שארית האספלט שהייתה פעם כביש מפואר ניסתה לשמור על מעט מכבודה. בחלקים הייתה שמורה ומושלמת, נמתחת כמלבן מושלם מקצה אל קצה ומציגה קווי שוליים שלמים ומפוארים. אך ברובו הכביש שחיבר בין עין כרם וירושלים היה זכרון עמום, פצוע, חבול ומנוקד בשיחי סירה קוצנית שצמחו בינות האספלט האפור. המרחק מירושלים לעין כרם היה קצר. כך לפחות זכרונו, אותו חלק שלא בגד בו עוד, אמר לו. אך אז היה עושה את המרחק הזה עם מכונית, מחליק בעדינות בינות הפיתולים בכביש. מותח את ההילוך השני כמה שרק יכל, ונכנס באלימות אל ההילוך השלישי רק כאשר המכונית חרקה והיה נשמע כאילו אינה יכולה עוד. ידו דימתה באויר את תנועת היד על מוט ההילוכים, וחיוך רחב עלה על פניו. כשפתח את עיניו ונתקל שוב במציאות החיוך ירד ותחושת לאות שטפה אותו. רגליו המשיכו בטיפוס במעלה הכביש באיטיות, מקל ההליכה שלו המכה בשאריות האספלט היה הרעש היחיד אותו שמע.
במהלך הטיפוס ראה מוטציה אחת מדדה, חוצה את הכביש ונכנסת בינות שיחים קוצנים סבוכים. הוא עמד ללא נוע כאשר הבחין בה והיא לא הריחה בו והמשיכה לדרכה. המקל הכבד בו השתמש להליכה היה מספיק בשביל להכות בה בחוזקה ולסיים את ייסוריה. אבל הוא העדיף לשמור את כוחותיו לטיפוס. המוטציות היו אנשים שנחשפו לקרינה חזקה לאורך זמן ואיבדו צלם אנוש. עורם היה צלוי ומתקלף, ידיהם הדלדלו מחוסר שימוש, ורגליהם היו רכות ובקושי סחבו את משקל גופם. הדבר הראשון שאיבדו היה את מאור עיניהם, דבר שחיזק את חוש הריח שלהם, שהיה חזק מן הרגיל, ובעיקר יכל להריח יצורים חיים מעוטי קרינה. הם לא היו מסוכנים, ולרוב בעיקר ריחם עליהם. אך משיכתם החזקה לאיזורים ואנשים מחוסרי קרינה גרם להם לצלוע בהתלהבות וחרחורים כאשר הריחו אדם נקי. כאילו רק רצו להרגיש חום אנושי. הררי זכר בבעתה לילה אחד כאשר ישן ביער והתעורר בבהלה שמוטציה מתחכחת בו בשמחה ודבקות. הוא פירק את ראשה עם סלע ומיהר לשטוף את גופו ולקרצפו עם סבון. הוא לא ידע אם הוא כבר מחוסן לקרינה, אבל הוא לא לקח שום סיכונים מיותרים.
חושך תמיד ירד באיטיות על ההרים. עתה התחיל האור הדהוי של אחר הצהריים. הררי עמד על גבעה והסתכל בנוף הנשפך לרגליו. דמיונו בגד בו ולרגע יכל לראות את המקום כפי שהיה פעם, שרשראות של עצים ירוקים שוטפים את הגבעות, יערות עד אין קץ צבועות בפס כביש אספלט שחור ומתעקל. כשחזרה אליו דעתו התקינה ואיתה המציאות, ראה את הנוף כפי שהוא היום, קוצני, חשוף, ערום ברובו. את העצים הרבים החליפו סלעים קרחים, עגולים, בולטים בינות האדמה עד האופק, כמו גולגלות של ענקים הקבורים באדמה.
הררי מצא מערה קטנה להעביר בה את הלילה. הוא הדליק מדורה בלא חשש, הוא היה גדול וחזק מרוב האנשים אותם פגש, ומעטים התגרו בגורלם מספיק לנסות לשדוד אותו. הוא הוציא מתיקו את שארית העז שצד לפני שבוע. זה היה הישג לא קטן למצוא עז. לאחר ששחט אותה, הוא חילק אותה לחלקים קטנים, המליח ואיכסן בתיקו. עתה, צלה את הבשר המיושן על האש, וחשב לעצמו כי בקרוב יצטרך לחזור לצוד. האיזור הזה שרץ בלטאות בשרניות. לא בדיוק המאכל האהוב עליו, אך לפחות היה ממנו בשפע. את הלטאות היה אפשר לצוד בקלות בעזרת מקלע ואבן. החום הכבד ופינות החמד הרבות עודדו אותן לצאת החוצה להשתזף על סלעים. אמנם צבעם הקשה על זיהויים אך לא לעין מיומנת כמו של הררי, שטבח באוכלוסייתן ללא קושי.
