עמית בדיוק ירדה מהרחפת שהורידה אותה עשרים מטר מהבית של טל.
גלגלי המזוודה שסחבה איתה חרקו ברעש צורם. עברו 15 שנה לפחות מאז השימוש האחרון שנעשה במזוודת הטרולי שלה. כשהייתה כבת 15, חיפה הייתה עיר רגילה עם זיהום אוויר, אנשים הילכו ברחובות וצופרי מכוניות הפריעו את השקט. כיום, אם בכלל יוצאים מהבית משתמשים ברחפת אוטומטית שמביאה אותך היישר ליעדך, או תופסים רחפת ציבורית אל התחנה הקרובה ביותר ליעד. מאז שהרחפות הללו נכנסו לשימוש כמעט שלא קרו תאונות דרכים. מערכת נגד תאונות הותקנה בכל אחת מהן ואפילו חפצים מקריים או חיות לא היו בעיה למעט מקרים חריגים. קניות מהסופר הוזמנו דרך האינטרנט ורחפת מיוחדת מהסופר הייתה מביאה אלייך עד הבית את המצרכים. המגע האנושי כמעט ונעלם והשקט של הרחובות בלילות היה מצמרר.
קדמת הפַּלְעוֹשִים הייתה הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לאנושות, אך אליה נלוו גם מחלות חשוכות מרפא שגרמו לאנשים להעדיף לתקשר זה עם זה באמצעים טכנולוגיים בלבד. כמעט שלא היו עוד פגישות פנים אל פנים.
רחפת קניות עברה בזמזום. עמית סידרה את חצאיתה והחלה לחפש את הבית של טל. כשהגיעה, לחצה על פעמון הדלת ונעימה קלאסית החלה להתנגן. בינתיים הוציאה מתיקה הקטן מגבון חיטוי. אי אפשר לדעת בימינו איזה פלעוש דפק על הדלת או אם נגע בפעמון נשא של כש"מ.
הכש"מ – כשל המערכות, הייתה אחת מהמחלות שהיוותה סיכון לאדם, מי שחלה בה מת בתוך שעות ספורות, כאשר איבריו הפנימיים נמקים מחוסר דם.
ניר, בעלה של טל קידם אותה בברכה בדלת ולקח מידיה את הטרולי. "כמה זמן לא ראיתי טרולי – בטח עברו כבר לפחות 15 שנה מאז הפעם האחרונה", אמר.
עמית חייכה בנימוס וחיכתה בסבלנות. ניר הפעיל את מנגנון השוואת הלחצים והם נכנסו פנימה.. לאחר מכן הם נכנסו אל הסלון, שבו ישבה טל עם כוס תה מול מסך. כשהבחינה בעמית היא פקדה בזריזות על המסך לכבות ורצה לחבק אותה. "כמה התגעגעתי!" צווחה. עמית פרשה את ידיה וחיבקה אותה בחוזקה.
פעם עמית נהגה לצאת עם אחיו הגדול של ניר, אך החיים לא הסתדרו כמו שכולם חשבו. מבחוץ הם נראו כזוג מושלם, מעולם לא רבו, אבל מבפנים הכל היה רקוב. עמית הייתה מוכנה לתת לבני זוגה חבל ארוך, אך לא הייתה מוכנה לקבל בגידה משום סוג, ובטח לא עם החברה הכי טובה שלה. היא סלחה לו כמעט על הכול, על הפעם שסכסך בינה לבין חברה שלה שהוא לא חיבב, על הפעם שהשאיר אותה לבד עם חבריו הסנובים במסיבה, אפילו כשסיפר שנישק פלעושית וכמעט שכב איתה במושב האחורי של הרחפת הראשונה שלו. אך על זה – לא ולא.
דווקא ניר וטל מעולם לא נחשבו זוג מושלם. תמיד רבו בגלוי והתקוטטו בלי סוף, אך בסוף הם התמסדו ודווקא עמית נשארה לבד. למזלה היא דווקא אהבה את הלבד שלה. סוף סוף יכלה לעשות את מה שהיא אוהבת מבלי להתחייב לאף אחד.
