סוד לקבר

רוחו של מוטי נכנסה בי כשהייתי ברכב בדרך לעבודה.

אם היה נמצא איתי מישהו ברכב הוא לא היה רואה בי שום שינוי. אולי הוא היה חושד שמשהו קרה אם הוא היה שומע אותי מציג את עצמי פתאום בשם מוטי. אולי הוא היה חושב שמשהו לא בסדר אם הוא היה שומע אותי מסביר לעצמי שאני חייב לעזור לעצמי להפטר מסוד שמונע ממני להמשיך הלאה אל העולם המופלא שמעבר. קרוב לוודאי שהוא לא היה מבין מה מתרחש גם אם הוא היה שומע אותי מספר על כסף שנגנב ומאהבת ותיקה ועל מה אני צריך לעשות. האם הוא היה חושב שאני צריך אשפוז אם הוא היה שומע אותי מזהיר את עצמי שאני חייב לעשות את זה עוד לפני הלוויתי, אחרת רוחי תישאר פה לתמיד? האם הוא היה מנסה לקפוץ מהרכב תוך כדי נסיעה אם הוא היה שומע אותי אומר שזה מה שקורה לכל האנשים שמתים כשעל נשמתם רובץ סוד גדול? יכול להיות. אחרי הכל, מי שהיה נמצא איתי ברכב לא יכול היה לדעת שלמרות שהשפתיים שלי זזו והקול שלי נשמע זה לא הייתי אני אלא מוטי שדיבר.

אבל למזלי לא היה איתי אף אחד ברכב ואני הבנתי די מהר שאם אני רוצה לחזור למה שהייתי רק הבוקר, כדאי לי להקשיב טוב למה שמוטי אומר.

נסענו מעלה מעלה אל מרום הכרמל בדרך הצופה אל הים.

"אתה לא יכול לנסוע יותר מהר?!" שמעתי את מוטי אומר בקול שלי, "לוקח את הסוד לקבר בתחת שלי! לאנשים אין מושג על מה הם מדברים!"

התעלמתי ממחאת מנוע ה- 1,000 סמ"ק של המכונית שלי וסחטתי עוד קצת את דוושת הגז.

"ימינה!" אמר מוטי. "שמאלה" פקד עליי אחרי דקה.

בלמתי את הרכב בפתאומיות.

"הי, מה קרה לך, השתגעת?!" צעק מוטי.

דפקתי בשתי הידיים על ההגה.

מוטי הבין את הרמז ושחרר את הקול שלי. בבת אחת השתחרר גם בי משהו והאימה שעוררה בי ברגע הראשון ההבנה שרוחות רפאים הן אמיתיות ושאחת מהן נכנסה בי התפוגגה והתחלפה ברצון עז לסלק אותה מתוכי, וכמה שיותר מהר.

מוטי לא אמר דבר אבל אני ידעתי שהזמן שלי הולך ואוזל. "אוקי," אמרתי וניסיתי להישמע כמה שיותר ענייני בהתחשב בנסיבות, "קודם כל- אף פעם אל תעשה לי את הדבר הזה עם הקול שלי שוב, מובן?! ודבר שני, בוא נבדוק שהבנתי את התוכנית…"

מוטי לא הגיב. פירשתי את זה כהסכמה לשני הדברים.

"אמרת שבבית שלך יש תיק עם כסף, נכון?" שאלתי.

עדיין שקט.

"ואת הכסף הזה אתה רוצה לתת לשוש שהייתה המאהבת שלך לפני כמעט שלושים שנה, נכון?"

"נכון." מוטי השתלט על הקול שלי רק כדי לומר את המילה ומייד שחרר אותו שוב.

"ואתה בטוח שזה הסוד שאתה אמור להפטר ממנו? הכסף שהחבאת עבור שוש?"

"כן."

"לא למשל זה שהייתה לך מאהבת? אתה לא חושב שאולי כדאי שתספר את זה לאשתך?"

שוב שתיקה.

"ולא זה שהכסף בכלל לא שלך אלא של השותף שלך לשעבר? שבעצם גנבת אותו ממנו? אתה לא חושב שאולי זה מה שמשאיר אותך פה?"

