כמה בדיקות נוירולוגיות שטחיות. אני חושבת שהחלק במוח שלהם שאחראי על התקשורת נהרס לגמרי. הם כנראה שרדו כי אצלם המחלה נעצרה איפשהו בין שלבים ב' וג'. אחרי ההזיות, מעבר לשיכחה, לפני הקשיים המוטוריים. הם תקועים בגירסה של אלצהיימר שמעולם לא נתקלתי בו, ושההסתברות שלו מאוד נמוכה. אבל זה המצב."
דממה. ואז היה פרץ דיבורים.
"איפה הם?"
"אולי ראית את…?"
אלכס נעמד. "אבל איך את מסבירה את זה? אם המחלה לא מידבקת…"
"אמא שלי הייתה מהראשונים להיפגע," חתכה אותו רוז. "היא כנראה הייתה חלק מהגל הראשון. ומהיום שעזבנו, היקף הנפגעים רק הלך והתרחב. אבל אנחנו לא היינו כאן כדי לראות את זה. לא כדי לראות, ולא כדי לסבול בעצמנו מהנזק שגרמנו."
"על מה את מדברת?" שאל אלכס.
"האטמוספרה. קטיף האטמוספרה הגאוני של נאס"א, הפרוייקט של צוות פאי. אז כנראה שזה לא בדיוק כמו מנר לנר, אלכס. היה מי ששיער כך מלכתחילה, לא? אבל אתה היית להוט. ליצור אטמוספרה על מאדים. ונדמה היה שצדקת, שום חור לא נוצר באטמוספרת ארץ. היא אכן השלימה את עצמה. מה שכן קרה, הוא שהאוויר שבה הפך דליל. לא משהו מורגש. קצת כמו אויר הרים בשביל מי שאינו רגיל. אבל זה הספיק בשביל להרוג בהדרגה קשרים בין נוירונים במוחות של כל המסכנים שהשארנו מאחור. ככה מתפתח אלצהיימר.
"מזל טוב, אלכס," אמרה בקול אפל. "הצלחת ליצור התיישבות אנושית על מארס. בדרך הרגת שבעה מיליארד בני אדם."
אלכס לא התווכח עם ההאשמה החמורה הזו. אף אחד בחדר לא התווכח או דיבר. הם הביטו בה כולם, יותר נכון, בפאוץ' הכחול שלה, שהפך להיות עכשיו יקר יותר מכל דבר אחר ביקום.
"ובכן," אמר ג'ונתן, "אני מניח שאם ככה אין לנו זמן לבזבז. את צריכה לחזור בהקדם אל קבוצת השורדים."
היא הנהנה.
"הגיע הזמן לנסות את התרופה שפיתחת." *
זה היה התנאי שלה.
"ממן את המחקר שלי במלואו," היא אמרה לאלכס, "והעמד לי מעבדה על אחת המעבורות. רק כך תהיה לי סיבה להצטרף, אין לי אינטרס אחר. אין לי עניין בשגרה של מדידות לחץ דם על המאדים. אין לי סודוקו ענק מספיק בשביל להעביר שמונה חודשים של טיסה. אני לא מתחברת לדיבורים שלכם על תחנות כוח סולאריות ותעלות להתפלת מים. אני לא מדענית, אלכס. תן לי סיכוי למצוא תרופה למחלה הארורה הזו, תן לי למדוד איך משפיע היעדר כוח משיכה על תפקוד המוח, ואני אקריב את הנעורים שלי לטובת האחד במארס. אני אהיה הרופאה של צוות אלפא."
ואלכס הביט בה, נשען לאחור על כיסאו הענק, וללא אומר הרים את האפרכסת ועשה כמה שיחות.
והיא חקרה. במשך שבע עשרה שנה. חקרה ירידות קוגנטיביות, פלאקים עמילואידיים, חלבונים שבאים והולכים בתוך המוח ואיך משחזרים אותם. איפשהו בשנתה העשירית על מארס, בזמן שכולם מסביב התלהבו מהגבישיות המדהימה של הקרח ששוכן בהמוניו מתחת לאדמה, ספונה בחדרה היא פיתחה את המסכה שאמורה לשמש כתרופה. קצת דומה למסכת הגנה מחומרים כימיים, מעט קטנה יותר, באה עם בלון גז קטן שאת עמידותו שיפרה בתנאי המאדים. המסכה אמורה לייצב את המוח ולתקן בו שגיאות נוירולוגיות, אם רק חובשים אותה כל יום לכמה שעות. תרופה לאלצהיימר בלי תופעות לוואי מסוכנות לכבד. ממש ככה, בוקר אחד היא קמה ופתאום היא כן הייתה מדענית.