טל קמה להכין לעמית קפה. טל תמיד אהבה את עמית והיה ביניהן קשר עמוק ומאוד מיוחד. משהו כמעט רוחני, מה שנדיר למצוא בתקופה של ניכור ובידוד שחלקו נעשה בשל אילוצים כבדים כמו מגיפת הכש"מ.
ניר פינה את הסלון לבנות, בשביל לעבוד במקום שקט יותר. ניר עבד בייצוא דברי מזון לפלעושים והתמחה בשיווק האגרסיבי למכירת קופסאות שימורים וייצואן לפלעושים. גם עכשיו השימוש בקופסאות שימורים נשאר כפי שהיה לפני מאה שנה ויותר.
טל הביטה בעיניים נוצצות לכיוונה של עמית. "נו, גברת, מתי אני שומעת שמצאת לעצמך בחור?" עמית הרגישה מאוכזבת, נראה שבגיל 35 כבר מצפים שלפחות תשלחי קורות חיים לשדכן אוטומטי עם בדיקות דם עדכניות. "אוי טל, אני לא יודעת, אני דווקא נהנית להיות לבד עם החתולים שלי – הם יותר מוצלחים מגבר".
טל הניחה את ידה על ברכה של עמית. "את יודעת, היום לא מפשלים בדברים כאלה, היום מוצאים לך בדיוק את האיש המושלם בשבילך" עמית סירבה להאמין שבעולם שהיא חיה היום אין לה צ'אנס למצוא את אהבת חייה בטעות, מחוץ לערוצים המקובלים. נכון שהמגיפות והבידוד האנושי לא השאירו לה יותר מדי הזדמנויות לפגוש בני אדם בגילה, אך היא לא התכוונה לוותר.
באיזשהו מקום עמית הייתה טכנופובית. תמיד הייתה כזו, גם כשהייתה בת 12 ולקחו אותם למקלט בית הספר ללמוד חלונות גרסא 3.11. מה לה ולכל העולם הזה? מה רע בלצאת החוצה מהבית ולנשום אוויר צח? איפה הילדות של משחקי קלאס וגומי? מה קרה למחבואים ולתופסת? כשעמית שאלה את האחיינית שלה אם היא יודעת איך משחקים קלאס היא נתקלה בתגובה צוננת מצד אחותה, שבדיוק הכניסה כלים למחטא במטבח. נראה שאנשים הזדעזעו מכל מגע בין בני אדם ועוד בחוץ, המקום שבו מחכות כל המחלות. מאז שהפלעושים הגיעו מכוכב הלכת הננסי שלהם, העולם לא חזר לעצמו.
אי אפשר היה לשכוח את היום שבו הפלעושים נחתו על כדור הארץ. השמיים הפכו לכתומים צהובים, האוויר היה קשה לנשימה ובמשך שישה ימים נכפה על כולם להישאר בבתיהם. החלליות שנשאו את הפלעושים הביאו איתם חיידקים ונגיפים שלא היו מוכרים לבני האדם. תוך עשרה ימים מתו כשלושה מיליארד איש. הפלעושים עזרו לשורדים. הם הביאו איתם טכנולוגיה מתקדמת שבלמה במעט את המגיפה ועמלו קשה למצוא פתרונות לכל המצבים, משירותי רפואה רובוטיים ועד לשליחת מצרכים בסיסיים עד לבית הלקוח.
הם הביאו איתם את הרחפות האוטומטיות הראשונות, וכך הצליחו להוריד את זיהום האוויר לרמה אפסית. כך גם זיהום הרעש בערים הגדולות, שכמעט לא היו מודעים אליו עד שגם הוא נעלם כמעט כלא היה. מה שנשאר זה חריקות הבניינים וציפורים בודדות שהצליחו לשרוד את 'הנחיתה הגדולה'.
טל הוציאה פנקס אלקטרוני "אני מוכנה לרשום אותך כבר עכשיו, עניין של שתי דקות". עמית קמה ממקומה, "טל, באמת שאין צורך, אם אני צריכה להיות עם מישהו אני אמצא אותו בעצמי". טל רק משכה בכתפיה.
