15.8.1960 זמן ארץ
"אני אדם. אני עובד בנאס"א באגף האווירונאוטיקה. אני מפתח כלים לטיסה בחלל. כעת פיתחנו טיל שנקרא XR16. הטיל הזה ייצמד לחללית שתשוגר לכיוון הירח עם חמישה עשר איש עד לתחנת החלל, וימשיך משם הלאה עם צוות מצומצם עד למרחק שממנו יוכלו לחזור בבטחה. אני וחברי האסטרופיזיקאים הכַנו את הטיל הזה והיינו רוצים לעלות עליו. עברנו הכשרה מוקדמת ביחד עם צוותי האסטרונאוטים אבל לא נכללנו בצוות שטס לחלל. אנחנו רק מדענים העובדים בנאס"א ולאחרונה עסקנו בתיקון הפגמים שהתגלו במהלך האימונים. אנחנו גם מתכננים את מסלול החללית בהתאם למגבלות שלה."
אדם הניח את יומנו החדש לצד לוח הבקרה והשאיר אותו פתוח. נרגש היה לקראת השילוח הקרוב של החללית. עדיין לא היה בטוח אם כדאי לערב ביומן את רגשותיו האישיים או לתאר את האירועים בצורה "יבשה". רק הוא מִבֵּין המתכנתים ידע מהי המטרה הסופית של המבצע.
א.
יום לפני השיגור אירעה התקלה הראשונה. הוגו, האחראי למבצע, הודיע לצוות המתכנתים שהטייס הראשי חלה וצריך למצוא לו מחליף ללא דיחוי. אם אדם יסכים למלא את מקומו, עליו עוד לעבור תוכנית אימונים מזורזת לששת הימים הבאים. אדם וסגנו רון החליפו מבטים. הדבר נראה להם מיותר. חמש שנים פיקחו על תקינוּת המכשירים והטיל הפך לבייבי שלהם. הם היו המוח בעוד שהאסטרונאוטים היו בעיניהם לא יותר מרובוטים חסרי מעוף. עכשיו הגיע יומם הגדול של המתכנתים. רון לחץ על אדם שיצרף אותו למסע.
"תנסה להבין אותי. אין פינה בחללית שלא מיששנו עד לפרט האחרון, וכולנו כשירים למשימה לא פחות מהאסטרונאוטים, עם כל הכבוד…"
אדם הבין ללב חברו וידע שאפשר לסמוך עליו. אבל היה ברור לו שמספר הנוסעים מוגבל ולכן לא יוכל לוותר על איש מהאסטרונאוטים של הצוות המקורי. במיוחד לא על ג'יני, הקצינה הראשית. בסופו של דבר החליט אדם שלא לכלול את רון חברו בין היוצאים. נראה היה לו שרון קצת יותר מדי בטוח בעצמו ועלול להפר הוראות גם בהמשך המסע. אבל רון התעקש ובתמורה הבטיח לו את ג'יני. רון היה בטוח שיוכל לעודד את האסטרונאוטית להיענות לחיזוריו של אדם, המפקד החדש. הוא ידע שאדם מאוהב בה ולא יוכל להתנגד להצעה המפתה. אדם עוד ניסה להתחמק בתירוצים.
"איך בכלל חשבת שנוכל להבריח אותך פנימה?" שאל בפקפוק. רון קלט את ההיסוס בקולו של אדם והפעם ריכך את דבריו.
"אני מתחנן בפניך… תפסיק עם העכבות הטיפשיות שלך. אני מוכרח להצטרף אליכם. בלעָדַי לא יהיה למבצע שלנו את הטעם ההרפתקני שידענו בכל משחקי הילדות שלנו. ובוא לא נזלזל גם בצד המקצועני שלי. תִראה מה אני מציע."
השניים פרשו לפינה מרוחקת בחדר הישיבות והסתודדו ביניהם שעה ארוכה.
ב.
בתוך החללית הורגשה תנועה עירנית. כולם היו טרודים בהכנות האחרונות לקראת ההמראה.
אייק שעמד מאחורי ג'יני בתא הפיקוד הבחין ברון החומק פנימה והחל לרטון:
"מה המוסכניק הזה עושה פה?"
שאר חברי הצוות נאספו סביבם, נרגזים ורוגשים. קולות מחאה נשמעו מכל עבר. אנטון, אייק ובוריס קראו בבת אחת:
"מה אתה עושה פה?"
"איך בכלל הגעת לחללית?"
