סופת השלגים הייתה עזה, עזה מדי. האישה והגבר צעדו לבדם בתוך מישור לבן ורחב, ללא דבר מאופק עד אופק מלבד עוד ועוד מרבדים של לובן מסנוור. האישה, עטופה בבגד חם וכבד עשוי פרוות, הידקה את אחיזתה בזרועו נפוחת השרירים של הגבר. הוא היה עירום, מלבד תחתון פשוט, ועורו החשוף והחלק נעשה חידודין חידודין. "אתה בטח קופא." היא אמרה לו, אבל הרוח השורקת הייתה חזקה מדי והוא לא יכול היה לשמוע אותה. לפתע הוא הניף את זרועו והצביע. רחוק, עמוק בתוך הלובן, נראתה נקודה שחורה. נקודה של תקווה. "לשם." פקד.
הם צעדו וכשלו ונפלו לתוך השלג העמוק, והקימו עצמם ונתלו זה על כתפי השני עד שהנקודה הקטנה הלכה ולבשה צורה של בקתה, מבנה עץ עלוב אך אטום לשלג ולרוח. היא הגיעה לדלת ראשונה ולחצה את הידית אבל זו התפרקה ונותרה יתומה בידה. "אוי לא. מה נעשה?" היא הראתה לו את הידית המפורקת בכף ידה. הוא ניגש אל הדלת וחבט בה והיא נפתחה מיד.
הם סגרו יחדיו את הדלת שסירבה להיטרק עקב הרוח המנשבת בחוץ, ולאחר מכן הוא נטל כמה קרשים וזרדי עץ יבשים שנחו שם על רצפת העץ המעוקמת והשליך אותם לתוך קמין עשוי אבני בזלת. הוא חיפש אחר אמצעי להדלקת אש והפך את כל הבקתה, ולא מצא. הוא הלם באחד הקירות וכל הבית רעד. "הנה." היא מסרה לו מצית עשוי פלסטיק. הוא הביט בה בחוסר אונים והיא רק חייכה וניגשה לערימת העצים והציתה להבה מתחת לקצהו של זרד מוארך. האש תפסה בו מיד וכל הקמין בער באור חזק והפיץ חום נעים. עורו הלך ונרגע, היא הבחינה. "כמה נעים." אמרה לו. הוא ניגש אליה והצמיד אותה אליו, והם התנשקו בלהט. אחר כך אצבעותיה חפרו בתוך שריריו אל מול האש.
*
שירלי שילבה את רגליה וזעה בכיסאה בחוסר נוחות, בעוד רותם המשיכה להעביר תמונות על צג המכשיר הנייד שלה. "הנה, זה. מה רע בזה?" היא דחפה את המכשיר הירקרק והמעוטר במדבקות מנצנצות היישר אל מול פניה של שירלי. "בן שלושים, גרוש בלי ילדים, מתמחה באורטופדיה. גם חתיך וגם מרוויח טוב. אני משערת."
"טוב, די, רותם. בבקשה." שירלי הדפה ממנה את המכשיר. אצבעה של רותם החליקה בלי משים על פני הצג והאורטופד השרמנטי התחלף בארכיטקט מקריח עם עגיל באוזן. "זה הגבר השמיני שאת מראה לי היום. בסך הכול רציתי להיפגש עם חברה שלי לקפה, לא לפתוח כאן משרד שידוכים."
רותם לבשה ארשת פנים נעלבת, והחזירה את המכשיר הנייד לתיקה. "סורי שירלוש. סורי שאני סך הכול מנסה למצוא לחברה הכי טובה שלי סיבה לקום בבוקר."
"הא!" שירלי מצאה את עצמה זועקת. "אז זה מה שגורם לאנשים לקום בבוקר? מה עם עבודה, משמעות, תחביבים?"
"אוי, נו, שירלוש, תעשי לי טובה. בסדר? מה כל הדברים האלה שווים אם אין לך אהבה?"
