קטגוריות
מסלול רגיל 2014

אשת הדייג

בכפר קטן, במחצית הסתיו, כובסת זקנה שבעלה הדייג לא שב זה מכבר מן הים קיבלה את חבילת הדואר השנייה שנשלחה אי פעם לאחד מתושבי הכפר (הראשונה הייתה חבילת ניסיון משירות הדואר המחוזי, אותה נשא הסבל הכפוף ולבן-השפם בגאווה כזו, כאילו העניקה לו מדי דוור כחולים). החבילה, אותה פתחה בחשש רב, לאחר שהניחה אותה בתוך תנור הברזל הגדול, שהיה הדבר היציב והקשיח ביותר בביתה, הכילה מכתב וחוברת עבה עם שרטוטים משונים. לאחר שזימנה את מורת בית-הספר של הכפר על מנת שתקרא לה את הכתוב במכתב, נתגלה כי הוא מכיל משפט אחד בלבד, שגם הוא בלבל אותה והעיק על נשמתה בחלומות חוזרים ונשנים שבה קוראים את שמה במערכת הכריזה של תחנת רכבת, של כיכר גדולה, אפילו של חנות המכולת הצפופה של הכפר, שם התפלאה מאוד – אפילו נבהלה – לגלות שהותקנה מערכת כריזה, ואז מדקלמים את המשפט, מילה במילה, שעה שהיא מנסה לבחור עגבנייה שתהיה מספיק רקובה כדי לקבלה בחינם מן המוכרת המשופמת והקמצנית ומספיק ראויה להגישה לבעלה, שבחלום שב מן הים, ולפחות חציו עוד נותר אנושי. המשפט, עליו חזרה המורה מספר רב מדי של פעמים, כדי לוודא שהבינה, היה "איננו בטוחים שאת יודעת לקרוא, לכן השתדלנו שהשרטוטים יהיו ברורים ופשוטים ביותר". כעבור חודש, הגיעה חבילה נוספת. בתוכה היו חמש פיסות מתכת, שאותן הצליחה בעמל רב, לאחר שעלתה על הגג, שהיה המקום היחיד בביתה שיש בו מקום לחשוב ולפרוש פיסות מתכת, לקשר לאחד השרטוטים בחוברת. ימים שלמים הפכה והפכה בראשה, יחד עם הכביסה על גדת הנהר, יחד עם קפיצות הסכין החדה היחידה החותכת לפת ובצל, יחד עם טלטולי הסירה הרעועה והחבוטה המאיימת תמיד להתהפך במחשבותיה ולהפילה ארצה, את פיסות המתכת, עד שהתקבצו יחדיו לכדי שלם כלשהו. את הסבל והמורה השביעה לסודיות מוחלטת. די היה לה בכך שהיו אי-אלו בכפר שהיו משוכנעים שהיא גם אלמנה דיה וגם צעירה דיה כדי להשיאה לאחד הרווקים הזקנים והנכים שנותרו מן המלחמה, המתקבצים בחום הצהריים על פתח בית ראש הכפר וממררים בשירי קרב, היא לא הייתה צריכה ששמען של החבילות המסתוריות שהיא מקבלת יעלה את קרנה עוד יותר בעיניהם הפוזלות והעכורות של אותם בטלנים שחקני-קלפים ומצהיבי-זקן. פה אחד היה די והותר בשבילה להאכיל, מה גם שלא יכלה לסבול את הרעיון של שני פיות על שיניהם הכואבות.