"איזה בלגן! התחלה נהדרת…"
רון לא נבהל מההתקפה הקבוצתית והגיב בקול מתון:
"תירגע, בוריס. אדם סומך עלי והוא המפקד פה. הוא זה שקבע שצריך אותי לתמיכה בצוות."
ברגע שכעסם נרגע מעט, המשיך ואף ניסה להתבדח כשמבטו נופל הפעם על אייק.
"אתה לא חושב שנחוץ לנו כאן מוסכניק טוב, או איך שתקראו לטכנולוג מדופלם כמוני? עם המוח המאולף שלכם לא תגיעו רחוק, ראשי כרוב שכמותכם…"
"אבל איך נכנסת? זה מה שאני רוצה לדעת. לא עברת את בידוק הרנטגן, כמו כולנו?"
"זה היה פשוט. אדם היה צריך להעלות את חפציו לחללית יום לפני השיגור בכדי שלא יהיו עיכובים ביציאה. הוא לקח אתו שתי חליפות חלל ותיק אחד. את התיק מילא באריזות מזון מרוכז – שיהיה גם לי מה לאכול במסע. חליפה אחת מילא בהרבה בגדים בשבילי ואת השנייה השאיר ריקה. עם החליפה הריקה לא היו בעיות אבל את המזון היה טיפה קשה יותר לדחוף לתאי האפסון, תסכימו אתי… בקיצור, כשעברתם את הרנטגן הלכתי למיתקן השיגור ונכנסתי לחללית. אני הרי מכיר כל פינה בבסיס כמו את כף ידי, אם לא איכפת לכם… תזכרו מי המכונאי הקטן שטיפל עד היום בכל ההברגות העדינות… ואני אהיה גם מי שיציל את המצב למקרה של טעות אנוש מצדכם, תהיו בטוחים בכך."
אדם שהחריש עד כה החליט לשים קץ למתיחות. הוא התייצב מול החבורה ובתנועת יד חותכת הוֹרה לכיוון היציאה:
"עכשיו תתפזרו ותחזרו לעמדות. מספיק פטפטנו."
רון הזדרז להעביר הודעה מחמיאה לג'יני שנותרה על כסאה מול הצג. כבר מזמן ידע שהיא נמשכת אליו אך החליט לקיים את ההבטחה לאדם ובהדרגה להטות את ליבה לטובת חברו.
"ג'יני יקרה
שמחתי מאוד לשמוע שאדם התעקש להשאיר אותך בצוות הפיקוד. תראי, אין ספק שאת מומחית מספר אחד בכל הנוגע לתדלוק ולתחזוקה השוטפת של החללית. ובנוסף לכך את נוסכת ביטחון בי ובכולנו ".
על החתום: רון"
ג'יני המופתעת מיהרה לחדר הישיבות שם מצאה את רון ודרשה שיבהיר לה מה קורה. רון ראה שהיא בסערת רגשות.
"הי ג'יני. חיפשת אותי?"
"כן, רון. תסביר לי מה העניין עם ההחלפות. תיכף תחליפו גם אותי בקצב הזה."
"תשכחי מזה. אַת האדם הכי מתאים למסע הזה. בלעדייך גם אני יורד מהסיפור."
"טוב, טוב." ג'יני קטעה את דבריו ופנתה במבוכה אל צג הבקרה.
"הכל בסדר? מרוצָה?"
"לא בדיוק. ארתור הטייס היה אמור להשאיר הוראות לגיבוי הרזרבי."
"ארתור חולה, זוכרת? אני סומך עלייך שתגלי תושייה. וחוץ מזה, אדם הוא המפקד שלנו והוא יודע בדיוק מה לעשות. בואי נבדוק קודם מה הבעיה."
ג.
שעה לפני השיגור כינס אדם את הצוות והסביר מהי המטרה החשאית של הטיסה: להתחבר לתחנת החלל הרוסית שעל הירח ומשם לשגר את הטיל למאדים עם צוות מצומצם. הצוות אמור לאסוף מדגמים מהמכרֶה שהתגלה בעדשות הספקטרוגרף ולחזור לתחנת החלל. החבורה קיבלה את דבריו בהסכמה חרישית. כל אחד קיווה להיבחר לצוות שימשיך למאדים.
