שמתם לב פעם לתנועתו של נייר שמתעופף ברוח?
תחילה הוא נחוש. מבצע פניה ראשונה בבת אחת. מעט אחר כך הוא כבר מתנודד, חוכך בדעתו לאן להמשיך.
מאוחר יותר הוא כבר מקבל עליו את הדין. הרוח מניעה אותו כרצונה עד שהוא מאבד מכוחו ומגיע לאדמה. ממש כמוני.
שעה שש ועשרים בבוקר עוד התבוננתי בדף נייר שנע ברוח בדרכו מהשמיים ארצה. לאמיתו של דבר- לא היה זה דף בודד אלא אסופת דפים גדולה שנזרעה בבהילות כאילו מדפסת משוגעת הקיאה אותם בבולמוס, בזה אחר זה.
הדפים היו לבנים, חלקים, גדולים ריקים למעט שתי מילים שנכתבו בראש כל דף: סורג לעי.
הרמתי את הדף מהמדרכה בשש עשרים וחמש. אני זוכרת. זמזמתי שיר. המתנתי לרחפית שתקח אותי לשדה התעופה. רציתי לקחת את המסלול המהיר. מיהרתי. ההמראה בשבע.
על אף שעת הבוקר המוקדמת מניתי כ 29 אנשים ברחוב. בחנתי כל אחד ואחד מהם.
אל השדרה החלו להקוות אנשים נוספים מהרחובות הקטנים המחוברים אליה: בעלי תמסחים ננסיים, גנדרנים. במקום שיניהם העקורות- אבני פלסטיק נוצצות. עובדים בדרך לעבודה, משנים את צבע חליפותיהם בלחיצת כפתור, מכווננים את הטמפרטורה הפנימית, מתחברים למנטר הדופק. אני בסדר היום? בסדר. בסדר גמור. ילדים בדרכם לבית הספר לרגליהם כנפונים, מעל ראשם מעופף תיק מרובע. מזה ומזה הייתי פטורה. הייתי בדרך למקום חדש. חדש לחלוטין.
הייתי בדרכי לשדה התעופה במצב הרוח הרגיל שלי לאחרונה: BITTER&BAASA. מי שיאמר שניסיתי לברוח. יצדק. אבל אף אחד לא אמר. נשארתי לבד. אני ואני ואני. אנטמולוגית, מומחית לפרפרים בכדור ארץ ישן שפרפרים עדיין חיים בו. בחוץ- עולם חדש. טריטוריות חדשות בחלל. נגה. מאדים. צדק. כולם כבר שם. הורים, משפחה, חברים . ואני- כאן. רודפת אחרי זואולוגיה ישנה בכוכב זקן ומרקיב.
יכול להיות שלולא הייתי צריכה להגיע באותו בוקר לשדה התעופה, לא הייתי בחוץ וכך היה נמנע ממני-או נחסך ממני-מראה הדפים הראשונים שבקעו מלמעלה. אולי היה נחסך ממני כל זה. אולי לא הייתי כותבת את המכתב הזה עכשיו. זכר למי שהייתי לפני הגלגול. אולי היה קורה בדיוק אותו דבר.
הרחפית שהיתה צריכה להגיע בשש וחצי (בדיוק. כך ביקשתי. בדיוק) אחרה. בעשרה לשבע בבוקר לאחר מחרוזת טלפונים מתוחה לתחנה- הרחפית הגיעה.
"שיגעון מה שקורה פה" אמר הרחפן "האוויר פקוק כל הדרך. תאמיני לי- תלכי במונית תגיעי יותר מהר מאשר איתי".
-"מה קרה?" שאלתי תוך כדי זרוז התיקים להכנס, ישיבה והמראה קלה.
-"זה הדפים האלה. על כל דף שנופל יש שני אנשים שמתאספים. כל כמה דקות נופל עוד דף ומתאספים עוד שני אנשים. את מבינה איך זה עובד?"
התנועה אכן הייתה איטית. הסתכלתי למטה, לכביש. אותו דבר. גם שם התנועה זרמה כמו דם אחרי צנטריפוגה וקירור. איטי וצמיג. קצת כמו שאני מרגישה עכשיו.
משהו פה לא הגיוני" אמר הרחפן.
"שאול. שאול- שומע?, אמר קול בקשר
-"שומע, רוצה לראות. תעלה את עצמך"
-"עזוב. אני בתחתונים. הרגע קמתי. גיסי התקשר הוא אומר שזה בית הדפוס הגדול שנשרף והתמוטט וכל הדפים עפו ממנו".
-"אז איך אתה מסביר את זה שהדפים לא שרופים?"
מהצד השני היתה דממה.
"לא חשבתי על זה. אני אשאל אותו".
הרחפן ניתק.
"הגענו, את שומעת?" הרחפן ירד במתינות אל הקרקע. זרזתי את התיקים שלי:"נו, נו". מאוד מיהרתי.
"אין לך מה למהר. אמר איש בטחון, מוביל תמסח שפיו חסום.
