בת קול

 

מדרש סוטה: "ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת-פלוני לפלוני"

היא לא חפפה כבר שלושה ימים, המקלחת האחרונה שלה הייתה היום בבוקר, היא שוטפת כלים רק עם ריח תפוח כי היא אלרגית ללימונים, והיא שטפה כלים שעתיים לפני שבאה לעוד יום עבודה. יש לה נטייה למלמל מתחת לאף מאחורי גבם של המכעיסים אותה ברגע שהם פונים ממנה לדרכם. היא נגמלה מכסיסת ציפורניים לפני חודש, ועד אז צרימות ציפורניה על הלוח ונקישות שיניה היו בלתי נסבלות.
היא סובלת מקוצר ראיה. המספר שלה  לא גבוה, אבל העובדה שהוא דורש ממנה לשים עדשות מגע מעצבנת אותה במיוחד. אם כי יכול להיות שהעצבנות נובעת מעצם העובדה שהיא כבר חמישה וחצי שבועות בהריון.
היא עוברת בצעד מלא ביטחון בחצר, מחייכת בשביעות רצון, מרגישה אישה, דורכת על בדלי סיגריות, ביצה של תיקן, מסטיק שנדבק לה לסוליה.
היא שמה לב למסטיק…
היא לא יודעת שאני צופה בה ויודעת. היא לא יודעת שאני מנתחת כל תנועת גוף שלה ושרק מההליכה שלה לידי ומהריח שלה אני יודעת עליה את כל זה. היא לא יודעת שאם תבוא איתי במגע אוכל לסקור את כל מערכת העצבים שלה, ומהתבוננות ממושכת לתוך עיניה אוכל לגלות את מחשבותיה כאילו היו אלו מחשבותיי.
אני סורקת כך את כולם.
גם אתכם.
אני מפחדת כי עשיתי דבר טוב ונורא. אני מפחדת שיגלו שזו אני, מפחדת שיגלו מה אני, מפחדת מהפחד של מי שיביט לי בעיניים.
קוראים לי יסכה. אני תלמידת כיתה י"ב, ואני שונאת את השם שלי. לפעמים אני חוששת שאימא שלי לא חשבה עליו לפני שנולדתי וציפתה לעוד בן אחרי שילדה את ארבעת אחיי הגדולים.
החולצה הארורה מציקה לי. השיער שלי תמיד מהודק מדי לקרקפת.

אני מחכה לצלצול, שאברהם פריד ירעיד את הקירות. למרות שאנחנו אחרי שבועות אף אחד לא טרח להחזיר את הצלצול שהיה לפני פורים.

לצאת מהכיתה, להתערבב ברעש, לצוף אל השער… אני רצה ראשונה אל האוטובוס ומנקבת את הכרטיסייה לפני שהאחרות אפילו מספיקות לראות את מספר הקו. רק שלא יגעו בי, אינני מסוגלת לשאת עכשיו אפילו את עצמי.
אני צונחת בפינה של הספסל האחורי. שאיש לא יתקרב, לא ידבר לידי.
ואני יודעת שהוא עולה לאוטובוס, מתקדם אל הספסל האחורי, מתיישב בפינה השניה ומרגישה את מבטו מרפרף עלי לרגע כדי שאענה לו.
קשר עין.
אני רואה אותו והוא רק אותי. אני יודעת שבעיני הוא רואה רק אותו.
אני מסיטה את מבטי אל מבעד לחלון שוב, ונזכרת במה שקרה לפני חודש. איך הכל השתנה.

*****

עליתי לאוטובוס עם חברות. ישבתי איתן, צוחקת, משתעשעת איתן, ובהן.
זו שהתארסה לפני שבוע, זו שמבריזה מהתפילה, ההיא שאבא שלה מפנק אותה יותר מדי ותמיד מוצאת על מה להתלונן. ויש גם את זו שכלל אינה מאמינה ובכל זאת הולכת ולומדת עם כולן כי אינה רוצה לאכזב אף אחד.

ויש גם אותו. הוא גר קומה מתחתי ויש לו שניים עשר אחים. הוא לומד בישיבה שמול הסמינר שלי. והוא שונה מכולם, כי תנועות הגוף שלו לא מסגירות שום דבר מעבר למה שהוא רוצה שידעו עליו. הוא אפילו לא יוצר קשר עין עם בנות. הוא כל כך צדיק…

לוי יצחק שונה. מעולם לא הצלחתי לקרוא אותו לגמרי. הוא פחות שקוף וצפוי מאנשים אחרים. איני יודעת מה מתרחש מתחת למעטפת העור שלו, והריח שלו לא מסגיר אף פעם מה קרה לו לפני חצי שעה. לעיתים קרובות אני מציצה מהמרפסת בכוונה כאשר קול צעדיו מהדהד בחדר המדרגות. כשיש לי מזל אני רואה אותו יותר מפעמיים ביום.