החורף בא, קש המיטה החמיץ וצריך היה להחליפו, החבילות המשיכו להגיע. הסבל הגניב אותן אליה בחשאיות כזו, במעמקי סל הכביסה, עד שאשתו הזוויתית והגבוהה, כל אימת שהייתה פוגשת בזקנה אצל המכולנית המשופמת, הייתה נועצת בה מבטי זעם בעיניה הירוקות ומרככת היטב את כל העגבניות בטרם תיתן לה לגשת לבחור. כמעט כל ערב ירד גשם, וכאשר גדת הנהר הוצפה בוץ ושפמנונים חלקלקים פרפרו ופעו בין הסלעים, הייתה נשארת בבית ומנסה להבין איזו פיסה מתאימה לאן. על הגג, בעיקר לאור השחר הצלול, הצובט באפה, הלך ונצבר גוש מתכת בעל צורה בלתי מוגדרת בעליל, שללא ספק הבטיחה להיות מוגדרת יום אחד. לילה אחר לילה הכה בו המבול, אך המתכת לא החלידה ובבוקר, אז שעו העננים לתפילותיה והסתלקו, כבר המתין לה הגוש, יבש ושחור ושותק. למזלה, הוסתר הגג מעיניהם הבולשות של הכפריים על ידי מודעת בחירות שתלה ראש הכפר, כרסתן פטפטן שאיש ממילא לא התכוון, מתוך נדבה ורחמים יותר מאשר בשל יראת כבוד, להדיח מכס הצמר המרופט שלו. ובעוד הזקנה מבלה את ערביה התמימים מול התנור, כשאצבעותיה מעקצצות על פני לוחות ותבריגים ועיניה הענייניות מקפצות משרטוט לשרטוט, התהפכה המורה הצעירה על משכבה, פעם, פעמיים ושלוש, מוחצת כל פשפש בהנאה כמו היה חתלתול מילל. היא לא הייתה יכולה להאמין איזה כבוד גדול נפל בחלקה של אישה כה נידחת ואומללה. היא זכרה את ביקורה היחיד בעיר הבירה, אליה נלקחה מעיר השדה, שם היה סמינר המורות בו למדה. נשאו אותן מרחק עשרות שעות נסיעת אוטובוס כחול במישורים המאובקים של ארצה כדי להראות להן את קו האופק המשונן של הבירה, את גובהם ועוצמתם של בנייני הממשל ואת קטנותם של האנשים המבקשים להיכנס בהם. מאחד הבניינים הללו, ענקי זכוכית וגרניט, הייתה משוכנעת, הגיעו החבילות והפקידו, דווקא בידיה הרועדות והמשויפות מסבון של אותה ערירית, מפעל גדול וחשוב לביטחון ותפארת אומתה. ומה היא? האם לא מסרה את נפשה על מזבח השכלתם המועטה של הילדים השמנמנים והאיטיים הללו, המחשבים על אצבעותיהם העבות ומאחרים לצאת מן הכיתה בסוף היום, לכודים בבהייה בעפרונותיהם, על כמה עלילות חיים ויתרה, רק בקימה המאוסה הזו כל בוקר, בין קירות הבוץ, על כמה שמלות מלמלה, על כמה בעלים? לעיתים, כשלא הסתפקה בפסיעה הלוך ושוב בביתה הקטן, פסעה במעגל בבית הזקנה, שם הלך זעמה ותפח. במשך שבוע ימים, בעוד הילדים תמהים סביבה בפה פעור ומכתימים את בגדיה בריר, ישבה בכיתה וניסחה מכתב: "הזקנה אינה מתאימה למאמציכם! היא עושה טעויות והפסקות תה! היא כלל אינה מודעת לכובד המשקל שעל כתפיה!" את מכתבה חתמה בהבטחות והפצרות שלו תימצא היא ראויה להחליף את אותה שגיאת-כתיב, כפי שכינתה את הזקנה במכתבה אף יותר מפעם אחת, תעשה לילות כימים ולא תעצום עפעף עד שתושלם המלאכה. הו לא! איתה לא יהיה כל צורך להמתין ולשלוח חבילה אחת לחודש, איתה אפשר הכל בבת אחת ומיד. משאיות שלמות יגיעו ובטנן מתפקעת, למה לא? שיירות של פועלים מסוקסים ומגורזים יצבאו על דלתה, למה לא? דוברות כבדות ישוטו בזהירות במורד הנהר, למה לא? בזו אחר זו יפרקו את משאן ויבנו לה על גבעת עצי החרוב, שם מכים הילדים זה את זה בענפים בימי הקיץ, טירה שבה תשקוד ותפרח, מוקפת בזרועות החלקות והישרות של המתכת השחורה. את המכתב מיענה לעיר הבירה באותיות גדולות, עגולות ויפות.

חודשים ארוכים לא באה כל תשובה. הזקנה המשיכה בשלה, מדורבנת בשלווה האיטית אותה למדה בהיעדרו המתמשך של בעלה, סופרת כל צעד, כל חולצה סרוחה, כל עגבנייה צבוטה, כאילו היו עוד חתירת-משוט אחת לעבר החוף, ובפעולותיה החדגוניות היא מושכת עוד קמעה איזה חבל המתוח בינה ובינו. זעמה של המורה הפך לשנאה ולבוז על כך שאין היא מנסה אפילו, היצור רפה השכל, להבין מה היא בונה, בעוד שהיא מיד הייתה משסה את מוחה הנמרץ כארנבת בשרטוטים ומגלה מה, מדוע ואיך. אז גם החלה להכות בזעף באצבעות התלמידים כשטעו, מה שגרם להם לבלבול רב עוד יותר, ובעודם בוהים בשמלתה הצבעונית היו נותנים ידיהם בפיותיהם, להנעים את הכאב. בכל מאודה, השתדלה הכובסת לפקוד את מכולתה של המשופמת בזמנים בהם ידעה שלא תיאלץ לפגוש במורה או באשת הסבל, לפחות אם חפצה נפשה בירקות הגונים וקשים. באביב הגיעה מורה מחליפה והשוטמת, לאחר שארזה את מיטלטליה בצעקות על כפיות טובה, הועברה למחוז אחר. הזקנה נשמה לרווחה, וכך גם ילדי הכפר, שחזרו ושקעו במשחקם על גבעת החרובים, מכים זה בזה לפי חוק שאיש מלבדם לא ניחש.