סוף סוף הסתיימה הספירה לאחור. הכל פעל חלק, כמתוכנן. כולם החליפו חיוכים מבעד למסכה השקופה אך הם בקושי התגברו על הרעד שתפס בגופם. נראה היה שהזעזוע שאחז בחללית כשחצו את האטמוספירה השפיע גם על מצב רוחם. עברו עליהם כמה דקות חרדה. כשפסקה הטלטלה התייצבה החללית. השקט הפתאומי והעייפות עשו את שלהם ואדם הכריז על שינה של שעתיים לקראת הנחיתה בתחנת המעבר. בתנועות איטיות הכינו כולם את סרבלי החלל למצב שינה, הידקו את רצועות חגורותיהם אל לולאות הדופן ונרדמו מייד.
אדם ניצל את ההפוגה וריחף לו להנאתו מצד לצד בחללית האם רחבת הידיים. "יצירה מושלמת", חשב. "הנה, זה שיתוף פעולה בין הרוסים והאמריקאים כמו שצריך. עכשיו נוכל להתגאות בתבונה האנושית לא רק בתחום הטכנולוגי". לפתע הגיחה דמות בחליפת חלל ותפסה בכתפיות עורפו. אדם ניסה לשווא להיאבק בתוקף המסתורי. הכרתו התערפלה והוא קרס בלי שהספיק לראות מיהו שהלם בראשו מאחור.
כשהתעוררו האסטרונאוטים משנתם הקצרה מצאו את אדם שרוע על רצפת התא והיו בטוחים שלאחר ההמראה אדם התעלף. רון ניסה למצוא מים וגילה שיש רק קרח דחוס בתאי האיפסון. הוא רץ מייד לעבר ג'יני לחפש מים. ג'יני שעדיין לא התעוררה לגמרי משנתה מלמלה כמתוך חלום:
"חכה רגע. עדיין לא הסברת לי בדיוק למה בכלל הגעת לכאן, רון."
"לא חשוב כרגע" אמר רון. "אדם התעלף ואנחנו חייבים לעזור לו. תמהרי!"
"או קיי. קח את תיק העזרה ראשונה ולך תישאר ליד אדם. אני אגיע בעוד שנייה."
רון חיכה דקה ארוכה לצד אדם שנראה חיוור כשַיִש. הוא קרא שוב ושוב בטון נואש:
"נו… ג'יני! איפה את?"
ג'יני הגיעה במרוצה אל התא האטום שבו הושכב אדם והחזיקה בידה מזרק מוכן, ממולא בנוזל סוכרי. בזהירות רבה הפשילה לו את השרוול, קֵרבה את המזרק לזרועו, כשפתאום פקח אדם את עיניו. לרגע קט הביט סביבו וקלט רק את הבעת האימה בפניו של רון העומד מעליו. הוא חש כאב חד בזרועו ולשבריר שנייה דימה שנידקר בידי רון.
ד.
כשחזר להכרתו זכר רק את פניו המעוותות של רון. חשד קל התגנב לליבו שרון הוא התוקף המסתורי שפגע בו. "מי מלבדו יכול היה להתנפל עלי מאחור?" הוא ניסה למצוא הסבר הגיוני להתנכלות. "אולי", חשב, "רון זמם לתפוש את הפיקוד ולסלק אותי מדרכו. ועם כל הדיבורים הרומנטיים שלו על ג'יני רק רצה להסיח את דעתי ממטרתו האמיתית – להיות מפקד המבצע. טוב. עכשיו דחוף יותר לחזור לסדר ולהמשיך במשימה שלנו". אדם החליט להכריז על מצב חרום והורה לכולם להתארגן בדחיפות למעבר מהחללית אל הטיל. אדם ואחריו רון, ג'יני, אייק ובוריס, חברי הצוות המצומצם, התכוננו להיכנס אחד אחד דרך צוואר המעבר אל טיל השיגור. פתאום שמעו קול נפץ במנגנון החיבור והטיל ניתַק מהר מדי מחללית האם. אדם מצא את עצמו לבד בתא הטייס. מכשירי הקשר לא פעלו והוא הרגיש שהוא נסחף אל המאדים במהירות האור.
