רוקסן הניחה את רגליה על האדמה הרטובה ונשאה מבטה אל השמיים. ענני גשם התקדמו ממערב. רעמיהם חודרים את השקט, מרעידים את העלים הקטנים על צמרות עצי הסקויה. 15 שנות חיים שלא המטירו עליה השמיים גשם, וזה היום השלישי ברציפות שמבול יורד על הארץ. המבול. היא נשכבה לאט על הערסל, החזירה את העששית לכנה וחזרה לעיין בספר.
הכפר הקטן התעורר לחיים עם רדת החשיכה. על גשרי הענק התרוצצו פרדות, מובילות סחורה, בשר מומלח ויין. העבדים, קשורים ברגליהם, סודרו בשורות זה לצד זה ועיניהם מכוסות בפיסות בד שחור. רוקסן הניחה שעם הגשמים יעברו אחיה לדרום, לפתח את העסק באזור חורשות עצי האורן, אך גם שילוני וגם אביאל לא הראו סימני עזיבה. להפך, הסחורה עברה יפה והמשפחה שגשגה, אף אחד לא הביע רצון לעזוב.
העששיות נדלקו זו אחר זו, מבוגרי הכפר עברו בין הבקתות והקישו בחלונות כדי להעיר את הישנים, מקפידים על המסורת העתיקה.
"רוקסן," מישהו קרא לה, "עלי הנה ותעזרי לאחיך עם הארגזים." רוקסן קיפלה את הדף אליו הגיעה והתמתחה. "אני כבר באה!" החזירה תשובה מפוהקת. כל היום לא הצליחה להרדם, נשארה לצפות בשמש השוקעת ולחלום חלומות. היא אהבה לצפות בשמיים הנצבעים באדום, להרגיש את קרניה האחרונות של השמש מחממות את גבה. ברגע שיצאה ממחסה העלים והענפים הנוח נרעדה מקור. הרוח סתרה את שיערה ועיניה דמעו, תוך שניות נרטבה עד לשד עצמותיה ולא יכלה לראות דבר. בידיים רועדות מיששה את גזע העץ הזקן והחלה לטפס בשלבי הסולם. כאשר הגיעה לשלב האחרון, רגליה החליקו.
אביאל אחז בידה ומשך אותה מעלה, "רוקסן, את קפואה." הוא הצמיד את ידו המחוספסת ללחיה והבעת דאגה כנה הצטיירה על פניו, "טעיתי ילדה, את לוהטת." התכופף והביט בפניה בריכוז. רוקסן שתקה. הוא עטף אותה במעילו והוביל אותה לתוך הבקתה החמה, "השארי כאן, אני אקרא לשילוני ואדבר עם אמא. נוכל להסתדר לילה אחד בלעדיך" אמר ברוך.
רוקסן הנהנה וניסתה לחייך, אבל משנכשלה החליטה להתרכז בנסיון להמשיך לעמוד על רגליה. אביאל עזב וסגר אחריו את הדלת, רוקסן גררה את עצמה לפינה והצטנפה מתחת לשמיכת הצמר, שוקעת במחשבות קודחות.
היא לא ידעה כמה זמן שכבה שם ערה. הטיפות התדפקו על שמשת החלון, הרעמים פסקו. הגשם נחלש. "מבול", מלמלה, והרימה את עצמה לישיבה. האורות של הכפר נצצו בעיניה, היא ראתה את אמה משוחחת עם אדם שהגיע מהיער, לבוש בגדי ציידים, כובע גדול מצל על פניו. שילוני גרר ארגז קשור בחבלים בכיוון המסוף, ועוד שני בחורים חדשים עזרו לו להרים את הארגז על משטח העברה. אביאל לא היה בטווח ראיה, כנראה פיקח על העבודה באזור אחר. צוות עבדים חשופי חזה (רק המחשבה על הרוח הצולפת בגבם של אותם אנשים ערומים למחצה גרמה לה להצטמרר ולהדק את השמיכה לגופה) העמיסו משטחי העברה על עגלות, בפיקוחו של ניתאי.
רוקסן מיששה את כיס שמלתה ושלפה את הספר. דפיו הרטובים נדבקו זה לזה, אך מלבד כמה פסקאות מרוחות למחצה שכבר הטיבה לשנן בעל פה, לא נפגע מהגשם. היא פתחה בעמוד בו היתה, והמשיכה לקרוא.
