א
בפינת היבשה, בקצהו של צוק, השתרע בית-המאסר, מבנה אבן לא גדול, שכוח ומוכה רוחות. הצוות שהתגורר בו היה קטן וגס, מועט כישורים ונטול-דימיון. רחוקים היו מרחק בטוח מכל ישוב שעלול היה לטמא אותם בידיעות מן העולם. הם היו מבודדים כמו אותו אסטרונאוט עתיק בתחנת-החלל, שסופת מטאורים ריסקה את האנטנות שלה, קרעה מעליה את גפיה והטילה אותה הרחק ממסלולה.
בחצר הפנימית של הבניין, שהיה מעוצב כריבוע מבוצר, גידלו שלושת הסוהרים האנאלפביתים את מעט צרכיהם: תריסר תלמי דוחן אפרוריים, כמה שיחי פלפל כמושים ועז זקנה שהניבה חלב חמוץ ומימי. פעם בשנה, בחורף, נערכה חגיגה: על עץ רזה בפינת החצר צמחו כדרך פלא כחצי תריסר לימונים קטנים וקשים כאבן. אבוט, ראש הסוהרים שהיה חירש כמעט לחלוטין, הביט כעת בעץ בכמיהה. על פי חישוביו – השגויים, כבכל שנה – בעוד כחודש יתחילו הלימונים להתנפח.
כבכל יום, נטל את מגש הפח המרופט, שעליו חופן דוחן כתוש באבן. הוא יצק עליו מעט חלב חמוץ ופנה אל עבר אגפו הצפוני של המבצר, שם ירד ונבלע בפתח מדרגות אפל. כתמיד, נראה מופתע כאשר הגיחה מולו מעבר לעיקול דלת הברזל הכבדה, שהייתה מצופה עץ רקוב. בשאט-נפש מלמל דבר-מה, השחיל ללא התרעה את המגש העמוס בעד חריץ בחלקה העליון של הדלת והתכופף ואסף צלחת פח ריקה שהייתה מושלכת מעל אבן הסף החיצונית. על-אף שמעולם לא ראה את פני האסיר ולא החליף עמו מילה, דקלם מילות כישוף ששמע בילדותו מסבתו המטומטמת והסתלק בגוו כפוף, מטפס מעל מדרגות האבן שהובילו אל האור.
כבר עשרים ושניים חורפים וקייצים חזר על פעולה יום-יומית זו. החורף העשרים ושלוש עמד בפתח, וכל שעליו היה לעשות הוא להחזיק מעמד עוד שני חורפים ארורים. או-אז יגיע שליח מטעם המלך לאספו מכאן ולגמול לו על שירותיו. או שמא נכמרו רחמיו של המלך הגדול והמיטיב? בפליאה עמד ובהה בעמוד אבק שהתרומם בדרום. בפעם האחרונה בה התדפק מבקר על שערי האחוזה הנידחת – היה זה לפני ארבע או חמש שנים – התגלה האורח כנווד תמהוני שאבדה דרכו, חצי מפגר. אבוט ושני משרתיו העשירו באותו השבוע את תפריטם העלוב בבשר, וחגגו כשיכורים.
אך הפעם הייתה זו שיירה שלמה, או לכל הפחות כיתת-משמר. והם רכבו לכאן במרץ ובקו ישר. נאקה של אושר גרוני פרצה מריאותיו המצומקות של אבוט. הוא מיהר להעיר את שני בני הבליעל שלו, שיספיקו לחלוב את העז המסכנה למען האורחים.
בין צלעות המבצר, בצד הניצב לקו הצוק, הסתופף התא הקטן. דיירו סבר שעם השנים גדל התא. פעם היה אורכו ארבעה צעדים בלבד – וכעת חמישה. הוא נעץ את עינו הבריאה במטבע האור שהפילה השמש הסתווית מבעד לנקב הקטן בתקרה. לא, סביר היה יותר כי כפות רגליו שלו הצטמצמו. האם היה זה אפשרי? הוא ידע כי הדבר אפשרי. לא פעם נוכח בפעילות הקדחתנית של תת הכרתו. אך מדוע כיווצה תת-הכרתו את רגליו, או לחילופין הרחיבה את החללים המולקולריים של אבני המבצר – הוא לא יכול היה לענות על שאלה זו. הייתה זו השאלה חסרת המענה השנייה שנתקל בה בשנים שחלפו מאז הוטל הנה. הראשונה הייתה מדוע, לכל השדים, השאיר אותו המלך בחיים. הוא ידע כי לו היה הוא במקומו של המלך, היה כורך עוגני פלדה סביב קרסוליו שלו ומטיל את עצמו אל התהום הקרובה בלי היסוס. אך הוא הפסיק להרהר בכך מזמן.
