היה משהו מעורר חמלה בשני הגברים שישבו בסלון. החדר היה מבולגן, בפינה היה התיק הגדול של מרים ובגדים נשפכו ממנו כמו איברים פנימיים, השולחן היה עמוס בפרורים וכוסות שלא נשטפו מספר ימים והשניים הסריחו מזיעה. אור היום עלה לאיטו והצינה הייתה עזה. הקולות היחידים שנשמעו בדירה היו רחשי המחשב ושיחת הדמויות באוריין.
מרים רעד מקור והוא קם מהכורסא שהטביע בה את חותמו, אל תיקו הזרוק בפינה והוציא לעצמו סווצ'ר. בשבוע האחרון ישן על הספה עליה גדיש שכב עתה תחת שמיכה; רגליו על השולחן עבורן דחק עוד קצת את הכלים הצידה. מתישהו בליל אמש הקים את שניהם על הרגליים והם עשו מעט התעמלות.
הם החליטו שילכו לישון כשלא תהיה עוד תקווה. ביומים האחרונים נעו בין התרוממות רוח ממושכת לבין התעשתות מייאשת ומהירה. "תמיד תהיה תקווה", אמר גדיש ומרים לעג: "לצערי לא בנושא הספציפי שלנו".
מרים הביט במחשב והמשיך לעקוב אחרי התקדמות התוכנית על פי ההולוגרמה שהוצגה ב-NS. הוא היה תוכניתן מוסמך ובקי במערכת של NS בשביל להעלות אותה תחת זהות של מפקח. מן הכיוון הזה לא מצאו איזה פגם בתוכנית. כל פגם בתוכנית היה תקווה לשינוי אך כל המחלקות ב-NS פעלו בתיאום מושלם ובאפס תקלות. זאת הייתה המשמעות האמיתית של הספרה אפס או האות-O שהתנוססה בתדפיסים הרשמיים של-NS. בתוכנית בעלת סדר גודל כזה יאיר טרוויליאן לא הרשה לעצמו תקלות.
גלגליה הדורסים של-NS התגברו על המקל האחרון שנדחף אל תוכם, בשעה שש שודרה באוריין החלטת בית המשפט העליון והספינות הראשונות החלו לעזוב את כדור הארץ וזאת הייתה המכה הניצחת שממנה מיעטו השניים לשוחח ביניהם.
מבחינת יאיר טרוויליאן השלב הראשון של התוכנית הושלם עם מקדם שלילי בעמודת התקלות שנועדו להאט את התוכנית. ב-NS היו בוודאי כמה אנשים שטפחו לעצמם על השכם.
השניים בסלון היו רדומים למחצה ועצובים. הם עקבו אחרי הספינות שמאותה החלטה אומללה לא הפסיקו להמריא ולמלא את ספינת החלל הראשונה מסוג G. האוריין העניק מבט מרוחק ודומם על שיגור הספינות. בכל חצי שעה יצאו משלושה מוקדים שלוש ספינות.
מרים וגדיש שקעו עוד יותר אל תוך הדממה, אל תוך האכזבה, אל תוך הכעס שבער בבטן. מפסגת האדרנלין שעזרה להם להתמודד עם יומיים של חוסר שינה שקעו בביצת העייפות.
רדום למחצה, מכוסה בשמיכה עד לסנטרו הוציא גדיש יד אוחזת בשלט האוריין ושוטט באופן מוכני בין הערוצים, הכתבים והפרספקטיבות השונות. האקולוגיות צידדו בתוכנית, החברתיות היו שסועות בתוכן והטכנולוגיות הביטו בעיניים כלות על ההישגים של יאיר טרוויליאן. עיניו היו עצומות למחצה, אוזניו האזינו לויכוח סמנטי שניסוב על המילה גירוש. לדעת מצדדי התוכנית גירוש לא תהא מילה קולעת שתתאר נכונה את הסדר והחיוכים בטרמינלים הנוצצים של רשות התעופה. לא תמצא שם דחיפות וכעס. אבל פיתוי שאין אחריו משמעות, הטיחו הניצבים מנגד, היה זריית חול בעיניים.
חסר-תוחלת.
אצבעו של גדיש שלטטה הלאה אל ערוץ הסטטיסטיקות, שם דנו בצמד המילים – הלא-נודע. אך גם במספרים אלה היו כאלה שתמכו בתוכנית ועודדוה, והיו כאלה שלא.
חסר-תכלית.
הלאה, אל ערוץ הבכי. היה בכי. המון בכי. לא בטרמינלים אומנם, האנשים שעלו על ספינות ההתיישבות לא יכלו להרשות לעצמם חרטה, אך מחוץ לטרמינלים הבכי שטף את הרחובות. פרצופים שונים ממקומות שונים היו נעווים בבכי. לבכי לא היו מתנגדים ומעודדים, אבל גם לא היה לו כסף.