"הערב אולי נרד לעיר התחתית בחיפה, פתחו מחדש את המסעדה ליד החוף", אמרה טל בניסיון לשנות נושא ואולי להביא את עמית שוב למצב תקשורתי נורמלי. עמית שמחה שטל ירדה מנושא הבחורים, עוד יותר חששה עמית שטל תכף תתחיל להציע לה לצאת עם איזה פלעוש.
"את בטח עייפה. אולי כדאי שתנוחי עד שנצא". טל קמה ממקומה ולקחה את הטרולי של עמית. "לא מצאת משהו יותר מיושן להסתובב איתו? אנחנו צריכות לקנות לך תיק אלקטרוסטטי חדש". עמית צחקה את צחוקה המתגלגל. אחת הסיבות שאהבה את טל היה הצורך שלה לגונן ולדאוג.
הדלת הזזה בחדר האורחים קלטה את השתיים ונפתחה בצפצוף עדין. על המיטה הונחה מגבת ושלט פצפון ששלט על אקלים החדר, התאורה, ומסך הפלזמה שעל הקיר, שכן הבית עוד לא עודכן לזכור פקודות קוליות של אורחים.
עמית פתחה את הטרולי והוציאה משם בגדים להחלפה וכלי רחצה. לאחר מכן נכנסה לאמבט הגדול שמולא על פי פקודה בשעה שהתארגנה בחדר האורחים. לא היו לה כל נקיפות מצפון על אמבטיות קצף מפנקות או שהייה ממושכת תחת זרם מים חמים.
לאחר שלוש שעות נמנום עמית התלבשה יפה וירדה אל הסלון. טל וניר חיכו לה ונראו מתוחים מעט. ניר לא אהב לצאת מהבית יותר מהדרוש, ומסעדות היו פריבילגיה של אנשים אמידים. לא שהיה חסר להם כסף, אבל הרי גם לפני 'הנחיתה הגדולה' ניר לא ידע ליהנות מהחיים.
השלושה נכנסו אל המוסך וחיכו בסבלנות שמנוע הרחפת יתחיל בבדיקה הרגילה למניעת תקלות. לאחר אישור נכנסו השלושה אל הרחפת, פתחי הבית נאטמו ודלת המוסך נפתחה. "למסעדת מקסים" אמר ניר.
עמית הופתעה שהמסעדה הישנה עומדת על תילה, "מקסים עדיין פתוח?" שאלה.
"מקסים נפתחה לא מזמן במקום הישן, אבל זו לא אותה מסעדה. מגישים שם אוכל אסייתי כמו פעם, לא התוצרים המלאכותיים המוגשים כיום ברוב המקומות." ענה ניר. הוא החשיב את עצמו מומחה בכל הנוגע לאוכל טבעי ותוצרים מלאכותיים שפותחו בטכנולוגיה פלעושית.
הרחפת נכנסה לחניון המסעדה, ניר נתן פקודה והרחפת ערכה בדיקת מזהמים. כעבור עשרים שניות היא אישרה לשלושה לצאת אל החניון האטום. לאחר חיטוי בכניסה קיבל את פניהם מלצר לבוש בהידור. "כמה אנשים אתם?" שאל. "שלושה ", ענתה עמית. היא לא רצתה שניר ישתלט על השיחה גם הפעם. המסעדה הייתה מלאה למרות שרק אנשים בעלי רקע כלכלי טוב ומעלה יכלו להרשות לעצמם רחפת פרטית שתיקח אותם לבלות.
כשהתיישבו לשולחן האוכל ניר פצח בתחקיריו הרגילים, "עמית, ראיתי שהגעת ברחפת ציבורית, את לא מפחדת להידבק ב-כש"מ?". עמית לא האמינה אף פעם במגיפות קטלניות ובפחד מהן. "אם נגזר עלי למות, זה יקרה בין כה וכה. אני פשוט מעדיפה לא לחיות כל הזמן בפחד."