היום, להבדיל ממאות ואלפי הימים שקדמו לו, חש משהו באוויר המעופש של צינוק האבן. תחושת תאי עורו העבש של אבוט הייתה שם כתמיד, מעבר לדלת, וכן הטעם שאין לטעות בו של אוויר נובמבר – אך לצדם היה גם משהו אחר, קלוש, נישא בקושי מול הרוחות הצפוניות. דם צעיר. סוסים בריאים. פלדה מרוקעת. והתחושה שכמעט נשכחה של בני-אנוש חסרי פחד, בעלי שאיפות, טורפים. הוא התיישב בתנוחה מכובדת והמתין. ההמתנה ארכה, אך בסופה נשמעו צעדים קצביים על המדרגות הגבוהות שהובילו אל תאו. הוא עצם את עיניו ונזכר במראן של המדרגות. פעם אחת בלבד ראה אותן, כאשר הורד לכאן… כן, מניין השנים אבד לו.
ציר הדלת החלוד הערים קשיים, אך לבסוף נכנע. שני גברים רחבי כתפיים ונושאי שריון פסעו פנימה, אוחזים בלפידים. ביניהם נדחק אדם נוסף, עטוי אדרת עשויה מעורות אייל-הצפון. האורח הניח חפץ בין ברכיו – שרפרף עץ – והתיישב. לרגע ארוך בחן את כתלי התא, המרצפות הבלתי-מעובדות, את חריץ פינוי הצרכים, האשנב הזעיר – ולבסוף נפנה מכל אלה והתמקד באיש הזקן הישוב לפניו ורגליו מקופלות תחתיו.
"אָלְבְּרֶת," אמר ושלח ללא רחמים את גלי-הקול להתנפץ על גולגלתו של האסיר. "אני שמח שאתה חי."
האסיר, שעדיין התענג על קרבתו של מרקם העץ של ההדום הקטן, רכן מעט קדימה כדי לאשר בעזרת מראה עיניו את מה שכבר ידע. "אה, דוריאן," אמר. "אני בספק אם אתה באמת שמח, אבל תודה על הביקור."
"נראה שציפית לבואי," אמר האורח.
"הרחתי אותך כבר לפני שעתיים. הזמן היטיב עמך. אתה כעת…"
דוריאן צחק. "שר הצבא. כן. תארתי לעצמי שהוא השאיר אותך בחיים," גיחך.
"האמנם. מדוע?"
"מכיוון שהוא סנטימנטלי מדי." ואז הרים צרור ואמר, "לא חשבת שאבוא בידיים ריקות – הבאתי לך מתנה."
אלברת הנהן. כבר ידע מה בשק, ולפני שנשלף משם ראשו של אבוט סבר שהייתה זו אכזריות בלתי נחוצה. אך לאחר שראה את עיניו החלולות של הראש הכרות, ושמע את הדם החם עדיין נוטף על מרצפות האבן, גילה שלא היה לו אכפת כלל. הוא אף תהה אם לא היה עורף את ראשו של הסוהר העלוב בעצמו אם הייתה בידו הזדמנות.
"יפה, שר הצבא. כנראה היה המלך נואש אם לקח אותך לתפקיד."
השר הנהן והניח לגולגולת לנחות על האבן בחבטה עמומה ולהתגלגל הלאה, עד שנתקלה ברגלו הפשוטה של האסיר. "ואתה גם יודע, בוודאי, למה אני כאן."
האסיר הזקן, ששבת ממעשה זמן כה רב, התרומם על רגליו. "אכן כן – מכיוון שאותו ניטצ'ה צדק. שר הצבא הוא בכל זאת מפלס או שניים לפני הפסגה."
האורח צחק צחוק מחוספס ומלא כיח, על אף ששנותיו, ככל הנראה, לא עלו על חמישים. על גג המבצר, מול משטחי הים האינסופיים וכנגד רוח הערב היורד, עמדו השניים ללא תנועה. אלברת, שעצמותיו חרקו והתעוררו, פתח ואמר, אולי מתוך ניסיון לסכם לעצמו. "אותו הסיפור, דוריאן, כתמיד. הדרך המהירה אל הכס – הפיכה צבאית?"
שר הצבא הנהן. "אין דרך אחרת. האשמאי הזקן יכול לחיות עוד חמישים שנה. אך זמנו עבר."