"תגיד לי," אמר מוטי, "אני אומר לך איך לחיות? אז אל תגיד לי איך למות! כל מה שאתה צריך לעשות זה למצוא את התיק אצלי בבית, להעביר אותו לשוש וזהו. מה כל-כך מסובך בזה?"

הביטחון של מוטי עודד אותי קצת. "תראה," אמרתי, "אני מקווה שאתה צודק כי אם אתה טועה אתה לא תוכל למות בשקט ואני לא אוכל לחיות בשקט. אני פשוט חושב שאתה צריך לפחות לחשוב גם על הדברים האחרים."

"אתה חושב שלא חשבתי על זה?!" שאל מוטי "אם אני אספר לעליזה אשתי על שוש זה רק יגרום לה עוגמת נפש. מה זה בדיוק ייתן?"

"אוקיי," אמרתי, "יכול להיות שאתה צודק. להרבה אנשים יש מאהבת ולא נראה לי שכולם נתקעים פה בגלל זה. אבל מה עם השותף שלך? זה שטרחת לספר לי שגנבת ממנו כסף אומר שזה מטריד אותך, לא?"

"אולי," ענה מוטי, "אבל אם הוא יידע הוא ירצה את הכסף בחזרה ושוש לא תקבל גרוש. אלוהים, הייתי צריך לתת לה אותו מזמן… מי תיאר לעצמו שאני אמות בגיל שישים? אתה יודע כמה בריא הייתי עד אתמול? סמוך עליי. אם תעזור לי לתת את הכסף לשוש תוכל להמשיך בחיים שלך עוד הבוקר."

לא ידעתי אם אני באמת יכול לסמוך על מוטי אבל לא הייתה לי ברירה.

המשכנו לנסוע בשקט עד שהגענו אל מרכז הכרמל ומוטי הנחה אותי ב"ימינה" ו"שמאלה" בסבך הרחובות הקטנים והשקטים הנראים כאילו הם צומחים מתוך עצי המחט המקיפים אותם.

"התיק נמצא בבוידם." אמר מוטי כשחניתי בחזיתו של בניין ישן בן שלוש קומות ששיח מטפס גדול צבע את קירותיו החיצוניים בירוק עז.

הכול תקתק כמו שעון. כל דיירי הבניין היו בדרכם ללוויה, בדיוק כמו שאמר מוטי וגם המפתח נמצא בדיוק במקום בו הייתי אמור למצוא אותו, מתחת לשטיח הכניסה. הסולם הקטן היה במרפסת השירות. מצאתי את התיק שתיאר מוטי בבוידם מתחת לאמבט ישן.

"מצוין!" אמר מוטי, "שתהיה בריאה עליזה, תמיד אפשר לסמוך עליה… עכשיו לבית של שוש. חייבים להזדרז כי…" מוטי הפסיק לדבר. הבנתי שגם הוא שומע את הקול ששמעתי אני פתאום מאחד החדרים.

"אפצ'י!"

"עליזה?" שאל מוטי.

"אפצ'י!"

"היא שם!" לחש מוטי לעבר מקור הקול.

חציתי את הסלון במהירות ופתחתי את הדלת הלבנה שמכיוונה הגיע קול העיטוש. מצאתי את עצמי בחדר שינה קטן מסודר להפליא.

"אפצ'י!"

בין הארון לקיר היה רווח צר וממנו יצאה אישה צעירה מכדי להיות עליזה ומשכה באפה. היו לה תלתלים חומים-זהובים עד הכתפיים ומותניים צרות מודגשות בחגורה חומה ועבה מעל חצאית לבנה ארוכה. היא הייתה יפיפייה אמיתית. רציתי לשאול אותה מי היא ומה היא עושה שם, אבל מוטי הקדים אותי ושב להשתלט על הקול שלי.

"חיימון?!" שאל מוטי.

"מוטי?" שאלה האישה. היה לה קול עדין שתאם את המראה שלה.

"חיימון?" אמר מוטי, "מה אתה עושה פה? אל תגיד לי שגם אתה…"

"מת?" אמרה האישה, "לגמרי… אתה אוהב את המראה החדש שלי?"