ועכשיו, היא הייתה שוב מדענית, יותר מאי פעם.
היא התעקשה שחובה לבצע קודם תצפיות.
ג'ונתן נהג לשם בפעם הראשונה, הם היו רק שניהם. היה כבר לילה, והוא היה קר. הם הגיעו לתל גבוה שרוז הכירה עוד מימי ילדותה, והעמידו בו ציוד תצפית שכבר לא היה מי שימחה בעדם על שהם לוקחים ממחסני נאס"א. ממקומם שם צפו אל תוך מה שנראה היה כמקום משכנם של עדר השורדים, המקום בו גילתה רוז בביקורה הקודם שהם מתקבצים בו בלילות כדי להתחמם. זה היה לא אחר מאשר האנגר גדול ומקורה באזור התעשייה הקרוב לביתה.
היא לא יכולה לרפא את כולם, ולכן היא צריכה לבחור את אלה עם הסיכוי הטוב ביותר.
וכמו בחקר שבט אפריקאי נידח, הם צפו. בלי שיחות ביניים ומצב רוח מרומם. מונעים בכוח שבועת המדען, לגלות ולתקן. הסקרנות היא רק אמצעי, לא מטרה.
הם התנהלו כמו חיות גדולות ומבולבלות שאינן מודעות לכוחן. לאכול הם ידעו, וזה מה שהבדיל אותם מחבריהם ששכבו מתים לאורך כביש ארבעים וחמש; מחלתם של אלה תקפה מהר כל כך, שחושיהם הטבעיים איבדו את כושרם. הם לא רק שכחו מיהם, אלא גם מהו רעב ומהו שובע, ופשוט גוועו למוות.
"אינסטינקטים," אמרה רוז לג'ונתן בלילה השלישי שבו צפו יחד. זו הייתה המילה הראשונה שאמרה לו מאז העמיסו את הציוד.
"סליחה?"
"ההמצאה הכי טובה של אלוהים. יש כאלה שאומרים שזהו הלב, או העין. אבל לא. ההמצאה הכי טובה של אלוהים הוא האינסטינקטים. האינסטינקטים לנשום, לאכול. תינוק יכול לחיות בלי עין, אבל לא בלי אינסטינקט המציצה. תחשוב על כל החיות, הרי אין להן אינטליגנציה אנושית. איך הן יודעות לצוד? להתחבא? החיים שלהם מתאפשרים רק בזכות אינסטינקטים."
צרצר צייץ איפשהו. במרחק שני קילומטרים מהם, השורדים ישבו יחד ורעדו מקור. רוז זיהתה ביניהם את הילדה.
"חלק מזה אני לא אבין לעולם," הוסיפה פתאום בחולמנות אל חלל השתיקה. "זה פשוט לא הגיוני בכלל."
ג'ונתן רכן לצידה. הוא הניח, בצדק, שהיא מתחילה לפתח מחסור בשעות שינה. "האינסטינקטים?"
"אני יכולה להבין את אינסטינקט האכילה. חוש הטעם והריח מגרים, והאדם מנותב לסיפוק הרעב שלו. אבל מי לימד את האדם הקדמון לקיים יחסי מין, למשל? או שצבי יכול להיות טעים על האש?"
"ובכן," ג'ונתן אמר, "יש כל מיני תיאוריות. רובן מתחילות ונגמרות באינסטינקטים. לאו דוקא של האדם; סביר להניח שעל קיום יחסי מין הוא למד איכשהו מהחיה. ויש כמובן גם תיאוריות קונספירציה משעשעות. קראתי באיזשהו מקום שאין מנוס אלא לקבוע כי חייזרים מהחלל החיצון הגיעו ולימדו את האדם הקדמון איך להתפתח. הטענה מסתמכת על ציורים שנמצאו בקירות מערות עתיקות, המתארים דמויות מוזרות. מה את אומרת על זה?"