האסיר הזקן שתק והמתין. לא היה לו צורך בפטפוטים, ובן לוויתו הסכים עמו בלא אומר. ואז הרחיב מעט את פיסוק רגליו ואמר, "לשני דברים אני זקוק ממך, אדוני. ראשית, אני רוצה לסרס את אבק השריפה."
הזקן הסיט את מבטו מלוח המים הפרוש עד האופק. "לסרס – את – אבק – השריפה."
"למשך זמן-מה, לפחות. פרק את הגופרית, הקפא את האשלגן החנקתי – עשה מה שדרוש. אני רוצה שאבק השריפה – כל אבק השריפה שקיים על פני הארץ – יהפוך לחול חסר-ערך. שאלות?"
בורא החוקים צחק. "והדבר השני?"
"אני רוצה חלופה ראויה – תערובת של מי-ים, כספית ואבקת גיר. הכספית נחוצה כדי לא להעלות באש מחצית מערי-החוף…"
"נאה מצדך," הנהן הבורא. "אולם…"
שר הצבא שתק למשך דקות ארוכות. לבסוף דיבר, בקול שקט. "אני זוכר את כוח-המשיכה כשהייתי ילד, אלברת. יכולתי לקפוץ עשרה מטרים באוויר, לזרוק אבן למרחק קילומטר – אני זוכר את זה, כאילו זה היה אתמול. יכולת לכופף את כוח-המשיכה – ולא תוכל לשנות תכונות של כמה חומרים ארורים?"
"זו היתה פיזיקה פשוטה, דוריאן. כעת אתה מבקש משהו אחר."
"שינית את נקודת הקיפאון של המים. הגדלת את שטחם של ערי-החוף באלפי קילומטרים."
"גם זו הייתה פיזיקה, דוריאן."
לרגע אחד, פרודות של כעס וזעם שטפו מכיוון האדם שלצדו נספגו בהכרתו של הבורא. לפתע הבין מה הייתה משמעות מחוות ראשו של אבוט – הייתה זו מוטטות של הגשר שמאחוריו. הזקן הניח ידיו המגויידות על שפת האבן והביט מטה: קיר המצודה נפל שלושים מטרים אל תוך רצועת הסלעים המשוננים שעמדו בזעם הגלים האינסופי. ואז, כאילו הפעיל המגע עם האבן מנוף נסתר, החלו מחשבותי לזנק כברק מפינה לפינה.
הוא המהם קצרות ופתח את פיו לדבר. "שישה חודשים, דוריאן. אולי שמונה. אני זקוק לאי שיעמוד לרשותי בקווי רוחב ואורך מסויימים מאוד. לשקט. לאספקת חומרים. לאנרגיה ללא הגבלה. אני אנסה."
שר הצבא הנהן. אדרת האייל שלו התנופפה ברוח. "אם תצליח, כאשר תצליח – אשאיר אותך על אותו אי, חופשי למעשיך. אני סבור… שזה יחשב שיפור בתנאים."
בורא החוקים גיחך. עינו הסתומה והקרושה כבר החלה לספוג את קרינתה של השמש ולהתרכך. הוא ידע היטב שדוריאן לא ימלא את הבטחתו. בו-בזמן, ידע כי היה עושה כמותו.
ב
האי אותו בחר אלבְּרֶת ניצב בגבולו של אחד הארכיפלגים הפוריים במערבו של האוקיינוס השקט. הייתה זו פיסת אדמה כמעט-משוונית, חמה, לחה ועשירה בפאונה ופלורה, שלא הרחק ממנה הלכה והתבססה מממלכת מסחר פולינזית. את הסדנה שלו הקים בראשה של גבעה נמוכה שהשתפלה אל עבר רצועת דקלים דקים שהשתחוו לעבר הים. האונייה שהנחיתה אותו על פיסת האדמה פרקה מעליה ציוד מורכב: מבערים, כלי מדידה מדוייקים, מערכות כלי-קיבול עדינים ממתכת, זכוכית ועץ, ארגזי יסודות וחומרים ששמם, תכונותיהם ואתרי כרייתם היו ידועים רק לו. שר הצבא ליווה אותו בעצמו אל ראש הגבעה, מדד שלשלת ברזל שאורכה מעט גדול ממחצית צלע החצר, ופיקח על הלחמתה אל טבעת ברזל כבדה שנלפפה סביב קרסולו של אלבְּרֶת. את קצהה השני של השלשלת הטביעו הפועלים בעמוד בטון שיצקו לתוך סלע-אם שנחשף במרכז החצר. שר הצבא מינה כיתת משמר ולבסוף שלח את ידו ללחיצה.