"בשנת 6000 לבריאת העולם, הגיע סוף העולם. ברקים פגעו בארץ, הים עלה על גדותיו, מחלות חדשות התפרצו, מלחמות פרצו על מים, מזון ומקומות שנחשבו בטוחים, אנשי הדתות עמדו חסרי אונים והטיפו, עד שגם הם אבדו."
היא הרטיבה את אצבעה והעבירה עמוד. "העולם כפי שהיה קיים, חדל להתקיים. הציביליזציה חזרה לראשית ונשארה בראשית. קומץ נותרו בעולם ש-6/7 ממנו היו מים. פזורים, הם היו בני שבטים נידחים שהתרבות מעולם לא היתה מנת חלקם, הם היו אנשים שחיו במקומות גבוהים במיוחד, יבשים במיוחד או מבודדים, חלקם היו פילוסופים וחלקם היו ברי מזל, חלקם גם היו אנשי דת. מעטים היו חוקרים שהתעסקו מרבית חייהם בכתיבת מאמרים. בתחילה תיאוריות רבות עלו, אך עם הזמן דעך קולם של המשכילים והפילוסופים שלא יכלו לספק את צרכיהם הבסיסיים של ההמון. טכנולוגיה פשוטה כמו שידור בערוצי התקשורת הקיימים, תעשיות פלסטיק ומזון, ניילונים, מכשירי חשמל, המרת אנרגיה לכוח יעיל, וכדומה, דברים שעד אותו היום נלקחו כמובן מאליו, לא היה להם הד בתרבות החדשה שהתפתחה. אנשים השתמשו במוצרים הקיימים עד שהבלאי עשה את שלו ולא נותר דבר." מהקטע הזה היא ידעה לספר. עם הזמן אנשי הדור ההוא מתו, הידע שהיה קיים ולא עבר הלאה נעלם, הידע שעבר הלאה נחשב למיתוס או יותר גרוע, לחסר תועלת, ועם הזמן נעלם גם הוא. אנשים חזרו לחיות מהבסיס, כאשר אפילו גפרורים להדלקת אש לא היו להם.
"האזורים שהשינויים הטופוגרפים חשפו עזרו להעמיד חברה חקלאית, ותזונה מבוססת דיג. רבים עברו לחיות בקרבת מקורות מים מתוקים או יערות ענק שסיפקו הגנה וציד זמין. קבוצות אתניות חדשות קמו, פיתחו שפה משלהם, חלקו מנהגים מסוימים ואמונה משותפת."
כאשר היתה קטנה סיפרו לה את סיפור המבול. סדום, הכפר שגדלה בו, נקרא על שמה של עיר גדולה שהיתה מרכז החטא בתקופה שאחרי המבול הראשון. גפרית ואש ירדו על סדום והפכו את האדמה לחרבה. אנשי הדת של הכפר היו מצאצאי לוט ובנותיו. שרידים של עבר מפואר. הם טענו ששרדו את שנת 6000 כדי לתקן את מעשי האבות, מעין הזדמנות שניה.
רוקסן הציצה שוב דרך החלון וראתה את ניתאי מתקרב. היא דחפה את הספר מתחת לכר ונופפה בידה. ניתאי נופף בידו חזרה והסיט את שערו מעיניו. הוא קער את ידיו מסביב לפיו וצעק, מנסה להתגבר על הגשם והרוח,
"מה נשמע רוקסי? שמעתי מאחיך שהמצב לא משהו, אה?"
רוקסן הנהנה וצחקה. "אני אהיה בסדר, ניתאי! בוא תעלה!"
היא כמהה לקצת חברה. לשמחתה, ניתאי תפס באחד החבלים המשתלשלים והחל לטפס במיומנות. היא פתחה את החלון לרווחה והניחה לו להכנס.
"ניתאי! אתה מטפטף לי על המצעים!"
ניתאי התרווח על הכר בשלווה, "את קוראת לזה מצעים? הדבר הזה מריח כמו שתן, בחיי." הוא סקר את החדר הדל ושאל בשקט "שילוני לא העביר לאמא שלך את הכסף שלווה ממני?"