חסר-משמעות.
"השעה תשע", אמר מרים. ההולוגרמה עדכנה את עצמה בכל שעה.
גדיש קם מכורבל בשמיכה ונעמד מעל המחשב.
בשעה האחרונה מספר הקרקעות בישראל שקנה יאיר טרוויליאן המשיך ועמד על חמישה-עשר אלפי קמ"ר, אולם בשטח השמורה צמח ומנה מאה וחמישים אלף קמ"ר.
מאה בנינים נהרסו בשעה האחרונה בשטח שמצפון לבגדד ולאורך הגבול עם טורקיה. עד כה קצב ההרס עמד בממוצע על שמונים וחמישה בנינים לשעה. עד-כה תשע-מאות קמ"ר היו גיבוב של בטון וברזל.
מרים העלה את נתוני ההגירה.
המיליון הראשון שולח לחלל בשעה שש וחצי, בשעה תשע כבר שולחו לחלל שמונה עשר מליון אנשים. בשעות הקרובות צפויה הראשונה מספינות המשלחות מסוג generation להתמלא ולצאת לדרך – הדרך, שלדעת כולם – גם האופטימיים, אלו שלא צפו רעב, תקלה טכנית או בעיה חברתית, – אין ממנה חזור.
"ובכן…" אמר מרים מביט אל חברו משקע כורסתו. לאן שלא הביטו עמדו מול נוף צחיח של חוסר תקווה. "האם הגענו אל ייאוש גמור, האם אפשר כבר לקום להתקלח ולהחליף בגדים?"
"נמתין עד שה-generation, תצא לדרך", אמר גדיש.
"זה יקרה עוד שלוש שעות בערך, אני הולך להתגלח", אמר מרים וקם ממקומו.
כשעמדו זה מול זה צחק כל אחד צחוק עצבני למראה חברו. הם נראו כמו שתי סחבות. "כדאי שגם אתה תעשה כמוני", אמר מרים.
"אחר-כך, אני אלך להביא לנו אוכל לפני שיסגרו", השיב גדיש.
מרים נכנס אל חדר האמבטיה וגדיש הזמין את המעלית והתיישב ממול החלונות.
* * *
עשרות בניני A בני מאה קומות נשקפו מחלונות הדירה, כולם היו בבעלות יאיר טרוויליאן, או בחזקת NS – כפי שהקפידו לציין – והיו צפויים להיחרב שבוע מהיום. פקודת הפינוי כבר הייתה מוטבעת בכל בניין, קומה ומעלית, בחומצה גופריתית, שכן אף אחד לא תכנן להורידה מבלי דינמיט.
הכרך התדלדל, העדות המוצקה ביותר לחסרונם של האנשים היה דווקא הלכלוך שהצטבר בכל מקום. כשהיו החיים שוקקים הייתה העיר נקייה.
לצד פקודות הפינוי, הקירות תלו גם את שוועתם של המפונים. העלונים והגרפיטי קראו לו הרוצח השקט; אמהות תלו את תמונות ילדיהן; פעילים תלו את שמות המשפחות שעלו על ספינות ההתיישבות, מיליונים של שמות – ותמונתו של יאיר טרוויליאן, כשהוא דוהר על כדור הארץ במגפיים מדורבנים, הייתה אחת הפופולאריות.
כשהוא דוגל בתיאוריה בת מאתיים שנים טען יאיר טרוויליאן שלפעמים כדי למצוא פתרון לבעיה, יש תחילה להעצים אותה. כשהוא מסתמך על תיאוריה זאת קנה כל שטח שיכול היה להשיג, פינה ממנו את מתיישביו וכשמצוקת הדיור עלתה החל לבנות את ספינות המתיישבים.
ספינת המתיישבים הציעה חלופה אטרקטיבית למצוקת הדיור. ספינת החלל סיפקה את צרכי המשפחה: עבודה להורים, לימודים לילדים ומקום להניח בו את הראש. כשהתפתו הראשונים, מאה אלף אנשים, לצאת ולחפש מקום יישוב עמוק בתוך החלל (חישובי NS נשענו על ההכרח הסטטיסטי שיימצא מקום כזה), השיג את מתיישבי החלל הראשונים שלו.
מעבר לכך מצא אישור להגדיל את תוכניתו.
והבוקר יצאו הספינות אל עבר אופק התקוות הלא מאוששות של NS. כל הנותרים מאחור הביטו הבוקר בעצב אל השמים האפורים.
* * *
יאיר טרוויליאן הקשיב לשאלה שהופנתה אליו כשראשו נעוץ בקרקע. מדי פעם הרים את ראשו והביט בכתב מולו. הוא לא שמע מה אמר רק התבונן בשפתיו נעות. הוא רצה לפטר את זה שתכנן את מסלול יציאתו.
"…שאתה דוחף אנשים מבנין בוער", סיים הכתב.