"בלה בנעימים, אדוני הבורא. בעוד שלושה חודשים אבוא לראות ולשמוע על התקדמותך. אל תעשה מעשים פזיזים – החיילים שאני משאיר כאן הם חסרי–דמיון."
בורא החוקים הושיט את ידו והניח שילחצוה. לאחר-מכן שילב ידיו מאחורי גבו והתבונן בדוריאן מאיץ באנשיו משם. בשבועיים האחרונים הקיפה אותו שוב, חודרת דרך נקבי עורו, אותה תחושה נוסטלגית של עליבות. בכל מקום שמע וראה ובעיקר תפש באופן בלתי רצוני את השאיפה הנלעגת והנצחית של בני-האדם לעוצמה, את החתרנות האומללה שקיננה בכל פקיד, סוחר, ילד ואם. במקביל לקנאות הקטנונית הזו חש את כמיהתם שאינם-מודים-בה לסמכות – ומעל כל אלה היכה בו הסחי הגופני, שנספג בנקבוביות עורו בכל עת שקרב אליו אדם כדי מרחק נגיעה. כל אותן תחושות ישנות שבו ועלו בו בעוצמה לאחר תרדמת ארוכה.
כעת נפל מבטו על טבעת הברזל הצמודה לקרסולו, והידיעה כי תמיד ירדפו אותו רודפי השררה, עד שאחד מהם ימצא את העוז או הטיפשות הנחוצים כדי לערוף את ראשו, הייתה ברורה וחדה מתמיד. על החוף, במרחק, טיפס דוריאן על המפרשית חדת החרטום שלו. להפוך סדרי עולם ביקש על-מנת להחריב ולהשמיד ולכלות ולטפס מעלה בשלבים חסרי התוחלת. בורא החוקים הניע קלות את סנטרו מעלה ומטה. להפוך סדרי עולם ביקש, סדרי עולם הפוכים יקבל.
הוא נשם עמוקות והרחיק את ידיו מגופו. לפני שיוכל להתחיל לעבוד, ייקח לעצמו יומיים או שלושה של פנאי. צורות חדשות רבות מדי הקיפו אותו, חומרים, צבעים, מרקמים, תווכים משתנים. עליו לספוג את כל אלה בשקט, להרגיע את התהליכים במוחו שמול השפע הזה דמו להמולת קן נמלים תחת התקפת צי תיקנים.
פודיאון, מפקדה של כיתת החיילים שנותרה על האי, לא הצליח להחליט האם היה המינוי קידום או נסיגה. בימים הראשונים, מלא רתע מהוראתו הקשה של האסיר הזקן שלא להפריעו, עוד מדד את האי הקטן בצעדים נחרצים. על מפה סימן את חלקות החוף החוליות הצפוניות והמפרץ הסלעי אליו הגיעו דוגיות מאוכלסות ילידים, שהביאו עמם פירות ובשר עופות אקזוטיים. הוא ציין את חלקת הצוקים הגבוהים שבמזרח, הר-הגעש הקטן והכבוי שבמרכז האי, ואזורי הלגונות שבדרום. אחר סקר וקטלג את הארגזים החתומים שהובאו לאי במצוות הזקן ואוכסנו במחנה, הרחק מהישג ידו. על אף שלא הבין כמעט דבר מהמתרחש, כעבור שלושה או ארבעה ימים צבר ביטחון די צורכו על-מנת להתקרב ולפקוח עין על הזקן בעל המבט המוזר, שהתבודד עם הציוד חסר-התועלת שלו. אך כאשר טיפס החייל על הגבעה, נתקל בפאתי חצר האבן המגודרת בערימת כלי-הזכוכית והכלים המדעיים מוטלים בערבוביה, מושלכים זה על גבי זה, מעוקמים וסדוקים. נטייתו של החייל לשיטתיות הביאה אותו להתפרץ פנימה אל החצר. "מה פירוש הדבר?!"
הזקן היה ישוב אותה עת מול לוח עץ צר וארוך המכוסה תריסר צלוחיות וצנצנות. נראה היה שבשעה שטיפס לכאן מפקד המשמר ישב הזקן בחוסר מעש ונמנם לקול ציוץ הציפורים. לאחר רגע ארוך, הרים את עיניו אל עבר האורח ואמר בשקט, "ברגע זה הורדת לטימיון שעתיים של עבודה. לאט לאט תאבד את ראשך."
