הוא התקרב באיטיות אל חלון הראווה. לבוש בחולצה בצבע מסטיק ועניבה דקה והדוקה. בהיתי-שוב- בגיטרה שרציתי כל כך לנגן בה. מאז שהביאו אותה מאיטליה אני באה לכאן בכול יום. גם כי אני לפעמים לא יכולה להיות יותר בבית, כמה אפשר להיות בבית בו אין אף אחד?
אם אתם ילדים רגילים אתם בוודאי תוהים לאן כולם נעלמים, אז תאמינו לי, כשאתם גרים בבית כמו שלי אנשים מהר מאוד נעלמים.
הגיטרה זה יהיה פרס ניחומים בשנייה שאחסוך מספיק כסף. בינתיים כל מה שיש לי זה ה-MP הישן שלי ואת האופניים האדומים. איתם אני נוסעת בכל יום כדי לצפות בגיטרה האקוסטית, האדומה, האלוהית שמחכה שרק אקח אותה.
הוא נעמד לידי לא מעז להביט בילדה כמוני. השמלה הירוקה שלבשתי כנראה זעזעה אותו, או אפשר לומר, החגורה האדומה שתחמה את מותניי והבליטה את גופי הצנום. שערי הפרוע, בשל חוסר השינה בלילה הקודם בוודאי עורר בו בחילה.
"הלוואי ויכולתי לנגן בה… אפילו לרגעים ספורים." אמרתי בקול קר ועייף מהלילה שבו לא ישנתי. אימא שוב צעקה על אבי השיכור.
"את יכולה." אמר לי. קולו היה רך וממכר, אך נטרלי כאחד ללא רגש כלל.
הסתובבתי אליו, בוחנת את גופו שנית. חסון, יציב, מכנסיים בצבע באג' קשרו את החולצה הוורודה אל גופו. הכרתי את הבגדים האלו. הם היו בגדים מחנות המותגים בדיזינגוף סנטר, חנות שאפילו לעמוד בפתחה אני לא מסוגלת.
"אם הייתי נראית כמוך בהחלט הייתי יכולה להיכנס פנימה." אמרתי בקול נוקשה.
"מה כל כך מיוחד בי?" הוא החווה בידיו על גופו הרזה, אבל לא הסתובב אליי. רק הביט בי מבעד לזכוכית. חייכתי חיוך קטן. הוא בוודאי צוחק עליי! מה שונה בו?!
"נתחיל בעניבה הדקה והשחורה שלך, אני לא אומרת שהיא לא יפה, אבל כמה היא עלתה לך?"
"אני לא כל כך יודע…רוזי…היא… קנתה לי אותה." אמר מגמגם עם כל מילה שלו. הוא הפנה את ראשו אליי. עיניו החומות נצצו באור השמש. הוא בהחלט נראה טוב.
" רוזי! בוודאי המשרתת!" חזרתי אל דבריי, מנסה בכל כוחי לא להישאב אל מבטו הצוחק יפהפייה. "ונעבור אל החולצה הוורודה והמכופתרת שאתה לובש, בוודאי מותג יוקרתי אה, ומכנסי הבאג' שלך?! על מי אתה עובד? אתה נראה כמו אחד שהולך לעשות את עסקת חייו…" אמרתי. לא יכולתי להביט יותר בעיניים האלה. הסתובבתי לכיוון אופניים האדומות והישנות שלי ורכבתי משם. מנסה לשכוח את מה שקרה. פניתי לרחוב ג'ורג' והמשכתי כרגיל ברחובות העמוסים לכיוון הים.
***
לא חזרתי לשם כבר הרבה זמן. מאז שאבא שלי עזב את הבית הייתי צריכה להיות שם בשביל אימא ולא הספקתי להיות פה בשביל עצמי. הוא היה שם. הפעם גיטרה ביו השמאלית.
לא העזתי לומר לו דבר. רק הלכתי ונעמדתי לידו. הוא לקח את הגיטרה וכיוון אותה אליי.
"קניתי אותה בשבילך." אמר בשקט, הפעם קולוהסגיר רגש אחד שלא היה ברור לי. הוא לבש הפעם משהו פשוט יותר, אך עדיין יוקרתי.
"מה…למה?" שאלתי. הפעם שמלה בצבע תכלת נחה על כתפיי ואותה חגורה אדומה הוחלפה בלבנה.
"אולי אחרי הכול אני שונה ממה שחשבת."אמר.
"אני לא רוצה אותה."