רוקסן נדה בראשה, "הוא העביר, לא לקח אגורה לעצמו, אבל אתה יודע איך זה. היו החודש יותר הוצאות מהרגיל, ולאמא היו חובות לשלם לזקנים."
ניתאי החליף נושא, "ראית כמה משטחים העמסנו היום? שמונה, על כל אחד היו 3-4 ארגזים מלאים. הזקנים יהיו מרוצים שמה בכוכים שלהם."
"ניתאי."
"ממ?"
"מה יש בארגזים האלה?" רוקסן ציירה על רצפת העץ באצבעה ונמנעה מלהביט בו.
"רוצה לגלות רוקסי?" הוא שאל בקול משונה. רוקסן הרימה את עיניה, ניתאי חייך אליה וניצוץ הבזיק בעיניו. "העבדים עכשיו בהפסקה, אבל עוד שעה נוביל אותם בעגלות. תבואי איתי ותוכלי לגלות בעצמך."
"אתה מתכוון, בעצמך כבר ראית?" היא הופתעה. חשבה שרק הזקנים יודעים מה יש בפנים.
ניתאי היסס לפני שענה לה.
"האמת היא," אמר בגילוי לב, "האמת היא שאין לי מושג. אני יכול לספר לך סוד?"
רוקסן נשענה קדימה בסקרנות.
ניתאי סגר את החלון והנמיך את קולו. "האחים שלך ואני מסתלקים מפה. ניסיתי לדבר עם כמה מהעבדים, אם הזקנים ידעו הם יסקלו אותי. אחד מהם צייר לי את המפה הזו."
הוא הוציא פיסת קלף מכיסו. "את רואה מה שאני רואה? הזקנים טענו שמעבר ליער נמצאים רק אוקיאנוסים, אבל ניסית לחשוב פעם מאיפה הגיעו העבדים? צבע עור שונה, שפה שונה, מנהגים מוזרים."
"אבל זה מה שכתוב בספר שלי," אמרה לו רוקסן וגיששה מתחת לכרית. " קבוצות אתניות חדשות קמו, פיתחו שפה משלהם, חלקו מנהגים מסוימים ואמונה משותפת." הקריאה בקול.
ניתאי צחק. "מאיפה הספר הזה?" שאל.
"מצאתי אותו, הוא היה זרוק בערימות שמיועדות לשריפה." אמרה במבוכה קלה.
ניתאי לקח את הספר מידה והביט בכריכה. "'אחרי המבול'?" שאל. "מה עוד כתוב בספר שלך?"
רוקסן ניסתה להיזכר. "בקצרה, כתוב על בריאת העולם ובני האדם, על האנשים הראשונים ואיך הם התחילו לרצוח ולחטוא, על המבול, על האבות, על ההיסטוריה של האנושות והעמים, כתובים חוקים, כתוב על המלכים הראשונים, אחרי הפרק הזה כתוב על מלחמות, על המאות שקדמו לתחילת תנועות ההשכלה, על ימי הביניים, על המהפכה התעשייתית, על ההתקדמות הטכנולוגית ועל עוד מלחמות. ואז כתוב על הפיתוחים שנעשו באסטרו-פיזיקה, בביוטכנולוגיה, בגנטיקה, ברפואה, על ההתקדמות שעשה המין האנושי, על אנשים שחיים מאה שנה ויותר, השליטה המוחית שנכפתה על אסירים והגבלת הפשע, ואז על השיגעון שפשה במין האנושי כולו ועל סוף העולם, "המבול השני", של שנת 6000. הספר מסתיים בהתפצלות של הניצולים מהמבול לשבטים. אלה אנחנו, אתה מבין. בדיוק כמו שמספרים הזקנים."
היא סיימה את דבריה בצרידות ונתנה בו מבט שואל.
ניתאי זרק את הספר על המיטה ואמר ברוגע, "בולשיט. הזקנים רצו שמישהו ימצא את הספר הזה. אני אגיד לך משהו רוקסי, אף פעם לא שמעתי על מישהו שחי יותר מ60 שנה. אבא שלך נפטר בגיל מופלג, 63, אבל הוא היחיד. אמא שלך כבר בת 45 ובקושי מתפקדת. הזקנים עצמם… הנקודה היא, שהספר הזה מלא בשקרים ובהמצאות. אסטרו פיזיקה? מה לעזאזל? שליטה מוחית? את באמת חושבת שמישהו יכול להשתלט לנו על המחשבות?"
