1
קסנדרה עצמה את עיניה ונתנה לזרמי האדמה להוביל אותה. היא יכלה לחוש בהם, כגלי חום שזרמו סביבה, ויצרו נתיב זוהר שהוביל אותה ליעדה. במקום בו הזוהר היה הרב ביותר, שם הייתה צריכה להיות. "קדימה, עוד אלף פעימות לב ואז לכיוון השחור עוד מאה", מלמלה. היא הרימה את ידיה לגובה פניה, עיניה עדיין עצומות, וראתה אחת- זו בצד בו היה ליבה- פועמת בלבן בוהק, ואת השניה- אפלה, שואבת לתוכה את החושך. אנשיה עשו כמצוותה, והיא המשיכה אחריהם, עיניה פקוחות, אך ליבה ער לכל אזהרה שהזרמים עשויים לשדר לה.
הם הגיעו. היא גילתה בסיפוק שגם הפעם היא לא טעתה. "המרכז לחקר מחלות סופניות" התנשא מולה, והיא יכלה לחוש את הזרמים רוחשים סביבו בשנאה. לצערה הרב, בשעה כזו, הוא היה שומם. "אחים!" לחשה "זהו יעדנו. צאו, עשו את עבודתכם!". הם הנהנו והחליקו, שקטים כצל, אל תוך חצר המבנה. היא שמעה אנקה כשאחד מהם שיסף את גרונו של השומר. היא עצמה לא הצטרפה אליהם. ימיה כלוחמת נגד הכפירה המדעית נגמרו לפני שנים רבות. כעת הייתה מנהיגה, נביאה, וקשישה מכדי להלחם.
ויקרת ערך מדי. היא הייתה נערתו של שיווה, מלך האלים. היחידה עלי אדמות. היא זכרה היטב את היום בו בא אליה לראשונה. היה זה בערב בו אביה התאבד, אחרי שנואש ממציאת עבודה כפיזיקאי תיאורטי. שנים מועטות בלבד אחרי היום בו שיווה, בגדולתו, חשף את השקר שבמדע, כאשר הכשיל את מאמצי המאיץ הגדול. היא הייתה בת 12, חזרה הביתה מבית הספר ומצאה אותו שקוע בכורסתו, ורידיו חתוכים. אחר כך סיפרה לה הפסיכולוגית שאמה מצאה אותה במיטתה שעות אחר כך, מייבבת וצווחת ומדממת. היא לא האמינה לה, לזרע-השטן המדעי. היא זכרה כי שיווה בא אליה, ובעל אותה באברו האחוז להבה. כשהתעוררה בבית החולים וחלציה קרועים ושרוטים ופצועים, ידעה כי היא נערתו. ומאז הייתה שלו בלבד, והוא גמל לה על כך.
וכעת, בקרוב תצטרף אליו בממלכתו. היא ידעה שלמרות שישים השנים שחלפו מאז, בנשמתה היא עדיין אותה נערה יפה שאהב. והם ימשלו יחדיו, לנצח. קול צעדים קלוש העיר אותה מחלומה. אנשיה חזרו. היא הודתה להם בלחש, הניחה את ידיה על מצחו של כל אחד מהם ובירכה אותו מעומק ליבה ברכה אחרונה. הם ידעו. הצבע השחור שכיסה את פניהם היה חרוש בדמעות. כל אחד שבורך קם על רגליו והחל מתרחק במהירות מהמקום, עד שנותרה לבדה. היא התרחקה אל מעבר לרחוב והתיישבה על ספסל, פניה אל מקדש הרוע אותו עזבו אנשיה. היא ספרה ברוגע את פעימות ליבה. חמשת אלפים פעימות לב אחר כך הבניין קרס אל תוך עצמו ברעם, מעלה אל השמיים עמוד להבה גדול, שהזכיר לה לרגע את בעלה, אהובה. גל של אושר שטף אותה, והיא נותרה להביט בלהבות, ממתינה לחורצי דינה שיגיעו.
2
"את אשר אי אפשר לדבר עליו, על אודותיו יש לשתוק". כעת, אחרי שהסתיימה הרצאת קבלת-הפנים לתלמידי שנה א' בפקולטה למדעים, דניאל מצא את הבחירה בציטוט הזה של ויטגנשטיין כציטוט שיעטר את שערי הפקולטה הרבה פחות תמוהה. "המדע של שנת 2130 הוא הרבה פחות בטוח בעצמו מהמדע של המאה הקודמת.", הטעים ראש הפקולטה למדע שימושי, "הוא מעז הרבה פחות. הוא יהיר הרבה פחות. כעת, כאשר חובת ההוכחה מוטלת עלינו, או מוטב לומר, כאשר הציבור מטיל בנו את אותן ספקות שהוא מטיל בכל הסבר אחר למציאות, אין לנו ברירה אלא להיצמד למה שאנו מסוגלים בוודאות להוכיח".