"נחמד מצידם של החייזרים. הם לימדו אותם לקיים יחסי מין?"
"אני מקווה שלא. אולי רק להדליק אש."
שתיקה. משב רוח קר אפף אותה, אבל אחרי מארס זה כבר לא ממש הזיז לה. היא תחבה את ידיה לכיסיה ואחזה באבני המגנזיום. הסטארט אפ הנפלא הזה של נאס"א תפקד כשקיות חימום וסייע בימי קור על הכוכב הנידח. כמה פשוט. אבנים שככל שנהיה קר יותר, הן מתנגדות ומפיצות חום נעים יותר. כמה חוכמה מגלה האדם כשהוא רוצה, עד לאן הוא יכול להגיע. מה גבוה המחיר לעתים.
כוכב ניצנץ מעל, ורוז הבינה פתאום שכבר דקות ארוכות היא בכלל שוכבת על גבה ומביטה בשמיים במקום להשקיף על ההאנגר. היא עצמה עיניים ונאנחה.
"שבע עשרה שנה, ג'ונתן. זה גמר אותי. גמר אותי לגמרי."
"אני יודע," הוא אמר. "גם אותי." *
בשבוע השני המשיכה רוז במעקבים לבדה. ג'ונתן נקרא לשוב אל הצוות לשם "ישיבות". רוז לא שאלה מה מטרת הישיבות, ולא היה אכפת לה. היא הקימה מאהל של קבע על התל וצפתה על השורדים שמונה עשרה שעות ביממה. היא ראתה אותם לומדים על איתני הטבע. ראתה אותם מתחילים אבולוציה משלהם מחדש, וזה היה מרתק יותר ממה שהעלתה בדמיונה. היא גם ראתה את חלקם מתים. ואסור היה לה להתערב, לא עדיין.
במעקביה צמצמה את אפשרויות החולים עליהם כדאי לנסות את המסכה. היא שמחה לגלות שהילדה, אותה כינתה ביומניה אומגה, נראית כאופציה מבטיחה. המבט שבעיניה עוד היה חד בדרכו שלו, לפחות ביחס לאחרים. יתכן ששאיפה מהמסכה תוכל לשחזר מעל תשעים וחמש אחוז מהתאים האבודים שלה.
בשלב מסויים החלה רוז להתקרב. הסיבה שבחרה מלכתחילה במעקבים על פני אפשרות של סימום אחד מהם ובידודו במעבדה, נבעה מהרצון להכיר את מטופליה לעומק. ולאחר שלמדה את שפת גופם הנאיבית, המזכירה התנהלות של אילם-חירש עם בעיות התפתחותיות, חששה הרבה פחות ליצור מגע איתם. הם לא באמת מסוגלים להזיק, ואם כבר, רוב הסיכויים שיברחו.
הם לא ברחו. חלקם כן, כמובן. אבל רובם לא ראו בה איום. אומגה, למשל, לאחר שהתרגלה לנוכחותה, התקרבה אליה בסקרנות. רוז שמחה על כך. היא לא הוציאה הגה מפיה, כדי לא להבהיל כמו בבית הישן, ואפשרה לה לשהות במחיצתה.
שבוע עבר מאז הפעם האחרונה שראתה את יונתן. היא לא חשה בהיעדרו, משום מה. חישוביה העסיקו אותה לאורך מרבית שעות היממה; היא מצאה כי בהנחה שתרכוש את אמונם, היא תוכל לחלק את המסכה בין שישה חולים בו זמנית, עד שיירפאו. זה המספר, אם כן. עליה לבחור כל פעם שישה עם פוטנציאל גבוה.
"את מבינה," אמרה לאומגה בבוקר אחד בו לימדה אותה לקטוף תפוחים, "רק שישה אני יכולה להציל. ואת תהיי הראשונה. כי אנחנו חברות. נכון?"
הילדה לא ענתה, כמובן, אבל נראתה הרבה פחות מפוחדת. היא אפילו מלמלה "חברות", או כך לפחות נדמה היה לרוז.