"טוב…"הוא נשמע מאוכזב. בוודאי שהוא יהיה מאוכזב! הוא קנה לי גיטרה ואני אומרת לו שאני לא רוצה אותה. . רציתי לקחת אותה, אבל לא העזתי.
לאחר כמה דקות הוא הסתובב אליי מהזכוכית וחייך.
"אבל פעם אחרונה שהיית פה רצית לנגן בה לא?! אז הנה הזדמנות." אמר והושיט לי את הגיטרה. אסור לי לקחת אותה. ניגשתי אל האופניים האדומות שהיו שוב בצד המדרכה, קשורים במוט פלסטיק לפנס הרחוב.
"אתה בטוח שאתה רוצה שאחת כמוני תנגן בה?" שאלתי מהססת. בראשי מנסה לשכנע את עצמי לא לעשות את זה. תסתכלי על עצמך!את נראית נורא! זה נכון, באמת נראיתי מזעזע; השיער שלי שוב היה פרוע לעומת שלו שהיה מסודר. והנעליים שלי, נעליי "אולסטאר" קרועות לעומת הנעליים המצוחצחות שלו. החולצה האפורה והקצרה שלו, מגוהצת לעומת השמלה בצבע תכלת שלי שהייתה מקומטת כי אין לנו כסף לקנות מגהץ חדש.
"כן. אלא אם כן את לא רוצה לנגן בה…" אמר. קולו דעך כשהציע את הרעיון הזה. אבסורדי ככל שיהיה, הוא קנה לי גיטרה, המעט שאני יכולה לעשות הוא לנגן בה.
"בוודאי שאני רוצה." אמרתי. "אבל לא פה…בוא." ידי הקרה אחזה בידו. הוא נרתע לאחור מהמגע.
"אני לא נוהג ללכת למקומות עם זרים." אמר בחיוך אבל עיניו היו עצובות, היה ברור שמשהו אחר מפריעה לו, אבל נצמדתי לגרסה.
"מיקה." אמרתי והושטתי לו את ידי. הוא לא לחץ אותה ואני התעלמתי מהסירוב.
"גיא" חייך.
"נו, עכשיו אנחנו מכירים. אני כבר לא זרה. פתרנו את הבעיה" אמרתי. עליתי על האופניים והזמנתי אותו לעלות גם אך הוא סירב. ברור שזו לא הייתה הבעיה.
"מה עכשיו?" שאלתי.
"אני בעד שנלך ברגל…" אמר בקול חם ומעודד, לא מסיר את החיוך מפניו ומרים את הגיטרה על כתפו.
"טוב… זה לא כזה רחוק." אמרתי. חיבבתי אותו למרות שהתנהג מוזר במקצת. בכול זאת, מי קונה גיטרה לאחת כמוני? ענייה ולא שווה כלום בעייני המתבונן.
ירדתי מהאופניים וגררתי אותם לידי. המשכנו ללכת על דיזינגוף ופנינו אל תוך רחוב קטן. אהבתי את רחובות תל אביב. האנשים השונים שהיו בה גרמו לי לחייך, אבל הפעם זו לא הייתה הסיבה לחיוך שהגנבתי. הוא גרם לי לחייך.
"אני מניח שאנחנו הולכים לים." אמר לי ששם לב לפנייה הבאה שעשינו.
"אתה מכיר כאן את הרחובות היטב." התרשמתי, היות והלכנו בדרך שאנשים לא מרבים ללכת בה; דרך חצרות של כמה בניינים ישנים.
"כן." לאחר היסוס של כמה שניות הוסיף "אני גר באזור."
"אה." אמרתי. "אז אני לא המוזרה היחידה שהלכת בחצרות של בתים אחרים."
"את בכלל לא מוזרה." אמר בחיוך. "את…מיוחדת."
"מיוחד זו מילה חלופית למוזר, אנשים משתמשים בה כדי ליפות את המילה מוזר." אמרתי. לא הסתכלתי עליו, הסתכלתי על הדרך, אבל יכולתי להבחין שהוא בוהה בי מזווית עיני.
איך הוא לא נופל? כל מבטו מרוכז בי, הוא לא סובב את ראשו אפילו לא לשבריר שנייה.
"מה?" הסתובבתי אליו ולהפתעתי מבטו לא נסוג.
"אני לא יודע…" אמר. הוא ניתק את מבטו ממני והסתכל ישר במבוכה. "מצטער לא ניסיתי…"
"זה בסדר." אמרתי. עשיתי נכון כשביקשתי ממנו לבוא?!