שירלי לא אמרה כלום, אבל שיגרה לעבר רותם מבט אכזרי. המלצרית חלפה לידן והיא סימנה לה שתביא את החשבון. "יש הרבה דברים חשובים בחיים, רותם." אמרה בעודה שולפת את הארנק מתיקה. "ולכל אחת יש את סדר העדיפויות שלה. זה שאת לא יכולה להיות רגע אחד לבד, לא אומר שגם אני צריכה להיות כזו." היא שלפה את הארנק אבל יחד אתו התגלגלה מהתיק אל השולחן בובה קטנה, מעין צעצוע. בובה קטנה עשוית פלסטיק, של גבר נפוח שרירים ועירום, עוטה תחתון בד.
"מה זה?" רותם נטלה את הבובה.
"תעזבי את זה!" שירלי חטפה את הצעצוע מידה. רותם הייתה מזועזעת.
"שירלי… תראי מה הבדידות עושה לך… מה בסך הכול עשיתי, הרמתי את הבובה שנפלה לך? ולמה את מחזיקה בתיק בובות?"
"זאת לא בובה." היא מחתה. אבל פניה הסמיקו באופן כמעט קיצוני.
"שירלי, את בסדר?"
"רותם, תעזבי אותי. בסדר?!"
שירלי שילמה את החשבון בחופזה והשתיים קמו ופנו לדרכים נפרדות, כל אחת נשבעת בלבה שלא תיפגש יותר עם השנייה. כששירלי תיזכר ששכחה את הבובה על השולחן של בית הקפה זה יהיה מאוחר מדי, הרבה אחרי שהמלצרית תבחין בצעצוע.
*
בית הקפה שבו ישבו שירלי ורותם היווה חלק מרחוב קטן ונעים למדי, שלרוב לא קרו בו דברים מעניינים. בזמן שחלף מאז ששירלי ורותם עזבו את המקום בזעף, אירעה תאונה קלה בין פגושי מכוניות בכביש הצר, והנהגים החליפו פרטים והמשיכו בדרכם. שלושה חתולים רבו ביניהם על השליטה בפח הזבל הסמוך, וזו הסתיימה לאחר שכלב עובר אורח נבח על השלושה עד שהסתלקו מהמקום ודחו את הקרב למועד בלתי ידוע. המלצרית, מיכל, זו ששירתה את שירלי ורותם לפני כן, שוב נענתה על ידי המשיבון הקולי כאשר ניסתה להשיג את החבר שזרק אותה בליל אמש, והיא ניגשה לחדר השירותים, בכתה קצת, שטפה את הפנים, לקחה נשימה עמוקה ויצאה חזרה לעבודה. היא ניגשה לשולחן בו ישבו השתיים קודם, בכדי לנקות ולהכין אותו ללקוחות הבאים, כאשר הבחינה בחפץ המוזר – צעצוע קטן, בובה, מונח לצד צלחת ובה עוגת אפרסקים עם סימני אודם ושיניים. היא נטלה את הבובה ובחנה אותה. היא הייתה קטנה, קטנה יותר מכף ידה (ולמיכל היו כפות ידיים קטנות, היא הייתה בחורה קטנת גוף ודקיקה), ושריריו של הגבר הבובתי היו נפוחים באופן לא מציאותי ומפורטים יתר על המידה. היא התכוונה לבדוק סביב האם האישה שישבה כאן עדיין בסביבה בכדי להחזיר לה את החפץ, אבל משהו בתוכה גרם לה לא לעשות זאת. במקום היא הכניסה את הבובה לכיס הסינר שלה. ואז ניקתה את השולחן.
כשהתפנו לה בהמשך הערב כמה רגעים, היא התיישבה על שרפרף במטבח בית הקפה והוציאה את הבובה מהסינר. מטר ממנה עמל הטבח הצעיר והתשוש על הקרמת תפוח אדמה אלפרדו, וכלל לא הבחין בקיומה. היא הביטה בפניו של הגבר הבובתי והשרירן. "למה אתם הגברים כאלה מתוסבכים?" שאלה אותו. "למה כל כך קשה לי אתכם." היא עמדה להחזיר אותו לכיס הסינר ולשוב לעבודה, אבל אז משהו קרה. הטבח הצעיר במטבח סיים לתבל את תפוח האדמה, ולא הבחין כלל כי מיכל המלצרית פשוט התנדפה באוויר, מטר ממנו.