בלילות היה חולם על הימים שלפני הפצצה. הוא ישב עם משפחתו בגינה שבביתם, קולות צחוק וריח של ניקיון. תמיד קיווה שחלק זה בחלום ימשך עד אין קץ, אך הסירנות העולות והיורדות תמיד הופיעו. שולחים אותם לרוץ בבהלה. הוא תופס את אחותו הקטנה ורץ, יודע שהוריו ואחיו מאחוריו. הם רצים מרחק גדול, כה גדול שהוא מתעייף. אור בוהק העיר אותו והוא הסתנוור מהשמש על עיניו, מתחיל עוד יום של הליכה.
בדרכו בינות הסלעים והקוצים, שמע לפתע צרחה באוויר, מעבר לגבעה הבאה. הררי עצר וחכך בדעתו. הוא נמנע מחברתם של אנשים אחרים. כך שרד עד כה. אי אפשר לסמוך על אנשים הרוצים לשרוד. סקרנותו גברה עליו והוא המשיך באיטיות אל מקור הקול. חבורת אנשים עמדה שם בחצי גורן סביב גבר ואישה, כולם לבושי סחבות, ומצולקים משמש קופחת ועבודה קשה. הגבר, גבוה ושרירי מנסה להכניע את האישה, והיא אינה מוותרת. הצופים מסביב רובן נשים, עומדות ואינן משמיעות הגה. הוא התחרט על כך כבר בעומדו, אך הפעולה הינה אוטומטית ולמוח רק נותר להסתכל בתדהמה אנה הגוף לוקח אותו. הררי תפס את הגבר והטיח אותו באלימות על הרצפה לקולות התדהמה שסביבו. יריבו מתרומם בנהמה ומביט בהררי בשטנה. שיערו ארוך ומכסה את רוב פלג גופו העליון החשוף, עינו האחת שחורה והשנייה חלבית, ושתיהן מביטות בו בזעם רצחני. כנחש הוא עט קדימה על הררי, סכין מבליחה בידו. מופתע, הררי הצליח לחמוק רק ברגע האחרון. נחשול של כאב הציף את זרועו היכן שהסכין הצליחה לגעת בבשרו. הררי הניף את מקל ההליכה שלו ובעוצמה ריסק את גולגלתו של האיש שצנח על הרצפה כמו בובת סחבות.
תדהמה אחזה בצופים סביבו ואיש לא נע. עד אשר אחת הנשים התקדמה לעברו וחבשה במיומנות את זרועו הפצועה ונוטפת הדם. כשסיימה העבירה יד בליטוף קל על לחיו וחייכה חיוך רקוב שיניים. שאר הצופים התקרבו אף הם. חלקם קדים, אחרים מריעים. הם לקחו אותו אליהם לכפר, מספר בקתות בוץ בצילו של הר מגונן. את הבקתה של האיש שהרג, מי שהיה מנהיגם, הם נתנו לו. ביקשו ממנו שישאר עמם, שיעניק להם הגנה במקומו של זה שלקח מהם. זקנה הגישה לו ארוחת צהריים בכלי חימר קטנים. צלי חרוך שבושל יחד עם תפוחי אדמה חומים וקטנים, נוטפים רוטב שחור שאת טיבו לא ידע לפרש. לסיום אכל פטריות מבושלות שנחתכו כך שצורתן המקורית והמעוותת לא תראה, הבישול הארוך הוציא מהן טעם מתקתק שהלם את סוף הארוחה ודימה קינוח. כך האכילו אותו, השקו אותו, וסיפקו את כל צרכיו ביום הזה. בלילה, שליבו טוב עליו, הררי ישן שינה נטולת חלומות לראשונה מזה שנים.
בבוקר קם והשקיף על ממלכתו החדשה. רוב המחנה היה מורכב מנשים, והגברים המעטים היו או זקנים או נמוכים ממנו בראש. הררי היה אדם גדול מן הרגיל, השיטוטים בחרבה שהייתה פעם ישראל לימדו אותו את העובדה הזו. כאשר הלך בינות האנשים במחנה, עיניהם לא העיזו לפגוש בשלו. הם פינו לו את הדרך כאשר עבר, הציעו לו זנב של חיה גרומה אותו צדו, או פריט אחר שחשבו כי ירצה בו. בסקרנותו, נכנס הררי אל אחת מבקתות הבוץ במחנה ומצא בה נערה שחורת שיער בגפה. כאשר חזתה בו, השפילה מבטה בפחד והחלה מסירה את שמלתה בידיים רועדות עד אשר עמדה מולו עירומה.