"האנשים שעלו על משלחות ההתיישבות", השיב, "עלו בעיניים פקוחות".
"האנשים שעלו על משלחות ההתיישבות הם חיות מפוחדות שבתיהם נקנו בכוח והוברחו אל הספינות שלך. הייאוש, הוא שדחף את האנשים אל אותן ספינות".
"הייאוש הוא שהניע את האנשים אל אותן ספינות. אמת", השיב.
הרהר רגע ואמר שוב: "אמת, אמת, אמת".
"מה היא מטרתך האמיתית?" שאל הכתב.
לפי סימן קצר סיים יאיר טרוויליאן את הראיון.
אפס תקלות – הוא חזר ורטן במסוק. הוא קיבל על עצמו את העול התקשורתי על כתפיו – כך הוחלט – עם זאת הבוקר, ביקש במפורש, להרחיק ממנו כל מגע.
אפי עוזרו, בנו על פי חוק, מעבר לקו הטלפון הקשיב לדבריו בדממה.
"אתה שומע אותי?" שאל יאיר.
"שומע", אמר אפי.
טייסו פנה אל עבר הכרך המזוהם והם טסו בין הררי הבניינים הגבוהים.
"אשתך, יאיר", פנה אליו הטייס.
"אני מנתק", הודיע לאפי ונשם נשימה ארוכה לפני שהשיב לשיחה בקו השני. "איך את מרגישה?" שאל.
היא מרגישה בסדר. הן בדרכן הביתה. היא עדיין במתח אבל לעומת השבועיים הקודמים שמרטו את עצביה יש שיפור משמעותי.
"עדיף לדעת מאשר לא לדעת", אמרה ספק שאלה. החשש הערטילאי גבה ממנה באופן מיידי כאב באזור הבטן.
"כן", הוא אומר, "אני מגיע עוד שעתיים הביתה".
דפנה תהיה איתה עד אז. "לך תגמור עניין", המריצה אותו.
הם נחתו על גג השלטון המרכזי. הבניין נמנה על הסוג המפלצתי מסוג C.P. – Centrum-Public. יאיר ידע כל מה שניתן לדעת על כל סוגי הבניינים כולם. C.P – מיליון טון בטון ופלדה לקומה. קילומטר וחצי צינור ביוב לקומה. עשרה קילומטרים חיווט חשמלי לקומה. מאה חמישים טונות זכוכית לקומה. ונתונים אלה שייכים רק לסוג C.P. היו גם A.P,B.P, וכל שאר סוגי הבניינים העצומים שנבנו במאה וחמישים השנים האחרונות.
יאיר פתח את החלון ונופף לשומר לשלום.
אפי דאג לנחיתת שאר השיירה.
הוא ירד עם אנשיו אל הקומה השמונים אל מרכז השלטון. הפעם הגיעו אנשיו ללא תיקי-מסמכים ומחשבים נישאים. היה זה יום של חיוכים, קייטרינג ואיחולי ברכות חסרות טעם. הוא העדיף לא להשתתף בהצגה הזאת. מן המעלית השקופה השקיף על הכרך שגבה בכל שנה בעשר קומות. האוויר חסום, אין שמיים, אין ירק, האנשים מרגישים מחנק, אז מה יש להם להתלונן כל-כך על ספינות המתיישבים? הללו היוו את ההישג המדעי האמיתי של המדע במאתיים השנים האחרונות. הפיסיקה והביולוגיה שקעו בניוון ואילו הכימיה נשאה עתה את הדגל.
זה עתה, הודיעו לו, הספינה הראשונה מסוג g התמלאה ואם לא תהיינה דחיות היא תצא לדרך בכל רגע.
"שיידחו את היציאה עד שנסיים פה", אמר יאיר.
מחר תצאנה עוד שתי ספינות. יש להם כרגע מאה חמישים ספינות משלחת-התיישבות משני סוגים: קיבולת עשרים וחמישה מליון איש מסוג generation וחמישים מליון איש מסוג politeia. NS סחטה את משאביה בבנייתן. על כל פנים זה אומר כי יותר ממיליארד איש ישולחו בתום השנה הראשונה אל עבר החלל המותווה. אם הכול יהיה כשורה, תוך שנה תחנה הראשונה במסלול מאדים לפני יציאתה העמק אל תוך החלל הלא-ידוע.
ראש המרכז הופיע בלווי עוזריו. אדם שמנמן, מזיע. הוא חפן את ידיו של יאיר ברוב חיבה מזויפת. "מה שלום סוזן, איך השפיע עליה המעבר של בית הספר?" שאל.
"בסדר, המון עבודה", השיב יאיר וחש כי השקר נראה על פניו.
