"צופיה!" אבא שלה קרא לה. צופיה קמה מהכסא ורצה לאביה. "כן, אבא." היא אמרה וחייכה כמו שחינך אותה.
"אימא ואני קנינו לך בגדים." אמר אבא. הוא החזיק שתי שקיות אחת מכל צד.
צופיה הביטה באימא שלה. למה היא לא מחזיקה את השקיות? ולמה היא עזרה לאבא בקניות הרי אבא תמיד עושה את הקניות לבד? אימא חייכה אליה, היא יודעת למה אבא מתנהג מוזר…
"תודה." ענתה צופיה, והביטה בשקיות. היא רצתה לפתוח אותן ולגלות איזה בגדים קנו לה, ולמה. "לכבוד מה?" היא שאלה וחייכה כדי להסתיר את הלהיטות שלה.
אבא לא ענה לה. הוא הניח את השקיות על הרצפה וחיבק אותה. לקח לה רגע להתעשת ולהחזיר לו חיבוק. "אני גאה בך." הוא אמר לה. "גדלת כל כך יפה, ואני חושב שאת מוכנה לעבור לשלב הבא בחייך." צופיה הביטה בפניו של אבא וניסתה להבין למה הוא מתכוון. העיניים שלו נצצו, והידיים שלו רעדו. היא הביטה באימא וראתה שדמעות זולגות מעיניה כמו בפרידה. זה קשור אליה, אבל מה יכול להיות, היא לא הולכת לשום מקום.
"אתם שולחים אותי להתחתן!" צופיה נחרדה.
"לא בדיוק…" אבא שלה היסס לפני שהמשיך. "את תפגשי עם בחורים, ואם בחור מסוים ימצא חן בעיניך, נדבר על חתונה." אבא האריך במשפט כדי לתת לה את התחושה שיעבור הרבה זמן עד שהיא תתחתן, אבל מי יודע כמה זמן נשאר לה?
אימא חיבקה ונישקה אותה, ונתנה לה את השקיות. אימא השתתפה בקניות, אימא ידעה מה אבא מתכנן ולא אמרה לה כלום. "תתחדשי." אימא אמרה לה.
"תודה." אמרה צופיה ולקחה מאימא את השקיות. היא הביטה ברצפה כדי שלא תצטרך לראות את הוריה. השקיות היו כבדות מתמיד. היא סחבה אותן לחדר ושפכה את תכולתן על המיטה. שלוש חצאיות שחורות, אחת חומה וחצאית אחת ורודה. היא לא לבשה בגד ורוד שנים… היא מדדה את החצאית הורודה שכיסתה לה את הקרסול. היא מצאה גם חולצה מתאימה ולבשה אותה. החולצה כיסתה את הידיים עד אחרי פרק היד. צופיה יצאה מהחדר והלכה למראה שבחדר האמבטיה. איך היא לא חזתה את זה? אחרי הגרביים עד הברך, והחולצות עד פרק היד היא הייתה צריכה להבין שאין יותר מה לכסות חוץ מאת השיער.
"שבת שלום, הרבי." אמר יוסף בסוף התפילה.
הרב חייך אליו. "שבת שלום" אמר לו וטפח על כתפו. אנשים רבים בירכו את הרב בדרכם החוצה, והם התקדמו לאט.
מחוץ לבית הכנסת עמדה הרבנית. "אין אור, אני חושבת שהגנראטור הפסיק לעבוד." אמרה.
"נסתדר." ענה הרב.
"אני חושבת שגם הפלטה לא עובדת, אולי נקרא לגוי?" שפתיה המשיכו ללחוש אוכל נפש.
הרב נענע את הראש לשלילה. "אסור לקרוא לגוי לעשות בשבילנו מלאכה בשבת, וברוך ה' יש לנו שכנים."
הרבנית הנהנה והלכה לצידו. היא החזיקה בידה את ילדה הקטן. יוסף הלך איתם, חוסה בביתם עד שהוריו יעלו לארץ.
השולחן היה ערוך והסלון חשוך. יוסף התיישב ליד השולחן עם הרב, והמתין ששאר ילדיו יחזרו מבית כנסת.
"יוסף," אמר הרב. יוסף הפנה אליו את הראש. "הייתי רוצה להכיר לך בחורה. אתה מעוניין?"
"עכשיו?" יוסף שאל, והלחיים שלו האדימו. הוא הצמיד את השפתיים עד שהיה בטוח שהפנים שלו לא מסגירות דבר.