*
או קי.
את יודעת להתמודד במצבים כאלו.
זה בדיוק כמו בכיתה ג', כשיואב משך לך בצמה חזק כל כך שפתאום כל העולם נעשה אדום וסגול ואת בכית ובכית. או כמו כששמעת פעם ראשונה אזעקה בתל אביב, ולא הבנת לאן כולם רצים ומה קורה. או כשנדב אמר לך שנמאס לו והוא רוצה חופש ממך…
זה בדיוק אותו דבר.
רק שזה ממש לא.
העולם השתנה. אין בית קפה, אין רחוב, אין פח זבל. אין מטבח, אין טבח, אין תפוח אדמה אלפרדו. מה שכן יש זה עצים, המון עצים, גבוהים כל כך… וציוצים של ציפורים וגם… צווחות של משהו, לא יודעת של מה. אה, ויש גם אותו. הגבר הבובתי, הצעצוע שמצאת על השולחן בבית הקפה. רק שעכשיו הוא כבר לא בובה, הוא איש אמיתי, רחב כתפיים ונפוח חזה, לבוש בתחתון בלבד, והוא מביט בך. עומד, שלוב זרועות, ומביט בך.
כן, תתעלפי. כנראה שזו התגובה ההולמת היחידה.
*
כשמיכל התעוררה, היא ראתה צבע ירוק. מסך של ירוק. לקח לעיניה כמה רגעים למקד את המבט עד שהבינה שהיא מביטה כלפי מעלה, אל סכך ירוק מאוד, חלקו העליון של יער. היא הייתה בתוך יער, שונה מכל היערות שראתה עד כה. וזה היה אמיתי, מה שראתה קודם. לאחר עוד כמה רגעים, היא הבחינה כי היא נישאת בזרועותיו של הגבר העצום. ראשה נח על שריר הזרוע שלו ולחיה נצמדה לחזהו הנפוח. והם היו בתזוזה, כי הוא הלך. בעצם, הוא רץ.
היא התעוררה באופן סופי, מבינה שהתמונה אינה כזו פסטורלית. הגבר נשא אותה ורץ בתוך הסבך של היער, בעוד נמר ענק, בגודל של בניין, דולק בעקבותיהם. כפותיו הכבירות הרעידו את האדמה עם כל צעד, והוא שעט בעקבותיהם. הגבר רץ, במהירות מטורפת. הוא קיפץ מעל מכשולים – גזעים נפולים, סלעים, בורות. מולם נתגלה מבעד לסבך מצוק תלול, ונקיק צר מבקע אותו לכל האורך. הגבר הניח אותה בעדינות בתוך הנקיק. "תיכנסי פנימה!" שאג לעברה בקול עמוק ונמוך. היא צייתה. הוא ניסה להשתחל פנימה אל תוך הנקיק גם כן, אבל הוא היה רחב מדי. חזהו הנפוח לא אפשר לו, ולבסוף נאלץ לסוב אחורנית ולהתעמת עם הנמר הענק. זה הסתער לעברו והשניים התגוששו על הארץ. מיכל לא יכלה לראות יותר מדי דרך פתח הנקיק הצר, אבל מדי פעם נגלה לעיניה חיזיון של זרועות שריריות לופתות לסתות ענק ומנסות למנוע מהן להיסגר. זה נמשך זמן מה, עד שנעשה פתאום שקט. דממה. מיכל נשענה אל עבר הסלע והתנשמה בכבדות. היא לא הייתה בחורה היסטרית, אבל זה היה מפחיד למדי. ומכיוון שלא הייתה היסטרית, החליטה לבסוף לצאת החוצה ולבדוק מה קרה. היא השתחלה החוצה וראתה קודם כל את פגר הנמר. כעת הוא נראה אפילו גדול יותר, שרוע על הקרקע, לסתותיו האדירות פעורות לרוחב, ולשון אדומה משתרבבת מבעד לניבי ענק. זבובים גדולים ואדומים רחשו כעת מעל ללשון. היא שמעה גניחה והביטה הצדה. הגבר שכב שם על גבו, מתנשם. חתך עמוק עיטר כעת את חזהו השמאלי לכל האורך. הוא העווה את פניו בכאב. היא ניגשה לעברו מיד. "אנחנו צריכים לטפל בך," אמרה. ידה נגעה בעורפו. הוא היה לח מזיעה. אגלי זיעה גלשו במורד גופו. "ואתה חייב לשתות."