לפתע, בלי התראה, היא החלה לדבר. לא, לא הילדה. רוז. רוז דיברה. היא סיפרה לאומגה, בלי הקשר הגיוני כלשהו, שהמרחק בין ארץ ומארס הוא דינמי, לא קבוע, נע בין חמישים מיליון קילומטר לעד פי שבע מכך; זאת עקב השילוב הלא מתואם בין שני המחזורים של שני הכוכבים, האחד בן שלוש מאות ושישים יום, והשני בן שבע מאות ושמונים יום. את מבינה, אמרה לה, כדי לטוס למאדים צריך לחכות לחלון הזדמנויות נוח, לזמן שבו הכוכבים יחסית קרובים אחד לשני. אחרת חבל על הדלק ועל החודשים. וסיפרה לה כמה קרים הבקרים במאדים, ואיך אלכס השמיט את הפרט הזה כשתיאר כמה נפלא שם. השמש, אמרה לה בהתלהבות, ואומגה הקשיבה כמבינה כל מילה, השמש היא רק כוכב יפהפה וקטנטן המנצנץ באופק. לא כדור אדום ומסנוור. כשהיא שוקעת יש סביבה ניצוצות קטנטנים של ורוד; השקיעה שלה הרבה יותר קטנה משקיעה של כדור הארץ, אבל איכשהו היא הרבה יותר יפה. ואגמים סגולים. את לא בטוחה אם האגם באמת סגול, או שהערפל יוצר את האשליה הזו. הם קפואים רוב השנה, ונמסים לפעמים לקראת הקיץ. מסוכן מאוד ליפול לתוך אחד כזה. וזה קרה לה פעם, אבל למזלה הוא היה רדוד. סיפרה לה את כל זה כי למי עוד תספר. כל מי שנשאר סביבה כבר יודע הכל.
אבל סיפרה לה גם, באותו רצף, על להקות שהיא אוהבת, ודברים שהיא מעדיפה לאכול. כי כשמבלים שבע עשרה שנה על המאדים, לא מדברים עם הקולגות על בון ג'ובי. איפה הם ואיפה בון ג'ובי. מדברים על קרינות וויטמינים מלאכותיים. מתקדמים כל כך ששוכחים את הפרהיסטורי, את האדם הפשוט שעבורו הם פורצים את הדרך הזו. והיא חולקת את זה עם אומגה, את ההבנה הזו, ומרגישה איך האינסטינקטים שלה יודעים פתאום מנתבים אותה לשובע: כמה צמאה לאוזן קשבת, לנושאי שיחה של אסתטיקה ופרחים, לא ידעה כמה הזדקקה להם כי חושיה התנוונו במעבדות. דיברה, ולא ידעה כמה דיברה.
וכשהגיעו שתי המכוניות השחורות וחנו על התל, לא מיהרה אליהן. היא ידעה מה אלכס יאמר. היא ניחשה את מבטו, וידעה שיזמין אותה לכוס קפה, והיא תיאות. ולאחר שתיקה כבדה יאמר לה, "רוז, אנחנו חוזרים." והיא לא תבקש הסברים. כי זה גם מובן, וגם צפוי. הרי על המאדים יש כרגע אלף שלוש מאות אסטרונאוטים חיים, בריאים ושלמים, שמחכים שישובו לסיים את העבודה. והם כבר בנו שם את התשתיות, וכדור הארץ מלא באינסוף גופות, וטיסה לשם, קרובה כל כך לזו הקודמת, גם ככה תרוקן את מצבורי הדלק האחרונים של נאס"א. ושם יש הזדמנות להתחיל מחדש.
"ואני נשארת," אמרה רוז, וגם אלכס לא בדיוק נפל מהכיסא. היא בחרה לטפל בחולים, והטיפול ממושך. והיא סיימה עם מאדים. סיימה.
ולראשונה בהיכרותם, אלכס לא חלק על דעתה ולא ניסה למשוך אותה במילים. הוא היה מובס. "אני משאיר לך מכונית למקרה שתתחרטי. אנחנו כאן עד מחר בחצות. תוכלי להצטרף אלינו עד אז."
היא הודתה לו בנימוס, וזהו. פרוייקט האחד במארס לא היה עוד חלק מחייה.