הוא עצר משטף דיבורו המהיר ונאנח. "אם את רוצה לגלות מה יש בארגזים, את האמת ולא סיפורי אגדה כאלה, בואי עכשיו. אני לא בטוח שאחים שלך ישמחו, אבל לא יהיה דבר שיוכלו לעשות."
רוקסן הביטה מעבר לכתפה, על הבקתה. לאמה יהיה טוב יותר בלעדיה, בלי עוד נפש לפרנס. "אני אארוז אוכל ובגדים חמים, ניתאי."
ניתאי ישב על המיטה והביט בה אוספת לתוך תרמיל את כל מה שרצתה לקחת. כשסיימה, הידקה את הרצועות ונצמדה אליו, את הספר החזירה לכיס שמלתה. ניתאי סימן לה להיות בשקט והם יצאו אל הסערה.
היה זה לילה מושלם לבריחה. הרוח והגשם כיבו לפרקים את העששיות והקשו על השמיעה. ניתאי ורוקסן היו בלתי נראים. בניגוד לעבדים בהירי העור, צבע גופם והבוץ שדבק בהם הסתיר אותם מעיניהם של בני הכפר. הם העמיקו למעבה היער, ניתאי אוחז בידה האחת, ורוקסן מהדקת את ידה השנייה אל התרמיל. כאשר הגיעו לנקודת המפגש פגש בהם עבד בהיר עיניים. הוא אמר משהו בשפתו וניתאי הנהן. העבד החל לרוץ לפנים ואור לפידים בהק על אגלי זעתו. "עצור! מי שם?" שמעה קריאה. רוקסן התנשמה בבהלה והציצה לעבר ניתאי. ניתאי נותר שפוף על הקרקע וסימן לה לשתוק. העבד אמר במבטא זר את שמו. היא הבחינה בו מעביר לשומר משהו ומסמן באצבעותיו. השומר נעלם מאחורי העץ, ניתאי אחז בידה ושניהם רצו אחרי העבד. התרמיל דפק על גבה, הספר התנגש בין רגליה והכשיל אותה. היתה טעות להביא אותו עמה.
הם נעצרו בקרחת יער, מקום חשוך ושקט שמעולם לא היתה בו בעבר. ואז שמעה קריאת הפתעה.
"ניתאי!" הקול היה מוכר.
"אביאל!" היא רצה אל אחיה וחיבקה אותו בחוזקה.
"לעזאזל, ניתאי! למה הבאת אותה איתך?!" עיניו של אחיה רשפו בכעס. הוא הרחיק את רוקסן בכוח, הוציא סכין מחגור מכנסיו וזינק על ניתאי. השניים התגלגלו על האדמה.
"לא!" שמעה צעקה אחרת, שילוני רץ מבין העצים וקפץ להפריד בין שניהם. "עזוב אותו אביאל, אין זמן להתגושש עכשיו, אנחנו צריכים לזוז. הזקנים כבר יודעים, האמן לי, הם יגעו עם תגבורת כל רגע. ג'ונאס!" העבד הופיע מאחוריה. "ג'ונאס," חזר ואמר שילוני, "כוון אותנו החוצה, ואל תוריד את העיניים שלך מאחותי."
העבד הנהן ואחז בכתפה בחוזקה. רוקסן הביטה בניתאי בתחנונים, אך הוא רק השפיל את מבטו ונגרר הרחק אחריהם, כתפו היתה פצועה.