ממוגרפיה. הוא כבר שינן את טופס ההפניה בעל-פה. תלונות: בת 45. נשואה. חמישה ילדים. ילידת מרחב ישראל. מנהלת בית-ספר. / מתלוננת על חולשה קשה כבר 4-5 חודשים. מרגישה באפיסת כוחות. יש לציין שלאחרונה בית-הספר שבו עבדה עבר מבנה – דבר שדרש הרבה כוחות. כמו כן השנה האחרונה הייתה מאוד עמוסה. כל השבוע האחרון יצאה מוקדם מהעבודה. / חודשיים "גושי ליחה". יש גם כאבי גרון קשים ושיעול. אין סיפור של מום מעברה. הרגישה השבוע שיש חום אך לא מדדה. לא נראה שירדה במשקל לאחרונה. בד"כ 61 ק"ג. / ממצאים: מצב כללי טוב. בלוטות לימפה לא נמצאו מוגדלות. פה ולוע במ"פ. ריאות נקיות. לב קולות תקינים ללא אוושות. בטן רכה, ללא רגישות, ללא אורגנומגליה./ שדיים ספק גוש נוקשה לא מוגבל שד ימני ruq / משקל 62 / דופק 70 / אבחנה: / מעשנת: לא / שתלי סיליקון: לא / הבדיקה הדרושה: ממוגרפיה שני השדיים…
הוא הביט סביב, מבטי כולם אמרו שחיכו למוצא פיו. הוא לא זכר האם מישהו פנה אליו.
אפי הביט לעברו. במשך שנות עבודתו למד משהו על אופיו של חתנו. בדרך-כלל היו עיניו מרצדות כמו שתי להבות אש, אבל בשבועיים האחרונים היו עיניו כבויות וחסרות-הבעה. האם החרטה אוכלת את לבו?
אפי סגר עניין. לא היו משכנעים ולא היו משוכנעים, בית המשפט הכריע הלילה בסוגיה, נותר רק עניין רשמי של חתימה, הרמת כוסית וחנופה. הם דשו בהשפעת התוכנית על אורך חיי כדור-הארץ והראו שוב את מראהו שנתיים מהיום.
ובכן, ההריסה ממשיכה ביתר שאת על פני כל מרחב שמורה שנקבע, ותקיף מאה חמישים אלף קמ"ר. עשרים וחמש ערים מרכזיות בלבד ייוותרו על מקומם כל השאר ימחקו.
* * *
המעלית צלצלה, גדיש לקח את ארנקו מן השולחן ויצא מדירתו ופסע במסדרון הארוך. הוא הקיף את הפנייה הראשונה ועלה על המסלול הנע. גופו היה תשוש וליבו פעם ביומיים האחרונים בקצב מהיר מדי. הוא ירד מהמסלול לפני הפניה השנייה ונכנס אל המעלית. התיישב על אחד הספסלים וחגר את עצמו.
נער צעיר בגילו של עימד, אחיו הצעיר של מרים, ישב עמו במעלית ותרמיל בין רגליו.
"תודה שחיכית", אמר גדיש.
הצעיר הניד בראשו לעברו.
האם גם הוא משולח עתידי? אמנם פניו לא הראו שום התרגשות משום סוג אך זאת הייתה בדיוק הבעת הפנים של כל המשולחים. לא צער ולא שמחה – תקווה, ברירת המחדל האנושית.
גדיש חש כי הבניין נטוש ותהה מה גרם לו לחוש כך. בימים עברו יכול היה לא לפגוש אף אחד, בכל זאת הייתה מורגשת חיות מסביב, שאבת מכך בטחון שלמקרה שתצטרך תוכל להיעזר בשכניך.
שכנו הודיע לו אמש כי הם עוזבים. הוא, אשתו ושתי בנותיו עתידים להמריא בשעות הקרובות. שכנו ישב ושתה איתם, חזר לעשן כמו רבים וטובים, וגם על פניו הייתה אותה הבעת תקווה שאין בה התרגשות, רק ציפייה. הוא הראה להם את פרוספקט הספינה וציין כמה בר-מזל היה בדבר כזה ובדבר אחר. הוא שמע בקנאה על תוכניתם לנסוע לטורקיה. הוא עצמו, אמר בצער מהול בגאווה מסוימת, אחראי למשפחה ואין ביכולתו לנדוד ממקום למקום. לבסוף השאיר להם את מפתחות הרכב וכשנפרדו לא ידעו מה לומר.
המעלית סטתה אל עבר היציאה המערבית וגדיש חש את בטנו מתהפכת.
גדיש נפלט מן המעלית בקומה השלושים ויצא אל הרחוב הראשי ברום שלוש. מכוניות רבות חנו בצידי הכבישים וכולן הבהבו שהן טעונות במלואן. זה היה יפה ביותר בשעות הלילה, כשרכנת מעבר למעקה של רום שבע או שמונה והבטת מטה על כל מטעני המכוניות המהבהבים עד תחתית העיר ויוצרים קיר זורח שהילתו ממשיכה כמה מטרים לפנים.