טל עיינה בתפריט ונראה היה שמצאה את המנה שרצתה להזמין, כשהעבירה את ידה והתפריט נעלם מהשולחן. לבסוף אמרה, "אני מאמינה שצריך להיזהר. לצאת החוצה ככה ללא שום הגנה מוחלטת זו התאבדות לשמה."
עמית חשה שמתקיפים אותה על עצם העובדה שהיא אינה מפחדת. בשנתיים האחרונות עמית נהגה לצאת החוצה בלי מסנן וגילתה שלא אונה לה כל רע. כשכתבה על כך לעיתון אינטרנט בעל תפוצה עולמית, התגובות שקיבלה היו כה חריפות עד שהעורכים החליטו להסיר אותה ולמחוק אותה מהארכיון.
זה לא אמר שעמית לא נזהרה בכלל. היא נהגה לקחת איתה מגבוני חיטוי, ספריי טיהור ולעיתים רחוקות אף שלפה מתיקה את ג'ל האלכוהול. המלצר הגיע אל השולחן וחייך חיוך מלאכותי, "אתם מוכנים להזמין?" שאל. הוא לחץ על כלי דמוי עט וכיוון אותו אל באי השולחן.
טל הזמינה מנה אחת של סושי, ניר כמעט התעוות כששמע איזו מנה הזמינה. הוא עיין שוב בתפריט והחליט על מנה פחות יוקרתית: "נודלס מהונדס בבקשה ואם אפשר גם סלט קטן של חציל". עמית ביקשה עוף מוקפץ. המלצר לחץ על העט וחזר אל המטבח. כעבור חמש דקות כבר הגיעו המנות אל השולחן.
כשהגיע המלצר שוב לבדוק אם הכל כשורה, עמית החליטה להזמין לעצמה משהו מעט נהנתני "מיץ תפוזים טבעי, לא משומר, בבקשה". המלצר קד קידה קטנה ומיהר להביא לעמית את מבוקשה. הזעזוע של ניר הורגש בכל המסעדה. מיץ כזה עולה כמו משכורת חודשית של מנהל מחלקת הנדסת המזון. עמית מיהרה להרגיע אותו לפני שיאבד את ההכרה מחוסר חמצן למוח.
"אני מזמינה אתכם הפעם, אז תירגעו. אני מרוויחה יותר ממך ניר ולכם יש שני ילדים לפרנס".
טל נבוכה מקמצנותו של ניר. עם מה שהוא מרוויח אין סיבה שלא ישקיע פעם בחצי שנה בבילוי במסעדה.
כשסיימו לאכול עמית שילמה כפי שהבטיחה. המיץ אכן היה מיץ תפוזים טבעי והשלושה התדיינו על מחירו. הם טענו שאם בני אדם היו קוטפים את התפוזים במקום רובוטים, עלותו הייתה יורדת לפחות לשמינית המחיר. הרובוטים צריכים לעבור חיטוי מיוחד במעבדה כדי שלא יאוכלו על ידי החומרים הסטנדרטיים.
כשעמדו לעזוב, טל לחשה לאוזנו של ניר שעליו להזמין את עמית ואותה לבילוי נוסף, כיוון שהיא שילמה על המסעדה. כשישבו ברחפת, ניר הציע לצאת למועדון שבו יוכלו לשבת ולהמשיך לדבר על הנושא האהוב עליו – אלכוהול.
מתוך הרחפת ניתן היה לראות כמה השתנתה חיפה בשנים האחרונות. הבניינים הפכו גבוהים יותר, והאורות בוהקים יותר. מתוך הרחפת לא היה ניתן לשמוע אבל הרחובות היו ריקים ושקטים כמו ביום כיפור או יום זיכרון. מי שיצא מביתו נשאר ברחפת. הדבר היחיד שנשאר כפי שהיה הוא הגן הבהאי. האורות והירוק שנראו למרחוק גרמו לאנשים להתפעל מהפלא הטבעי.
"ניר, מי מטפל בגן הבהאי?" שאלה עמית בעניין. "יש בני אדם משוגעים כמוך", ענה. "מאמיני הבהאי יוצאים יום יום החוצה ללא הגנות ועושים את הגינון בעצמם". עמית הרגישה ניצחון, אם המגיפה הייתה קטלנית עדיין עד כדי כך, אף מאמין בהאי לא היה חי היום.