הם הלכו שעות לפני שג'ונאס נעצר. רוקסן היתה צמאה ורעבה, אך לא הושיטה ידה אל התרמיל. היא הביטה אל המקום עליו הצביע. נראה היה שהגיעו אל קצה היער. השמיים התבהרו מעננים, ופס דק של אור נראה באופק. מעולם לא הלכה לישון לפני הזריחה, אך מעולם לא ראתה את כולה כמו עכשיו, בלי העצים שיסתירו. ניתאי, אביאל ושילוני התקרבו אף הם והביטו בשתיקה במחזה. ג'ונאס ושילוני החליפו מילים בשפתו של ג'ונאס, בזמן שהאחרים פרשו שמיכה על הדשא ואכלו בחיפזון. ניתאי לא החליף מילה עם אביאל, רק שילוני ניסה להחיות את השיחה, ועם הזמן השתתק גם הוא. רוקסן הביטה בגבו של העבד, ובהיסח דעת העבירה אצבע רועדת על הצלקות שהעידו על סחיבת הארגזים הכבדים. ג'ונאס נרתע והביט בה, היא השפילה עיניה במבוכה ומרחה את פרוסת הלחם שלה בגבינה. "מתי נגיע?" שאלה את האחרים. שילוני ענה שהם קרבים, ובבוקר לא יהיו הרבה שיתנדבו לחפש אחריהם. בעיקר בגלל שהחיפושים בלילה ואובדן כוח אדם הפחיתו את כמות הארגזים משמעותית, והם צריכים להשלים מכסה.
"אבל מה יש בארגזים?" שאלה רוקסן שוב, רוגז קל בקולה.
שילוני ואביאל החליפו מבטים. ג'ונאס הוא זה שענה לה, במבטאו הזר ובאיטיות.
"עוד מעט נגיע, וזה לא ישנה דבר".
הם קשרו את קצוות השמיכה עם שאריות האוכל בתוכה והסתירו אותה באחד הגזעים.
רוקסן היתה מאוד עייפה, זה הבוקר השני שלא ישנה כלל. השמש קפחה על ראשה. היא השתדלה לשמור על הקצב, ג'ונאס כבר לא אחז בכתפה, אך ראשה כאב ורגליה כשלו. "הגענו" שמעה מישהו אומר. היא הרימה את ראשה והביטה היישר לפנים.
רוקסן ראתה אנשים. המון אנשים בהירי עור, כמו ג'ונאס, שעמדו ובהו בהם. מעבר להם ראתה עיר אמיתית, כמו שמתוארת בספר שלה, עם גימורי כסף עגולים ותקרות זכוכית, והאנשים לבשו בגדים אמיתיים, בהירים, בוודאי עם מווסתי טמפרטורה, וכל המילים שאמרו והאור הגדול שראתה כאילו הכו בה, והיא אבדה את הכרתה.
כאשר התאוששה ראתה את ניתאי ואביאל משוחחים ליד מיטתה. היא שכבה על מזרן רך, מוזיקה מרגיעה התנגנה סביבה. איש מתכת הניח מגבות ריחניות ואור נכנס דרך חלונות הזכוכית מהגן הירוק שבחוץ. היא התרוממה על מרפקיה וראתה שיחים מטפסים וורדים. ניתאי הבחין בה ואורו פניו בחיוך.
"הבהלת אותנו גברת, איכשהו הצלחת לנמנם יממה שלמה". ניתאי היה לבוש כמו אחיה, בגדיהם היו בהירים והדיפו ריח טוב, ושערם הוברק לאחור בחומר שומני. היא נגעה בשיערה המקורזל. נראה שסורק וסודר בשתי צמות צמודות לאוזניה. בבהלה הביטה בבגדיה ונשמה לרווחה כשראתה שעדיין לבשה את שמלתה. היא הצמידה את ידה לכיסה והחליטה שבהזדמנות הראשונה שתקרה בדרכה תסתיר את הספר.
"איפה אנחנו?" שאלה את ניתאי. אביאל יצא להסדיר משהו עם האחראי.
"את לא תאמיני כשתשמעי." אמר לה ניתאי כשמבט מהורהר על פניו. "הספר עדיין אצלך?" שאל. רוקסן הוציאה אותו בזהירות והושיטה לניתאי. "לא," הוא חייך, "רק רציתי לוודא. את יכולה לשמור אותו."
רוקסן הניחה אותו על השמיכה ביניהם והקשיבה בתשומת לב לדבריו.
"אני לא יודע אפילו מאיפה להתחיל. אחרי שאיבדת את ההכרה, שניים מהם הגיעו ואספו אותך עם רכב מיוחד, ג'ונאס כבר נעלם בתוך ההמון ביחד עם שילוני, ואביאל ואני נשארנו לבד. לא היה לנו מושג לאן לקחו אותך, לא ידענו עם מי לדבר, הרי לא הכרנו את השפה שלהם, והם החלו להתפזר. התחלנו ללכת בכיוון העיר המבריקה, אבל כשהגענו עיכבו אותנו השומרים בשער. תוך דקות הגיעו אנשי מתכת ואספו אותנו. שילה, היא המושלת, שאלה אותי בשפתנו על החיים בכפר. עניתי לה כל מה שידעתי, ואז הוציאו אותי ושאלו את אביאל. גם הוא ענה מה שידע.
