– לא יודעת
– אולי תבחרי כבר?
– אולי…
– כן? אמרה האם ברכּוּת ובסבלנות מחודשת.
– אולי תספרי לי מה את בחרת כשהיית בגילי?
– את יודעת שלפי המסורת איני יכולה לספר לך.
– אוף. מה לגבי מה ש…
– מה פתאום!
– רגע!
– גם לא זה!
– את קוראת מחשבות?!
– לא, יש לי חוש אימהי, אני מכירה טוב מאוד את הבעות פניך ובמיוחד את זו האחרונה. אל לך לבזבז את הבחירה שלך על משהו חסר תועלת כמו קריאת מחשבות וכבר אמרתי לך שהרעיון אמור להוולד ממך ולא ממה שסיפר לך מישהו כזה או אחר. הבאת איתך את מחברת החלומות שלך? את היחידה שיכולה לקרוא ממנה, והזמן לשירותנו. חוץ מזה, לא מסקרן אותך לגלות על מה חלמת כל השנים?
– היכן שמתי אותה? אה כן, אני מיד אקרא בה. מה עם אבא?
– את משנה נושא? מאין או ממי למדת את זה? לא משנה, אביך מתרכז בהכנות, עכשיו, כדי שיהיה לו זמן לפגוש אותך בפרטיות אחר-כך.
מגיל קטן לימדו אותי לכתוב את חלומותי או מה שנשאר מהם בראשי לאחר הקימה. חייבים להיות כאן כמה חלומות מטופשים למדי, אבל הודות לכך שגודלתי להתמקד בטוב שראיתי או בזה שלא ראיתי, אני אוכל להתקרב לבחירה שלי לפחות קצת. טוב, לא ציפיתם הרי שאמי תתן לי מטלה חסרת משמעות, נכון? עוד תלמדו להכיר אותה.
לא היו אצלנו חיות מחמד, אפילו לא פרפרים, למרות שידוע שהם מפיחים חיים ושמחה בבתים. הורי בדעה שחיות צריכות לחיות עם בני מינן ובשטח פתוח, הכוונה: טבעי, משלהם, ושאין לעודד אוכלוסיית-יתר שלהן. הנה, יש כאן חלום שקשור לכל זה:
ישבתי בביתי ומן החלון נכנסו פרפרים מן הסוג הלילי. בעוד אני מנסה להבין למה דוקא היום הם באו, התיישב לו אחד על אפי ולפתע הם התחילו להביע את התחושות שלי במעופן: בהתחלה בלבול, בעקבותיו סקרנות ולבסוף שמחה מאירוע לא צפוי. חשבתי לנסות ליצור קשר עם אנשים אחרים באמצעות הפרפרים, סתם לברך אותם לשלום ולשאול לשלומם, לא עבר רגע וחלק מן הפרפרים נפרדו ויצאו לברך את אחד השכנים, ואלו שנשארו מסרו לי את איחוליו. כמה נהנתי לגלות דרך נוספת להביע את עצמי. זה גם נתן לי ביטחון לדבר עם מבוגרים ממני.
***
– בסופו של יום, האם אתה הולך להציע לבתך להעביר את ההחלטה שלה לדורות הבאים? אתה יודע שמדי כמה דורות נהוג לעשות כן, כדי לשמור על זכות הבחירה של המשפחה שלך. זכות הנותרה רק לבודדים.
– אשתי ואני לא הגענו להסכמה בנושא הזה. אנחנו כמובן מאמינים בילדה שלנו, היא מסוגלת לעשות שינוי חשוב בעולם.
– העולם צריך שינוי בצורה כזו תחופה? הרי רק לפני דור אתה ואשתך הגשמתם משאלה. מה אם המשאלה של ילדתכם תבטל את כל מה שעשיתם, וכל עמלכם ירד לטימיון?
חשוב על זה.
***
אנחנו בדרך ל"ספריה הגדולה" זה מקום מסתורי שאליו מדי פעם הורי נעלמים וחוזרים רק לאחר פרק זמן ממושך. מה שאני לא עשיתי לא עזר, הם לא הרחיבו את הדיבור על מה שיש שם. אין ספק כולי סקרנית, וממש קשה לי להתרכז בקריאת חלומות כרגע. מי יודע אולי נמצאים שם ספרי חלומות של אנשים אחרים?
– הכיני את עצמך אנחנו עוד מעט מַגיעים.
– מה זה אומר להתכונן?