בבת אחת צלח את האטמוספרה הדלילה של הכוכב הכתום וקרב אל מכתש שנפער במרכזו. אדם כיוון את הטיל למצב ריחוף. אדמת המאדים נראתה מקרוב כמשטח קרח עצום. אי אפשר היה להציב רגל על הקרקע החלקלקה והבוהקת באור מסנוור כרצפת זכוכית. חיישני הגישוש האלקטרוניים גילו סימנים למרבצי ברזל בעומק המכתש ולעוד מחצבים שתרכובתם בלתי מוכרת בעולם המדע הארצי. "לפחות יש בידי בשורות טובות לאנושות ואוכל להביא נתונים חדשים לחקר החלל" חשב אדם. אך מלבד איסוף הנתונים המקוונים במצלמה, כל מה שנשאר לו לעשות היה לשלוף אחת מזרועות המתכת של הטיל ולגרד קצת קרח שייבדק במעבדות נאס"א בתום המסע…
סופת ענק התחילה להשתולל מעל למכתש ואדם נאלץ לשוב על עקבותיו עם השלל הזעום.
בדרכו חזרה לא הצליח להנחית את הטיל על חרטום החללית. טיל אחר חסם אותו… בהרף שנייה הבין שגם הניתוק הקודם לא היה קשור לבעיה טכנית אלא לחבלה בזדון. מייד חגר את תרמיל המילוט והופתע למצוא מולו את ארתור, הטייס החולה, שנצמד לזיזי החללית והשליך מידיו חפץ זעיר שנראה כשבב. השבב הוציא ניצוצות והחל לסדוק חורים בדפנות. ארתור ניסה להיכנס דרך החור הראשון שנפער בדופן אך אדם גילה תושייה מיידית. הוא שלף מכיס התרמיל את המיכל שהביא מהמאדים ושפך את מי הקרח על השבב. השבב החליק מהדופן לפני שהתלקח..
אדם שנשאר מרחף מחוץ לחללית תפש בידית החיצונית של הדלת ומבעד לאשנב הספיק לאותת לרון ולהתריע על הסכנה. רון מיהר לסתום את הסדק שנפרץ בדופן וסובב את מתג הוויסות כדי להוריד את כמות הפחמן הדו-חמצני שנידחס בחדר. אדם לא היה מסוגל יותר לשאוף את האוויר הדליל במסכת המגן ושוב אותת לרון, שחזר אל הדלת מבפנים. רון פתח לרגע את האשנב, הושיט לאדם בזריזות חליפת חמצן, עזר לו את לחבוש את הקסדה ועקב היחלשותו הניכרת של אדם גם השתדל להלביש אותו, תוך שהוא מנסה ללא הצלחה לסגור לו את הרוכסן של החליפה. אדם התאושש מעט ועוד הספיק לקרוא לבוריס, הגברתן שבחבורה.
"בוריס! אתה יכול לבוא רגע?"
בוריס ניתק את עצמו מעמדת הפיקוח וריחף במאמץ רב לכיוון הדלת.
"כן, מה העניין, אדם?"
"אני צריך עזרה מיידית. תתפוס ברגלַי ותמשוך אותי חזק פנימה."
רון הצליח בינתיים לסגור את הרוכסן. אדם חזר לנשום וקרא לעברו של בוריס:
"זה בסדר. תחזור לעמדה שלך ועבור לכוננות אַלפָא!" היה ברור לאדם שהמאבק לא הסתיים ועליו עוד להתעכב מחוץ לחללית.
ג'יני ורון הציצו דרך האשנב וראו את פלג גופו העליון של ארתור שנשאב החוצה מהפתח שקרע בחללית ומנסה לשווא להישאר בפנים. גם הם נאלצו להיאבק בסחף העז שטלטל את דלת החללית. אדם ניסה לעזור להם ונאחז בזיזי הדפנות כדי לחסום את פתח הדלת בזרועותיו הפרושות לצדדים ופניו עדיין כלפי חוץ. הוא כמעט נסחף הלאה אל הריק הגדול כשהגיעו לאוזנו נביחות כלב והוא חשש שדעתו השתבשה. בשארית כוחותיו דחף את עצמו פנימה, לתוך חללית האם.
עיניו של אדם תרו בעצב אחר טיל ה- XR16 המתרחק לו בשמי היקום. הוא עוד קיווה בכל ליבו שהרכב האהוב עליו לא יתפרק לאבק אלא ימשיך להסתובב במסלולי הגלקסיה כפסולת חלל שהשאירו מאחוריהם האורחים מכדור הארץ…
ברגע שהתקבצו כולם ליד האשנב ניגלה לעיניהם מראה מופלא בדמות עוף ענק הנושא כלב על גבו. "לייקה, לייקה!" נשמע קול מרוגש. בוריס היה בטוח שהוא ניתקף בהזיות על הכלבה הראשונה בחלל. ואולי, חשב, זה בסך הכל ההלם הקוסמי שמשפיע על מוח האדם ברגע שהוא חורג ממעטפת כדור הארץ?