בתי האוכל היו סגורים וכיסאותיהם מורמים על השולחנות.
הוא הביט על המפה בידו. בית האוכל היחיד שהיה פתוח ברום שלוש היה אחרי גוש הבניינים הבא. לפני כן יהא עליו לעבור דרך תחנת מעבר.
הוא פסע על הכביש הריק.
נוסח המודעות על הבניינים היה אחיד ולא הייתה מוזכרת בו מילה בקשר למשלחות ההתיישבות אך במציאות כבר היווה הצעה חליפית לעלות על הספינות הארורות ולא להיות עבד נרצע למרדף אחרי מקום להניח בו את ראשך: החל מהרביעי באוקטובר יכנס לתוקפו החוזה שנערך בין חברת NS לבין GCC… פירוש הדבר, ביןgovernment control coordinator ובין יאיר טרוויליאן.
בתחנת המעבר עדיין לא היה חייב להציג אשרת שהיה. להפתעתו פגש שם את יבגיינין ידידו.
יבגיינין הביט לצדדים ואמר בקול שקט.
"אתה יודע שהפינוי מסתיים בעוד שלושה ימים", אמר.
גדיש טעה וחשב שהפנייה של ידידו נוקשה מדי, נוסח מדיו, ותשובתו הייתה לאקונית.
"כן", השיב גדיש.
"יש לך איפה להתגורר?" שאל ידידו והגיש לו באופן מוכני פרוספקט של ספינות המתיישבים. "כן", השיב גדיש והשאיר את הפרוספקט על הדלפק.
יבגיינין שוב הביט לצדדים.
"אני מצטער, הייתי חייב לומר לך את זה", אמר.
"אני מבין יבגיינין, האם מצאת פתרון?"
"פתרונות זמניים, המדים הללו, דירה של NS, אינני יודע כמה זמן הם יחזיקו מעמד. אנחנו ממש לא רוצים לעזוב. אתה יש לך מישהו ש…" יבגיינין הניע בסנטרו כלפי מעלה, רומז על משלחות המתיישבים.
"לא", השיב גדיש.
"בר-מזל", אמר יבגיינין.
גדיש שמט את כתפיו.
"בכל אופן, ככה אומרים", אמר יבגיינין והם נפרדו כשהם מאחלים אחד לשני הצלחה.
גדיש המשיך בדרכו. "פתרונות זמניים", זה סיכם פחות או יותר את מצבם. היה להם אישור מעבר לטורקיה, בזכות עבודתו של מרים, ואשרת שהיה למשך שנה. אבל לא יהיה להם לאן לחזור. הנדל"ן יהיה כל-כך יקר שלא יהיה להם לאן לחזור. מה עושים עם כל אלה שאין להם אשרות שהיה? לעת עתה כולאים אותם.
עליהם לצאת מחר השכם בבוקר. אחרי מחר הצפון ייסגר לתנועה. NS תסיים את הרס כל המבנים שבין הגבול עם טורקיה עד קו בגדד-ביירות. אחרי-כן תמשיך דרומה כשבינתיים יתחיל פינוי ההרס, מיחזור ולבסוף נטיעת עצים.
התוכנית הקיפה מליון דפי מסמך. על סמך אותה תוכנית פעלו לאקשמי דהפור בהודו אמנאסיו ספולוודה בספרד וורן גייטס באמריקה הצפונית מיה תומסון בקנדה פליפה ח'לו בדרום אמריקה יושיאקי קויאנטוגי ביפן והלנה גוסינסקי ורומן חודרקובסקי ברוסיה. יום יום שבו ועלו השמות הללו בחדשות, ובכינויים שונים: הקומץ או בעלי הבית.
ב-1990 הוערך הונו של האדם העשיר ביותר ב-19 מיליארד דולר. ב-2100 הוערך הונו של כל אחד מהשמות הללו ביותר משלוש-מאות וחמישים מיליארד דולר. זה היה תמצית העניין – הם פשוט קנו את כדור-הארץ ובתור בעלי-הבית החדשים הם בנו ספינות גדולות, מילאו אותן באנשים והתווכחו סמנטית על המילה גירוש.
גדיש נעמד בתור לחלוקת המזון. בהגיע תורו הגיש לעובדת החלוקה את כל תלושיו.
"אני מצטערת אנו מכבדים רק את שני התלושים הבאים", אמרה הבחורה הצעירה מולו.
הוא קלט בזווית עינו את יצחק. היא סימנה לו שיחכה לה עד שתסיים. הוא הנהן להסכמה ושב להביט בפקידה מולו מבשלת אוכל בצורה בירוקרטית ומתבלת בכמה חותמות צבעוניות.
"מדוע?" שאל.
"אין לנו אספקה מעבר לכך", השיבה הפקידה, "אבל אנחנו נותנים טיפה אקסטרה".
