אנשים השואלים אותי מדוע אני מבקר כל כך הרבה פעמים בתל אביב מצפים שאספר להם על אהבתי לעיר ולרחובותיה הסואנים, בתי הקפה והמסעדות, הטיפוסים המיוחדים המסתובבים ברחובותיה, הבתים המיוחדים, המשוחזרים אך גם אלה שמתפוררים וטרם נמצא להם גואל ומושיע, הבחורות הכי יפות והאופנה הכי עכשווית לצד אופנות שעברו מזמן מן העולם וחדלו מלהתקיים בערים הגדולות בעולם, חוץ מעיר אחת – תל אביב. אני מאמין שהתשובה המפורטת שמהללת את תל אביב, "עיר ללא הפסקה", שיש מה לעשות בה בכל שעה משעות היממה, הייתה מניחה את דעתם ולא היו חוזרים ומציקים לי בשאלות נוספות, שהרי בטוח כי גם הם אוהבים לגור או לבקר בתל אביב, לבלות בבתי הקפה והמסעדות, באולמות התיאטרון והקונצרטים, בברים ובפאבים, בטיילת ובמרינה או סתם ברחובותיה של העיר.
אולם, אם הייתי מספר להם מה באמת עשיתי עד לאחרונה בתל אביב, עם מי נהגתי להיפגש ועל מה שוחחנו, אני בטוח שהיו פוקחים זוג עיניים תמהות, מסתכלים עלי כמו על עוד טיפוס מוזר, מאלה שנראים ברחובותיה של כל עיר גדולה, וגם מציצים בשעון ואומרים "אוי לא שמתי לב מה השעה. אני מאחר לפגישה, והיא תהרוג אותי", והיו מגניבים מבטים לצדדים כאילו הם מחפשים את המושיע שישחרר אותם סופסוף מעונשו של המשוגע הזה. "נכון, תל אביב שלנו לא חסרה משוגעים, אבל למה דווקא עלי, ולעזאזל, מדוע דווקא עכשיו, נפל המשוגע התורן הזה?"
אני לא רוצה להציק לאנשים, ולא רוצה שיסתכלו עלי במבט הזה ששמור ליצורים מוזרים שלא מן העולם הזה, אז אני עונה את התשובה הרגילה שכולם מצפים לקבל מאדם מן היישוב, ומספר להם על תל אביב שכולם מכירים. כמעט כולם מהנהנים בראשם "כן, אנחנו מבינים אותך, וזו גם הסיבה שאנחנו גרים בתל אביב, למרות שמחירי הדירות בה ממש מטורפים". אחרים אומרים "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לגור בתל אביב, אבל אנחנו מבלים בה כל שעה פנויה, בדיוק כמוך". אני מרוצה מאד שהתשובה שאני נותן אינה מוציאה אותי מתוך הכלל, כי הרי אם הייתי אומר את האמת, הייתי כבר מזמן מוכרז מין משוגע כזה, ולמשוגעים, אתה יודע, היו מלבישים פעם כותנת מיוחדת. היום, לעומת זאת, הם מסתובבים ברחובות העיר תל אביב ורק מסתכלים עליהם במין מבט השמור בלעדית לאנשים מסוגם. אבל לך אני יכול לספר את האמת, בלי חשש שתסתכל עלי כמו משוגע, כי אני מכיר אותך ויודע שתבין אותי . הרי גם אתה, איך לומר, קצת "שונה" מהאחרים, ואפילו שמעתי כמה אנשים משתמשים מאחורי גבך במילה "משונה" כדי להגדיר אותך. זה לא כל כך מפריע לי, כי אדם כמוך יוכל לקבל את הסיפור שלי כמו שהוא, בלי דעה קדומה ובלי לחפש הגדרה לסיפור או למי שמספר אותו.