"אני חושב על כך כבר זמן מה, אבל אני תמיד מוצא אותך לומד ולא רציתי להפריע…" למרות החושך יוסף ראה את הקמטים במצחו של הרב.
"אני מוכן?" הוא שאל את הרב. גבותיו עלו למעלה.
"רק אלוקים יודע, אבל אנחנו צריכים לעשות השתדלות." יוסף הנהן, והרב פירש את זה בתור הסכמה.
"איך אדע שהיא מתאימה?" שאל יוסף, ועצם את עיניו.
"אישה טובה שומרת את עצמה רק לבעלה." הרב כחכח בגרונו. "אבל אפילו אם היא לבושה לפי כל הכללים, היא יכולה להשתנות אחרי שתצא מבית אביה. שים לב כמה פעמים היא נוגעת בשיער או בפנים. תבדוק כמה פעמים היא מעבירה את השיער לאחור. אם היא עושה את זה יותר מידי…"
יוסף פקח את עיניו והביט אל הרב "היא לא מתאימה לי." יוסף המשיך, והרב הנהן.
יוסף עמד בכניסה למסעדה וידיו שלובות. צופיה ידעה שהיא מחכה לו בגלל הדרך בה סקר את האנשים מסביבו כאילו הוא מחפש אותה. צופיה הלכה אליו, הוא הבחין בה וחייך.
"יוסף?" היא שאלה. הוא סקר אותה מהחצאית ועד לשיער הפזור. האם הגזימה? היא משכה את השיער לאחור. "אני צופיה." היא אמרה.
"איחרת בשבע דקות." הוא אמר.
היא חייכה, וכשהוא לא חייך בחזרה "אני מתנצלת." אמרה. היא מיקדה את המבט במסעדה שהייתה מאחוריו.
"מה שלומך?" הוא שאל, הטון שלו היה יבש, אבל הוא לפחות שאל.
"ברוך ה' הכול בסדר." היא ענתה את התשובה המסורתית. "ואתה?"
"גם." הוא ענה, קצרן? "נכנס?" הוא אמר וחייך. היה לו חיוך לבבי, וצופיה הנהנה.
היא הלכה אחריו למסעדה. "איזה שולחן את רוצה?" הוא שאל אותה. היא הצביעה על שולחן מרוחק, ושניהם התיישבו אחד מול השנייה.
הם הביטו אחד בשנייה למשך כמה רגעים. "אתה מכיר את המסעדה הזאת?" צופיה הפרה ראשונה את השתיקה.
"לא." הוא ענה, והביט אל השולחן.
"גם אני לא." היא אמרה והעיפה מבט במלצרים.
"אני לא נוהג לאכול בחוץ." הוא מיהר להתנצל.
"זה בסדר." היא אמרה וחייכה אליו עד שהוא הרים את המבט ונשען על הכסא.
"אני מניח שכבר הייתי אמור להתרגל לאכול בחוץ, אחרי הכול אני כבר שמונה שנים בארץ…" הוא מלמל.
צופיה מצמצה. "היית בחו"ל?" היא שאלה, ופיה נשאר פעור. יוסף משך בכתפו. "לא יכול להיות…" היא אמרה. "אתה נראה כל כך … שייך."
"תודה." אמר וחייך את החיוך המקסים שלו. "עליתי בעליית הילדים."
צופיה לא חשבה שהיא אי פעם תפגוש מישהו שהיה בחו"ל, בטח לא בפגישה למטרות נישואים. היא הייתה מזועזעת, אבל גם סקרנית. המלצר הביא להם את התפריט ושניהם הציצו בו.
"אז…" היא מילאה את השתיקה. "היו שם תמונות של נשים ברחובות?" היא הרימה את הראש וקלטה שהוא נועץ בה מבט.
"כן, הן עזרו לפרסם מוצרים או שהן הסתובבו ברחובות עם בגדים חשופים." הוא הסביר לה, מנסה למנוע מהקול שלו לרעוד.
"אבל, איך? כלומר רוצים לפרסם את המוצר, אז איך זה עוזר?" היא ניסתה להסביר את עצמה והרגישה מטופשת. הוא הסמיק. "אתה לא צריך לענות על זה." היא אמרה מיד "זה רק אני והסקרנות שלי."
הוא שם את הידיים על השולחן, ונשען קדימה. "השלטים האלה נועדו לגרות את העין והלב לחמוד מוצרים שאנשים לא זקוקים להם." העיניים שלו נצצו כשהוא הסביר.
"זה נורא." היא אמרה, והביטה בתפריט.