בדלפק הסמוך לקח את האוכל והכניס את המצרכים לתיקו. הוציא לעצמו שתי חפיסות סיגריות מהמכונה והתיישב לצפות בעיר הכבויה.
ההילה הכתומה והמפורסמת של העיר הגבוהה הייתה נוטה לשחור. מכל מקום נראו הרחובות האדירים של פעם נבלעים בחשכה העמוקה שחולל הפינוי. מדי פעם צצה מכונית מתוך האפילה והייתה תחושה כי היא נסה מן החשכה המזנבת בה.
יצחק יצאה החוצה והצטרפה אליו. "אני מניחה שזה זמן מצוין לחזור לעשן", אמרה.
"אתם לא נותנים מספיק אוכל", השיב גדיש.
"השגתי לנו קצת יתרות, עכשיו תן לי נשיקה".
אי היענות נרגשת הושיבה אותה נרגזת לצידו.
"אתה מסריח כמו פגר מת", סיננה.
הוא חייך. "פגר הוא כבר מת, את מוכנה?" שאל.
"ככל האפשר", השיבה. "אתה תתחתן איתי בטורקיה?" שאלה.
הוא לא חייך והוציא מכיסו טבעת קטנה. "מה דעתך?"
עיניה נצצו מדמעות. "ובכן, אתה פגר לא עד כדי-כך מת", השיבה.
הוא היה צריך להיאבק על הטבעת והכניס את הטבעת אל הכיס וקם ממקומו.
"מה שלום מרים?" שאלה יצחק.
"מתגעגע לאחיו", השיב גדיש.
"האם תצפו היום בשלוח הספינה הראשונה?" שאלה יצחק.
"אנסה להניא אותו מכך".
* * *
הספינה הראשונה עזבה את מסלול ההקפה של כדור הארץ. יאיר עקב מעט אחרי הציטוטים בתחתית המסך. לא היו דברים יוצאים דופן. אפי התקשר אך לא היו בפיו דברים מיוחדים.
לבסוף כיבה את האוריין ושקע בשתיקה זמן רב. מחשבותיו נדדו מהעבר אל העתיד וחזרה אל ההווה ובשלב כלשהו נרדם.
לקראת ערב העירה אותו סוזן לבושה יפה ומדהימה לאורם של מנורות החדר.
"תתקלח ותתלבש אנחנו כבר מאחרים", אמרה.
הוא התלבש והם טסו אל בתם. אפי קיבל את פניהם על הגג וליווה אותם אל הבית. בפנים קודרים. משהו היה לא כשורה.
דפנה בתו ישבה על הספה ובחיקה עופרי.
"מה שלום הקטנה?" שאל.
"בסדר, הצהבת יורדת לאט לאט", ענתה דפנה. היא לא הביטה בעיניו.
"וההמוגלובין?"
"מתייצב", השיבה בתו באדישות שהצמיתה את בטנו.
"מה קרה?" שאל.
סוזן הגיעה אחריו עם חיוך רפה. היא נישקה את דפנה ולקחה על ידיה את עופרי. "איפה זוהר?" שאלה.
אף אחד לא ענה. דפנה הביטה באפי.
"זוהר עזבה", אמר אפי.
יאיר הביט הצידה כששרירי פניו מכווצים. המחשב הנייד של אפי דלק והקרין הולוגרמה של שטחי השמורה: שלב ראשון מג'בל סאנין מצפון מזרח לבירות ומזרחה עד ארביל ולאורך מזרח בקעת החידקל עד המפרץ הפרסי ומערבה מצפון למדבר א-נפוד עד תעלת סואץ. הצבעים השתנו באופן אקראי למראה, מאפור לאדום ונתוני הרס הבניינים נמדד למטה ביחידות קמ"ר. יאיר הביט באורות המהבהבים. לאחר-מכן סקר את החדר לקבל אישור להודעה, מכתב או תמונה שבורה.
"מה זאת אומרת עזבה?" שאלה סוזן.
אף אחד לא ענה. מבטם הפנה את מבטה אל המחשב הנייד המהבהב.
* * *
יאיר ביקש מסוק פתוח על מנת שיוכל לנשום קצת אוויר. רכבות משא חצו את השמורה ללא הפסקה, משנעות את פסולת הבטון אל מדבר א-נפוד. על השיירה נמנו, אפי, עוזריו וראש השלטון המרכזי. דפנה נשארה עם עופרי בביתם. מעולם לא חשב שיחגוג את ההישג הזה לבדו.
הוא איבד את בתו, אבל אלה החיים. אי-אפשר לרצות את כולם. אי-אפשר לשקר לעצמך על מנת להטיב עם אחרים.
הוא איבד את אשתו. אבל זהו המוות. אי-אפשר לבוא אליו בטענות.
פעמים רבות נראה לו שחייו הסתיימו ברגע שהחליט לנקוט פעולה, שברגע הזה שינה את השתלשלות חייו, אבל תמיד זה ככה, לא?