-"מה? למה?"
-"בגלל הדפים האלה. נורא מסוכן. עצרו את כל הטיסות".
עליתי למעלה. לאולם ההמתנה. אישה מבוגרת התיישבה מולי. מוציאה סוכריה מתנפחת מתיק היד שלה ומסתכלת דרכי אל המסך למעלה. שם כבר יש מהדורת חדשות מיוחדת. אחד הערוצים, תהרגו אותי איזה, יצא בחשיפה על ישיבה שמתקיימת עכשיו בקריה.
"ברור לגמרי שמדובר במסר" כך אמרו גורמי ביטחון והתיחסו לניירות המעופפים "אנחנו מנסים לפענח עכשיו את הצופן. כנראה שמדובר בסוג של אזהרה: סורג לעי-כלומר: סורג לעיר". אבל לכתב יש סקופ. מדובר במיזם חדש. נאו-גנרציה שאותם גורמי ביטחון עצמם מעורבים בו.
ופתאום אני מזהה.
שנים שלא ראיתי אותה. כל כך הרבה שנים עד שלמעשה לא הייתי בטוחה שזאת היא לולא הורידה פתאום את עגילי הפנינים מאוזניה. היא תמיד עשתה את זה כשהיא חשבה.
מדהים כמה שונה החשבון המתבונן קדימה של הגדילה מחשבון הזיכרון- הנסוב לאחור. החשבון של הגדילה הוא מדוקדק- איזמל על קלף. החשבון של הזיכרון הוא משוער. מים רכים על סלע. אין סיכוי שהיא מזהה אותי. מוטב שאשתוק.
"נו, מה אתה אומר?"
הזקן, בעלה כנראה, התישב בכבדות. הוציא תהילים. פתאום הרים את עיניו מספר התהילים והישיר מולי מבט. זיק בעיניו.
-"הלכת לקסרקטיני הצבא?"
-"סליחה?"
-"אני שואל אם בסוף הלכת לקסרקטיני הצבא. היית תלמידה שלי בי"ב, לא?"
-"הייתי תלמידה שלה" אני אומרת ומצביעה על אסנת.
אסנת מורידה את עגילי הפנינה מתנוכי האזנים. "תזכירי לי מי את?"
-"יעל. יעל גרוס. לימדת אותי בג'-ד'". "תזכיר לי מי אתה" אני פונה לזקן.
-"הרב אלטשולר, יעל".
-"נכון. נכון.אני זוכרת. פיסות מבית הספר התיכון שלי. עלו וצפו מול עיני. הוויכוח שלי איתו על השרות הצבאי. השרות הצבאי עצמו, היחידה הסודית שעסקה- איך לא, במודלים מתמטיים שנגזרו מעולם החרקים.
מה אתם עושים פה?"
"נוסעים לברוקלין"
-"מה היא עושה פה?"
-"פרפרים. מתעסקת עם פרפרים. תמיד היו לה פרפרים בראש. חרקים. פרוקי רגליים. מה רבו מעשיך ה'. היא לימדה אותי את סוד הבריאה".
לקח לי זמן להבין. עלי הם מדברים.
הם דיברו עלי כמו שמפצחים פיצוחים. כל מילה מופרדת מקליפתה. והסתכלו בעדי על מסך הטלויזיה.
"לא שומעים" צעק מישהו מבוגר, רזה ועצבני והסתכל אל התקרה המקומרת המלאכותית שבאמצע האולם. הוא הזכיר לי את ניצול השואה הזה שגר פעם בצריף ברחוב אלומות. את כל הצריפים מסביב כבר הרסו והקימו במקומם רבי קומות. הוא נשאר שם. מדי אחר צהריים יצא וישב על החול שליד הצריף כאילו כלום מסביב לא השתנה. פעם חזרתי מהמכולת עם שקית מלאה לחם. הרחתי את הלחם לידו בכוונה. שידע שלמרות שהיום יש לחם בכל מכולת, אני מעריכה מאוד לחם. אמרו שעבד במשרפות ויום אחד זיהה בין המתים את המשפחה שלו והשתגע. למה נזכרתי בזה בכלל עכשיו.
"הכל בראש שלך, משוגעת" האיש הזקן הרזה עומד לידי פתאום ואני מזהה. זה באמת הוא. "אגב, אני אברהם. נעים מאוד" לקח את ידי ולחץ אותה "רציתי לומר לך שצריך להסתכל על הכל מהסוף להתחלה. על כל החיים צריך להסתכל מהסוף להתחלה. מהסוף להתחלה. אני, למשל, אם ידעתי שאדרס ממש בפתח הצריף שלי, אולי הייתי זז כבר מהצריף ומקבל את הדירה שהרווחה הציעה לי. אולי. הסוד הוא לראות את הכל מחדש: מהסוף להתחלה".