"כן… לכן אני שמח שההורים שלחו אותי לארץ אפילו שלא ראיתי אותם שנתיים." הוא אמר והעיניים שלו הקרינו עצב.
צופיה רצתה להגיד משהו שיעודד אותו ולא מצאה מה. "אז איך הלימוד תורה שלך?" היא שאלה שאלה כזאת טיפשית, מה הוא יחשוב עליה? שהיא לא יודעת להחליף נושא?
הוא חייך אליה. "הלימוד בארץ שונה." הוא שאף אוויר. "אני מצליח ללמוד כאן יותר ברצינות." הוא אמר והניח יד על המצח.
"אתה מסוגל להשוות בין הלימוד תורה שלך בגיל אחת עשרה לבין הלימוד תורה שלך כיום?"
יוסף רק הנהן, היא יכולה ללמוד ממנו הרבה על אהבת הארץ.
"אני גדלתי כאן כל החיים שלי, אין לי למה להשוות." היא אמרה והביטה בתפריט. "אני רוצה סלט ודג הנסיכה. מה איתך?"
הוא נזכר בתפריט והתחיל לדפדף בו. הוא עבר עליו קדימה ואחורה, וכשהמלצר הגיע הוא אמר לו מיד "אני רוצה מה שהיא רוצה."
המלצר צחק. "היא עוד לא אמרה מה היא רוצה." הוא רשם להם הזמנה והלך.
בשולחן לידם ביקשו את החשבון, יוסף הביט בהם, והביט בה. "הם אכלו לחם ולא בירכו ברכת המזון."
"למה אמרת לי?" היא הזדעזעה. "אני לא רוצה לשמוע על יהודים שלא מקיימים מצוות."
"אני מצטער." הוא אמר, והביט בשולחן.
"ואולי, הם בכלל לא יהודים, חשבת על זה?"
הידיים שלו רעדו. "זה יכול להיות נכון…" הוא מלמל ולא הביט בפניה.
צופיה קמה, ויוסף הרים את הראש, היא הלכה אליהם.
"יכול להיות שאין במסעדה את נוסח ברכת המזון שאתם צריכים?" היא שאלה. "פשוט יש לי בפלאפון את כל הנוסחים של ברכת המזון." היא הושיטה להם את הפלאפון.
הגבר לקח את הפלאפון ואמר "תודה". צופיה חזרה התיישבה וחייכה אל יוסף.
יוסף קירב את הכסא. הוא הביט בה, חייך ונענע את ראשו.
יוסף פתח את הדלת לביתו וראה את הרב יושב ליד השולחן ולומד גמרא. הרב הרים את הראש וסימן לו עם היד להמתין. הוא חזר ללמוד בקול, ויוסף התיישב מולו והקשיב.
כשהרב סיים את הדף, הוא פנה ליוסף. "איך הייתה הפגישה?"
יוסף אמר: "מקסימה." וחייך. הרב המשיך להביט בו. "הרגשתי שיש לנו הרבה על מה לדבר, ושהיא מבינה אותי."
פיו של הרב התקפל לחיוך. "ואיך היא?"
עיניו של יוסף הופנו לתקרה. "היא לבושה…" יוסף השפיל את מבטו "בסדר."
"כמה היא נגעה בשיער?" הרב שאל.
עיניו של יוסף הוסטו למעלה, ואז הוא חזר להביט ברב. "אני לא זוכר." אמר, והסמיק.
"לא נורא." אמר הרב וטפח לו על הצוואר. "שים לב בפעם הבאה."
יוסף הנהן. "תודה, כבוד הרב."
"אני גאה בך." אמר הרב. יוסף משך את כתפיו, הסתובב וחייך.
בלילה יוסף התהפך מצד לצד וניסה להיזכר כמה פעמים צופיה נגעה בפנים או בשיער. הוא משך בשערותיו לאחור כניסיון לעורר את זכרונו. בהתחלה, כשנפגשו? היא הסיטה את השערות? לא? הוא לא זוכר! כיצד הוא יכול? מדובר בקשר רציני למטרות נישואים.
יוסף נאנח, ונזכר שפעם אמרו לו שאנחה היא כמו תפילה בלי מילים. הוא עצם את עיניו ולחש: "אלוקים, אני מתחרט שלא שמרתי על עיניי. סלח לי! בפעם הבאה אני אשים לב למה שחשוב." ואחרי הוידוי יוסף הצליח להירדם.