– אל תתחילי לקרוא חלום חדש, אלא תמשיכי להתרכז בחלומות שקראת. קומי וסדרי את שיערך ולבשי את הגלימה הבהירה הזאת מעל הבגדים. ולפני שאת שואלת למה, הסיבה היא שככה לא ניתן להבדיל בין המבקרים.
– שלום לשוער. זוהי בתי.
– מענין.
– נעים מאוד, אמרה קטיה.
– אל תענה ב"מענין", מתי שוערי "הספריה הגדולה" ילמדו לומר פשוט "נעים מאוד"?
– את צריכה שאקרא למישהו שילווה אתכם?
– תודה, אך אין צורך להטריח. להתראות.
– ביקור מענין. אמר וחייך לו השוער.
– אנחנו נישן בקומת האורחים הנמצאת ממש כאן מעלינו, היא סגורה לשירותנו.
מה איתך? את יודעת שהכול כאן בשבילך. את אינך צריכה להרגיש נסחפת בשום צורה… לא שאלתי אותך, איך היה לקרוא במחברת בדרך לכאן?
– היה עוזר לי לדעת מה מצפה לי כאן בספריה, אין כאן עלון עם מפה המסביר מה קורה כאן?
– את צריכה להבין שמספר המבקרים ב"ספריה הגדולה", מקפידים נורא על השם כאן, קטן ביותר. זאת כנראה אחת הסיבות לכך שהשוערים כה מתענינים באורחים ושוכחים את כללי הנימוס הבסיסיים.
– אבל אני יכולה ללכת לאיבוד כאן בלי מפה.
– אני אלוה אותך לאולמות ואחזור לקחת אותך כל פעם בחזרה לקומת האורחים. בינתיים לא סיפרתי לי על החויה בדרך לכאן…
– המחשבות שלי נדדו, אבל התחלתי לקרוא חלק מן החלומות, זה הזכיר לי את חודשי הנושא שהיו לי לפני כמה שנים. המחנכים בחרו בעצמם או נתנו לי לבחור לחלופין תֶּמָה שעליה קיבלתי סקירה מקיפה במשך חודש שלם. בְּדיוק קראתי חלום על תקשורת בין-אישית.
– יש כאן אולם שלם המוקדש לכך, נוכל לבקר בו אם תחפצי.
אני שמחה שאת כאן איתי סופסוף. לילה טוב ופורה לך.
– לילה טוב אימא, אני מתרגשת להיות כאן.
***
– יקירי, איך ב"הכנות"?
– גם הפעם אין הפתעות לצערי, דיברתי עם שותפי הסוד… ואיך לומר, אני מקוה שהגעתם כבר.
– הגענו, הנסיעה עברה יפה, אני מעט משדרת לחץ, אך קטיה מבינה שזה לא פשוט גם בשבילנו. התמיד יהיו כאלו שיחששו וירצו לשבור את השושלת?
– זה מאוד מרגיע אותי לשמוע, אני אמשיך לפקוח עין ואצטרף אֲליכן במהרה. למרות המסורת הארוכה, הדורות מתחלפים ושוב רואים חשש מצעירים עם בחירה. לא לדאוג אהובתי.
***
דבר נוסף, שזכור לי מילדותי, אלו הורי מסבירים לי על שמי. צריך לדעת מהו מסמל – הם אמרו. הפירוש של "קטיה" זה אלוהים קטן/זעיר, מעטים שמו לב לכך או מַכירים את זה, אך מה שחשוב הוא שאני אדע זאת. פעם אחת, פגשתי ילדה ששמהּ קטיה, היא היתה, איך לומר, רגילה, זאת אומרת, בלי תחושת שליחות או אחריות מיוחדת. זה היה בעת ביקור במוסדות לימוד משותפים, שעליהם לפני כן רק יצא לי ללמוד, אבל לא לחוות. מובן מאליו, שהקשר שלי עם השם שניתן לי הוא אחר לחלוטין.
הבוקר הגיע. אמי לקחה אותי לביקור הראשון שלי מחוץ לקומת האורחים לעבר אחד האולמות של ה"ספריה הגדולה". גדולה? יכול להיות שהיא כל כך עתיקה שבזמן שיצרו אותה המילה "ענקית" לא היתה קיימת. חלל כה עצום, ואולמות עם ידע של דורות, כך נדמה לי, וכה מעט מבקרים? נכנסו לאולם.