"הפניקס, תראו! זה הפניקס!" נזכר גם אייק בעוף הססגוני מספרי האגדות של נעוריו.
ארתור כבר לא היה שם. הוא ריחף בחלל בין רצועות אור צבעוניות שנראו לו כעננים החולפים על פניו במהירות שלא תיאמן. ענן אחד בצורת עוף ענק שכלב רכוב על גבו קרב אל הטייס החולה ומשך אותו לתוך מערבולת כנפיו. במוחו הקודח דימה ארתור שזהו הפניקס שקם לתחייה כל אלף שנה, ובבת אחת פענח את כל התעלומה. הוא חייך למחשבה שהנה גילה את סוד היקום. "הלא הציפור הזאת היא מקור האנרגיה של העולם, הכוח הבורא גלקסיות חדשות מדי לילה, מחייה וממית כוכבים, ירחים ושמשות!" ארתור נימלא עוצמה והרגיש כאדם המאושר ביותר עלי אדמות. "ועכשיו", גיחך לעצמו, "אני הראשון שגילה שהעוף יכול גם לאושש חַיות ניסוי שהוקפאו בקור הנצחי של החלל". המגע המופלא עם יציר הדמיון מילא אותו בשיגעון גדלות והוא זמם לחשמל את הפניקס ולהפיק מאפרו את הסם שיהפוך אותו, את ארתור הגדול, לשליט על כל העולם. הוא שלף את נדן הלייזר מאפוד המגן אבל הפניקס היה זריז ממנו. באיבחת נוצה שרט את מצחו, שיתק את גופו ועטף אותו בכנפיו האדירות… עוד הֶבזק אור חלף באוויר ולארתור נשרה פתאום חליפת החלל. נשימתו נעצרה ובראשו הדהד קול מְצַווה: "תנשום! כלום לא קרה לך. רק תמשיך ותנוע בחיק הנצח."
ה.
שלושה ימים התעכבו האסטרונאוטים בתחנת החלל ועסקו בשיפוץ חללית האם. על פי הנחיותיו של רון איטמו את הסדקים בדפנות וריפדו מחדש את רשת הכבלים שנפגעה מנפצי השבב. אדם עבר מעמדה לעמדה והיה מרוצה מקצב העבודה הקדחתני. לאחר שווידא שהכל תקין הכריז על שיבה הביתה. קולו נבלע בתשואות שמחה של הצוות שקינח את תגובותיו בקללות עסיסיות מהאוצר העממי של שתי שפות.
אדם ורון הרגישו בהקלה שהמבצע תם ונשלם. הם התמקמו להם בתא הטייס והפעילו את כפתורי הניווט. אדם פנה אל רון והודה לו מקרב לב על תמיכתו הנאמנה בכל שלבי המבצע. אך מייד עבר לנימה עוקצנית כרגיל בין שני החברים הותיקים:
"מזל שלקחנו אותך למסע. זוכר איך התחננת להצטרף?"
"מהז'תומרת… ירדתי על הברכיים…" גיחך רון כדרכו, ובתמורה להתגרוּת העניק לאדם טפיחה קלה על כתפו.
"אל תגזים." השיב אדם בטפיחה פחות מתונה, כנעלב…
"אבל יש משהו שאתה לא יודע…" רון הנמיך את קולו כממתיק סוד. "לדעתך, אדם, איך קרה שארתור נעלם פתאום בזמן שאתה הצלחת להידחק בפתח?"
"מה, לא ברור שנסחף החוצה? אני אתחיל לפהק אם תמשיך לגלות לי סודות שכבר גידלו זקן."
"כן, כן. גם ארתור יגדל זקן ארוך מאוד בסביבה החדשה שלו. אבל אני יכול לחדש לך משהו. אני עזרתי לַסַחַף ודחפתי את ארתור החוצה ליתר בטחון. אחרת…"
שניהם כמעט הסיחו דעתם ממכשירי הניווט כשהצג הקדמי החל פתאום לאותת ושלח הבזקים אדומים לכל עבר. מייד נשמעה צפירה עולה ויורדת בקול מחריש אוזניים.
"הי! מה קורה כאן?" קרא אדם וזינק אל העמדה הקדמית. קול הצפירה הזעיק גם את ג'יני לעמדת הפיקוד ושלושתם התרכזו באיתותים שעל המסך.