אביגיל, שהתארסה לפני שבוע, לא הפסיקה לספר על חוויותיה ממדידת הפאות.
"בעזרת ה', שיהיה במזל", אמרה שפרה במבט ספק מלגלג ספק מרחם. היא אינה מאמינה בעזרה מלמעלה.
כאשר הגענו לסמינר נוכחתי לדעת שבאותו יום ארגנה לנו המדרשה יום ספורט במרכז שנסגר במיוחד בשבילנו מול אחד החופים של תל אביב. המורה לספורט אספה אישורי יציאה, ואני הראיתי לה דף אקראי שמצאתי בקלסר. כל אחת אחרת בסמינר הייתה רואה שהצד שהראיתי לה חלק ואילו על הצד השני רשומות נוסחאות במתמטיקה, אבל המורה ראתה את הצד החלק כאישור יציאה חתום.
במהרה נוכחתי לדעת שיום הספורט לא היה כפי שחשבתי. העדפתי לרוץ עד הבית במקום להיכלא למשך יום לימודים באולם מצחין ומאובק.
"המורה, אני הולכת הביתה," אמרתי לפני שיצאתי. היא רצתה להגיב בשלילה, אך אני הוספתי "בבקשה" במתק שפתיים ומחשבה.
"כן, כן, לכי", היא הסתובבה והלכה. בערב היא תתהה מדוע הסכימה לקבל את האישור שלי וכיצד נתנה לי אישור יציאה הביתה.
הייתי בחוץ. השמיים היו נקיים וציפורים בודדות התעופפו נמוך מדי, מתרגשות.
כשנכנסתי הביתה אימא קיבלה את פני מוקדם מהרגיל. היא קראה לי לשבת לידה במטבח ואחזה בידי, לבה דוהר, להוטה לספר לי משהו.
ש י ד ו ך . . .
"יסכה, כמה טוב שהקדמת. אנחנו יכולות לדבר על העתיד שלך". אימא, כמו תמיד, לא טובה בהתחלת שיחות, "את יודעת שאני ולאהל'ה, השכנה מלמטה, ידידות. היא הציעה לנו שידוך.את מכירה את הבן שלה, לוי יצחק?".
הנהנתי באדישות מזויפת, לבי מחסיר פעימה.
"מה את אומרת על כך? אני חושבת שזה שידוך טוב, אבל ההחלטה הסופית היא שלך, כמובן".
"אימא, אפילו לא שאלת אותי אם אני רוצה להתחתן…" הזכרתי לה.
היא ביטלה את דברי בתנועת יד, "כמובן שאת רוצה", היא צחקה, "חמש בנות מהכיתה שלך מאורסות, אל תתרצי לי שזה לא מעורר אצלך שום רצון. וזה משמח וקדוש…", עיניה קרנו, "וגם את חשבת על זה. שלא תנסי להכחיש שכל פעם שהוא עובר במדרגות פתאום עובר בך דחף לתלות כביסה".
אי אפשר להסתיר ממנה כלום.

*****

הפגישה הראשונה שלנו נקבעת תוך שבוע.

לוי יצחק כבר שם, כאשר אני נכנסת ללובי של המלון. המבטים שלנו נפגשים שוב, הפעם כבר מותר. אני מסמיקה ומסיטה את מבטי הצידה. יש לו חיוך יפה, בדיוק כמו שהרגשתי שיהיה. יש לנו הרבה על מה לדבר. ובאיזה שהוא שלב, אני מבינה פתאום מה היא ההרגשה המוכרת והנינוחה שהוא מעורר בי.

"אני יודעת לקרוא מחשבות," אמרתי, בוחנת את תגובתו בחרדה. האם צדקתי?
"אני יודע".
"ולהבין ציפורים", זה
"אני יודע".
"ולגלות את הסודות של כולם",
"גם אני".
"אבל אותך לא הצלחתי לקרוא".
"ואני אותך כן".
הסמקתי. זה נכון, הבנתי עכשיו. הוא דומה לי.
אתה יודע הכל. כל הזמן ידעת.
אכן.
אתה משחק בי?
הוא עוטף אותי במבט.
אינני משחק בך.

*****

הפגישה השנייה שלנו נערכה אחרי שבועיים, והיא כבר הייתה ארוכה יותר. דיברנו קצת על העתיד. הראינו אחד לשנייה חוויות, בית, תיקונים של תמונות.  וגם על הפחות יפה לא פחדנו לדבר ולהראות.

בפגישה הבאה הגענו להסכמה שזה זה, למרות ששנינו ידענו זאת כבר מהפגישה הראשונה. נסענו להורי, ובאותו ערב נערך הוורט. יום קביעת התנאים נקבע מיד, וחשתי מעט פחד מהמהירות שבה הדברים מתגלגלים. אבל הוא היה בתוך הראש שלי, ומשום מה זה חיזק אותי.