מוטי שתק אבל לא שחרר את הקול שלי. אולי הוא היה צריך רגע לעכל שחיימון, מי שזה לא יהיה, מת. גם אני הייתי צריך רגע כדי לקלוט שרוחות רפאים יכולות לזהות אחת את השנייה בתוך האנשים שנושאים אותן.

"אבל איך?" שאל מוטי "איך? מה? מה אתה עושה אצלי בבית?"

כנראה שחיימון לא ידע מה לומר כי הוא שחרר את הקול של האישה. היא השפילה את מבטה אל הקרקע והחלה ללחוש במהירות תוך שהיא מתעלמת ממוטי וממני: "חיימון זו ההזדמנות שלך! הלוויה תכף מתחילה! זה שאתה רוצה לתת כסף לציפי זה בסדר, אבל זה לא הסוד שאתה אמור להפטר ממנו. זה…" היא החוותה בראשה לכיווני, "זה הסוד שאתה אמור להפטר ממנו…" היא הרימה את מבטה והביטה בי. עיניה היו חומות ונוצצות. " אהה, נעים מאוד, אני טל."

קיוויתי שמוטי יניח לי לפחות להציג את עצמי, אבל הוא כנראה שכח את מה שביקשתי כשהיינו ברכב ולא עשה את זה. "זה תומר," יצאו מילים שאינן שלי מהפה שלי, "ואני מוטי. את מוכנה להסביר לי על מה את מדברת? תומר הוא סוד שחיימון צריך להפטר ממנו?"

"לא תומר," אמרה טל, או שאולי זה היה חיימון? "אתה. יש משהו שאתה צריך לדעת."

"אני?!" שאל מוטי.

"בסדר," אמרה טל בקשיחות, "דיברת מספיק. עכשיו תהיי קצת בשקט." לא. זו לא הייתה טל הפעם. כל העסק היה מאוד מבלבל.

"חיימון," אמר מוטי, "אתה רוצה להגיד לי משהו?"

"לא!" אמר חיימון.

"אז הבחורה רוצה להגיד לי משהו. תן לה לדבר!" הוסיף מוטי.

"חיימון?" אמרה טל "תיק תק, תיק תק."

"בסדר, בסדר," אמר חיימון, "אני נותן לבחורה לדבר בתנאי שאתה נותן לבחור לדבר. הם ידברו ואנחנו נהיה בשקט עד הסוף, מקובל עלייך?"

"מקובל." אמר מוטי ושחרר את הקול שלי.

"את רוצה להסביר לי מי זה חיימון?" אמרתי מייד.

טל הזמינה אותי לשבת לצידה על המיטה הזוגית המוצעת. לתלתלים שלה היה ריח של שרף עצים וסבון וגשם.

"חיימון היה השותף של מוטי בשנות השמונים."

"זה שמוטי גנב ממנו את הכסף שבתיק?" שאלתי.

"אז אתה יודע על זה?" הופתעה טל.

"בערך…" עניתי.

"ואתה יודע כמה כסף הוא גנב ממנו?"

"לא."

"בערך רבע מיליון דולר."

"מה?" כמעט נחנקתי, "את אומרת לי שיש לי עכשיו ביד רבע מיליון דולר?"

"כן. אבל חיימון לא ידע את זה עד לפני כמה חודשים. כלומר, כבר מזמן היה לו חשד שמוטי גנב ממנו כסף, ככה, ישר מתוך הכספת, אבל לא היה לו מושג באיזה סכום מדובר."

"אף פעם לא החזקתי ביד סכום כזה…" מלמלתי.

"אתה לא שואל איך חיימון גילה?" שאלה טל.

"כן, בטח," אמרתי, "איך הוא גילה?"

"שוש גילתה לו."

"שוש? המאהבת של מוטי?"

"כן. ואתה יודע מה חיימון אמר לה כשהיא גילתה לו? הוא אמר לה שאם הוא היה יודע שמוטי גנב ממנו כל כך הרבה כסף הוא היה הורג אותו."

"טוב ברור," אמרתי, "רבע מיליון דולר לא הולך ברגל. זה כמעט מיליון שקלים."