דניאל קנינג עבר שוב מתחת לשער, אבוד מעט, בדרכו אל המחלקה לפילוסופיה. רוב האוניברסיטאות הרציניות חייבו כעת את השואפים להיות מדענים לקחת קורסים ממדעי הרוח, ללמוד תיאולוגיה כמקצוע שני או לרכוש לעצמם מקצוע "מדעי חיובי", כפי שהוגדר. דניאל גדל בבית "כופר" בו עדיין הוערכה הפיזיקה התאורטית- כבן זקונים לפרופסור אמיריטוס למקצוע זה ולסטודנטית הצעירה שלו. הוא סירב ללמוד תיאולוגיה שכן לא קיבל את קיום האל, והרעיון שהמדע הראוי היחיד הוא המדע השימושי דחה אותו. פילוסופיה ופיזיקה היה אם כן השילוב הראוי ביותר בעיניו, והוא בחר ללכת לאונ' של טקסס, אף שיכול היה ללכת לאוניברסיטאות טובות יותר, משום שהיא לימדה עדיין פיזיקה תאורטית ברמה גבוהה.
המחלקה לפילוסופיה הייתה המחלקה הגדולה ביותר באוניברסיטה, מלבד המחלקה לתאולוגיה. לצד הבניינים העצומים שהוקדשו לתחומים אלו, נראה הבניין המוזנח והאפלולי שהוקדש להיסטוריה, על נגזרותיה, ולמדעי החברה, כמו בקתה. לאחר תעייה ארוכה למדי, מצא את כיתתו, נכנס, ושמח לגלות שהוא לא היחיד שהקדים.
היא ישבה בשורה השלישית הקרובה ביותר למרצה. ככל שהשתנתה זווית ראייתו אותה, כך העריך אותה יותר. בתחילה ראה רק את רעמת שיערה האדמוני, ומה שנראה כמו כתפיים שעטופות בשכבות בגדים רבות, מעשה-שעטנז. מכך הסיק שהיא לומדת גם אמנות בקולג' הגבוה לאמנויות, שזו הייתה האופנה האחרונה בקרב תלמידיו. השילוב בין פילוסופיה ואמנות היה מבוקש ויוקרתי, והיא אמורה, אם כך, להיות טיפוס מעניין למדי. ואז נחשפו לאיטם לעיניו קימורי גופה, כי במעשה-מרד קל אל מול הקולג' שלה, היא לבשה את שכבות בגדיה לא-רכוסות לגמרי, וגופיה צהובה עד-מאד הגיחה מתוך החללים. לבסוף, הוא הגיע לכיסא שלידה, והיא הפנתה אליו זוג עיניים ירוקות לוהבות שגרמו לו להסמיק קלות. היא חייכה חיוך שלא היה בטוח שם הוא ציני או מתוק ואמרה: "צר לי, אבל יושבים כאן", בתשובה לשאלתו שלא נשאלה. "וגם כאן, וגם בכל שאר השורה".
בלית ברירה, נעלב אך מנסה להפגין שיוויון נפש, הוא התיישב מאחוריה. "אני דניאל", אמר, והושיט ידו ללחיצה. "אני קאטי, נעים מאד דניאל". "זה גם השיעור הראשון שלך?". היא צחקה- "לא לא, זו שנתי השלישית כאן." ייתכן שקלטה מבע קל של אכזבה בעיניו- "אבל אל תדאג יקירי, סביר להניח שאתה מבוגר ממני, התחלתי ללמוד כאן בגיל צעיר". והוא למד שהיא אכן צעירה ממנו בשנה ובת עשרים בלבד, וכי היא במקור מעיירה קטנה במיין, אבל גרה אצל דודתה בבוסטון מאז ילדותה.
לאט-לאט החלה הכיתה להתמלא. להפתעתו ראה שני גברים מתיישבים משני צידיה של קאטי, והיא מברכת לשלום כל אחד מהם בנשיקה עסיסית ולא-אפלטונית בעליל. וככל שהמשיכה השורה והתמלאה, בסופו של דבר עשרה גברים נאים למראה, כך גברה תדהמתו. ואז הבין.