האביב יפה בכפר. מן הגג המוצל רואים את גדת הנהר, החובץ ערפל על הסלעים ומשריץ קרפדות. עולים ריחות מרווה נשרפת ולחם נאפה, ואפילו שירי הקרב של הנכים הכמושים מטפסים בגאון אל ההרים. רואים גם את שפת הים, את המזח הארור כמזבח, שבקורותיו רוקדות התולעים כבתולות-ים. בימים השקטים של האביב, כשהרוח והגשם השחיזו ניביהם על כפרים אחרים, הייתה מדמה לעצמה הזקנה שהיא צעירה שוב. ולו משום קלות שפשטה באבריה לרגעים ספורים מוקדם בבוקר, ולו משום שלא היו מראות להשחיר בהן את בבואתה, ולו משום שמלבד הסַבּל, המחליף איתה חיוך קטן ולמוד צרות כשהוא מביא לה את החבילות ההולכות וכבדות, נעשו תושבי הכפר זרים לה שוב, כפי שהיה כשהובאה לכאן, מעבר להרים, ולמדה, פעורת עיניים ומהנהנת בהכנעה, את שפתם. כל צד נסוג סוף סוף לעולמו, ולא היה צורך לדבר עוד. את מחיר הכביסה הייתה מראה, כמו תמיד, על אצבעותיה ושיניה. את שיחותיה ניהלה עם עצמה, כמעט בלי מילים, ועם הדבר הגדול שהלך ונבנה, עמוס זוויות עקומות שגעו לכל כיוון, כמו פרות עיוורות ומיוחמות. הייתה חולמת על עגלות-משא, על גלגלים מכים בדרך עפר, על רעד המושב, ומקיצה בחושך המוחלט שטרם אור ראשון.

הקיץ בכפר מתמתח ככלב ונרדם בחום המצמית. האדמה מעלה אד רע והנהר משתעל ומכחכח. כמו להכעיס, כמאהבת נטולת בושה, נושאת הרוח החמה את ריח בעלה. אותו גבר שכאשר כלי העץ שנטלה עמה מבית הוריה נשחקו ובלו, טמן אותם בבוץ שבקדמת הבית והתלוצץ שיגדלו מהם שיחי חרסינה. אותו גבר שמיהר תמיד מן המזח ללמד את כל הקבצנים שירי זימה ועלבון חדשים, שרק כשסיים למכור את מרכולתו, לשתות לשוכרה ולספר את סיפורי הרוח והים לכל שומע, פשט את בגדיו ברישול על רצפתה ומסר לחיקה גוף דחוף ושותק כשק תפוחי אדמה. כעס וחרפה עברו בה, וכל הרגעים שאליהם קשרה את דגלי געגועיה נמלטו בחמסין והתחבאו מתחת לסלעים כלטאות.

קשה הקיץ כקדחת והעבודה כפולה ומכופלת. תחת משקל הסלים היא שוקעת בבוץ. לא רחוק היום, היא יודעת, שבו תראה לצדה או מולה, על גדת הנהר, כובסת צעירה ממנה, מישהי מבנות הכפר, נמרצת וזריזה, שערה השחור מתפרץ ממטפחתה, גבה ישר ועורה עוד לבן מילדות. אז מה אם ידיה הצעירות מגושמות במלאכה? החל מאותו יום, יהיו לה אולי עוד שנה או שנתיים, במהלכן תקנה הנערה את כל לקוחותיה, בחיוך מתנצל על הכתמים שנותרו, על הצווארון שנפרם. והגברים ילכו בגאון בחולצות מרוטות ומנומרות, מוקסמים מחיוכה, מתגאים בעמל ידיה הבוסרי, מרגישים את אצבעותיה המלטפות בשרווליהם. יהיה זה הרגע לקחת עוד צעד אחורה, לא לראות עוד את פניהם הזרות, הכולאות אותה בזקנתה, בגופה המתקשה, בפיה חסר השיניים. תחת השמש הננעצת, היא מדמה שעד אז יימצאו לה דלת או אשנב במתקן המתכת והוא יהיה לה לקן – זרדיו, שחורים ואדישים, נישאו אליה כמו בפי ציפור – ממנו שוב לא יאלצו אותה לצאת. ובכל יום, שעה שנאבקה הזקנה עם הנהר על נשמות הבגדים, התלהט הברזל הכהה כגחל, ורק לקראת ערב, כשעלתה, כוס תה בידה, התקרר לחומו של גוף אדם. ברגעים האלה, כשהייתה מפנה גבה לגבב המתכת כדי להזין את הים לעיניה החלשות, הרהרה לבסוף במעשה ידיה. לפעמים קיוותה שאותו מוען נעלם ראה את צרתה באיזו מצלמת שמיים, ושלח לה מזור – מגדלור, שכשיושלם, יאיר הישר אל ספינתו של בעלה ויקרא לו לשוב. לפעמים חשבה שאולי אנדרטה היא בונה, פסל שילך וידמה לו, לאיש צרוב השמש שידיו המחוספסות היו היחידות שהכירו את צורת גופה הצנוע, מתחת לסחבות הכובסת. לפעמים נשבה רוח מלוחה וצוננת, הבל פה ראשון של סתיו. אז הצמידה את לחיה ללחי הברזל, אוחזת את התה האילם לצווארה, ודימתה שהיא חבוקה.