את החמש דקות הבאות בילינו בשתיקה ממושכת, עד שהגענו לים. יותר נכון למדשאה שהייתה במקביל לים. מקום יפהפייה מוקף עצים ומלא באנשים.
התיישבתי על מדשאה והוא הושיט לי את הגיטרה. הנחתי את האופניים לידי.
"אתה בטוח?" שאלתי פעם נוספת. הרוח החזקה שבאה מהים פיזרה את שערי וגרמה לו להיראות כאילו היה מסודר לפני כן אבל בגלל הרוח התפזר לכל עבר.
"אהה." הוא התיישב לידי כשגבו לים בזמן שאניפתחתי את נרתיק הגיטרה באיטיות והוצאתי את הגיטרה האדומה.
ידי פרטו בעדינות על מיתרי הגיטרה, שמא יקרה לה משהו. כיוונתי אותה מעט והתחלתי לנגן.
"free falling של ג'ון מייר. מכיר?" שאלתי. אהבתי כל כך את הפריטה הקלילה הזאת. מוסיקה גרמה לי לשכוח מהכול. אפילו מעיניו החומות שבהו בי בזמן שניגנתי. לראשונה זה זמן רב הרגשתי אושר שלא אוכל לתאר.
ישבנו כך ללא מילים במשך דקות ארוכות. השמש שקעה וכבר התחיל להיות מאוחר. עליי לפחות להתחיל לחזור הביתה. הפסקתי לנגן ואספתי את השער לקוקו.
"כדאי שאלך, כבר מתחיל להחשיך." לא עזבתי את הגיטרה, בכול זאת לנגן עלייה היה חלומי.
"אני רוצה שתיקחי אותה." אמריונתן מביט בי שוב בעיניו היפות.
"אני לא יכולה לקחת את זה." אמרתי בקול שקט.
"זה לא בעיה בשבילי. זה לא יחסר לי." הוא נעמד מולי. "קחי אותה ולא אטריד אותך יותר."
"לא." אמרתי בהחלטיות.
”למה לא?" קולו הסגיר את ייאושו.
"אתה יודע מה גיטרה כזאת יכולה לקנות בשבילי?" שאלתי. מרימה את מבטי אליו אבל לא קמה. לא העזתי לעזוב את הגיטרה.
שתיקה.
"היא יכולה להאכיל אותי במשך שבוע. היא יכולה לקנות לי בגדים נורמאליים, להשיב לי את החיים הנורמאליים שמעולם לא היו לי!אני לא רוצה אותה!" הכרחתי את עצמי לעזוב את הגיטרה. עוד לפני שהספיק להגיד משהו אני כבר הייתי על האופניים האדומות שלי.
לפתע שמעתי אותו מנגן את השיר ששרתי לפני כמה שניות. חזרתי קצת אחורה, כדי שאוכל לשמוע יותר טוב והסתתרתי מאחורי אחד העצים שהושתלו בקרבת מקום.
"she's a good girl loves her mom" הוא שר משקיף על הים ועל הספינות המעטות בו. תהיתי אם מוזיקה גרמה לו לשכוח גם. אם היא השכיחה ממנו אותי. קולו היה מדהים.
התקרבתי עוד. שמה לב לכל תנועה שלו, מתפללת שלא ישים לב אליי.
"I'm bad boy ’cause I don't even miss her, I'm a bad boy for braking her heart" רגע, זו לא השורה הבאה. הוא דילג על מילים! חייכתי. עכשיו אני יודעת מה להגיד לו אם ישים לב שאני לידו.
הוא שם לב.
"אתה התבלבלת במילים." פלטתי מיד.
"אולי תלמדי אותי את ההמשך?" שאל. שוב החיוך הזה שלו. לא כואבות לו הלחיים? תהיתי.
"אולי אני פשוט אשב ואקשיב לאיך שאתה מתבלבל במילים?"
הוא צחק. הצחוק שלו היה יותר מדהים מהחיוך.
"ברצינות…אתה שר מדהים!"
"תודה?!" הוא התחיל לנגן הפעם פריטה של שיר אחר. גם אותו ידעתי לנגן.
"And they scream
The worst things in life come free to us"
"Cos we're just under the upper hand"השלמתי את המשפט כששמתי לב שהוא חיכה שאשיר.
And go mad for a couple of grams"
And she don't want to go outside tonight
And in a pipe she flies to the Motherland
Or sells love to another man
It's too cold outside
Angels to die"For angels to fly
שרנו יחד. עד שגמרנו את הפזמון. ליבי פעם בחוזקה. לא יכולתי לנשום. הסתכלתי עליו. אור השמש החלש הפך את פניו לכה יפות. הוא נראה מושלם.