פודיאון פתח את פיו לענות, אך לפתע חש חום עז, צורב, בשיפולי בטנו. בעווית תפס באבזם חגורתו ופלט זעקה. המתכת הייתה רותחת, מלובנת, לרגע אחד – ואז חלפה הצריבה כשם שהופיעה. כשהרים מבטו הייתה ידו של הזקן מופנית בתנועה חסכנית אל עבר המחנה המרוחק. "אני זקוק למאה גרם אלומיניום," אמר. "חמישים גרם טנטלום – לא הייתי נוגע בחומר ביד חשופה. עשרים מיליליטר צסיום. כמה פיסות זהב, וחצי כפית פלוטוניום. הבא לכאן את החומרים עם ארוחת הערב."
פודיאון העיף מבט נוסף על סדנתו הריקה כמעט של הזקן, הפך את פניו בתסכול וירד בגבעה. בדרכו מטה גידף ושינן את רשימת המצרכים. הוא הביט בידו – הצריבה לא הייתה פרי דמיונו. דוגמה של צורת אבזם חגורתו הייתה מצויירת על עורו באדום בוער.
בימים הבאים העביד האסיר הזקן את החיילים ללא הרף. הוא דרש, בפרץ של גחמה, את כל הציוד הקיים על פני האי שניכרו בו סימני חלודה. הוא עט על כל פיסת תכשיט, שבר פגיון, טבעת עקומה, מסמר מתפורר – ואת כולם שימר והפריד, קיטלג ומולל. הוא דרבן מסחר נטול היגיון עם הילידים הפולינזים, והשיג שתי עצמות ירך כבדות של פרה. הוא הריץ את החיילים במעלה ובמורד הגבעה וכמעט ולא נגע במזונו.
באחד הימים שלח לקרוא לפודיאון. הלה היה משוכנע, משום מה, שהזקן מעוניין סוף כל סוף בארגזי אבק-השריפה הכבדים, ובמוחו עלה אולי מופע זיקוקין. הוא מצא את הזקן ישוב, חסר-מעש, שעון בגבו על סלע-האם אליו היה כבול. בלי להרים את עיניו שאל, "האם רשמת כבר מפה של האי?"
"כן," ענה פודיאון והחל לסוב על מקומו. "היא למטה, במחנה –"
"לא חשוב! על החוף במזרח, היכן שהצוקים פוגשים את היער, חשפו הגלים שלד ספינה טרופה. אני זקוק לקורת הברזל המרכזית שלה, התומכת בשלד. אתה יודע במה מדובר?"
"ראיתי ספינות בימי חיי, כן – אבל –"
"אה! אין זמן. שלח עשרה פועלים, חלץ את קורת המתכת הזאת, גרור אותה הנה."
החייל החל למחות – אך התחרט. כאשר נגררה הקורה שמשקלה למעלה מטון, אכולת חלודה עד לשדה, פקד הזקן להשעין את קצוותיה על קטעים נגדיים של החומה הנמוכה. התנוחה גרמה לקורה להתבקע במרכזה. "חזור בעוד שבוע ימים," אמר הזקן. "ובינתיים – שלא יתקרב לכאן אף אדם. מתי אמור שר הצבא להגיע?"
"בעוד כעשרים יום."
הזקן הנהן. "כעת, לך."
פודיאון סקר את המקום. לא היה זכר לערימת הגרוטאות שנישאו לכאן בעמל בשבועות האחרונים. שוב גידף, כילד שהושם ללעג על-ידי ילד גדול ממנו, ואז הסתלק.
בימים הבאים התהלך פודיאון חסר-מנוחה. הזקן התמהוני ערער את עצביו. לפתע ראה חלודה בכל מקום שאליו הביט – והאשים בכך את האסיר. מקצין מיומן ותכליתי בחצרו של שר הצבא הפך לסוג של קבצן. בלא שהתבקש החל לאסוף, תוך תרעומת, עוד ועוד שיירים מתפוררים ולערמם למרגלות הגבעה.
בתום השבוע עלה הוא עצמו על הגבעה, נושא עמו קערת אורז בחלב קוקוס ונאד מים. הזקן גמע מעט מהמשקה אך לא נגע במזון. פודיאון נתכעס – שום זכר לקורה הכבירה שנגררה לכאן לא נראה מסביב.
"מה עם אבק השריפה?" נמלטה השאלה מפיו. הזקן הציץ בו. כחוש היה מאוד, אך עיניו ברקו בחוריהן. "לא יהיה לי צורך בו," פלט. "חזור בעוד שבוע."
בימים הבאים נראה הזקן שבראש הגבעה ישוב שעות ארוכות על החומה ופניו אל האוקיינוס. ממהמקום בו עמד למרגלות הגבעה, לא יכל ראש המשמר לומר האם עיניו פקוחות או עצומות.