בראש סחרר יצא הררי את בקתתה של הנערה. את פיסת הבשר המיובשת הבאה שהוצעה לו הוא כבר לקח ביד בטוחה ונגס בה עוד לפני שהרחיק צעד. נתיניו שמרו ממנו מרחק בטוח והניחו לו לנפשו. כך המשיך להסתובב, נהנה להרגיש בהשפעתו על הסביבה.
המשיך עד אשר חזה בנצנוץ ירוק מרחק כקילומטר מן המחנה. היה זה ירוק שהררי לא ראה שנים. ירוק בהיר ורך. ירוק שצומח רק באיזור של מים נקיים ואדמה נטולת קרינה. רגליו הובילו אותו קרוב יותר אל הפטה מורגנה. ואכן מספר צמחים קטנים, עליהם רכים וארוכים, צמחו להם באין מפריע תחת השמש הקופחת. הם היו מסודרים במעגל קטן סביב צמח נוסף, צבעו אדום, כמעט חום. עליו קטנים ויבשושיים. סקרן, התכופף הררי ונגע בעדינות בצמחים הירוקים. העלים היו רכים ונעימים למגע, והפיצו ריח טרי, כמו דשא שהרגע נקצץ. הררי לא זכר כבר מראהו של דשא, אבל הריח היה כה חזק עד שהחזירו באחת לילדות בירושלים. אביו קוצץ את הדשא בגינתם הקטנה בזמן שהוא מקפיץ כדור וקולע לחישוק מתכת שקובע בינות האבנים הירושלמיות.
"זה הצמח האדום שמאפשר להם לצמוח." קול קטן הוציאו מתוך החלום בהקיץ שהיה שרוי בו. הררי הסתובב וראה מאחוריו גבר קטן וצנום, בשנות הארבעים לחייו. זקנו היה מטופח ושיערו קצוץ, אך עור פניו היה שחום ודהוי כמו של כולם. "אני קורא לו צמח ההתחדשות. גיליתי אותו במקרה צומח ליד חורבות רמת בית שמש. הוא היה קטן יותר שם. אבל לידו צמחה רקפת קטנה בסלע. אני לא ראיתי רקפות מאז הפצצה. הבאתי אותו לכאן ודישנתי אותו. והוא גדל. עוד מעט אוכל לקצוץ ממנו ענפים ולשתול גם אותם."
כשראה שהררי אינו מבין, המשיך בדיבורו. "הצמח הזה שואב קרינה. הוא מנקה את האדמה שסביבו ומאפשר לצמחים להתפתח בהם בלי ואריאנטים מוטנטים. המים שמושקים באיזור שלו גם הם מתנקים. אם אני אצליח לגרום לעוד שתילים לצאת מתוך הענפים שלו, אוכל לנקות את הקרינה מכל האיזור הזה. בזמן לא רב, אני מניח שנוכל להחזיר את העולם לקדמותו, נוכל לגדל אוכל נטול קרינה, לשתות מים נקיים." עיניו ברקו כשדיבר, "אולי אפילו נוכל לנקות קרינה מבני אדם!"
בלילה, לאחר שעוד אחת מבנות המחנה כיבדה אותו בנוכחותה, שנתו של הררי נדדה. הוא התגעגע למדשאות ירוקות ועצים, חסר לו הריח של הטבע, של שיחי המרווה שצמחו פרא באיזור הזה. זה היה העולם שהכיר ואהב. העולם שהלך לבלי שוב. כשיחזור העולם הזה הוא יחזור להיות גם כפי שהיה. גודלו וחוזקו הפיזי שוב יעמדו בצילו של יכולתיו המנטליות הלא מרשימות. כיעורו החזותי יאפיל שוב על מוטות ידיו הגדולות ושריריו. הוא התהפך במשכבו כך שעות ארוכות עד שלבסוף העיף את שמיכת הפרווה מעליו ויצא מן הבקתה כשהוא עירום. המחנה ישן בשעה כזו ואיש לא חזה בו כשהלך אל עבר גינת הירק הקטנה. הוא הגיע אליה בצעדים רועדים וצנח על ברכיו. את הצמח האדום הוא תלש באלימות מן הקרקע, קורע אותו לגזרים בין ידיו. גם את הצמחים הירוקים הוא עקר מן השורש, קורע אותם, ידיו מתמלאות ריח של דשא קצוץ. עיניו של הררי דומעות והוא שוב בבית בירושלים, שמש חמימה על צווארו ואביו מסיים לקצוץ את הדשא. אחותו מבקשת שיפסיק להקפיץ כדור מכיוון שזה מפריע לה ללמוד, והיא אינה מבינה למה הוא בוכה.