"אוי ואבוי, היא "אישה חופשית!" חשב לעצמו בזעזוע והחליט מיד למחוק אותה מזכרונו. הנשים החופשיות היו נשים חברות תנועה פמיניסטית רדיקלית, שהתמרדה נגד התפקיד שהרוחניות החדשה ייעדה לנשים, והצהירה כי השיוויון היחיד הוא בכך שכולנו איננו אלא בשר. לכן הן שמו דגש על תענוגות העולם הזה, על התפרפרות ויחסי-מין עם בני זוג רבים והיו אתיאיסטיות קיצוניות עד כדי חילול בתי תפילה והשחתת כמרים באמצעות פיתוי.
ואז נכנס המרצה, בצעד נמרץ וזקוף גב, למרות שהיה ברור שהיה בן שבעים לערך. הוא השליך את מקל ההליכה המגונדר שכנראה נשא רק בשביל הסטייל. דניאל שמע הרבה על פרופ' אדוארד ואן-בורגן, פילוסוף נחשב שנאלץ ללמד במקומות נידחים כי התיאוריות שלו לא מקובלות על הממסד. בשלט שהחזיק בידו כיבה המרצה את אורות החדר, והחל להקרין סרט על הקיר מולם, שהיה חלק וללא לוח. המחלקה צוידה במסכים אישיים לכל תלמיד, כאשר המרצה יכול היה לכתוב על מסך שעל שולחנו והכתב היה מופיע על המסכים האישיים.
על הקיר הופיע גבר צנום וחיוור, בן ארבעים בערך, בחלוק לבן. הכיתוב שהופיע תחתיו הציג אותו ככריסטופר ואן-בורגן, המדען הראשי של פרוייקט "אולימפוס". הוא כחכח בגרונו והחל לדבר: "אין טעם להרבות במילים", אמר "שש שנים לאחר שהחל פרוייקט "אולימפוס", הפרוייקט למאיץ החלקיקים החוץ אטמוספרי, לפעול, ושנה לאחר שנכנסתי לתפקידי כמדען הראשי, צר לי לבשר לכם את החדשות העגומות. לצערי לא הצלחנו למצוא שום אינדיקציה לקיומו של חלקיק היגס. נראה כי בשלב מסויים החלקיקים מתחילים להתנהג בניגוד לכל חישובינו. אין זה מקומי לקבוע מסקנות כה מרחיקות לכת, אך ככל שהוועדה המדעית של הפרוייקט יכולה לקבוע, וככל שהכשרתי שלי כפיזיקאי חלקיקים מאפשרת לי להבין, ישנה איזושהי שגיאה יסודית שטרם איתרנו במודל הבסיסי של הפיזיקה. כל שאני יכול לומר הוא שבעינינו בפרוייקט "אולימפוס" גם ההבנה ששגינו היא הישג, ואנו גאים על כך שלקחנו חלק בפרוייקט".
לפני שהספיק לענות לשאלות העיתונאים הוא השתנק, עיניו בולטות מחוריהן באורח גרוטסקי, והוא לפת את חזהו והתמוטט כשהוא גונח "ניוטון". נשמעו כמה צחקוקים בכיתה שהשתתקו כאשר הפרופסור נעץ בצוחקים את מבטו. הוא סיים את הקרנת הסרט ופתח ספר שהחזיק פתוח בידו: "ד"ר ואן-בורגן, המדען הראשי של פרוייקט "אולימפוס" שרד את התקף הלב שזה אתה ראיתם. שנים אחר כך הוא כתב אוטוביוגרפיה, ובה הסביר למה קרא בשמו של ניוטון: 'בעת ההתקף שלי חלפו מול עיניי כל הכישלונות של המדע בשנים האחרונות- מגיפת השפעת הקטלנית של 2018, הויתור על האנטיביוטיקה, עקב אי-יעילותה, לאורך העשורים שעד מחצית המאה ה-21, ההוכחה החותכת שלניוטרינו יש מאסה וחוסר היכולת לתת הסבר מספק לקיומם של החומר האפל והאנרגיה האפלה, שמוטטו את המודל המקובל של האסטרו-פיזיקה, ועוד ועוד. ועכשיו באתי אני ונעצתי את המסמר האחרון בארון המתים של הפיזיקה התאורטית. ואז חלפה מול עיניי דמותו של ניוטון, והבנתי: כפי שניוטון הביא לעולם היגיון וסדר, העלים את השדים שחיו מתחת למיטתם של האנשים, מגיע אני ומביא להם תוהו ובוהו, אני משיב את השדים. מה שקלטו המיקרופונים, היה ניסיוני להתנצל."