הוא הניע בראשו לשלילה, ועמד לדבר.
"ששש, אל תגיד כלום." היא היסתה אותו באצבע על פיו. "אתה חייב לנוח ולקבל טיפול."
היא הושיטה ידה לעבר מותניה, אינסטינקטיבית, מבלי לדעת מדוע עשתה כך. אבל היה שם תיק עזרה ראשונה, מוצמד לחגורתה. היא הסתכלה על עצמה והבחינה שהיא לבושה בבגדים של חוקרת טבע, וחובשת כובע רחב תיתורת, כמו המדענים בספרי הטבע בבית הספר היסודי. היא לא עצרה להתעכב על כך, ובמיומנות שלא ידעה שיש לה שלפה צמר גפן, בקבוק חומר חיטוי, פד גזה ונייר דבק רפואי. היא גילתה שהיא שולטת לחלוטין בתוכן התיק.
אחרי שניקתה את הפצע וחיטאה אותו (בעוד הגבר נאנק וגונח מכאב), היא הניחה את פד הגזה עליו והצמידה אותו לגוף בעזרת נייר הדבק. החתך היה ארוך והיא הוציאה פדי גזה נוספים, עד שכיסתה את כל החתך. היא השיבה את הציוד הרפואי לתיק. "עכשיו אתה צריך לשתות." היא הביטה מבעד לסבך העצים, כאשר עוד ועוד נתונים ממלאים את מוחה. "שם, בין העצים עם הפירות הסגולים, יש פלג מים. אנחנו צריכים להביא אותך לשם."
היא סייעה לו לקום והוא נתמך במצוק וגם בה ולבסוף הצליח להתרומם. הוא הניח את זרועו על כתפיה והיא שמה לב כמה הוא עדין ומשתדל שלא להעמיס את כל כובדו עליה. הם פסעו באיטיות רבה את המרחק, שלא היה גדול כלל אבל בשל פציעתו הוא התקשה לנוע. לבסוף הגיעו לנחל ושם הוא רכן על הארץ, טבל את ראשו במים הקרירים ושתה. היא גם שתתה. אחר כך הוא הביט בה, ובחן את פניה. "מי את?" שאל ברוך.
"ל… מה אתה מתכוון? השם שלי?"
"כן."
"מיכל. ו… איך קוראים…" היא עצרה את הדיבור כיוון שהוא העביר את כף ידו על לחייה ונטל את שיערה. "את יפהפייה, מיכל."
"תודה." היא השפילה את עיניה ותיארה לעצמה שהיא וודאי מסמיקה.
"גם אתה נראה לא רע בכלל. ו… מה השם שלך?"
"חזה גדול."
"חזה…" היא מצאה עצמה מתפקעת מצחוק. הוא הביט בה כלא מבין.
*
הם טיילו יחד, בנחת, בינות לסבך הג'ונגל. חזה גדול הקפיד להסיר בפניה ענפים וזרבוביות שחסמו את הדרך. מיכל לא האמינה שהיא מסוגלת ליהנות ככה, בעולם כזה של חוסר וודאות, עם מישהו שעד לפני כמה רגעים היה בובה על שולחן בבית קפה. אבל היא נהנתה. זו הייתה חוויה קסומה.
כשהערב החל לרדת, הטמפרטורה צנחה ונעשה קריר מאוד. "בטח קר לך," היא אמרה לו והבחינה שעורו נעשה חידודין חידודין. אבל הוא לא הקשיב לה והצביע לפנים. "תראי, שם."