כשצופיה ראתה אותו היא חייכה, הוא חייך אליה בחזרה, והם חיפשו מסעדה שקטה. היה לו נעים בחברתה שהוא כמעט שכח, אבל כשהיא התיישבה ומשכה את הפוני הצידה, הוא נזכר.
"אתמול הייתי בחתונה של בת דודתי." היא סיפרה לו.
"מזל טוב!" יוסף אמר.
"תודה." היא אמרה והסתירה את החיוך עם יד על הפה.
"החתונה הייתה מרגשת." צופיה התקרבה אליו. "רקדתי כל כך הרבה, אני מקווה שהצלחתי לשמח את הכלה."
"אני בטוח שהצלחת." יוסף אמר והביט לה בעיניים.
צופיה גיחכה. "זה מוזר, אתה יודע?" היא ישרה את הפוני, יוסף עקב אחרי התנועה. "לא שרים לחתן והכלה שיזכו לחיים מאושרים או מהללים את הכלה, שרים להם על ירושלים…"
"עוד ישמע בהרי יהודה." הם המשיכו ביחד.
"כן." אמרה צופיה ונעה לאחור. "יש משהו לא בסדר עם השיער שלי?" היא שאלה.
"לא…" מלמל יוסף והביט בשולחן.
"לא?"
"הוא בסדר." יוסף אמר ולא הביט בה.
"אני צריכה לשירותים." היא אמרה וקמה.
יוסף הביט בה מתרחקת. היא חושבת שמשהו לא בסדר בשיער שלה, בגללו. המבטים שלו גרמו לה להרגיש לא בנוח. הוא נשען על היד שלו, ונאנח.
הוא הביך אותה, פגע בה, וזה כאב לו. אבל הוא הקשיב להלכה. הרב אמר לו. אם הם ייפרדו בגלל זה, היא לא בשבילו. זה רצון ה'.
האם זה מה שההלכה דורשת ממנו? לפגוע בה?
צופיה חזרה, היא ישבה על הכסא זקופה. "איפה הפסקנו?" הוא שאל והביט בשולחן.
"דיברנו על שירי חתונה." היא ענתה. הביטחון חזר לקולה. הוא הרים את הראש לשנייה, ואז התבייש בעצמו והפנה מבט הצידה.
"למה אתה לא מביט בי?" היא שאלה.
הוא הרים את הראש וראה את העיניים הירוקות זועקות להסבר. היא יכולה להיות אשתו, יום אחד יהיה לו מותר להסתכל רק בה. אם הוא מסוגל לסמוך עליה בנוגע לחינוך הילדים, הוא לא מסוגל לסמוך עליה שתשמור על עצמה כמו שהוא שומר על עיניו?
"כלום." הוא אמר, וחייך אליה.
היא חייכה אליו בחזרה ונשענה אחורה.
היא בת שמונה עשרה וחצי, ונשואה. השגרה התקשה כמו אגם בחורף – הוא יחזור עוד שעה, והיא תספר לו על הלקוחות שהתקשרו היום למוקד, והוא יספר לה על חידוש שלמד. היא התגעגעה לאיזה ריגוש, כמו בחתונה. להרגיש זוהרת ויפיפייה. מה תעשה? צופיה פתחה את ארון הבגדים, וראתה את החצאית הורודה שלבשה בפגישה הראשונה שלהם, וחייכה. אם רק היו לה עוד בגדים יפים כאלה…
הם אכלו ביחד ארוחת ערב, וכשנגמרו לה כל הסיפורים היא נשמה עמוק ושאלה מהר: "מתי אתה קונה לי בגדים חדשים?"
יוסף הביט בה, ולא ענה.
צופיה זזה בכסא. "אתה מתכוון לקנות לי בגדים?" המילים נבלעו כשדיברה.
יוסף משך בכתפיו. "את לא רוצה לקנות לעצמך?"
צופיה רעדה, היא ניסתה לחייך שוב ושוב, אבל החיוך נבלע לה בתוך הגרון. היא רצתה לשאול אותו אם הוא מתכוון לדבריו, אבל פחדה שלא תוכל לעצור את הדמעות. השתיקה עמדה ביניהם. יוסף הכניס חתיכה נוספת מהפשטידה לפה. "זה מזכיר לי על משהו שלמדתי היום…" הוא אמר, והיא הנהנה כשסיפר לה. בסוף הארוחה היא אספה את הכלים, ושטפה אותם והדמעות שטפו את עיניה.