הסיפור המיוחד שלי עם תל אביב התחיל סתם כך בפינה בערוץ "החיים הטובים" שעסקה בבית ישן וארוך שנבנה בסגנון אקלקטי על ידי סוחר עשיר בשכונת נחלת בנימין בראשית ימי תל אביב. במשך השנים התפורר הבית כמעט לגמרי עד שהוחלט להציל אותו. יזם זריז בעל הון שמע את הסיפור של הבית, זיהה פוטנציאל לעסקה טובה, קנה אותו ושכר אדריכל מפורסם שמתמחה בשיפוץ בתים ישנים בתל אביב. והנה הולך וקם מתוך ההריסות, לעיניהם המשתאות של כל העוברים ושבים, ארמון מפואר שכאילו מחזיר אותנו לאחור, לימיה הראשונים של העיר
תל אביב. החלטתי שלמחרת בערב אקפוץ לבקר בנחלת בנימין, שכונה של סוחרים יהודים עשירים שיצאו מגבולותיה הצרים של העיר יפו ובנו לעצמם ארמונות פאר, אך בהמשך הוזנחה וכמעט נהרסה. אבל היום, השכונה מתחדשת ומושכת אליה בליינים רבים וגם דיירים חדשים שיכולים להרשות לעצמם לקנות או לשכור דירה ישנה מאד במחירים מופרזים, שרק בעלי דירות יהירים בתל אביב יכולים לדרוש, כאילו מדובר בדירת פאר בגורד שחקים במרכז מנהטן.
הגעתי לנחלת בנימין בערב לח וחם של קיץ תל אביבי בשעה די מאוחרת בה אור היום מתחיל להיכנע לחושך, ניגשתי ישר לבית שהראו בערוץ "החיים הטובים", וראיתי בניין ארוך מכוסה בפיגומים שכל חלונותיו חשוכים. החלטתי להתקרב. רק אור קלוש נראה מכיוון חלקה האחורי של קומת הקרקע. היססתי אם מותר לי להיכנס לתוך הבניין, אם לא מסוכן ואין כאן הסגת גבול. לבסוף, החלטתי בכל זאת להיכנס. עברתי מתחת לעמודי הפיגומים עד שמצאתי עצמי במבואה המאובקת והחשוכה כמעט לגמרי. רק פס צר של אור מדלת שלא נסגרה לגמרי חדר למבואה והאיר אותה באור קלוש, כך שיכולתי לצעוד בזהירות בין שברי בלוקים, מרצפות ועץ לכיוון הדלת הלא סגורה. הדפתי קלות את הדלת ומצאתי את עצמי בתוך דירה מרוהטת, נקייה ומסודרת, ובחדר האורחים שלה, תחת מנורה חלושה שבקושי רב האירה פינה אחת של החדר המרווח, יושבים זה מול זה על כורסאות עתיקות, אך שמורות היטב, שני זקנים לבושים בבגדים שנראו לקוחים מסרטי הקולנוע הראשונים. האחד בעל שפם ומקריח וחברו בעל שפם עבות ורעמת שיער מרשימה. בקשתי סליחה על ההתפרצות "אני כבר הולך, לא התכוונתי להפר את פרטיותכם, פשוט ראיתי אור וחשבתי שאוכל לראות את הבניין מבפנים. הייתי בטוח שאף אחד לא גר בבניין ישן כל כך שכמעט התמוטט ועכשיו משפצים אותו". שניהם הסתכלו עלי במבט משועשע ובקשו שאשאר בכל זאת. בעל רעמת השיער אמר "אתה ממש לא טורד את מנוחתנו, איש צעיר, רק שהעברית שלך נשמעת לי קצת מוזרה. אבל, אני לא מופתע כי הצעירים תמיד ממציאים מחדש את השפה העברית". השני ענה לו במבטא אשכנזי, אותו לא שמעתי מאז ימי ילדותי "סליחה ידידי, אבל עם כל שגיאות הכתיב שלך גם אתה המצאת עברית חדשה". ציפיתי שהראשון ייעלב אבל הוא דווקא הסתכל על חברו במבט משועשע וענה "ידידי, אתה מוזמן לדפדף בכתבים שלי ומובטח אני כי לא תמצא ולו שגיאה אחת". השני לא ויתר ואמר "ודאי יסכים איתי ידידי שמבין אני דבר כלשהו בענייני הוצאת הספרים, ועל כן יודע אנוכי כי לכל הוצאה לאור יש עורך לשוני. מובטח אני כי אצלך מלאכתו הייתה רבה מהרגיל".