"אתה רוצה לדעת איך שוש הגיבה?" המשיכה טל.

"אני לא יודע." עניתי.

"היא אמרה לו שהיא מכירה רעל שהורג ככה שזה נראה כמו התקף לב."

"התקף לב?!" צעק מוטי פתאום, "אתה הרגת אותי?!"

"מוטי!" אמרה טל, "לא הבטחת להיות בשקט עד הסוף?"

"אבל הוא הרג אותי!" אמר מוטי.

"כן," אמרה טל, "וזה כל-כך הלחיץ אותו עד שגם הוא קיבל התקף לב. עכשיו שניכם מתים ושניכם לא יכולים להמשיך הלאה."

כולנו השתתקנו.

ניסיתי להבין מה זה אומר עליי שיש בתוכי עכשיו רוח של גנב נוכל שגם נרצח. יכול להיות שעשיתי משהו כל כך נוראי שהבאתי על עצמי את הצרה הזו? אני יודע שלפעמים אני עושה טעויות אבל אין לי אף שלד בארון בסדר הגודל של חיימון ומוטי. אז למה דווקא אני?

"היי!" אמרה פתאום טל מהורהרת, "עכשיו שאני חושבת על זה… חיימון," שתי גבותיה התרוממו, "איך זה שאתה עדיין כאן? לא היית אמור להמשיך הלאה? הרגע גיליתי את הסוד הגדול שלך למוטי. יש לך סוד נוסף? ומוטי, אם חיימון יודע כבר כמה חודשים שגנבת ממנו וכמה גנבת ממנו, אז מה הסוד הנוסף שלך?"

"אני לא חושב שיש עוד משהו…" אמר מוטי.

"גם אני לא." אמר חיימון בשקט.

"יופי," אמרתי, "גניבה ורצח. זה הכל."

"תחשבו טוב," אמרה טל, "ממש לא מתאים לי שתתקעו פה איתנו לתמיד."

ארבעתנו שתקנו. טל ואני הבטנו זה בזו וגם בתוך הפאניקה שהתחילה להשתלט עליי לא הצלחתי שלא לחשוב על כמה שהיא יפה. שתיקתם של מוטי וחיימון התמשכה יותר מידי זמן.

"אתם יודעים מה?" אמרה טל פתאום, "אם באמת אין לכם יותר סודות אז זה בטח הכסף."

"מה?" הקדים אותי מוטי ושאל את השאלה שהתכוונתי לשאול.

"צודקת!" אמר חיימון אחרי רגע, "זה חייב להיות הכסף, הוא תוקע אותנו כאן. כל הסודות כבר גלויים, אבל הכסף עדיין פה. אולי הכסף אוצר בתוכו את הסודות?"

באופן קצת מוזר זה דווקא נשמע לי הגיוני. "נגיד שאת צודקת," אמרתי, "מה את מציעה לעשות?"

"מוטי נמצא פה כי הוא תכנן לתת את הכסף לשוש, לא?" ענתה טל, "וחיימון הביא אותי לפה כדי לגנוב את הכסף בחזרה ולתת אותו לציפי…"

"למה לציפי?" התפרץ מוטי.

"הילדים התחילו לריב על הירושה הרבה לפני שמתתי. חשבתי לבקש מציפי לתת קצת לכל אחד מהם, אני יודע שאני יכול לסמוך עליה. אבל הם? אם הם היו יודעים על הסכום הזה הם היו הורגים זה את זה!"

"אני מבין שרצח על רקע פיננסי זה תורשתי אצלכם." עקץ מוטי.

"מצחיק מאוד," אמר חיימון, "אני פשוט חושב שעדיף לתת את הכסף הזה לציפי."

"רגע אחד! מי זו ציפי?" שאלתי.

"היא הייתה המאהבת של חיימון כשמוטי היה עם שוש." אמרה טל.

"הם היו שותפים לעסק וגם בגדו כל אחד באשתו במקביל?"

אף אחד לא ענה.

"אוקי," אמרה טל, "אז כולם מסכימים שחייבים להפטר מהכסף. אני מציעה שתחלקו אותו חצי חצי בין שוש לציפי."

"להתחלק עם הגנב?" אמר חיימון.