סקרתי בעיני את כל מה שנגלה לי, ותוך כדי כמעט פספסתי דמות בלבוש כהה, היוצאת מן החדר עם ראש מורכן בענוה. ברור, לפי הלבוש, שזה אחד מן העובדים, מסקרן לדעת מה תפקידו, אך לפני זה…
– כמה אולמות יש כאן? כמה מתוכן אני אראה? ומי יעזור לי כאן, היות שהעובד היחיד שראיתי עזב?
– לאט עם השאלות, קטיה. אני יודעת מה עובר עליך, זה מזכיר לי אותי כשנכנסתי לכאן לראשונה לפני שנים. יהיו לך שאלות חשובות וכבדות עוד מאלו המספריות. אגב, דיברתי אמש עם אביך, הוא מוסר את ברכתו.
– ומה עוד?
– הוא יצטרף אלינו במהרה לשוחח ולתמוך.
בכניסה לאולם דמות ללא פנים וכתובת בתוך פיהּ:
" מִמוצא פיך ועד לאֵסֶל שעל כתפך,
יעבור הָסָפֵק בתוכך כמו החול. "
ספרים מבצבצים מבין הסלים שעל כתפיהּ, ומבעד לערימות החול שמאחוריהּ, ספריות מזדקרות עמוסות בחומרים.
נדמה שאמי מצפה לתגובתי, אין לי כל-כך מה לומר, למרבה ההפתעה. השבתי את מבטי אליה.
– לכאן כל בעלי הבחירה, המשיכה האם, באים ומתרכזים בספק שלהם בעצמם. את חזקה וכמוך גם האחרים בשושלת. זה עדין משהו שטוב לעבור בדרך לבחירה. אלו שבחרו לכתוב לעצמם הניחו את כתביהם בסלים, האחרים שרצו להחשף לקריאה בחרו בספריות שם למעלה. אבוא בערב לאסוף אותך מדלת היציאה שמעל לערימת החול, בסדר?
– כן, אני מניחה שאסתדר.
– האולם סגור עבורך, יש לך כאן מיטה, שירותים, אוכל ושתיה. להתראות.
– להתראות.
ספק? יש לי ספק אם אצליח לטפס על ערימות החול האלו. טוב, זה אינו יכול להיות כל-כך קשה. ק-די-מה. אוך, עם הגלימה הבהירה הזאת אני מסתכנת בלהתמזג עם החול. הגעתי. אוף, זה מעייף. עכשיו, מה הם כתבו להם ואיך לבחור? אולי זה…
»
קראתי בסביבות עשרים וַחֲמישה כתבים, וכמו אלו שכתבו אותם, גם אני מודע לכך שיש סיכוי שגם את שלי יקראו. לפיכך קשה לי שלא לתהות עד כמה הוידואים האלו אמיתיים? הסגנונות מעידים על אנשים ברמה אינטלקוטאלית גבוהה על אף גילם הצעיר, שנות העשרים, בְדִיוק כמוני.
בנקודה זו, אני רוצה לציין שלא כתבתי את ההקדמה הזאת בשביל למשוך אותך הקורא/ת דוקא אלי. מבוטחני שאם יתעורר בכם ספק לאמינות דברָי, תעצרו את קריאתכם.
שמי מֶנֶה וזהו היום השני שלי ב"אולם הספק". "יש ודאות בזה שקיים בך ספק, ויש ספק שיש בך ודאות" – הענין הזה חוזר בכתבים רבות. אני מכבד את הכותבים, ביקורתי היא בעיקר על סגנונם "הגבוה".
ההכשרה והמורשת אינם מקלים את הבחירה. גם-כן הבידוד היחסי לאורך כל חיי והמשא שאני עומד להעמיס על כתפי בשל המהפכה שאני מכין לעולם. יחד עם זאת, אני מרגיש שנולדתי להוביל וכך אעשה.
הספק לטעמי נועד, באותה מידה, להחזיר אותך לקרקע, כמו שלא לקרקע אותך. משמע: להיות שלם עם ההחלטה, ככל האפשר, ולא מתוך שיגעון גדלות, ולא לדחות את ביצוע הבחירה שלך שוב ושוב ולבסוף לעולמי-עד.
אני מאמין שלכל אחד הדרך שלו להתמודד עם התחושה הזאת ומאחל לכם בהצלחה, אני, בכל אופן, מוכן להמשיך הלאה.
שלכם,
מנה דוּ-בוֹן
«
איני בטוחה אם אני מעונינת להמשיך לקרוא בכתבים. החול כל כך רך, תנומה קלה לא תזיק ודאי.