ג
בתום השבוע שוב עלה וטיפס ראש המשמר על הגבעה. הוא מצא את הזקן, רזה כאיילה בת-יומה, עומד לצד הסלע הגדול שבמרכז החצר, רצועת בד כרוכה סביב מותניו. הוא אחז בענף ארוך וחזק, שאל קצהו קשר במיומנות להב גדול עשוי עצם. המראה העביר בחייל רעדה. נדמה היה לו שהוא מתבונן בתמונה מראשית ימיו של האדם.
"מה שמך," פלט בורא החוקים. באופן מוזר, חש פודיאון באוויר חגיגיות שלא-במקומה.
"פודיאון…"
"זוהי אולי יצירתי הטובה ביותר, פודיאון. זכית להיות עד לחנוכתה. שלוף את חרבך."
"אדוני –"
ורידיו הכחולים של הזקן בלטו מעל צווארו ומצחו. "שלוף, אמרתי!"
פודיאון מדד במבטו את המרחק מהסלע, ואז שלף את חרבו. הוא לא נע כאשר פסע הזקן לעברו. השלשלת נמתחה, והזקן נעמד, חיוך זעיר ודק נמתח על פניו המזוקנים. בתנועה קטנה הקיש בכידונו על החרב השלופה. להב החרב נרעד ולנגד עיניו הפעורות של החייל התפורר למין חול כתום כהה שהתפזר, חלקו עף ברוח וחלקו נטמע בחול שלרגליו. כשמוחו נאבק לעכל, הבין לאיטו שחרבו הפכה לחלודה.
צעד נוסף של הזקן הפך את השלשלת הכבדה שגרר אחריו לרצועה אבקתית מתפתלת. הוא הצמיד את להב העצם שבידו אל חזהו של פודיאון ואמר, "ובכן, ראה ראית. כעת הסתלק."
ד
השטף הבלתי-נראה נע לאיטו מהאי הקטן אל עבר אדמות הישוב. הוא זרם על-פני משטחי האוקיינוס העצומים בדממה, פוגע בספינות משוטטות ששלדיהן קרסו ללא התראה. הוא ליחך את גבולות היבשה וחלף על פני החופים הבלתי-מיושבים בלי להשאיר עקבות, אך אט אט, בפנים היבשה, בערי החוף האדירות ובשדות הקרב החלו להתמוטט לאיטם מגדלי המצור. קני תותחים התפוררו לאבק, מחרשות ברזל נמרחו בתוך התלמים כדשן, אוניות התפרקו בלב ים, מרכבות כשלו בסככותיהן, סכינים נרקבו אל תוך הבשר, מטבעות התפזרו ברוח, אוכפים נתלשו מעל בהמות –
ויום אחר יום הלך והתפשט מעגל הקורוזיה הארמגדוני, כאדווה בבריכה שהושלכה לתוכה אבן. הגלים היכו בחופי מזרח אסיה והיבשת הדרומית, ולאחר מכן בחופי קליפורניה, מרכז אמריקה, אלסקה ואמריקה הלטינית. מקץ שבוע השיגה המגיפה גם את היבשת הישנה. וכל אותם ימים ערך בורא החוקים את חשבונותיו.
כן, הוא עסק בחורבן. הוא החזיר את המין האנושי מאות רבות של שנים אחורה. אלפים בוודאי הטביע, מיליונים מחץ, אוכלוסייות שלמות הפך לרגע אחד לחסרות ישע, פגיעות כילד, הלומות כולד שנולד זה עתה. מיומנויות וכלים שהתפתחו במשך עידנים הפכו חסרי ערך בשבריר שנייה. צבאות קרסו, ממשלות התפוררו – ובכל מקום קמו שבטי נוודים רוכבי סוסים ונושאי קשתות והחלו נעים. הברברים חשו שהאלים עמם והחליטו שזמנם הגיע. בני הערים חיפשו היכן הכזיבו את אלוהיהם והסתגרו מאחורי חומות האבן שלהם.
לא, את המלחמות לא הפסיק בורא החוקים. בני-האדם נלחמו לפנים באבנים ובמקלות, וכך יחזרו וילחמו כעת. חרשו בעץ פעם, יחרשו בעץ עכשיו. כן, תחייה של מיומנויות ישנות עמדה בפתח, וההיסטוריה תאלץ לגלות אורך רוח – היה זה רנסאנס מפואר של ימי האבן.
הפיכת סדרי עולם ביקש, הפיכת סדרי עולם קיבל.