היא הביטה. הייתה שם בקתה עשוית עץ, עלובה למדי אבל לבטח תהווה מקום טוב ללון בו בלילה. היא הגיעה אליה ראשונה ולחצה על הידית, שנשברה בקלות בין אצבעותיה. "אוי, חזה גדול, תראה," היא הראתה לו את הידית השבורה. הוא ניגש לדלת וחבט בה בעוצמה. היא נפתחה מיד. בפנים הייתה אח בוערת וחום נעים ביותר. הם סגרו את הדלת ונשכבו על הארץ, לצד האש, והיא הסירה ממנו את פדי הגזה. הדימום פסק, וכעת הייתה לכל אורך החזה השמאלי צלקת ארוכה, בולטת אבל מזמינה באופן כלשהו, ציינה מיכל בראשה.
היא חשה צורך עז להסיר את בגדיה ולהיצמד לגופו של הפרא האציל הזה. אבל משהו הפריע לה. היא לא יכלה להניח את אצבעה על הדבר. הוא הבחין בכך. "מה קרה?" רכן לעברה. החום הנעים העביר צמרמורת בגופו ושרירי חזהו רטטו.
"אני לא יודעת, אני… לא מרגישה בנוח. זה מוזר…"
"את רוצה לחזור?"
"מה?"
"את רוצה לחזור?"
"לחזור?" היא בהתה בעיניו הגדולות. היא לא יכלה לומר מהו צבען. "אה… כן, האמת. זאת אומרת… אולי ארצה לשוב לכאן, אתך… אבל… בינתיים… אני לא מרגישה בנוח. למרות שאני ממש, ממש, צריכה אותך…" היא קרבה אליו ונשקה לשפתיו המשורבבות. הוא נישק אותה בדיוק כפי שהיא אוהבת. היא חששה שנקודת האל חזור קרבה. אבל הוא אמר-
"אולי כדאי שתחזרי. תשובי אלי כשתהיי מוכנה."
*
"הי שירלי. שירלי!"
רותם מיהרה להתיישב לצד חברתה בבית הקפה. עיניה של שירלי היו אדומות ונפוחות, ופניה חיוורים ביותר. היא דמתה לגווייה מהלכת. "מה קרה לך?"
"תודה שהסכמת להיפגש איתי, מאמי," אמרה שירלי, "במיוחד אחרי הפעם הקודמת…"
"עזבי שטויות. ספרי לי, מה קרה?"
"תגידי," שירלי הביטה בעיני חברתה בעצב, "את חושבת שאני דפוקה?"
"דפוקה?" רותם חזרה אחריה. "מה זה השטויות האלה? על מה את מדברת?"
"תביני, רותם…" היא לפתה את פניה בידיה ומחתה דמעה, ואז סימנה למלצרית שתבוא אליהן. "אני… התייחסתי אלייך מגעיל ודחיתי את כל הגברים האלה כי… כי היה לי משהו. משהו…"
"שירלוש," רותם חייכה לעברה, "זה בסדר. את לא צריכה לספר לי. העיקר שתסכימי סוף סוף להיפגש עם מישהו. שירלי, את נראית זוועה."
"תגידי, רותם, זה… זה לא שגרתי מדי, הגברים האלה?"
"שגרתי מדי?"
"תביני רותם, אני… זוכרת את הבובה הזאת שראית כשישבנו כאן בפעם הקודמת?"
רותם אימצה את מוחה כדי להיזכר. "אה, נו. בובה כזאת של גבר, עם שרירים."
"בדיוק. אני… מצאתי אותה, אותו… בשוק הפשפשים, לפני איזה חודש, ומאז… עזבי, את לא תביני."
"תנסי אותי." עיניה של רותם ניבטו לעברה בנחישות.
"רותם, את יודעת מה זה לבלות עם גבר מדהים, אבל מדהים זאת לא מילה. זה… משהו מארץ אחרת, מעולם אחר…"
"שאני אבין, אנחנו מדברות על הבובה?"