עמית הוציאה מתיקה פנקס אלקטרוני, רשמה לעצמה "מאמיני בהאי". היא עוד תרשום מחדש את הכתבה על יציאה מהבתים ללא הגנות. הפעם תוכל לראיין את מאמיני הבהאי ועורכי העיתון יהיו חייבים לאשר לה.
כשהגיעו השלושה אל יעדם, נפתחה דלת המועדון, מוזיקה של שנות התשעים התנגנה חרש. קול מכני אמר להם לגשת אל שולחן מספר שבע ולחטא כפות ידיים. השלושה הזמינו שתייה וחיכו בסבלנות עד שההזמנה תוגש אל השולחן.
את ההזמנה הביא מלצר נאה אל השולחן. עמית חיפשה טבעת על אצבעו של הבחור או סימן כלשהו שהוא תפוס. במקום סימן לאות מערכת יחסים קיימת, היא מצאה שריטה לאורך זרועו. היא הסתכלה על סיכת שמו ואמרה, "אפשר לשאול אותך שאלה אישית, ארז?"
המלצר הנהן . "מאיפה קיבלת שריטה כזו? תאונת מטבח?" הוא שפשף את השריטה. "אה, זה? זה כלום", ענה. "הייתי בחוץ כמה דקות, אבל אל תדאגו. אני בריא לחלוטין". עמית לא ויתרה. "בחוץ? נפלת, נחתכת ושרדת את הנפילה?" ארז החל לגמגם מפחד. "לא ..לא בדיוק נפלתי, קיבלתי שריטה מעץ".
עמית שלפה את תעודת העיתונאי שלה. היא נתנה לו כרטיס ביקור עם מספר הביטחון האישי שלה, כדי שיוכל להשיג אותה מאוחר יותר. אולי עם כמה סקופים כאלה היא תוכל ללכת בחוץ בעצמה בלי להכניס אנשים להיסטריה. עמית קמה מהשולחן והלכה לעשות לעצמה רשימות חקירה מעמיקות יותר.
כשסיימו עם המועדון, עמית ניגשה לעבודה. היא פתחה את המחברת האלקטרונית שלה וכתבה מחדש את התיאוריה שלה לגבי שהייה בחוץ. כל שהיה עליה לעשות זה למצוא רופא שיאשש את התגלית שלה, לגבות את העדויות של חברי דת הבהאי, והמלצר החמוד שאותו היא בהחלט הייתה מוכנה לקחת לראיון אישי אחד על אחד. היא שיכתבה את רשימת המטלות שלה וסידרה אותה על פי קושי וסדר עדיפות. המטלה הבעייתית ביותר היא למצוא רופא שאינו מפחד לצאת החוצה לחופשי או מאמין שזה אפשרי. כשראתה שכבר בוקר, הניחה עמית לכתבה והלכה לישון כמה שעות.
לאחר שהתעוררה היא בילתה חצי יום עם טל והילדים. לקראת ערב נפרדה מהם לשלום. "אני מתנצלת על הבריחה שלי, יש לי עבודה בלתי צפויה ועלי לגשת אליה בדחיפות", אמרה.
טל הצטערה שלא יצא להיות עם חברתה הטובה יותר זמן, אך לא התלוננה. "אל תחששי לחזור לבקר בקרוב", אמרה וחיבקה אותה. עמית הזמינה רחפת בטלפון וכעבור שעתיים וחצי כבר הייתה בחזרה בביתה שבמינכן.