ה
תמורת כמה גילופי עצם מצא בורא החוקים מקום על אחת מדוגיות המסחר הארוכות שנעו בין האיים. בין הילידים השחומים וארוכי הגוו חש זר לא יותר מאשר בין לבני העור בוני המבצרים. כשנה דילג מאי לאי עד שהתמקם באחת מפיסות היבשה הגדולות יותר. תקופת הברזל, שהחלה כאן לפני לא יותר ממאה או מאתיים שנים, נדחקה הצידה ללא קורבנות רבים, נהדפת על-ידי המגיפה. בתוך דור או שניים, סבר הבורא, תישכח כאן המתכת לגמרי.
את פרנסתו מצא בורא החוקים כנספח לרופא מקומי. הוא בישל ורקח תרופות ומשחות וסיפק אותן בעקביות, ללא חיפזון, תמורת צרכי קיומו הבסיסיים. הוא נוכח לדעת, כפי שנוכח בעבר, שהיה זקוק לקשר כלשהו עם בני-האדם. מורכבות מוחם, ההתנגשות הבלתי-פוסקת בין חוקי התרבות להם כבלו עצמם לבין טבעם הגולמי, החייתי – אותה דרמה הייתה דבר-מה שנצרך לו, דרמה שהשקיטה פינה נברוזית במוחו.
כך, בצריפו שבקצה העיר, העביר רצף מתמשך של קייצים וחורפים, עד שהגיעה הספינה לה ציפה. היא הייתה בנוייה אורן שנגדע לא מכבר, חלקת-קווים ומשוחת-זפת. הייתה זו הספינה הבין-יבשתית הראשונה שנראתה במקום זה שנים. כיממה לפני שנחתה הספינה, חש בה הבורא ויצא מבקתתו ופנה אל היער. אם בא והגיע גורלו עד כאן, הרי יפסע עוד פסיעה או שניים.
הספינה עזבה את האי כעבור זמן קצר, אך הבורא לא שקע באשליות. היטב הרגיש במחלקה בת חמישים שכירי-החרב שנותרה על האי. הוא ידע כי הספינה עצמה יצאה על מנת לחזור עם האנשים הנכונים – האנשים שסברו שמצאו את בעל חובם. נמלי האי הושמו תחת מצור, גששים מקומיים נשכרו ומאות ילידים נפרשו בשדות, שורות-שורות כשפניהם אל היער. המצוד החל.
פעמיים הצליח לחלוף בין שורות הגששים, פעמיים הניח להם להגיע עד קצהו של האי ולחזור, אך בפעם השלישית תפסוהו. הוא נלפת אל רשת של ענפי במבוק ונישא בתהלוכת ניצחון אל עיר הנמל. פרק נוסף נכתב – שוב דרשו האנשים יהלום ושוב קיבלו חצץ – וכעת באו, רדופים תחושת עוול על שנעשה להם, לגבות את חובם. בדרך, מבטו נעוץ בפיסות השמיים שהציצו בין ענפי העצים, שאל את עצמו האם ייתכן שמערכת החוקים שברא הגיעה לנקודה בה אין בו עוד צורך? האם הגיע הזמן בו עליו להותיר את האבולוציה אדון לעצמה?
לא, הוא חש שלא, אך בכל זאת סבר כי חייבת להיות קיימת, אי שם, נקודה בזמן ובמרחב בו ראוי יהיה לסגור ולחתום את הקודקס. האם יוכל להגיע לשם, לזהות את אותה הנקודה? הוא הוסיף וזיקק את השאלה – ומצא עצמו עומד בפני דבר-מה קוסמי.
בהגיעם התברר כי חישוביו הישנים עלו נכונה. כשהיכתה המגיפה במלוא עוזה, היה שר הצבא בדרכו אליו, ואבד במצולות יחד עם ספינתו. אולם עובדה זו, התברר לו כעת, לא גרמה לו כל סיפוק. בשנים האחרונות איבדו בעיניו בני-האדם כליל את זהותם כפרטים. נותרו שתי קצוות: הוא עצמו מן הצד האחד, וכל שאר הברואים מנגד. כעת, לדוגמה, עמד מול צעיר חלק פנים ואדום שיער. האם היה יורש הכתר, או שליחו המוכשר ביותר, עלם טיפוחיו – הוא לא ידע ולא התעניין.
ו
"ובכן," אמר הצעיר. "הפעם באמת גרמת צרות."
בורא החוקים לא ענה. כעבור דקות ארוכות אמר, "הייתם צריכים לערוף את ראשי מזמן. אני עצמי לא הייתי סובל נוכחות של מישהו כמוני שמשוטט ומחפש כיצד להשתעשע."
הצעיר הנהן ופיו התעקל כלפי מטה. "נעשה זאת, ביום מן הימים, אני מבטיח. אולם קודם לכן יש כמה דברים שצריך לתקן."