אני על פני השטח. בחוץ, האוירה מתחילה להשתנות, האדמה רועדת, הודעה במערכת הכריזה מתרה בי להזהר, העולם משתנה. סופות הוריקן מקיפות אותי, אני מוכנסת לאחת, עולה במערבולת ונוחתת במדבר. זיקית קטנטנה מברכת אותי לשלום ועקרב פונה לכיוון הנגדי. כתם שחור מתקרב אלי ופונה אלי בקול:
– מזהה אותי? נפגשנו לא מזמן. אמרה הדמות עם ברדס על ראשה.
– אתה מודע לכך שחוק הפרסומות אוסר על חדירה לחלומות של אנשים.
– אז מה. את רוצה לומר לי שאינך מסוקרנת לשמוע את מה שיש לי לומר?
– לא ככה. אמרה קטיה, והתעוררה.
טיפוס חצוף.
הערב הגיע. אמי אספה אותי כשבידה גלימה להחלפה, הכנסתי את הגלימה עמוסת החול לשקית והיא ליוותה אותי לאולם נוסף שבקצהו דמות בגלימה בהירה.
– קיווית למישהו אחר? אמרה הדמות והסתובבה.
– אולי קצת, אבל איני מאוכזבת, אבא.
טיפה שומם כאן… הוסיפה לאחר כמה רגעים.
– לדעתי שברנו שיא במספר האנשים באולם אחד. הלא כן, יקירתי?
– עוד מאורע לציון. אותי, אותי ממש מרגש ששלושתינו כאן.
– כמובן.
– אם אתה פה איתנו, זה אומר שההכנות הסתיימו?
– אפשר לומר כך. עם זאת, מועד הבחירה עודנו תלוי בך.
ניתן לבלות עוד זמן רב בנבכי האולמות של "הספריה הגדולה", אף-על-פי שזה מצריך המון כוחות נפשיים. וצריך לזכור שעוד נכונו לך ביקורים נוספים לבצע בתום הבחירה.
– העובדים בשחור, מה תפקידם?
– קשה לומר. לא הייתי בוטח בהם. חרף התענינותם, הם יוצאים ומתחמקים כל אימת שאנחנו מבלים באולמות. הם מעולים בלא למשוך תשומת לב. האם אחד מהם פנה אליך?
– אפשר לומר, לפחות ניסה, בחלום, אבל סירבתי.
– זה מאוד לא אופייני, אני חושש שמא יש כאן מסתנן.
יקירתי, קטיה, אנחנו נמשיך ליעד הבא בבוקר. כעת, נעלה לקומת האירוח.
אם עד כה לא הרגשתי נסחפת, אז עכשיו ההרגשה הזאת ממלאה אותי. לא היה לי ערב חופשי כבר הרבה זמן, והבידור היחיד שאני זוכה לו היא קריאה במחברת החלומות. למה הורי בלחץ כזה גדול לעבור ממקום למקום? מי יעז לפגוע בנו?
אני פותחת וקוראת עוד חלום:
אני נמצאת ברחוב. בהמון: אנשים סוחרים, מנות אוכל קטנות מחליפות ידים וחיוכים מתפזרים לכל עבר, ושלושה ילדים עסוקים במשחק הקפצה של קליפת קלמנטינה, כאילו היתה כדור-רגל. הכול תוסס ומלא חיים… עד בוא הגשם.
לא נראה שיש לו סוף והסוחרים, יחד עם העוברים ושבים, עוזבים. בסוף, נשארתי לבדי. טיפות הגשם החלו מקפצות גבוה מן השלוליות שנקוו. רציתי… פתאום הן החלו לקפץ גבוה עוד יותר, וחלק מהן נשארו באוויר! אט-אט הופיעה כורסא עמוקה כולה שקופה המורכבת מטיפות קטנטנות. הבנתי שכך אוכל לנוע מפה. הגשם לא פסק, בקשתי מחסה וגג לכל האנשים שפעם אחת מילאו את הרחוב. ואכן, הטיפות יצרו כיפה מעל לאזור, הגשם המשיך, אולם היא הגנה מפניו. עליתי על הכורסא שהעיפה אותי מעלה-מעלה. הסוחרים והאנשים שבו לאזור – המומים מן המחזה הפלאי. מים הם ממש נוזל חיים.
***
הימים עברו, אנחנו עוד בתנועה, נוסעים די רחוק, רחוק למכביר.
– החלטתי.
– החלטת מה?
– נו, אתם יודעים מה…
– באמת? את בטוחה? מה קרה? אמרו בקול אחד.
– אולי נעצור קצת?
– אפשר, למה לא.
– אז מה קורה עכשיו? שאלה קטיה.