הייתי צריכה כבר אז לחשוב שיש בזה משהו יוצא מגדר הרגיל. יותר מדי דמויות מהעבר, יותר מיד דרמה גם הכיתוב שהבנתי את פשרו. לא הייתה לי שהות לעמוד על הממשות או הממשות לכאורה של הדברים.
בטלוויזיה הודיעו שהפרשה תגיע לסיומה בעוד כחצי שעה בד בבד עם מאבטח אדיב שדמה להפליא לחבר שלי באוניברסיטה שהגיע וביקש ממני להתלוות אליו.
המכתב הזה אינו מכתב רישמי. אינו תצהיר מדעי או תצהיר מכל סוג שהוא. אומר רק זאת: ינא סורג לעי מוסרת את גופי בדעה צלולה לניסוי. עוד שעה ומחצה אהפוך לגולם. חיי –כפי שאני מכירה אותם- יסגרו עלי. סורג לעיר הגדולה שהייתי אני. אתחיל את חיי מחדש. כאישה אחרת. אגיע לטריטוריות החדשות כפי שתכננתי. אבל בדרך אחרת.
"למה הניירות? שאלתי? למה המהומה?" חונכתי על ברכי הידיעה שניסויים אמורים להיעשות בחשאיות.
"אנחנו אוהבים דרמות" אמרו לי "אוהבים דרמות שמתרחשות בין האונה הימנית לשמאלית. דרמות בהן דפים עפים, אנשים מהעבר מחוררים את הזמן, דרמות שמותירות את העולם האמיתי ללא פגע. כפי שהיה.
"ומה אתם? ממשות או דמיון"- שאלתי.
"מיד תדעי" אמרו לי
"מה יקרה לי?" שאלתי.
והם ענו: "כל ארוע בחייך מקודד כרגע ונבנה מחדש כחלבון. כל מקלעות החלבונים נארגות סביבך. תרגישי נמלים- סליחה על הביטוי. תישני קצת. תישני".
"בשם האל בורא כל היצורים. הטוב ומיטיב לאדם ולעולם. אני מקבלת על עצמי מצוות המוות והחיים הבלולים זה בזה. אמן. אני לא מפחדת עכשיו. אני מלאת ציפיה. אני מתחילה להרגיש דברים שלא הרגשתי קודם ותמיד היו לידי. שינויים עדינים במשב הרוח. רוח הססנית- חזקה על פלג הגוף העליון ועדינה בלחיים. רוח נוקשה- סוערת בכפות הרגליים ומערבלת את השיער. אור כתום חזק שמשתנה עם תנודות הרוח. כמה נימי נימים של אור ישנם ואני לא ידעתי. והגובה. לא חשבתי שאפשר להפוך את הנמוך לגבוה ומסוכן בבת אחת. גובה הוא דבר שמשתנה כל רגע. פער בין אורות הופך לגובה. כאילו מעולם לא חייתי ממש. אני מבינה כי המילים- טיפשיות. המוזיקה התבניתית- מיותרת. וכל האמת מצויה במפגש שבין החושים הראשונים: ועם, ריח, מישוש, תחושה עמוקה על העור.
אלוהים שישמור. אנחנו חושבים את עצמינו נזר הבריאה. כל פרפר מבין טוב מאיתנו. כל פרפר מסוגל לחיות את הרגע עצמו בתודעה שלמה. הגיע הזמן לתת את הדעת למי שראוי לה. למי שחי מעט אבל חי את החיים עד תומם. למי שיודע להתחדש כל רגע משום שחייו הם רק נפנוף כנפיים אקראי.
הם- שחשבו שיעשו בי ניסוי. לא חושבים שאני עושה את הניסוי הזה בעצמי? על דעתי? ביוזמתי?. אשן קצת. אשן. למה לא? אבל אחר כך אתעורר.
יקיצה טובה. מושלמת. אולי יהיו לי כנפיים. גדולות, אני מקווה. הדם שבי כבר עובר את התמרת הטמפרטורות שתהפוך אותי לאחרת. מוזר שהכל מתחיל בזרימה חופשית או לא חופשית של דם. אחרי הכל- פקקי תעבורה יכולים להיות מתסכלים מאוד. לא? בשם האל בורא כל היצורים. הטוב והמיטיב לאדם ולעולם. אני מקבלת על עצמי מצוות המוות והחיים הבלולים זה בזה. אמן".
***
שמתם פעם לב לתנועתו של נייר שמתעופף ברוח?
תחילה הוא נחוש. מבצע פניה ראשונה בבת אחת. מעט אחר כך הוא כבר מתנודד, חוכך בדעתו לאן להמשיך.
מאוחר יותר הוא כבר מקבל עליו את הדין. הרוח מניעה אותו כרצונה עד שהוא מאבד מכוחו ומגיע לאדמה.
לפעמים נדמה שהתדירות שלהם פוחתת. לפעמים נדמה שהסוף הוא רק התחלה. שמוות של דבר אחד הוא התחדשות של אחר. שאפשר לטוס. לטוס. לטוס. שכל רגע חי את עצמו מחדש. למעלה. עוד למעלה. עוד.