הבורא צחק. "תמיד יש כמה דברים שצריך לתקן."
לפליאתו, חש כי הצעיר עיבד את הערתו היטב. הנער השתהה מעט לפני שדיבר שוב. "שאלתי את עצמי, האם יתכן שאין דבר המנחה אותך. האם יש עיקרון מפתח כלשהו שם, בלב תוכנית האב שלך." סקרנותו הייתה כמעט תמימה.
הבורא נרעד לרגע קצר – הנער כמעט קרא את מחשבותיו, פרק ועיצב אותן כמשפטים.
"אם העיקרון ישנו שם," אמר הבורא. "אני עצמי עדיין לא הצלחתי לשים עליו אצבע."
אך הנער ציפה בסבלנות להמשך, והבורא גילה שהוא מוכן לכך. הוא אמר, "אני מתחיל לחשוד שזהו אותו העיקרון שמנחה אותך, את המין שלך, את הזאטוטים שעדיין צמודים אל שדי אימם ואחייהם שכבר התחילו ללכת."
הצעיר אמר, "זה מאכזב לשמוע. שלא לומר, מייאש."
כעת זה תורו של הזקן להנהן, ודקת דומייה ארוכה התשרעה ביניהם.
הצעיר העביר את משקלו מרגל אל רגל, כמסיים מערכה אחת ונפנה לבאה אחריה. "טוב, אדוני. אנו רוצים את המתכת שוב. יש כמה אנשים שמאוד מתגעגעים אליה."
"מדוע? אני רואה שבניתם ספינה למופת."
"מדוע? מכיוון שבלמת אותנו בצורה אכזרית, אדוני. עם עץ אנחנו יכולים לחצות אוקיינוסים, אבל אני בספק אם נגיע לכוכבים."
"ומה בכך? אין שם כלום, אני אומר לך."
הצעיר סגר ואיגרף את ידו הריקה. "בסדר. אנחנו רוצים את הכלום הזה."
"תשיגו אותו גם בלעדיי. תמיד יקום מישהו שירצה ממני משהו נוסף. בנקודה כלשהי צריך לבוא הסוף. והקשב לי היטב, כי ברגע זה החלטתי: הסוף הגיע. מכאן תסתדרו עם מה שיש. אין לכם קלפים כנגדי, נער. אף-פעם לא היו לכם."
אדום השיער לא ויתר. עיניו בחנו את הבורא בעיניו של נץ. "המתן," אמר. "עליך לדעת… הנסיונות הראשונים בחשמל נאלצו להיפסק – אין לנו מוליכים. המדענים טוענים שזהו מקור הכוח שעתיד לשחרר את בני-האדם –"
"אה. אתם נעים מכבלים אל כבלים. אינכם מסוגלים בלעדיהם, ודבר לא ישחרר אתכם."
הצעיר הרהר דקה ארוכה. "פירוש הדבר שאני לוקח אותך עמי חזרה," אמר בלי שמחה.
הזקן ענה מיד. "אין בכך טעם. אינני חוזר להיות אסיר. בכל רגע בו אני קיים אני מזיק לכם בני-האדם יותר מאשר מועיל. אתם צריכים להתבגר לבדכם כעת, ללא דמות אב. הגיעה העת."
הצעיר נרעד, הוא חש שמשהו מושך את הקרקע תחת רגליו. "כן. אנחנו רוצים להתבגר, אדוני. אבל אנחנו רוצים להתבגר עם מתכת."
אדום השיער קרב לבורא החוקים והניח יד עדינה על צווארו. הוא הרים את הסנטר, משך מעלה את העפעפיים, הצמיד את אוזנו לחזהו. אך הגוף היה דומם כסלע וכבר החל להתקרר. ואז ציווה לשאת את הגוויה אל הספינה. שבוע לאחר שעזבו את הנמל, הורה אדום השיער להטיל את העוגן, כאשר סביב-סביב עמדו המים האינסופיים. הוא עטף את גופתו של הבורא בתכריכים והשליך אותה המיימה. שעה שהצרור המוארך הבהיר שקע ונעלם במעמקים תחתם, ניגש נווט הספינה ונעמד לצדו. "ומה עכשיו?" שאל.
אדום השיער ניצב ומבטו נעוץ באופק.
"עכשיו קיבלנו את שהגיע לנו, אני משער – אחריות מלאה."
"אחריות מלאה…" הנווט גלגל את צמד המילים על לשונו, כטועם מאכל אקזוטי.
אדום השיער הזדקף. "כן. זה עתה נגמר העבר, והעתיד התחיל. הרם עוגן."