יום לאחר מכן סיפרתי לחברותי לכיתה, שהתרגשו כמוני. לאחר הלימודים לקחתי את קו 7 ונסעתי לרחוב רבי עקיבא לקנות ספרים לחתן המיועד שלי. ישבתי באוטובוס בפינה הקבועה, משתדלת להיות רחוקה כמה שאפשר מבעיות של אחרים. אילולא הריח השונה הזה שפניתי לחפש אחר מקורו לא הייתי קוטעת את התנומה שהרשיתי לעצמי לשרות בה.

הוא לבש מעיל אפור ארוך מפלסטיק גמיש ואטום בלי רוכסן, רק עם שני כפתורים במרכזו. הוא התמזג יפה ברקע בקרב האנשים הלבושים בגדים קלילים וחסיני מים. בדיוק כמו כולם הוא השתדל לשמור על עורו מהסערות הטרופיות של האביב השנה, שאופיינו בגשמים חזקים ושוטפים אפילו יומיים לפני שבועות.

שרווליו היו רחבים מדי. הליכתו נוקשה. ראשו מכוסה קפוצ'ון. עינייו כחולות זרחניות.
קוראים לו ג'וליאן. הוא נשוי עם שני ילדים. הגיע לארץ לבדו על מנת לסיים דוקטורט באוניברסיטה בבאר שבע ולממן את הגעתם של בני משפחתו לישראל. מקבל קצבה ממשרד הפנים. מלגה לעולים חדשים מצרפת. מלגה לעולים בודדים. מלגת מחייה…
הדירה שלו נראית טוב מדי בשביל עולה חדש או סטודנט.

הוא הסיט את עיניו. הרגע בו הבטתי בעיניו נמשך לא יותר משבריר שנייה, אך מילא אותי בפחד. הריח שנדבק אליו הזכיר לי יום רחוק ויפה כאשר הלכנו על פני שדות צהובים של סתיו כשהייתי בת חמש. התמונה הייתה מוחשית כל כך.

אבא ואני הולכים בשדה כדי לאסוף זרדים למדורה בזמן שאימא ההריונית מוציאה כריכים עם טונה לכל שבעת הילדים. אבא מוצא צינור פלדה חלוד.
"הביטי, יסכה", הוא מתכופף מעל הצינור, "את יודעת מה זה? זה רסיס של כלי ירי גדול במיוחד. במלחמת יום הכיפורים היה בשדה הזה קרב. הנה, מהחלק הזה יוצא חומר התבערה". אבא מכניס את אצבעותיו לתוך הצינור, מגרד משהו מהדפנות ומוציא אותן שחורות מפחם.

"נשאר קצת אבק שריפה", הוא מקרב את ידו אל פני כדי שאטיב לראות, "מעניין אם השתמשו בו."
"זה מסריח", אני אומרת לאבא ומרחיקה ממנו את פני.

יד שמאל של ג'וליאן אוחזת בידית האוטובוס מעל ראשו. גבו אלי. הוא מביט לצדדים ונושם נשימה עמוקה. אני ממקדת את שמיעתי אליו. הוא מלחש בקול עמוק ורועד, מתחנן.
תפילה?
אני קולטת מספר פעמים את המילים אללה, מוחאמד, אסלם.
ג'וליאן נושם עוד נשימה. רועדת, מקוטעת, עמוקה עוד יותר. ידו הימנית נשלחת לתוך המעיל. מגששת…
"לא",
אני מתמקדת בו יותר. עכשיו הוא שלי.
שלא תעז לנשום בלי שארצה, נתתי פקודה.