באותו רגע נזכרתי, בלי לדעת למה, במקראה לספרות עברית שחולקה לתלמידי הכיתה באחת מהשנים הראשונות בבית הספר היסודי. בין דפיה המוכתמים והמקומטים של המקראה היה גם סיפור של ביאליק, שבגלל טעות דפוס נקרא "אריה בלע גוף". לא הבנתי איזה גוף בלע אותו אריה משונה עד שקראנו את הסיפור בכיתה והסתבר לכולנו כי "אריה" בכלל לא היה חיה אלא עגלון בעל גוף בעיירה היהודית. זכורים לי מן הסיפור שני תפוחי עץ גדולים שרק לאחר שהרקיבו הואיל אריה הקמצן לאשר לאשתו כי תכין מהם צימס. רוב חברי לכיתה, שהוריהם עלו מארצות המזרח ועברו מן המעברה לשכונה שלנו שנים לא רבות לפני כן, צחקו מהמילה "צימס", שהרי השפה ה"אשכנזית" המשונה עוררה בהם תמיד פרצי צחוק ותחושות לעג.
הרגשתי שלא בנוח משום שכניסתי הלא צפויה עוררה ויכוח די מביך בין שני הידידים ורציתי לבקש שוב את סליחתם על התפרצותי הלא צפויה ולעזוב את הדירה, אבל שניהם הפצירו בי להישאר ונשבעו בהן צדק שכלל איני מפריע להם. להיפך, שניהם שמחים על הגעתי, גם אם כניסתי לדירה מקורה בטעות. "אבל אם כבר נכנס, יישב נא האדון הצעיר, יתכבד בכוס תה ורקיקים וישיח לנו את תולדותיו ומה הביאו הלום". התיישבתי על הכורסה השלישית הפנויה ושתיתי כוס תה שנמזג מקומקום שראיתי לאחרונה בילדותי בביתה של סבתא רבא ברחובות וסיפרתי להם על תכנית הטלביזיה בערוץ "החיים הטובים". שניהם הביטו בי בעיניים תמהות, שואלים ביחד ובהתאמה מופלאה "טלביזיה זו, מה היא לכם?", ואמרתי "אתם יודעים, כמו הראינוע רק שיש אותה היום בכל בית". שניהם הנהנו בראשם מתוך נימוס, אבל ראיתי שאינם מבינים אף מילה. בינתיים שמתי לב שהמשופם בעל רעמת השיער הביט במבט משועשע על נעלי המאובקות. התנצלתי על חוסר הנימוס "אתם יודעים, בדרכי לכאן עברתי ברחוב סמוך שבדיוק משפצים אותו, כי לקראת הבחירות ראש העיר הופך את כל מדרכות העיר". נקבתי בשם משפחתו של ראש העיר המכהן ושוב ראיתי שדברי נשמעים להם משונים. המקריח אמר לפתע "איזה חוסר נימוס מצידי. שכחתי להציג את עצמי. נעים מאוד, קוראים לי חיים נחמן וידידי שמו שאול והוא מומחה במדיצינה, אבל מעדיף לקרוא לעצמו משורר". והוסיף, כשחיוך לגלגני על שפתיו, "לא ידעתי שראש העיר הנכבד של תל אביב שינה את שמו. לתומי חשבתי ששמו מאיר דיזינגוף חה חה חה". חברו גיחך גם כן. לא ידעתי כיצד לנהוג ומתוך מבוכה הוספתי "כן, כן, הייתי חייב לחצות ברגל את רחוב