זה היה סימן ראשון לחידוש הקשר עם מרכז הבקרה בכדור הארץ, ועל הצג התקבל דיווח מקוטע על מה שהתרחש. רק לאחר שחזרו לבסיס השיגור התבררה להם התמונה המלאה. אדם שמח שהוא יכול להשלים בדיעבד את סיכום המבצע ותיעד את הדברים ביומנו:
26.8.1960, זמן ארץ
"שבוע לאחר שחלה ניתקף ארתור במין שיגעון גדלות ורצה להטיס את הטיל בכל מחיר. הוא איים על המדענים בנאס"א שאם לא יכוונו אותו אל החללית הוא יגיע אליה בכוחות עצמו ויהרוג אותי וכל מי שנמצא על החללית. היה ברשותו מלאי דלק מוצק עם עוד ציוד שאגר משיגור נֵפֶל שבו השתתף בעבר.
כיוון שהיה גם איש טכנולוגי וגם אדם מעשי, חשב שהדבר היעיל ביותר לתכנית שלו יהיה לסלק את המדען המכוון את שעוני הבקרה ולחבל במבצע בשלט רחוק. הוא התגנב מאחורי הטכנאי שהיה מרוכז במסכי הניווט, המם אותו ותפש את מקומו מול לוח הבקרה. מכאן הפעיל בכוחות עצמו את הטיל החילופי."
ג'יני, אדם ורון המשיכו דרכם הביתה בשתיקה מהורהרת. יותר מכל נזקקו לשלווה ולא רצו להטריד את מוחם במשולש הרומנטי שהפך שולי מול ההרפתקאות הבלתי צפויות שזימן להם המסע. כל המהומה כבר הייתה מאחוריהם אבל הם לא יכלו להימנע מהמחשבות על ארתור ועל גורלו המוזר. אדם רקם בדמיונו סיפור שלם על ארתור שנותר בגלות מחללית האם, בודד ומנותק מכל קשר עם כדור הארץ. אולי ימשיך לנוע כיתר הירחים הקטנים הסובבים לנצח במסלולי היקום.
אדם השקיף על הנוף הצבעוני והמרהיב של מעטפת כדור הארץ כפי שהוא נראה במבט מהחוץ. כוכב הלכת הארצי שלהם היה מוקף בפריזמה ענקית כיהלום זוהר בכל צבעי הקשת. פתאום הבחין אדם בחפץ קטן מעופף לו בשמים הצלולים. החפץ התקרב עד שנידבק לאשנב הטייס.
מקרוב יכול היה להבחין בפרטים. היה זה יומנו היקר שבו תיעד את המסע. כנראה המחברת נשמטה מאפוד המילוט במהומת ההתנגשות עם ארתור. דפי היומן המעופף נפתחו בדף האחרון. לרגע קצר לא היה מסוגל לפענח את הכתב ולא קלט שזה משום שהוא בוכה מרוב התרגשות. בעיניים לחות הצליח לצרף את האותיות למשפט שנקטע באמצע:
"גילינו על המאדים אוצר עצום של מתכות. אני בטוח שנפַתח בעתיד הקרוב טכנולוגיה שתוכל להתמודד עם התנאים הבלתי אנושיים של הכוכב. צריך אולי לבנות רובוטים שיעבדו בכריית המחצבים…"
נדמה היה לו שהתבגר בעשרות שנים תוך כדי המסע ורצה לברר לעצמו את הדבר עוד לפני הנחיתה. המשיך לרשום בדמיונו את התיאור העתידני של הסיום הקרוב. הפעם היה מוכן לדבר בגלוי על מה שעובר עליו והקליד את הכל על צג המחשב:
15.8.1998 זמן חלל
"אני אדם. מימיני ג'יני, משמאלי רון, חברי הטוב. אנחנו מנווטים את החללית לכיוון כדור הארץ. עטורי תהילה נצעד עוד מעט על רחבת בסיס השילוח, בטקס קבלת הפנים. לקול התשואות ולמראה הפנים המחייכות סביבי כמעט נמחקה מליבנו שרשרת התקלות שפקדו אותנו. אבל לא נוכל לשכוח איך ניצלנו בזכות רון, הגיבור האמיתי של המסע. כמה חבל שחשדתי בו. אני חייב לשקם את יחסינו. ברגע שאתאושש אחפש איפה טעיתי, מתי ולמה איבדתי את האמון בחברַי.
שערי גן עדן נפתחים לכל פינות היקום וללבי."