"עם הרוצח?" מיהר מוטי להגיב.

"חברים!" אמרה טל, "אין לנו הרבה זמן! אם לא תחליטו ממש עכשיו מה אתם מתכוונים לעשות יקברו את הגופות שלכם וכולנו מבינים את המשמעות של זה, נכון?!"

"בסדר," נכנע מוטי, "את צודקת. ממילא אין לנו מה לעשות עם הכסף עכשיו. חצי לשוש, חצי לציפי."

"אני מסכים." אמר חיימון.

"יופי," אמרתי. הראש שלי התחיל לכאוב. "אז איפה הן? לאן צריך לקחת את התיק?"

"רחוב הנרקיסים שתיים," אמרו מוטי מהפה שלי וחיימון מהפה של טל בבת אחת.

ופוף, מוטי נעלם. הרגשתי אותו עוזב בדיוק כמו שהרגשתי אותו נכנס, ככה פתאום בתנועה חלקה כמו משב רוח קל.

הבטתי בטל.

"חיימון נעלם." אמרה.

"גם מוטי" אמרתי.

"אפשר אולי לתפוס איתך טרמפ לרחוב הנרקיסים מספר שתיים?" היא חייכה אליי.

תפסתי את התיק ויצאנו יחד מהבית. תוך כדי נסיעה ניסתה טל להעלות תיאוריות שיסבירו למה מוטי וחיימון נתנו לנו בדיוק את אותה הכתובת אבל אני הייתי עסוק מידי בלהקשיב לקול שלה ובלהגניב אליה מבטים.

"אני חושבת שגרנו פעם באזור הזה, כשרק נולדתי." אמרה טל כשהתקרבנו אל רחוב הנרקיסים.

"מוזר," אמרתי, "אני חושב שגם אנחנו."

"אולי הכרנו זה את זו בתור תינוקות?" היא חייכה.

"אולי," עניתי, "אולי אמא שלי הכירה את ההורים שלך."

"את אמא שלי," אמרה טל, "יש לי רק אמא."

"באמת? אם ככה יש לנו יותר מהמשותף ממה שחשבתי." זאת הייתה מחשבה נעימה מאוד.

הגענו אל בית בודד קטן ומטופח בתחילת הרחוב. יצאנו מהאוטו ופתחתי את השער הירוק בחזית הבית שעליו הייתה קבועה הספרה שתיים.

על ספסל מתכת ירקרק במרכז גינה מטופחת מלאה בשיחי ורדים פורחים וצמחי תבלין ישבה אמא שלי ביחד עם אישה שלא הכרתי.

"אמא?!" שאלתי.

"אמא?!" שמעתי את טל חוזרת אחרי.

"מה?!" שאלנו ביחד.

"אמא, מה את עושה פה?" המשכתי לשאול.

"אני לא מבינה…." מלמלה טל.

"שלום טל," אמרה אמא שלי מהספסל, "נעים מאוד, אני שושנה ארגמן, אמא של תומר."

"נעים מאוד" לחשה טל אוטומטית.

"שלום גם לך תומר," אמרה האישה השנייה, "אני ציפורה זיו, אמא של טל."

לא הצלחתי לדבר. מה אמא שלי ואמא של טל עושות כאן? הן חיכו לנו? לא הצלחתי להבין בשום אופן איך זה יכול להיות.

"למה שלא תשבו פה," אמרה ציפורה זיו והצביעה על הספסל הנוסף שעמד בגינה, "אני בטוחה שיש לכם הרבה שאלות."

התיישבנו בלי לומר מילה. טל נראתה חיוורת. מבול השאלות בראשי איים להציף אותי אבל לא הצלחתי לעצב אפילו אחת מהן לכדי משפט ברור.

"תומריקו, אכפת לך להעביר אליי את התיק?" שאלה אמא שלי.

העברתי אליה את התיק. היא פתחה אותו ושתי האימהות הציצו לתוכו. ציפיתי שהן יופתעו אבל הן רק חייכו.

"רגע אחד," אמרה טל, "שושנה וציפורה… שוש וציפי! אתן שוש וציפי?"

שתי האמהות הנהנו לאישור.