מאז 'הנחיתה הגדולה' הגבולות היטשטשו והרחפות קיצרו את הנסיעות בהרבה, היית יכול לגור בשבדיה ולעבוד בארה"ב. עמית בחרה לגור בגרמניה, היא תמיד רצתה לגור שם. הקרירות והנופים תמיד היו ירוקים בעיניה לעומת האקלים החם מדי לטעמה של ישראל. עכשיו, בהיעדר מכוניות, היא יכלה ליהנות עוד יותר מהעיר הגדולה, והכל היה כל כך יעיל. היא אהבה את האיכות האירופאית, אף על פי שמאז 'הנחיתה הגדולה' לא היה הבדל גדול בין ישראל לבין כל מדינה אחרת באירופה. אך שום דבר לא עלה על האיכות של האוכל האירופאי, איכשהו נדמה שהאירופאים פיתחו דרך להכין את האוכל שלהם ברמה גבוהה גם כשהיה מלאכותי.
משימתה של עמית למצוא רופא שמסכים עם התיאוריה שלה כמעט נכשל, עד שהגיעה לרופא שחי כבר שלוש שנים בסגנון הישן. יציאה מהבית, גידול פירות בחוץ ואכילתם ללא חיטוי. הוא אפילו לא החזיק בביתו מתקן איטום וטיהור. כשבועיים של תחקיר בנושא 'חיים ללא פחד מהמגיפה' עברו לפני שהיא ניגשה לטפל במלצר החביב.
המלצר יצר איתה קשר כבר ביום למחרת פגישתם, אך באותו הרגע בריאות הציבור נראתה לה מעט יותר חשובה. לאחר יצירת הקשר הראשוני מצידו כבר היו לה את הפרטים הבסיסיים של הבחור החביב, והיא יכלה להשתעשע בפרטיו תוך יצירת פנטזיות במוחה הקודח. היא כבר ידעה את גילו, את מצב בריאותו ומצבו האישי, ולכן נתנה לעצמה להמשיך את הפנטזיות בראשה. המלצר אמנם לא היה חיוני לכתבה, אך היא החליטה להשתמש בו בכל זאת. היא לא יכלה לתת להזדמנות הזו לחמוק מבין אצבעותיה. למצוא אהבה בצורה הישנה.
כשיצרה קשר מצדה, היה זה לאחר שהדברים הבוערים יותר נרגעו.
"ארז?" שאלה.
"כן, עמית" ענה מצידו השני של הקו.
"יש לי כמה שאלות, ברשותך. אשמח להיפגש איתך פנים אל פנים." אמרה בסמכותיות.
ארז היה מושלם אם היו מסתכלים עליו בצורה שטחית, אך האמת הייתה רחוקה מהמציאות. הבחור היה יותר טכנופוב מעמית, לכן נאלץ להסתפק בעבודה בלתי מספקת ונשים רבות שפטו אותו על כך עוד לפני שפגשו בו אישית.
עבודת המלצרות עדיין כללה בתוכה טכנולוגיה בין אם רצה ובין אם לאוו, הוא היה במלכוד שלא יכל לצאת ממנו. ארז בילה ימים בסדנאות ולמד על הטכנולוגיה העכשווית, אך מה שדיכא אותו הייתה העובדה שעד שיסיים עם קורס אחד תופיע טכנולוגיה חדשה, מסובכת כמו זו הקיימת.
כשנפגשו פירטה עמית על הכתבה שהיא מתכננת שוב להוציא אל האור. פגישתם הפיחה בארז תקווה שהחיים יהיו פשוטים יותר. עמית שלפה מתיקה הקטן את הפנקס האלקטרוני והראתה אותו לארז. לאחר שקרא את התחקיר של עמית, הוא חשב על עוד אדם שיוכל אולי לעזור לכתבה עוד יותר ממנו. אביו של ארז היה מנהל מחלקה פנימית ברמב"ם.
בניגוד לארז, אביו נחשב לאדם רציני ושקול אך ארז היה מוכן לקחת את הסיכון ולהוביל את עמית אל משרדו ולנסות לקבל גב מבית חולים רציני. הכתבה תהיה רצינית יותר ככל שהמרואיינים משכילים יותר.
חלומו של ארז היה להקים לעצמו בית קפה. אך כל עוד היציאה מהבית נחשבה למסוכנת לציבור ונגישה רק לציבור מסוים חלומו של ארז נגנז ונשמר אצלו בגדר פנטזיה. עכשיו קיווה שיציאות למקומות בילוי יחזרו להיות עניין שבשגרה ונגיש לכולם. רק כך יוכל להרשות לעצמו להקים את בית הקפה ולהגשים את חלומו.