אבל עכשיו אני רוצה. אני חוששת מה יקרה אם הוא ייפול באוטובוס.
אני לוחצת על הזמזם ומתחילה להתקדם לכיוון היציאה. מתעלמת מהמגע באנשים.
הבן של השכנה שלה חולה… הוא ניסה סמים קלים… החברה הכי טובה שלה בהריון… שיר השירים אשר לשלמה…
האוטובוס עוצר בתחנה. הדלת נפתחת.
צא
ואני אחריו.
תוציא את היד מהמעיל
אני מובילה אותו בסמטאות פרדס כץ לחניה נטושה.
עצור
אני מסתובבת סביבו. בוחנת. הוא גבוה ממני בשניים וחצי ראשים. הוא חסון, רחב ואפילו יפה.
הבטתי שוב לתוך עיניו התכולות זרחניות.
ג'וליאן הוא רק דמות כיסוי. קוראים לו אחמד. פלשתינאי שגר בצרפת עשרים וחמש שנה, שם למד, לימד וריגל. משימתו האחרונה הייתה פיגוע התאבדות באוטובוס בבני ברק.
משימה שלא הושלמה בגללי.
הוא כורע על ברכיו. עכשיו אנחנו באותו גובה. אני יודעת שזה אסור.
אני שולחת יד.
אני נוגעת בו.
המצח שלו לח ודביק. הוא בריא להפליא. מערכת עצבים חזקה. הבעיה הבריאותית היחידה שהייתה לו אי פעם היא צליעה ברגל השמאלית אותה היה צריך לנתח אחרי תאונת אימון. אבל אני סקרנית מדי, אני רוצה לדעת יותר.
הוא מתחיל לדמם מהאף ומהאוזניים. הוא חורק ונחנק מלשונו. המערכות מחילות לשבות אחת אחרי השנייה. עיכול. נשימה. שרירים. הובלה. המוח שלו שקט.
אני מתירה לגופו לצנוח לרגלי, שומעת את גולגולתו מתנפצת. יש דם מסביבו, מסביבי. הכל דביק סביבנו. אני מביטה סביבי מסוחררת. יש יותר מדי חלונות ומרפסות סביב החנייה. התחננתי לריבונו של עולם שאף אחד לא ראה דבר. שזה היה מהיר.

אני מתחילה לרוץ. לא מתוך אהבה או רצון לרוץ. לרוץ רק בשביל לברוח. מזועזעת, נרעשת, שומעת את לוי יצחק מרחוק…
סמוך לרחוב רבי עקיבא הקאתי את נשמתי.
נגעת בו! את מכירה אותו?
תן לי להסביר… אבל לא עכשיו, בבקשה. אני חייבת קצת שקט.
השקט שביקשתי הגיע מהר מהצפוי.
אינני זוכרת איך הגעתי הביתה. התעוררתי על מיטתי. אימא בידיה האוהבות הורידה ממני שכבות מיותרות והעבירה על גופי מגבת לחה.
הייתי חולה במשך שבוע. לא רציתי לראות אף אחד.
גם לא את לוי יצחק.

כל מיני "נשמות טובות" ריננו שהלחץ לקראת החתונה פגע בי. המורה לאדריכלות העירה לי שהיא מבינה שאני כבר לא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר, אבל שאם אני לא אתחיל להתרכז בשיעורים אני לא אוכל להמשיך לכיתה י"ג. למרות שלא הייתה זו האמת, העדפתי להשאיר אותם בבורותם. התיאוריה הזו עדיפה על האמת.
נמנעתי מכל קשר עין. מגע פיזי. דיבור או התבוננות.
רק מאמא לא נמנעתי. הייתי צריכה מהחום שלה. כשחזרתי ללימודים המשכתי להתחמק מהסובבים אותי. לא השקעתי בכלום. מדי פעם בחנתי את אחת המורות או התלמידות מפינה מרוחקת בחצר. הייתי מגיעה לשיעורי התעמלות כדי לרוץ שלושה קילומטרים ומיד אחר כך חוזרת הביתה לישון.
ותמיד לוי יצחק שם. יושב בפינה המקבילה לשלי כדי לצפות בי.

*****

אימא מבקשת משהו. קולה נשמע מרחוק. אני מסתכלת עליה. היא מודאגת. היא קראה לי במשך שלוש דקות. נראיתי בעיניה כמי שהקיצה מחלום בלהות. היא לא מבינה מה קורה לי בשבועיים האחרונים. חוששת שפגעו בי.
"הכל בסדר אימא", אני מחייכת אליה, "אני מודאגת קצת בגלל תקופת הבחינות, את יכולה בבקשה לחזור על מה שאמרת? לא שמעתי אותך."
"תרדי לקנות חלב בבקשה."
יצאתי בזריזות. לא רוצה להביט, לשמוע, להרגיש, לחשוב, לדבר…
ולוי יצחק כבר שם.
יסכה
אני רוצה להמשיך.
"יסכה", הוא חוזר, "תספרי לי מה קרה לך באותו יום."
אני מרימה את עיני. אחרי שבועיים אני מרשה לעצמי להתמכר לירוק שלו בדבש שלי.
הראיתי לו את היום ההוא בסרט מהיר.
הוא בהלם ראשוני, עכשיו לאט, הוא מבקש.
אני חוזרת על זה שוב, לאט יותר. הפעם עם ההפתעה,הזעזוע והגועל. שתי הזהויות של ג'וליאן אחמד.
אני בוכה. בעיניו אני קוראת שכואב לו לראות אותי בוכה. כמה הוא מצטער שנאלצתי לחוות את זה. והוא שמח שעכשיו הוא יודע.
תבטיחי שלא תסתירי ממני דבר.
אני מהנהנת.
"עכשיו אנחנו יכולים להתחתן?"