הבחורה הזו מהירה ממני בהרבה, אין מה לומר.

"אז אליכן היינו אמורים להביא את הכסף? איך זה יכול להיות בכלל?!" שאלתי, "אם היינו מספרים לכם איך הגענו למקום הזה בחיים לא הייתם מאמינות לנו!"

"תומר צודק," אמרה טל, "כדאי שתתחילו להסביר. מה דעתכן להתחיל מאיך זה ששתיכן כאן יחד?"

"אני ושושנה," אמרה ציפורה, "אנחנו מכירות זו את זו הרבה זמן, עוד מהתקופה שהיינו צעירות מספיק להאמין ששתי נשים יכולות לאהוב אחת את השנייה ולגור ביחד בחיפה של שנות השמונים."

"מה?! ידעתי!" ירתה טל "ידעתי! ידעתי שלפני שנולדתי הייתה לך מישהי! ידעתי!"

ציפורה לא ענתה.

"אתה מופתע תומריקו?" שאלה אמא שלי ברכות.

"לא," עניתי, "גם לי היו חשדות, אבל זה עדיין לא מסביר מה אתן עושות כאן."

"כל עוד רק גרנו ביחד, כמו שותפות לדירה, הכול היה בסדר," נסחפה ציפורה פתאום אל תוך הזיכרונות, "אבל לא הסתפקנו בזה. רצינו להיות אמהות. החלטנו לחפש גברים שיעזרו לנו עם זה. הגברים שמצאנו היו שותפים עסקיים. הם היו נאים, מצליחים, עמידים והכי חשוב- נשואים."

לרגע לא הבנתי על מה היא מדברת. הבטתי בטל. העיניים שלה התרחבו והפה שלה נפתח קצת. "מוטי וחיימון?" לחשה.

"מוטי וחיימון." אישרה ציפורה.

"אלוהים אמא!" המשיכה טל, "מה את אומרת בעצם? שחיימון הוא האבא שלי?"

"חיימון הוא אבא של טל?" גמגמתי, "ו… מוטי אבא שלי?"

"אבות?" אמרה אמא שלי, "לא. סוג של תורמי זרע…."

שתקנו. מה בדיוק אמורים להגיד ברגע כזה? איזו מין דרך משונה זו לגלות מי אבא שלך?

"אף פעם לא סיפרת לי כלום!" התפרצה טל, "אמרת לי שהיית עם אבא שלי רק לילה אחד! ועכשיו הוא מת… לא חשבת שאולי הייתי רוצה לדעת מי האבא שלי?! לא חשבת שאולי מגיע לי לדעת מי האבא שלי?!… רק רגע!" שטף הדיבור עצר בבת אחת. כל הכעס נעלם וטל חזרה להיראות מהורהרת. "איך זה שאתן לא שואלות איך אנחנו מכירים את השמות שלהם?"

"אנחנו יודעות," ענתה ציפורה, "הכרתם אותם היום. הרוחות שלהם נכנסו אליכם."

שוב הייתי מוצף מכדי לשאול ושוב באה טל לעזרתי. "אני לא מבינה כלום…" אמרה. בינגו. זה בדיוק מה שרציתי להגיד.

"רוחות רפאים נכנסות רק אל אנשים שקרובים אליהם קרבת דם." אמרה אמא שלי.

"ברור, אמרה טל, "כל אחד יודע את זה…"

"לא," התעלמה אמא שלי מהעקיצה, "לא כל אחד יודע את זה, אבל אני יודעת את זה. אני יודעת את זה מאז שדודה מרים נכנסה בי בזמנו. זוכר תומריקו מה דוד אברהם אמר כשגיליתי לו שהיא החליפה את התרופה שלו נגד לחץ דם בסוכרזית במשך שנים?"

"שכבר שנים לחץ הדם שלו תקין ושרוב הסיכויים שהיא חסכה לו איזו מחלת כבד?" גמגמתי.

"אחותי לא סיפרה לי את זה לפני שהיא מתה, כמו שאמרתי לך. היא סיפרה לי את זה אחרי שהיא מתה. היא סיפרה לי את כל העניין עם הרוחות והסודות והכול. כשחיימון שמע שמוטי גנב ממנו כל כך הרבה כסף ואמר לי שהוא רוצה להרוג את מוטי, יכול להיות שהזכרתי במילה או שתיים איזשהו רעל…"

"אמא!"