"גיא," נאנחתי. "למה אתה עושה את זה?"
"עושה מה?" חייך במבוכה.
"למה אתה מנסה…איך לומר?! להכיר אותי." הבטתי בו במבט בוחן. האם הוא אמתי? אולי אני מדמיינת הכול? אני מנסה להמציא לי מישהו שיעזור לי בקושי שלי לחיות כל יום. האם אני סתם חולמת?
התקרבתי אליו ונגעתי בו נגיעה קלה. הוא מיד נרתע לאחור.
"מה קרה?" שאלתי. הוא בהחלט אמתי.
הוא לא הגיב לשאלתי, רק חייך וביקש שאעצום את עיניי.
לא בטחתי בו לכן לאחר מספר שניות פתחתי את עיניי. הוא לא היה שם. הבטתי לכל כיוון מחפשת את מבטו. לאחר כמה דקות הגעתי למסקנה המתבקשת: הוא לא היה שם ועכשיו אני שמה לב לכך שגם הגיטרה אינה.
***
עברו שבועיים מאז שראיתי את גיא. עברו שבועיים שבהם לא יכולתי להפסיק לחשוב עליו. החיוך הנבוך שלו, עיניו החומות והקול שלו, אויי הקול שלו!
היום ראיתי אותו.לבוש בחולצת "המסטיק" שבה ראיתי אותו לראשונה. עומד ליד החנות. הפעם היו לו אופניים שחורות שלהפתעתי היו שחוקות.
"שלום." אמר לי.
"שלום" הגבתי בקול יבש.
"את כועסת…" אמר בקול נעלב. ידיו היו בתוך כיסיו וניתן היה להבחין שמשהו מפריע לו, לא שהוא מתכוון לגלות לי מה.
"באמת? אני חושבת שכל בן אדם שהיו בורחים ממנו היה כועס או מינימום נעלב." אמרתי.
הוא צחק.
"מה?"
"את נעלבת מזה שברחתי? את לא חושבת שאני מוזר בכך שנעלמתי לך? לא יכולתי להעלם אפילו לא בריצה. הפארק היה גדול מידי מכדי שאם הייתי שם לא היית שמה לב…" הוא צחק שוב. אבל עיניו העצובות היו קרובות לדמעות.
"כן. ואני לא נעלבת אני כועסת!" אמרתי.למרות שחיכיתי לבואו כבר ימים נסעתי משם על האופניים האדומות שלי.
הוא נסע אחריי.עשיתי את עצמי כלא מבחינה בו.
איך באמת הוא עשה את זה?! אולי הוא ערפד? גיחכתי מעצמי. אני מניחה שאני כבר נואשת. נואשת למצוא משהו ששווה לחיות בשבילו(חוץ ממוסיקה, כמובן).
הרמזור התחלף לאדום ונאלצתי לעצור את האופניים שלי. הוא עצר גם את האופניים שלו לידי.
"איך עשית את זה?" לא הבטתי לכיוונו, אלא הסתכלתי על הרמזור מנסה לשמור על הבעת פנים ניטרלית ככל שיכולתי.
"מצטער. אני לא יכול…אני…" התחיל לומר אבל הרמזור התחלף לירוק. דמעה ירדה על הלחי שלו והוא בתגובה פשוט חצה את מעבר החצייה ולא הביט לכיווני יותר. מותיר אותי על האופניים, מביטה בו נעלם ולא מסוגלת לזוז. הוא עשה את זה שוב. הוא נעלם.
***
הלכתי לחנות שוב ניסיתי לשכוח ככל האפשר מגיא ולהתקדם הלאה. לכן הפעם הלכתי רק כי שמעתי שהולך להגיע פסנתר חדש.לבשתי מכנסיי ג'ינס עד הברך וגופייה פשוטה. אפילו השתדלתי לסדר מעט את השיער כדי שאוכל להיכנס ולנגן קצת.
שמעתי את זה במקרה מאחד הלקוחות של אימא שלי במספרה הקטנה שלה. הוא אמר לה שיגיע פסנתר ספרדי חדש ושלכבודזה כדי שיהיה מוכן. אני ישבתי והקשבתי על כל תיאוריו של האיש.
גיא צדק, מי אמר שאני לא יכולה להיכנס לחנות הזאת?! גיא… עברו שלושה שבועות מאז.