היה לו עם מי לשוחח, דפנה, אפי, – אבל הוא העדיף לשקוע אל תוך עצמו.
המסוק נחת על רמת צירין בנקודה המשקיפה אל אגם כנרת. לצורך האירוע ניקו את כל הנוף הנראה לעין מהריסות הבניינים והם עשו עבודה נהדרת. להיכן שלא הסתכלת יכולת לראות את הרי הבזלת והגרניט חשופים. שרכים ושיחים נמוכים בצבצו למן קרן השמש הראשונה. עבור רוב אנשיו, ספוני המשרדים, הייתה זאת אולי הפעם הראשונה שהבינו מה הייתה משמעות מעשיהם.
ההתרגשות מסביב הדביקה את כולם. רבים לחצו את ידו.
התקשורת חדלה לעסוק בהיבטי הגירוש והחלה לחשב את התועלת בתוכנית. לפתע הועלו עצות איך לנהל אותה טוב יותר. אפס-תקלות, – יותר טוב מאיך שהוא עשה זאת – לא ניתן לעשות. על כל פנים זאת הייתה נקודת מפנה בלחץ שהופנה כלפי הקומץ.
המים הכחולים של הכינרת שוב לא נראו שחורים אלא כחולים-אפרפרים. הציפורים ששוחררו אל האגם לא ידעו את נפשם מרוב חופש. מתוך חמישה מעיינות ברמת צירין נמצא אחד שלא נהרס בחפירת היסודות ולצד הבריכה שלו עמדה שורה של מכובדים.
כמה מתוך המעיינות בכלל באזור השמורה עדיין נובעים? התשובה לכך הייתה לוטה בערפל ותתגלה עם הזמן. עם השנים אגני הניקוז השתנו, החום גדל, המים התפשטו והאוקיינוסים גדלו, החופים הוצפו וכל מערכת המים השתנתה ללא היכר. בממוצע, לפי נתוני התוכנית, עשרים אחוזים מן המעיינות ישובו לנבוע.
מרים וגדיש ויצחק ישבו עם עוד חמישה מחבריהם ממול מסך האוריין. את הדרך הארוכה לטורקיה ליוו שתיקתו העצובה של מרים שנפרד מאחיו, פגישה מפחידה עם בוזזים וטורי מכוניות של משפחות עצובות בדרכן ההפוכה אל שדה התעופה.
גדיש התחתן עם יצחק בחתונה צנועה והעניק לה את הטבעת של אימו.
המחשב עמד בצד והקרין עדכון נתונים על ההולוגרמה. במשך החודשים האחרונים קו ההרס הגיע מדרום לבגדד במזרח משתי גדות החידקל ועד קו החוף מדרום לחיפה. האור האדום הפך רובו להיות אפור. חמשת הערים הגדולות בצפון: בגדד, בירות, דמשק, ארביל וחיפה, המשיכו והבהבו באדמומיות. מונה הקמ"ר של השטחים ההרוסים עמד על שלושים ושישה אלף. מעבר לכל מה שציפו לו. בחודש האחרון במקום מאה בנינים בשעה עלתה תפוקת ההרס במאה אחוז.
נתוני ההגירה הראו שמאתים ספינות שולחו אל תוך החלל, שתיים חנו במסלול מאדים בשל תקלה. על כל השאר כיסה החלל בתכריכיו השחורים.
שני מיליארד מגורשים היה מספר שאף אחד לא העלה בדעתו.
טורקיה שהייתה גיבוב בנינים גבוהים, ורמת החיים בה הייתה נמוכה לאין שיעור החלה לגלות עניין בתוכנית. היא הבטיחה לעשות זאת בצורה אנושית.
מרים וגדיש שלילות השימורים שעשו יחד בציפייה לבאות טבועים בהם, חשו שהם חוזרים לימים הראשונים של התוכנית, שראשיתם דיבורים, המשכם מעשים והמעשים הלכו ותפחו וצמצמו את האפשרויות שלהם.
אחיו של מרים חדל לשדר. הספינות התרחקו זו מזו בכל שעה אלפי קילומטרים, טובעות בחלל ומותירות אחריהן מעטה שחור וחלק.
מחיאות כפיים נשמעו מן האוריין. האת ננעצה באדמה. יאיר טרוויליאן בעזרת שותפו ברשות השלטון המרכזי נעצו את באדמה החשופה.
עץ אלון צעיר הוצב בבור ושורה ארוכה עברה על פניו וכיסתה אותו בעפר. באותו רגע התעדכנה ההולוגרמה ואור ירוק ראשון בצבץ בשטח השמורה.
אור סמלי שכן ייצג מאה קמ"ר.
* * *
לעופרי נותרו הסיפורים, המידע האנציקלופדי היבש ושיעורי הסוציולוגיה בבית-הספר.
"מה העניינים עופרי? אנחנו רעבים", עלה קולו של אביה דרך האינטרקום.