"ואת עוברת אתו הרפתקאות מטורפות." שירלי המשיכה בשלה. "כל פעם שתחזיקי אותו מספיק זמן, תקבלי הרפתקה אחרת. והחלק הכי טוב זה… שאת פשוט לא יכולה לעמוד בקסמו. לא משנה מה יהיה, את מרגישה שאת חייבת, פשוט חייבת, להיות אתו ורק אתו ו…"
"שירלי!" רותם עצרה את שטף הדיבור של חברתה. "אני לא בטוחה שהבנתי על מה את מדברת, ואם זה עדיין על הבובה הזו אז זה מאוד מטריד. אבל אני אגיד לך מה – גבר שגורם לך להרגיש ככה כמו שתיארת לי קודם, זה לא דבר טוב."
"למה?"
"איפה הוא?" רותם שאלה.
"מה?"
"איפה הוא, הגבר הזה? הוא אולי מדהים וסקסי ומה לא, אבל איפה הוא, עכשיו, כשאת נראית כמו זומבי ומנגבת דמעות. ואיפה הוא גר? את יודעת? ולמה אתם לא גרים ביחד? ולמה לעזאזל אין לכם מערכת יחסים נורמאלית? הא, שירלי? זה גבר אמיתי, אחד שנמצא לצדך ביום ובלילה, בגשם ובשמש, ולא איזה… איזה מישהו שיחרפן אותך אבל יעזוב אותך ככה לאנחות."
שתי הנשים שתקו, ושירלי השפילה מבטה לעבר מפת השולחן המשובצת.
בינתיים המלצרית ניגשה אליהן. "הי, נדמה לי ששכחת את זה כאן בפעם הקודמת." היא הגישה לשירלי בובת גבר. שירלי בהתה בבובה ואז נשאה עיניה לעבר המלצרית. מבטיהן נפגשו והן החליפו ביניהן סוד משותף בעיניים בורקות. שירלי בלעה את רוקה. "את?…"
מיכל הנהנה. "קחי. הוא שייך לך."
שירלי נטלה את הבובה והביטה ברותם.
*
כשמיכל סיימה לצחצח שיניים, הוא כבר ישן עמוק, עפעפיו רטטו והוא נחר. היא לא יכלה שלא להבחין בשערות האף שמרקדות לקצב הנחירות. ובכל זאת, היא אוהבת את נדב. היא רכנה לעברו ונשקה על פיו. הוא מלמל משהו והתהפך לצד השני.
מאז שחזרו זה נהיה טוב יותר, הקשר שלהם, מכל האספקטים – השיחות שלהם, המגורים המשותפים, הסקס… אבל לפעמים, רק לפעמים, הוא עולה בראשה.
כעת זהו רגע כזה. היא מתכרבלת בשמיכה, ושולחת ידה לעבר השידה שלצד המיטה. היא שולפת את הבובה ומתכרבלת יחד איתה. מבט אחד לעבר נדב – ישן, חורפ. היא מכבה את האור ומחבקת את בובת הגבר.
זה הסוד שלה. מותר לבחורה לשמור על סוד אחד קטן.
לאט לאט היא נרדמת, או, יותר נכון לומר, מתנדפת בחלל האוויר, ואם נדב לפתע יתעורר הוא לא יבין לאן היא נעלמה, אבל אין סכנה שדבר כזה יקרה.
וכעת היא בתוך הים. היא בוחנת את עצמה ומגלה שנהפכה לבתולת ים, במקום רגליים יש לה זנב קשקשי והיא עירומה. היא צוללת לתוך המים הכחולים, נושמת אותם כמו אוויר. והנה הוא מגיע, מניע את זנב הדג שלו בקצב מהיר וצולל לעברה כמו טיל טורפדו. חלקו התחתון הוא דג, אבל העליון… זה הוא, בלי ספק. חזה גדול.
הוא נוטל את ידה בידו. "הפעם את מוכנה?" הוא שואל אותה, ובועות אוויר יוצאות מפיו. היא מהנהנת ומחייכת. יש לה אותו, עד הבוקר. ואז תחזור למציאות.
בינתיים, הם צוללים עמוק יותר ויותר, אל תוך חשכת המים העמוקים.