– לא דיברנו על זה, לא ציפינו שזה יקרה כעת, בזמן הנסיעה. מה נעשה, בעלי?
– קטיה, המסורת אומרת שאת אמורה ללכת ל"בית הבוחרים" ולספר על בחירתך. בנוכחותנו ובנוכחות שותפי הסוד, תתגשם בחירתך. הבעיה היא שאנחנו חוששים מדי לגורלך, השנה יותר משנים קודמות מופיעים סימנים של רצון לפגוע בשינוי העולם בדור הזה. היו שרמזו על רצונם שתוותרי על הבחירה, והיו מקרים חמורים יותר המנוגדים למסורת מכל וכל.
– זה שהם אינם משנים את העולם, משנה את העולם בעצמו, הרי זה השיעור הראשון שלמדתי.
– אנחנו יכולים לתת לך לבחור כאן, רחוק מהכול. זו תהיה אף-על-פי-כן עבירה על המסורת.
אביך ואני צמצמנו את מספר המשפחות בעלות זכות הבחירה בזה שהתחתנו אחד עם השני. למיטב ידיעתי, יתכן שאנחנו השושלת האחרונה בעלת זכות בחירה, ועבירה על המסורת משמעותה עונש שיכול להיות ביטול זכותנו.
– אז מה קורה עכשיו? חזרה קטיה על השאלה.
– אנחנו מאמינים בך.
– גם אני מאמינה בכם, אבל מה קורה עכשיו?
– התכוונו לומר שאנחנו מאמינים בך, איננו רוצים שלא תבחרי, יש בך טוב ולעולם מגיע משהו טוב ממך בחזרה. תני לנו זמן לחשוב, בינתיים נסי לישון קצת.
***
– לא נלך ל"בית הבוחרים"?
– אני מאמין שזה מסוכן. מי שמע על עובד של "הספריה הגדולה" הפונה ביוזמתו למישהו עם זכות בחירה?
– איננו יודעים מה הוא התכוון לומר לה. אולי הוא פשוט רצה להחמיא לה?
– הוא גם עבר על החוק. זה מאוד לא אופייני.
– את זה כבר שמעתי. אם זה החשש העיקרי, אני ממליצה ללכת לפי המסורת.
– לא רק, ביצעתי את תפקידי ב"הכנות" וראיתי סימנים נוספים. את רוצה לתת לה לבחור? מה את מרגישה?
– איני מרגישה סכנה גדולה מן הרגיל, המשפחה שלנו ידועה בהיותה כבעלת חוש שישי, יש שאפילו אומרים שיש לנו חוש כזה. אני אומרת שעלינו להזהר, זה ברור, אבל ללכת ל"בית הבחירה". לא נודיע על בואנו לפני כן, זה אינו מחויב לפי המסורת, זאת סתם אדיבות.
***
אנחנו בדרך ל"בית הבחירה" כך החליטו הורי, ואני תמכתי בהם. בכניסה שומר בתלבושת מוכרת, חסכנו את ברכות השלום, רק שמענו אותו לוחש מרחוק: "-נין". בחדר איש ואישה ישובים בכיסאותיהם, ידם נשלחת מדי פעם לענבים שהיו במשענות הידים שלהם. הורי הציגו אותי ואמרו:
– הגענו לממש את זכות הבחירה של בתנו, קטיה, בת לשושלת הכפולה הראשונה בתולדות העולם. בתנו עברה את כל ההכשרות בהתאם למסורת ואנחנו ערבים לצלילות דעתה וטוב לבה.
– יפה. אכן, צעירה מרשימה במיוחד, כראוי לשתי שושלות מפוארות כמו שלכן. אני מניחה שאתם ממהרים? אם כך ניגש לענין. גברתי הצעירה, האם את רוצה לוותר על זכות הבחירה לחיזוק השושלת המחודשת שנוצרה, או כמו שהוריך טוענים, לבצע שינוי בעולם?
– אני מוכנה לממש את זכות הבחירה.
– שנחכה לשאר חברי הבית?
– אין צורך, אמרה קטיה, המסורת אינה דורשת יותר משני חברים.
– כמובן, אז קדימה, כמו שאבותינו אומרים: "ממוצא פיך ועד לאסל שעל כתפייך".
– לא יחשוש עוד אדם מפני זה המעונין לפגוע בו, כי ידע זאת וידע איך למנוע זאת. החוש השישי של אימי ושלי, זה כבר לא סוד, יהא נחלת הכלל, מעתה ועד עולם.