"הוא הבין נכון, באותו הרגע", המשיך המרצה "התגלית שלו, או העדרה, יחד עם שורה של כישלונות נוספים להוכיח רבות מהתיאוריות של הפיזיקה התאורטית של המאה העשרים, וכישלונות לחזות מגוון תגליות שהיו אמורות להיגזר ממנה, הובילו למשבר שלא היה כמוהו בעולם המדע מאז ניוטון. תקשורת ההמונים, אנשי הדת, הבורים ועמי הארצות, כולם קמו על המדע לכלותו. כך החל תהליך שאני מכנה "המהפכה האנטי-מדעית", שהוביל למצב בימינו אלה, בהם המדע הוא רק הסבר לגיטימי אחד מיני רבים למציאות, ולא ההסבר המוביל, ובו המדע התיאורטי נחשב לעניין של אמונה בדיוק כפי שהדת נחשבת ככזו. בכך עוסק קורס זה." הוא הביט בשעונו. "אני משוכנע שרבים מכם לא שמו לב, אבל הכומר שיימוס אבנעזר צפוי להרצות בעוד כרבע שעה באודיטוריום של המחלקה לתאולוגיה. מדובר באחד האנשים המשפיעים ביותר על "תפיסת המציאות" של היום כפי שנדון בה בהמשך."
"מכיוון שקשה לי להאמין שיגיע לכאן שוב בקרוב, אני מציע שנתחיל להתקדם לכיוון ההרצאה. לשיעור הבא אנא קראו את פרק המבוא מספרו של תומס קוהן "התהוותן של מהפכות מדעיות", שאמנם עוסק במהפכות במדע אבל מתאים לא פחות גם לנושא שלנו. אה, ועוד דבר", אמר כשכולם כבר החלו לצאת, "אם מישהו מכם לא שם לב, שם המשפחה שלי הוא ואן-בורגן. אני אדוארד ואן-בורגן. כריסטופר היה אבי ואני הייתי בן עשר כשהאירוע שראיתם קרה. אלו מכם שצחקו, מתבקשים לא להגיע בשבוע הבא".
כשיצאו מהחדר ודניאל פסע לצידה של קאטי, ככל שיכול היה בהתחשב בבריונים שהקיפו אותה, שמע לחשושים מתוך חבורת סטודנטים שעמדו וצפו בטלוויזיה על קיר המסדרון- "הם תפסו את המכשפה!".
3
קסנדרה ישבה על הדרגש בתאה. הזרמים כאן לא היו טובים. כל האבן המעובדת הזו החלישה אותם, וכל הרוע והסבל והכאב הפכו אותם לגסים ולא נעימים. אבל זה לא משנה. היא תוכל להשתמש בזרמים כשתצא, אם תרצה להימלט. בנתיים נהנתה לשדר סיוטים לסוהר שלה. היא דימתה לשמוע אותו נאנח בכסאו, והניחה שזה עובד. ודאי שזה עובד! האל שלה לא ינטוש אותה בתא הכלא הזה.
אתמול, לראשונה, הגיע עורך הדין שלה, והיא שילחה אותו מעל פניה. היא לא זקוקה לחוקי האדם שיגנו עליה, מה גם שעורכי דין אפילו לא השתמשו בהם. היא זכרה את בכייה של אמה אחרי שהפסידו במשפט לקבלת פיצויים מהאוניברסיטה בעקבות מות אביה. אבל היא הענישה אותם: היא שלחה את האל שלה למרר את חיי השופט, הדיקן ועורך הדין שלהם. היא שמעה שעורך הדין התאבד כמה שנים אחר כך. טוב. היא קיוותה שגם הסוהר שלה יתאבד. אם אפשר בקרוב.
עורך הדין קרא לה "משוגעת" על כך שויתרה על ייצוגו. אין דבר. פעמים לאין מספר קראו לה כך. כל אותם רופאים שלקחו אותה מאימה. היא תייצג את עצמה. אם תצליח לגרום להם לראות ולהבין את דבר האל, מה טוב. אם לא, הרי שחיה חיים ארוכים ומספקים, והעולם יידע את שהיא עצמה רוצה לומר לו, ולא איזה להטוטן-מילים-להשכיר.
היום ההופעה מתחילה. היא לא יכלה לראות את השמש מתאה, אך השמיים התבהרו מעט. עוד מעט בוקר. היא בילתה את הלילה בתפילה ובחזיונות. ממילא אי אפשר לישון במקום המטונף הזה. היא הייתה מוכנה ליום המשפט הראשון ככל שיכולה הייתה להיות מוכנה. האל שלה בא אליה הלילה ולקח אותה. היא הרגישה טוב. זמן מה אחר כך לבשו השמיים את גלימת היום שלהם, והסוהר בא לקחת אותה. הוא נראה עייף. היא חייכה. הוא גיחך: "שמעתי אותך גונחת בלילה, כל הדרך לעמדה שלי שמעתי. נשמע שנהנית כאן אצלנו! טוב. יש לך עוד הרבה זמן לבלות פה". חיוכה נמחק והיא איחלה לו התקף לב. הוא דחף אותה אל מחוץ לתא.