הלכתי ברגל כאשר לצדי האופניים שלי. נכנסתי לרחוב קטן וקשרתי אותם במוט פלסטיק לאחת הגדרות של בניין קטן.
המשכתי על רחוב דיזינגוף עד שהגעתי לסנטר.
הוא לא היה שם, כמו בשלושת הימים הקודמים.
לראשונה אזרתי אומץ ונכנסתי אל הסנטר, אפילו חייכתי לשומר בכניסה.עליתי לקומה השנייה, היכן שממוקמת חנות ה"כלי זמר" השנייה ובה נמצאים רק פסנתרים( גם את המידע הזה קיבלתי באדיבות האיש).
זה היה חלומי. פסנתרים לבנים, גדולים קטנים, כנף, ישנים, חדשים. מכול הסוגים. אבל הכי יפה היה הפסנתר הספרדי שהיה שם. מישהו ישב וניגן עליו. לא זיהיתי את המנגינה אבל היא הייתה מדהימה.
"שלום!" אמר המוכר הזקן אפילו לא ניסה לחייך חיוך מאולץ.
"היי" אמרתי בשקט. הנער הוא הכה בקלידים בחוזקהומיד הפסיק לנגן.
הוא הסתובב ולמרות שהוא נראה שונה מיד זיהיתי אותו. את גיא.
עיניו מוסגרו בשקים שחורים, ושערו היה פרוע. משהו קרה.
"אתה בסדר?" שאלתי אותו.
"אני יכול לדבר איתך?" שאל בקול קר ושקט. "בחוץ."
הוא לא חיכה לתשובה אלא יצא מהחנות ואני מדדה אחריו.
הוא המשיך עד שהגיע לצד השני של הקניון. ליד חנות מוזרה בשם "ברוריה" הוא נעצר וקרס על הרצפה. התיישבתי לידו.
"גיא? גיא!" הוא הרים את מבטו הנעוץ ברצפה אליי. "מה קרה?"
"אני חייב לספר לך משהו…אבל את לא תאמיני לי…" הוא העביר את ידיו במהירות בשערותיו החומות. גיא נשען על הקיר בייאוש נחרץ.
"אני מבטיחה שאאמין. גם אם תגיד לי שיש כזה דבר ערפדים, אני יאמין לך. עכשיו, אתה מוכן לספר לי מה קרה?"
"אני לא אנושי."
"מה זאת אומרת? גיא, אתה אנושי, לא משנה עד כמה אכזרי מה שעשית או מה שקרה לך, אתה אנושי אין לך מה לדאוג."
"לא…מיקה, אני מתכוון לזה. אני לא אנושי. אני אמנם לא ערפד, אני יצור שנקרא 'יופליג' "
"אתה מה?"
"יופליג" אמר בקול קר, כאילו מתבייש במילה. אני ניסיתי לבדוק אם השם מוכר לי מכל ספרי המדע בדיוני או פנטזיה שאי פעם קראתי. לא, זה אפילו לא נשמע מוכר.
"אתה בטווח?" שאלתי מפקפקת במילתו. אבל אז נזכרתי בהיעלמויות שלו.
"כן…אני דיי בטוח." אמר לי קובר את פניו בתוך ידיו. "נולדים יופליגים, אין מקום לבלבול."
"זה נשמה כמו פינג פונג…" צחקתי. הוא חייך חיוך קטן. "רגע, מה זה אומר שאתה 'יופליג'? מה אתה יכול לעשות?"
אפילו לא העליתי בדעתי שהוא משוגע. למה? כי הוא נעלם לכמה שניות בעת שהקיש באצבעותיו ואז חזר, לאותו מקום באותו מצב.הוא עשה זאת כל כך מהר שאיש מלבדי לא הבחין בכך.
בס"ד
"למה את מתכוונת?"
"כן…כמו ערפד נגיד, הוא מוצץ דם לבני אדם, מה אתה יכול לעשות? חוץ מלהיעלם את זה אני כבר יודעת…" הלכתי לצד השני שלו ונשענתי על הקיר גם כן.
"אני חיי 300 שנה."
"מגניב…" אמרתי, מנסה לעקל את מה שהלך בדקות האחרונות למרות שלא כל כך הולך לי.
"רק אם לא גוזלים ממני חיים." אמר גיא ולמבטי השואל המשיך. "כל מגע שלנו עם בן אנוש גוזל לנו שנה מהחיים."
"לנו? רגע, יש עוד כמוך?"