ביאליק, ואני לא מבין למה אתם צוחקים,כי שם, כן בדיוק שם, משפצים בימים אלה". ושאול, בעל רעמת השיער והשפם, פרץ בצחוק חסר מעצורים ולא הפסיק עד ששתה לגימה נוספת מהתה, ובעיניים דומעות מצחוק אמר לי "אין קוראים רחוב על שמו של אדם אלא לאחר שהלך מן העולם, ויושב הוא במרומים ומביט בלעג על יושבי הארץ אשר לא נזהרו בכבודו כאשר חי ביניהם, ורק לאחר מותו חולקים לו כבוד גדול. כמה מצער וכמה חבל שלא עשו זאת בעודו בחיים. מלבד זאת, אין אני בטוח כלל שהעיר העברית הראשונה תתכבד ותקרא לרחוב מרחובותיה על שמו של ידידי”. והוסיף חיים נחמן, כשגם הוא גועה בצחוק חסר מעצורים "עוד מעט תגיד לי שבעירנו יש גם רחוב שקוראים אותו שאול". ולא הצליח לעצור את צחוקו עד שחברו נזף בו "הזהר לך חיים נחמן, עוד תיחנק מרוב צחוק, וחושש אנכי כי לא יגיע החמצן די הצורך למוחך עד שתשוב ותכתוב שירים שדי במילותיהם להעלות בת שחוק על שפתיו של כל קורא. הנה למשל: קן לציפור בין העצים ובקן לה שלוש ביצים… חה חה חה. אפילו שרופא אני לא אוכל לסייע בידך במאום חה חה חה". אבל אני המשכתי להתעקש. נשבעתי כי אכן יש רחוב בתל אביב ושמו "ביאליק" ולא הרחק ממנו רחוב נוסף "טשרניחובסקי" שמו. "יש בעיר מצוקת חניה ובר מזל הייתי שבכלל מצאתי מקום פנוי לא הרחק מכאן ברחוב ביאליק, ושם החניתי את מכוניתי. בגלל עבודות השיפוץ נאלצתי לבחור בדרך הארוכה העוברת דרך רחוב טשרניחובסקי". ושוב הביטו בי שניהם בלעג, אינם מבינים כלל על מה אני מדבר. "ממתי יש בתל אביב כל כך הרבה אוטומובילים שכבר אין די מקום להחנותם לעת ערב כאשר שב אדם לביתו מעמל יומו?" שאל חיים נחמן, "ובכלל, לכמה אנשים בתל אביב יש בכלל מין אוטומוביל כזה שאתה קורא לו מכונית, שהרי רובם די להם בזוג רגליים כדי להגיע לכל מקום שיחפצו בו בעיר עברית ראשונה זו שלנו". לא ידעתי מה להשיב להם, ואם יש בכלל טעם לנסות לשכנע אותם באמיתות דברי. כמוצא מהמצב המביך הצצתי בשעוני ואמרתי בטון מתנצל "מאוחר מאד, כמעט חצות הלילה, עוד דרך ארוכה לפני עד שאגיע לביתי, ומחר עלי לקום מוקדם מאד". נמנעתי מלהזכיר את שם היישוב שבו אני גר, יישוב חדש יחסית שנוסד לפני עשרים שנה בלבד. לא היה לי כל ספק שאם הייתי מזכיר את שמו היו שני הידידים מסתכלים עלי במבט משועשע, או גרוע מכך, במבט של בוז, והרי מבטים לא מעטים מן הסוג הזה זוכה אני לקבל כמעט מדי יום, גם מאנשים צעירים בהרבה.