"זה לא שאני הרגתי אותו!" אמרה אמא שלי, "אבל חשבתי שאולי אם הוא ימות הוא סוף סוף ייתן לי את הכסף שלי. הכרתי את מוטי. ידעתי שהכסף הזה שוכב בבוידם כבר שנים ולא זז משם. זה כסף שלי! הוא גנב אותו בשבילי! קיוויתי שהוא ייתן לי אותו כשגיליתי שאני בהריון, אבל הוא לא הסכים לתת לי אותו אז. הוא אמר שצריך לחכות עם זה כדי שחיימון לא יחיל לחשוד."

"הוא ידע על ההיריון?" שאלתי.

"מה פתאום!" זקפה אמא שלי את גבה, "לא סיפרתי לו. כשהבנתי שאני לא אראה ממנו גרוש פשוט נעלמתי לו. איימתי עליו שאם הוא ינסה לחפש אותי אני אספר לעליזה וחזרתי לציפי שלי…"

"ואת?" שאלה טל והסתכלה על אמא שלה.

"גם אני נפרדתי מחיימון וחזרתי עם בטן גדולה לשוש," אמרה ציפורה, "הייתה לנו תקופה קצרה של אושר בבית הזה, אבל לאט לאט גילינו שהיינו תמימות ושהסביבה לא הייתה בשלה לקבל שתי נשים ושני ילדים שחיים יחד באותה התקופה. בסופו של דבר גם אנחנו נאלצנו להיפרד. הקשר בינינו ניתק ורק לפני כמה חודשים הגורל הפגיש בינינו שוב."

"תחזרי רגע אחורה," פנתה טל לאמא שלי, "אם ידעת מה עלול לקרות איך לא חששת שמוטי יכנס לתומר?"

"חששתי?" ענתה אימא שלי "בניתי על זה! ידעתי שהבן שלי יבצע את המשימה!"

"את רצינית?! ואם הוא היה נתקע בתוך תומר?"

"ילדים," נאנחה ציפורה, "זה לא קרה נכון? תנו לנו קצת קרדיט."

"ומה עם חיימון?" טל לא הייתה מוכנה לוותר.

"האמת היא שקצת נבהלנו כשגילינו שגם הוא נפטר," אמרה ציפורה, "זה לא היה צפוי אבל כבר לא היה לנו מה לעשות. בואי נגיד שלא הופתעתי לראות אותך נכנסת בשער."

דממה שבה להשתרר. אמא שלי וציפי הביטו בתיק וזו בזו כמו נערות בנות שש עשרה. טל בהתה באוויר ונראתה כאילו יש לה מלפפון חמוץ בפה. ישבתי והבטתי בה נאבקת להבין ולעכל את כל מה שקרה היום. מהצד שלי הדברים נראו הרבה יותר פשוטים. נכון, מה שקרה היה מטורף לגמרי. גיליתי שיש רוחות רפאים, גיליתי מי היה אבא שלי, גיליתי איך הוא מת, גיליתי שלאמא שלי הייתה מאהבת… אבל בסופו של דבר המחשבות שניצחו היו שאני יושב פה על ספסל לצד אישה יפיפייה ושלאמא שלי יש ביד תיק עם המון המון כסף.

"יכול היה להיות יותר גרוע." אמרתי.

"מה?" שאלה טל.

"תסתכלי רגע סביבך. יכול היה להיות יותר גרוע."

היא הביטה בי ובספסל השני. "אתה יודע מה?" אמרה כאילו המשפט הבנאלי שאמרתי הצליח להציל אותה מלטבוע בתוך מחשבותיה, "אתה צודק…"

נפרדנו משתי האימהות ויצאנו דרך השער.

"תרצי אולי לשתות איתי קפה מתישהו?" שאלתי את טל וידעתי שמשהו טוב עומד לצמוח.

כנראה שהיא הרגישה כמוני. "בתנאי אחד," ענתה, "שלעולם לא תסתיר ממני סודות."