"אני חושב שאני יכול לעזור לך עם זה" אמר ארז בקול מלא תקווה.
"אבי, הוא במקרה מנהל מחלקה פנימית ברמב"ם, אולי הוא אפילו ישמח לעזור" המשיך.
זה בדיוק מה שהיה חסר לעמית, גיבוי של חוות דעת רפואית רשמית. לשם כך קבע ארז פגישה עם אביו במשרדו. כשניגשו אל משרדו של מנהל המחלקה, ארז הציג בין עמית לאביו.
"אם לא היית מגיעה עם הבן שלי, הייתי זורק את הפנקס הזה על הקיר." אמר מנהל המחלקה לאחר קריאה קלה של התחקיר. "הייתי רוצה לפגוש במשוגע החי שלוש שנים בצורה הישנה." אמר מבלי לרסן את הטונים מלאי הבוז שיצאו מפיו.
ארז לא התכוון לוותר הפעם "אולי פעם אחת בחיים שלך, תצא מהבועה הקטנה שבה אתה חי ותכיר את כל האנשים ששרדו ושורדים יציאות תכופות מחוץ לבתים. תסתכל מסביבך, גם אני הייתי בחוץ בלי שום הגנה והנה אני, חי". ארז הפשיל את שרוולו והראה לאביו את הצלקת הטרייה כהוכחה על שהותו בחוץ. "את זה, קיבלתי מעץ הלימון שבחצר הבית שלנו".
פניו של מנהל המחלקה האדימו מזעם, "אתה נורמלי? היית בחוץ ללא הגנה מינימלית?"
עמית החלה לחוש שלא בנוח, הבחור שלצידה היה מוכן לעשות התקף לב לאביו על חשבונה. רק לאחר שנרגע, הסכים מנהל המחלקה לשמוע עוד על התחקיר. לאחר קריאת העדויות שוכנע כי ייתכן ויציאה מהבתים איננה מסוכנת יותר משהייה ממושכת בכיתה עם ארבעים תלמידים כשאחד מהם חולה בשפעת. עמית קיבלה את הגיבוי המלא מבית החולים שקיבל על עצמו באופן עצמאי את המשימה. בדיקת סיכויי ההדבקה משהייה בחוץ במחלות שחיסלו חצי מאוכלוסיית האדם בעשר השנים האחרונות לא הייתה משימה פשוטה.
במהלך הימים שבהם שהתה עמית במחיצתו של ארז, יחסיהם התהדקו. הם חלקו רצון זהה לחיות חיים פשוטים יותר, וככל שהכירו זה את זו כך נקשרו יותר אחת לשני. כשהיו נפגשים עם זוג חברים שהכיר דרך אמצעי טכנולוגי כלשהו, הייתה מקניטה אותם עמית על כך שאם הייתה צריכה להסתמך על הטכנולוגיה היא לא הייתה פוגשת בארז אף פעם בחייה. כשעברו לגור יחדיו, היה זה הדבר הכי טבעי שיכל לקרות.
אחרי חודשים ארוכים שעליהם עמלה עמית וליוותה את הצוות הרפואי שהוקצה לכך. הגיע זמנו של התחקיר לצאת לאור. לאחר לילות ללא שינה היא קיבלה את האישור לפרסום התחקיר שלה, עם הכבוד הראוי בעמוד השער. כשחזרה עמית מאוחר בלילה מהפגישה האחרונה עם עורך העיתון, ארז קיבל את פניה עם כוס תה חם. "איך היה?" שאל ארז בעניין רב.
"מחר בבוקר אנשים יקראו את הכתבה. אתה מבין שזה אולי יהיה הלילה האחרון שבני האדם יפחדו משהייה בחוץ?" שאלה עמית.
"אז בואי ננצל את הזמן שעוד יש לנו" אמר ארז והושיט לעמית את ידו.
ארז פתח את הדלת, השניים יצאו והביטו בכוכבים, מחר כל זה יהיה נחלתו של הכלל.