"אין הרבה אבל יש…יש בערך כ-1000 יופליגים בכול העולם."
"אתה רוצה להגיד לי שבכול פעם שתתנגש במישהו ברחוב מתבזבזת לך שנה מהחיים?"
"כן."
"וכמה שנים יש לך לחיות?"
הוא שתק.
השתיקה צרמה לכמה דקות עד שהמשכתי לשאלה שהציקה לי יותר מידי זמן.
"אז למה עשית את זה?" לפתע שחכתי כיצד לנשום. "למה קנית לי את הגיטרה? היא עולה הון תועפות! "
"לא עשיתי כלום." חיוך שובבי התנשא על פניו. "לא באמת קניתי את הגיטרה. יופליגים מסוגלים לזייף כל דבר, ליצור העתק מושלם שרק יופליג אחר מסוגל לזהות. אני פשוט יצרתי העתק מושלם של הגיטרה…"
"יא חוצפן!" אמרתי. "הלוואי ויכולתי לתת לך סטירה עכשיו!"
הוא צחק. "אני בטוח שאת מאוד רוצה…" אמר.
"אולי תגלה לי, למה דווקא אני? יכולת לחקות גיטרה גם בשביל הנערה היפה ביותר…למה אני?"
"כי את מיוחדת."
שתיקה.
"כי אני אמור למות היום." אמר לי. ולפתע מבטו העצוב נראה לי ברור." את גזלת לי את שנתי ונשמתי האחרונה…ואם אהפוך אותך ליופליג תוכלי להחזיר לי שנים, אבל אני לא רוצה להרוס את חייך כמו שהרסו לי…"
לא ידעתי כיצד להגיב. הנער, זאת אומרת יופליג, הזה הולך למות ומה שהוא חושב זה אם לי יהיו חיים טובים ולא איך למנוע את מותו אפילו לשנה אחת!אני הורגת אותו! לא פלא שהיה לו מבט עצוב! הוא חיקה בשבילי גיטרה, הוא גם חיכה לכך שאבוא והוא יוכל לתת לי את הגיטרה.
הוא נתן לי סיבה לחיות. סיבה שבגללה קמתי בבוקר ולא החלטתי להתאבד בגלל המצב שבו שרויה משפחתי.
אני מוכרחה לעשות את זה. אני מוכרחה לבקש ממנו שיהפוך אותי ליופליג וככה אוכל להחזיר לו שנים. ואם אמות, אמות למטרה טובה.
"תהפוך אותי ליופליג" דרשתי ונעמדתי מולו.
"לא." אמר ונעלם.
"גיא!" צרחתי בכול הכוח. הזוג שהתהלך לידי לטש בי עיניים דואגות. האימא עם הילד בעגלה הביטה בי מבט חשוד. אבל אני לא התייאשתי. "גיא! תחזור מיד!"
הוא לא הופיע.
התייאשתי לבסוף והלכתי משם.
האופניים שלי, היו באותו מקום היכן שהשארתי אותן, למזליאף אחד לא חשב לגנוב לי אותן.
פתחתי את המנעול הכסוף ועליתי על האופניים. גיא חסם לי את הדרך.
"תהפוך אותי ליופליג!" דרשתי. הוא נעלם והופיע מאחורי." בבקשה! ככה אוכל להציל אותך!"
הוא התקרב אליי עד שיכולתי להרגיש את נשמותיו.
"בבקשה…" לחשתי.
"לא תוכלי לחזור חזרה"
"אני יודעת"
"בטוחה?"
"במאה אחוז"
שפתיו נגעו בשפתיי נגיעה עדינה וקרירה. מה הוא עושה? אם נגיעה הורגת אותו מה נשיקה עושה?!
לפתע הרגשתי קרירה. משהו מוזר ליטף את עייני ושערי הסתדר מעצמו. הסתכלתי בהשתקפותי על הזכוכית שהקיפה את כניסת הבניין. עייני הפכו חומות.
"מרוצה?" שאל בקול כאוב.
" עכשיו אתה תחייה?" לחשתי. הוא עדיין היה קרוב אליי. עדיין שמעתי את נשמותיו המהירות.
"כן" הוא גם לחש. לא יכולתי לעצור בעצמי כששמתי לב ששפתיו נוגעות גם בשפתיי רק שהפעם הרגשתי הרגשה חמימה.
"התחלה חדשה…" לחשתי.
"זו התחלה חדשה לסיוט…"
"אם אתה סיוט, הלוואי ובכל פעם יהיו לי סיוטים…"