ואז הביאו אותנו לכאן. כל מה שאמרת על ביוטכנולוגיה ופיזיקה ודברים כאלה, הכל נכון רוקסן! ראיתי בעיניים שלי. הזקנים שלהם, גם שילה, חיים מאות שנים. יש להם מכשירים, והם יודעים לעשות דברים, הם חיים בבתים מזכוכית, והכל! שאלתי אותה על השיגעון שסיפרת לי עליו, והיא אמרה שהכל נכון. הזקנים ששולטים בכפר, פעם ראית אותם רוקסי? גם אני לא. הם שיקרו לנו. גרמו לנו להאמין במציאות שלא קיימת, שלטו במוחות שלנו וסובבו את החיים שלנו כפי שרצו, בדיוק כמו שכתוב בספר שלך שניסו לשרוף. בגלל זה שמו שומרים ביציאה מהכפר, החליפו בין יום ולילה, לא הראו את פניהם מעולם. הם עשו הכל כדי שלא נגלה. לאחר "המבול השני" הם השתגעו ואיבדו את דעתם, וניסו לכלוא אותנו ביער, רחוק מהתרבות שהתפתחה בינתיים. קרוב ל200 שנה שהיינו כלואים שם, ועכשיו הצלחנו לברוח הודות לג'ונאס."
רוקסן לא אמרה דבר.
איש המתכת חזר והודיע לניתאי ששילה שלחה לקרוא לו. "את תהיי בסדר," חייך ניתאי עם המבט המוכר בעיניו, ויצא אחרי איש המתכת מהחדר. רוקסן נותרה לבדה.
רעש מכיוון החלון משך את תשובת לבה. "את יכולה להכנס." אמרה בשקט.
מרים הידקה את המטפחת לראשה ופסעה פנימה דרך חלונות הזכוכית. היא הביטה בעיניה הגדולות של ביתה ושקלה היטב את דבריה.
"אמא," אמרה רוקסן, ועיניה נמלאו דמעות, "הם הפרידו ביננו ותפסו גם את ניתאי."
מרים רצה וחיבקה את בתה. "אז את יודעת?" התיפחה על צווארה. רוקסן הושיטה לה את הספר. הפסקה האחרונה היתה בכתב ידו של ג'ונאס.
"הפשיטה היתה אמש, בזמן שהיית מחוסרת הכרה. שילה ביטלה את האשליה של הזקנים והצליחה לחדור לכפר. אנשי "עמורה", האסירים שנכלאו באיים לפני המבול ונותרו עם הטכנולוגיה, טבחו בבני עמך ובחבריי העריקים, וכל התחמושת שהיתה בארגזים לא הצילה אותנו. היער, הבסיס האחרון, נכבש. אני ושילוני בטוחים, אני יכול לגרום לאחרים להאמין שהוא נראה כמונו. אמך תפגש עם הזקנים שנותרו בחיים ויחד יחליטו על דרך פעולה."
רוקסן הביטה באמה בשלווה כשנעצה בה את הסכין. עיניה של מרים הורמו וננעצו בעיניה. "לא…" לחשה. גופה צנח על הרצפה לתוך שלולית של דם.
ניתאי הסיט את שערו מעיניו והתקרב. "היא מתה?" שאל.
המרחב התעוות סביבם, האשליה נמוגה. עיר העתיד הפכה לעיי חורבות ועשן. איש המתכת הפך לחלודה, האסירים הלבנים היו מעין שלדים מהלכים, רושפי עיניים, שהביטו בה ובניתאי בתיעוב וברעב.
"בוא," אמרה רוקסן, "נחזור ליער. נקבץ את הזקנים ואת העריקים שנותרו ונתחיל מחדש, הדבר הראשון שנעשה יהיה לנקות את העיר". היא פסעה מעל גופתה של שילה וניתאי אחריה.