הוא רוצה שהיא תבחר לעצמה בגדים? איך הוא יכול לחשוב עליה דבר כזה? לא ראוי שאישה תבחר לעצמה בגדים. היא תתקשר לאביה, ותבקש ממנו, ש…? הוא לא יכול לקנות לה יותר בגדים, היא ברשות בעלה. להתגרש?
היא לקחה את הפלאפון איתה לשירותים ואחזה בו בתוך ידה. היא אגרפה את היד ומחצה את הפלאפון. עכשיו, היא תגיד לאבא, ותנצל מבעל שלא מעריך אותה.
היא פתחה את היד, והפלאפון נפל. הבטרייה שלו עפה. היא שטפה את הפנים, וביקשה שיעזור לה לשמור על הנישואים.
צופיה אספה את חלקי הפלאפון מרצפה. "אני עייפה, אני הולכת לישון." היא אמרה לבעלה. היא החליפה בגדים ונשכבה במיטה.
יוסף נכנס לחדר והתיישב לידה. "צופיה" הוא לחש את השם שלה. צופיה לא הסתובבה. "אני לא יודע מה עשיתי, אבל אם פגעתי בך באיזה דרך, אני מצטער." יוסף נשמע חנוק.
אכפת לו ממנה. הוא צדיק, ולומד תורה. הדמעות זלגו מעיניה. היא הסתובבה אליו, "אני רק מתגעגעת לאבא ואימא." היא אמרה לו. הוא חייך אליה את החיוך החמים שלו שמשך אותה אליו מהרגע הראשון. היא לא יכולה לבקש ממנו לבזבז זמן בקניית בגדים, הוא צריך ללמוד תורה.
צופיה תכננה את היום הזה שבוע שלם. היא לקחה חופש מהעבודה, קיפלה את הכביסה, הכינה ארוחת ערב מהבוקר. היא אמרה לעצמה שזה פשוט כמו לקנות תחתונים וחזיות. היא רק נכנסת לחנות, בוחרת, מודדת, משלמת והולכת.
היא נכנסה למכונית והלב שלה דפק. היא ניסתה להתניע, וכלום. היא נשמה עמוק, ניסתה שוב והצליחה. היא הצליחה להתניע – זה לא סימן אזהרה מה'. היא החליטה לנסוע לתל אביב כי שם יש פחות סיכוי לפגוש אדם מוכר.
צופיה חנתה ברחוב הסמוך לרחוב שבו היא הלכה לקנות את שמלת הכלה. לקח לה עשר דקות להגיע לחנות כי התעכבה בלסקור את האנשים ברחוב. היא נכנסה לחנות הראשונה ברחוב וניגשה למוכרת: "יש לכם תעודת כשרות?" היא אמרה בנשימה אחת.
המוכרת הצביעה על התעודה, צופיה בדקה את התאריך והרב שמאשר. היא הנהנה ונכנסה לתוך החנות. כשקנתה את שמלת הכלה, אימא עזרה לה לבחור. כשהיא סיימה לבחור, אבא הנהן ואישר, ועכשיו היא לבד.
צופיה בחנה כמה בגדים, היא ראתה שמלה ורודה ומדדה אותה. לשמלה היו קווים שמדגישים את החזה. היא הסתובבה סביב המראה ודמיינה את אימא אומרת "מתאים לך."
היא ניסתה גם שמלה סגולה עם כפתורים בגב, השמלה נראתה עליה פחות טוב, אבל היא לא הדגישה את גופה. אבא ואימא לא כאן כדי לעזור. השמלה הוורודה יפה יותר, אבל הסגולה גם נחמדה. היא רצתה למצוא חן בעייני יוסף, והוורוד מחמיא לה.
במה תבחר? מה יגרום לאבא שבשמיים להיות מאושר? היא הביטה שוב בשתי השמלות ולקחה את הסגולה.
צופיה שילמה על השמלה, המוכרת הציעה לה שקית, וצופיה נענעה את ראשה. היא הכניסה את השמלה לתיק, וקיפלה את הקבלה לגוש נייר קטן. היא יצאה מהחנות, וזרקה בפח את הקבלה. היא רצה למכונית שלה, ונסעה הביתה.
בבית היא לבשה את השמלה החדשה וחיכתה לבעלה. היא הסתובבה בחדר, והשמלה התנופפה. היא ניסתה גם כמה צעדי ריקוד. כשיוסף בא הוא מצא אותה רוקדת. פניה היו ורודות, והיא ניסתה להחזיר את כל השערות לתוך כיסוי הראש.
יוסף סגר את הדלת ואמר: "יפה לך. תתחדשי."