היא הייתה נכדתו של הוגה התוכנית וזה הציב אותה באופן אוטומאטי בין המתנגדים לבין המצדדים בתוכנית. היא עצמה לא חשבה על התוכנית אלא בראי האובדן של אימה. מה עלה בגורל הספינות? היכן אימה? מה היא עושה כעת? כיצד תהא מאושרת לבדה?
"אני כבר יוצאת אל תהיו כל-כך לחוצים", קראה חזרה.
ברשת SOSA (Search fOr Settler Argo) היה קוד התקשורת של אימה המספר 11. הרשת שידרה ללא הפסקה אותות אל השמים הכחולים וכל מי שרתם את כוח המעבד של מחשבו למאמץ ליצור קשר עם אותן ספינות, SOSA אפשרה לו לשלוח חבילת נתונים אישית בקיבולת של 1 ג'יגה-ביט ליום.
עד כה התקבלו 150 תשדורות מסקרנות מהחלל, בעזרת הטלסקופ ARCADE. נראה בהם דפוס של תקשורת אבל הן עדיין לא פוענחו. הסיכוי, הכריזה SOSA, שנאתר תשובות ותשדורות למרות העובדה שאיננו יודעים היכן לחפש – נמוך מאחוז אחד – והעובדה שהם יודעים היכן למצוא – מעלה את זה לשני אחוזים וכמה ספרות אחרי הנקודה.
לרוב התקבלו רעשים אקראיים, תקלות או לווין חולף.
עופרי הורידה את נעליה ושטפה אותן מן הבוץ והניחה אותן להתייבש במרפסת הסלון לפני שנכנסה. גשם רץ פנימה והיא גררה אותו החוצה אל החצר. השמש בחוץ הייתה נעימה, העצים נצצו לאחר היורה אמש. היא לקחה את צינור המים ושטפה את גשם במים חמים. "תמיד אתה חייב להתלכלך כל-כך", גערה בו. אחר-כך ניגבה אותו היטב והכניסה אותו אל הבית להתייבש.
אפי יצא מן המכונית ונכנס אל הבית. הוא מצא את גשם אוכל את המזוודה שלו. "חתיכת דגנרט", קרא ורץ לעברו.
עופרי ישבה מול המחשב וחיכתה.
אפי התבונן בפניה של עופרי, נמשיה היו כנמשיה של במבי. ככל שניסה לא הצליח להעלים את הכעס מקולו. "את מוכנה לבוא כבר?"
היא הייתה שקועה במחשב. "עוד רגע, אני רוצה לשלוח משהו קודם".
"תגיעי לבד למסעדה, קחי אופניים או מונית", אמר.
עופרי הנהנה לאישור.
הסרט סיים להיטען והיא צפתה בו שנית. הם היו הבוקר ביער ממערב לירושלים. הם החלו את ההליכה ביער האורנים ממערב לעיר והתקדמו דרומה אל יער האלונים בתוך אפיק נחל שורק. הם טיפסו מערבה ועצרו ליד מעין חרת, המעין היחיד ממערב לעיר שעדיין נבע. דפנה ואביה חייכו למצלמה. אחד מחיוכיו הנדירים של אביה.
הם זרקו את גשם אל תוך המעיין.
דפנה האכילה את אוריה הקטן על אדן המעיין כשרגליה במים.
בפינת התמונה התגנב אחד משלטי המורשת שציינו את מספר הבניינים וסוגיהם ששכנו כאן בעבר. היא חתכה את הקטע החוצה.
כשירדו ממעין חרת אל עבר הגיא מתחת הר צובה היא השתהתה מאחור.
אפי ודודתה המשיכו הלאה ונבלעו בין העצים.
אור השמש הצהבהב, החודר את עלוות העצים הנוצצת מהגשם הראשון היה כל-כך יפה. כאשר נשמע קול מאחוריה הפנתה את המצלמה לאחור. יעל חומה ודקת-גזרה עמדה על סלע בולט מן המדרון, במעלה המדרון עמד יעל קטן וכרסם עלה ירוק שבצבץ מבין שיורת המחטים על הקרקע. בין לעיסה ללעיסה הרים את ראשו והביט באמו. היעל הביטה לעברה בסקרנות וברוגע. היעל הקטן החליק במדרון ופגע באמו. אמו נחרה קלות והיא פנתה לאחור. היעל הקטן רץ אחריה והשניים נבלעו באבק שהפריחו רגליהם.
עופרי לחצה על הסרט ושלחה אותו לכתובת הדואר של אימה. קוד 11. היא מעולם לא העיזה להיכנס אל כתובת הדואר של אימה, לראות האם אי-פעם פתחה את אחד ממכתביה. היכן שלא הייתה, העדיפה לחשוב שאיכשהו הצליחה לקבל אותם.
"גשם, תאסוף את עצמך, הולכים", קראה.