וערב אחד, אחרי הפעם הקודמת בו אמרה לאלכס שהיא מוותרת וזה סופי, חזרה הביתה ואמה ישבה על הספה. רוז נכנסה בחשש, בלי להעלות אור, והתגנבה לחדרה. אולי זו הייתה טעות. אמה התגנבה אחריה, כשמערוך בידה, ותקפה את רוז בזמן שהתפשטה. רוז לא זוכרת הרבה. היא ניסתה להתגונן. היו הרבה צרחות. מי את. באת כדי להרוג אותי. רוז ניסתה להתגונן, אבל אמה, מוכת הזיה, תקפה כדי להרוג. בשלב מסויים הנעורים ניצחו. רוז דחפה בכוח, נואשות, ואמה מעדה לאחור והתדרדרה המדרגות. זרזיף דם הציץ משפתה.
אלכס ענה לה אחרי שני צלצולים.
"הפרוייקט," שאלה אותו, חנוקה. מנסה להסגיר. "באיזה תאריך הוא מתחיל?"
"באיזה את חושבת," ענה לה, ושלח רכב כדי לאסוף אותה.
* * *
לילה קר.
רוז נכנסת אל ההאנגר הרועש מרוב גשם שטופח עליו מלמעלה. בידה מסכת הנשימה, מחוברת לבלון גז קטן וצהוב. היא מוצאת את מאתיים ועשרים השורדים, אלה שנמצאים כן לפחות, יושבים ביחד, מתחממים זה בזה כמו אפרוחים חסרי אונים.
היא רוצה לקרוא לאומגה ולהניח לה את המסכה בעדינות, אבל משהו עוצר בעדה. משהו באופן שבו הכתפיים של המטופלים שלה מתחככים אלה באלה, משהו במבט בעיניהם, משהו שיעלם עוד חמישה שבועות, אם הטיפול שלה יצלח. משהו שיתחלף תוך עשר שנים, אם אכן תציל את האנושות, בשלטי חוצות, ותוכניות ריאליטי, ופקקי תנועה.
כתפיה של רוז נשמטות והיא מאזינה לגשם. היא מניחה את המסכה על רצפת ההאנגר בעדינות ומביטה בשעונה. עוד לא חצות.
היא חוצה את ההאנגר ומתיישבת במרכזו, ממש ליד שני זכרי האלפא של העדר. מכיסיה מוציאה את שני אבני המגנזיום ומניחה אותם על לחיים, שירגישו. חם. לאחר מכן היא מסיטה את שיערה לאחור ומחככת את שתי האבנים זו בזו.
הם מריחים את העשן. הוא מפר את השגרה שלהם ומסקרן אותם. הראשים שלהם רוכנים ומתרכזים בה בעניין. היא מתאמצת. מקללת. זה פעם עבד לה כשנפל החשמל בקרוואן באזור 8.
ניצוץ מופיע. מי שקלט אותו חושב שהוא דמיין. רוז מגבירה את המאמץ, וניצוץ שני ושלישי מופיע. אש נדלקת, להבה קטנה וצנועה, מבעירה את העלווה הטבעית שהצטברה על רצפת ההאנגר. העיניים שלהם בוהות, מופתעות. של כולם. קריאת התפעלות לא רצונית בוקעת מאיפשהו. האש גדלה, והיא רואה את הפנים שלהם זוהרות בצהוב חיוור. היא מוסיפה כמה זרדים יבשים ויודעת שמכאן הכל יתגלגל לבד. את שתי האבנים מניחה לרגליו במקום גלוי, ופוסעת החוצה בלי להיפרד. אף אחד ממילא לא מביט בה אלא באש, שהולכת ומקבלת צורה של מדורה יפהפייה. הם מהופנטים מהקסם.
הרכב ממתין לה, והיא ממהרת אליו. לפני שהיא עוזבת את כדור הארץ בפעם האחרונה בהחלט, היא זורקת מבט אחרון לאחור ומחפשת את אומגה. רוז כמעט מתייאשת ופונה ללכת עד שהיא מוצאת אותה הרחק מכולם, יושבת ליד הקיר ומעבירה עליו אצבע באדיקות, בריכוז.
זה כמעט נראה כאילו היא מציירת משהו.