נפרדתי מידידי בברכת לילה טוב ויצאתי לדרכי, לא לפני שזכיתי להיות מוזמן לבקר בביתם בכל עת שאחפוץ, אפילו כבר מחר לעת ערב. הבטחתי שכך אעשה, וביום המחרת, מיד לאחר שקיעת השמש, הדפתי קלות את דלת דירתם הסגורה למחצה ומצאתי את שניהם ישובים בחדר המגורים, בדיוק באותו המקום ובאותה התנוחה, כאילו ישבו שם ברציפות ומבלי לזוז מאז ליל אתמול. ידידי ברכו אותי במאור פנים, והזמינו אותי להצטרף אליהם ולשבת בכורסה "שלי". למרות ההכרות הקצרה חשתי בן בית וידיד רצוי המתקבל בברכה. לאחר שחזרו והביעו בפני במלים חמות ואוהדות את רגשי ידידותם בקשו השניים את רשותי להכניסני בסוד דיוניהם המשותפים. באריכות ובפרטי פרטים הסבירו לי כי אינם שבעי רצון מהמתרחש בעיר העברית הראשונה בה רבו הגנבים וגם נשים רבות יצאו לתרבות רעה. "לא לכך התכוונו דברי בעבר" אמר חיים נחמן "שהרי רציתי רק שנהיה ככל העמים, אך לא שנעלה עליהם בכמות הרוע האצורה בנו. במקום להיות אור לגויים, סופנו שנהיה מורי הרשע שלהם". "אבל זו גוזמא מארץ הגוזמאות ידידי", ענה לו שאול, "עדיין אין דומים אנו ולו במעט לגויים חורשי רעתנו, שהלא גנב שנתפס פה ושם בקלקלתו בעיר העברית תל אביב אינו דומה כלל לחבורות הפורעים שונאי ישראל הפושטות על בתי היהודים ברחבי אירופה, ורק השנאה הקמאית היא המוליכה אותם למעשי זוועה של הרג גברים נשים וילדים, לבזיזת רכושם ושריפת בית תפילתם". ענה לו חיים נחמן "אין אני בא להשוות בין כנופיות הפורעים שונאי ישראל לבין הגנבים והנשים שיצאו לתרבות רעה בארץ ישראל, ובעיקר בעיר תל אביב, אך רבות חושש אני ולבי רעות מנבא לי כי יבוא היום ונתגעגע לזמנים הישנים והטובים בהם לא ככל העמים היינו. ומצר אני על דברי בעבר כי עמנו ישראל צריך להיות עם ככל הגויים. יכול גם ידידי הרופא להעיד כי מלבד בעיית המוסר, בעיה מורכבת שעליה נוכל לדון עד עלות השחר, יכולות אותן נשים מופקרות להביא על הגברים של העיר העברית מחלות ושאר מרעין בישין. לא יחלפו ימים רבים והדבר יחליש את כוחו של היישוב העברי בארץ ישראל ויביא, חלילה וחס, סוף עגום על מפעל חשוב וגדול זה של יישוב הארץ מחדש, שרק לפני עת לא רבה החילונו בו"."ומה מציעים אתם לעשות?" תהיתי בקול רם "הרי העיתונים מלאים כל יום בטענות וטרוניות על אותו הנושא בדיוק, אך מלבד דיבורים ריקים לא נעשה דבר. השנים חולפות להן במהירות, מצבנו מדרדר והולך ופתרון אין". לפתע קפץ חיים נחמן ממקומו, נעמד באמצע החדר ובקול נלהב הכריז "עת לעשות מעשה לפני שיהיה מאוחר מדי!" וחברו החרה והחזיק אחריו תוך שגם הוא קם ממקומו "אכן זמן רב מדי החרשנו. עתה הוא הזמן שיקומו אנשי הרוח, יעשו מעשה המהפכה, ויטילו מלוא כובד משקלם על מנת לתקן את דרכי העם. אם לא נעשה זאת עכשיו ומיד, יהיה מאוחר מדי. דעו לכם ידידי, מכלה אני את ימי כרופא בתי הספר של עירנו תל אביב, ושומע לשון דיבורם של התלמידים והיא דלה מאין כמותה. גם דבריהם רדודים ונושאי שיחם אין בהם ולו דבר שישווה לאלו הזכורים לי משנות לימודי בבית הספר. אך מסקנה אחת בלבי והיא שהולך ופוחת הדור. אולם, אין להטיל האשמה בזה הדור הצעיר אלא במנהיגי היישוב שלא השכילו לנצל את כוחה וממונה של עירם על מנת לגדל דור ראוי שיבטיח עתיד טוב יותר ליישוב העברי בארץ ישראל". שוב נאלצתי לקטוע את דבריהם הנלהבים של ידידי, התנצלתי שכבר מאוחר מדי והבטחתי לשוב לביתם בכל עת שאוכל על מנת להמשיך בדיון המעניין והחשוב.
ואכן, קיימתי את הבטחתי וכמעט בכל יום מימי השבוע הופעתי אצלם לעת ערב והאזנתי לתוכניות הנועזות שהוצגו בפני בפרוט רב מאד על ידי שני ידידי. בנחישות רבה תכננו לקום ולעשות מעשה וליטול לידיהם את הנהגת העיר. אם דרוש הדבר, יהיו אף מוכנים לפעול להשגת מטרתם בכוח הזרוע, למרות שברגיל אין זו דרכם. אם אנשי הרוח יחרישו בעת הזו, כך טענו, יהיה סופה של העיר העברית תל אביב קרוב ביותר. לא העזתי ולו פעם אחת לשאול כיצד יוכלו להוציא אל הפועל את תוכניותיהם הנועזות אך הדמיוניות, כי הרי המציאות הנוכחית בתל אביב ובמדינת ישראל שונה לגמרי מהמציאות המוכרת להם.
בכל ערב, לפני כניסתי לדירתם של ידידי, הצצתי סביבי בדאגה גדלה והולכת כי ראיתי ששיפוץ המבנה הולך ומתקדם, באיטיות אך באופן עקבי. מול עיני קרם עור וגידים הארמון המפואר שהחזיר אותנו לאחור, אל ימי ראשית העיר תל אביב, ארמון שעכשיו נראה יוצא דופן על רקע בתי הרחוב הדהויים הסמוכים אליו, שרובם טרם שופצו. התחלתי לחשוש כי ככל שיתקדם שיפוץ המבנה, כך ילך ויתקרב סופה של ידידותי המיוחדת עם שני האנשים המופלאים האלה, אשר עסוקים בתכנון מהפכה שזמנה עבר עוד בטרם החלה.
בתחילת עונת הקיץ בשנה שלאחר מכן הגעתי כמנהגי לרחוב נחלת בנימין וראיתי שער מתכת אפור ולו מנעול גדול חוסם את הכניסה לבנין. ליד השער הוצב מבנה קטן שהובא למקום באותו בוקר ובתוכו ישב שומר שאקדח חגור למותניו. כאשר שאלתי אותו אם אוכל להיכנס ולבקר את ידידי ענה לי במבטא רוסי, אך בעברית טובה למדי, כי הקבלן הורה לסגור את פתח הבניין ולמנוע כניסת מבקרים מחשש שיגנבו את ארונות המטבח וכלי הסניטציה שהותקנו בחלק מהדירות. מאחר והוספתי להתעקש וסיפרתי לו על הדירה בקומת הקרקע שבה גרים שני ידידי המשוררים, נתן בי מין מבט כזה, אתה יודע, המבט ממנו חששתי, וכבר סיפרתי לך שאני נתקל בו מדי פעם, ומיד הבנתי שהסברי לא יועילו ומוטב לי שלא אמשיך. חזרתי לאיטי למכונית ונסעתי לביתי בשעה מוקדמת מהרגיל, תחושת צער ממלאת אותי על כי איבדתי באחת את שני ידידי הטובים ביותר, מהפכנים לא צעירים אך נלהבים, שלא זכו להוציא אל הפועל את תוכניתם הנועזת.
מאז אני ממשיך להגיע כמעט מדי ערב לרחוב נחלת בנימין. אני עובר ליד המבנה המפואר ששיפוצו הסתיים וכל דירותיו מאוכלסות, מציץ מבעד לדלת הכניסה ורואה את המבואה המהודרת שקירותיה מכוסים שיש יקר. בקיר הימני של המבואה נקבעה דלת פלדה לבנה, אשר החליפה את הדלת הישנה של דירת ידידי המשוררים, ועליה רשום "מחסני דיירים". למרות שהדלת הלבנה סגורה תמיד, אני עומד כמה דקות מחוץ למבואה ומחכה. אולי בכל זאת תפתח הדלת כדי סדק צר, ושוב אמצא עצמי עומד מול שני ידידי הישובים בפינת חדר המגורים ומנהלים דיון סוער על מהפכת אנשי הרוח שתשנה את עתיד העיר העברית הראשונה בארץ ישראל.