נתנו לה להתקלח ונתנו לה שמלה. פעם הייתה שמחה על שמלה יפה כזו. כיום היא ראתה בה רק לבוש בני אדם שמגביל את עירומה החופשי. לאחר נסיעה קצרה ברכב הגיעו לבית המשפט. גם שם המתינה בשוויון נפש, סופרת את פעימות ליבה. בסופו של דבר האולם התמלא והשופטת נכנסה. שופטת! טוב! אולי היא תוכל להבין!
אך מהר מאד השופטת הוכיחה שהיא מדעיסטית כמו כולם: "דווינה אברהאמס, הידועה בכינוי "קסנדרה", אני מבינה שויתרת על הייצוג בידי עורך דין?". קסנדרה ענתה לה "כן", והשופטת תיקנה אותה: "באולם שלי את תאמרי "כן, כבודה". למדי להבא. אני קובעת ערבויות של חצי מיליון דולר. אני מניחה שה"ארגון" שלך יוכל לשלם את הסכום הזה. נתכנס כאן בשבוע הבא לקביעת המושבעים".
וכך החל החלק האחרון של חייה. קסנדרה כבר ידעה כיצד זה יסתיים. היא קמה ממקומה ונתנה להם להוביל אותה חזרה לתאה.
4
הכומר אבנעזר היה צעיר בהרבה מכפי שדניאל דימה לעצמו. הוא נראה כבן ארבעים, והיה ברור שהוא נהנה מכל רגע: "אנו חיים בתקופה מרגשת ביותר", אמר "המסכה שקרויה המדע איבדה את אחיזתה על האנשים. כעת, סוף-סוף, אפשר לגרום להם לראות את האמת. במשך מאות שנים האמין האדם שהעולם הוא שטוח. הוא ראה את העולם כשטוח, עד שהתברר שהוא עגול, וכיום אין מי שיפקפק בכך. המדע גרם לכולנו, מלבד יחידי סגולה "לראות" את המציאות בצורה מסוימת. כעת, כאשר מתחיל להתברר שהוא לא מתאר אותה נכונה, יש אפשרות לקרוע את המסכה הזו מעל פני האנשים!"
הכומר הסביר את יסודות התיאופיזיקה. כל התאוריות המדעיות, טען, מופיעות כבר בכתבי הקודש, כולל ההסברים להם. אל לנו להתיימר ולמצוא הסברים אחרים. מטוסים טסים משום שמלאכים מרימים אותם, ככתוב בחזון יחזקאל, "וּבְהִנָּשֵׂא הַחַיּוֹת מֵעַל הָאָרֶץ, יִנָּשְׂאוּ הָאוֹפַנִּים". והוא המשיך והסביר. עד ששמע קולות גיחוך מהקהל.
"זה נשמע לכם מגוחך, אני יודע. אבל גם גליליאו נשמע מגוחך לבני זמנו. הכל עניין של לגרום למוח ולנפש לקבל זאת, ולגרום לכל העולם לקבל זאת, ואז גם אתם, או בניכם, או נכדיכם יראו שהעולם שלנו הרבה יותר מורכב ממה שהמדע מתיימר לעשותו. המציאות עשירה הרבה יותר, הקשר בני בני האדם מיוחד הרבה יותר, אתם תראו שניתן לצעוד אל תוך מציאויות אחרות באותה קלות שבה יוצאים מחדר, ושהאל ושליחיו מתהלכים על פני האדמה!"
"והמהפכה תתחיל כאן, במקום בו אני עומד! מכאן אני שולח אזהרה לאלו שמחזיקים בנביאתנו קסנדרה. אנו לא נעבור בשתיקה על כך! אם תפגעו ולו בשערה משערות ראשה, תזכו לראות את האל בזעמו, ואז יקיץ הקץ על שלטון השקר שלכם, הסדר המלאכותי שלכם. לא תוכלו עוד לסמא את עיני ההמונים מראות את אמת האל!"
לאחר שנרגע, ומנהל האירוע התנצל, הסכים הכומר לענות על כמה שאלות. "אנו רואים במדינה תוצר לוואי של המדע", הסביר בתשובה לשאלה למה התכוון בדברו על "סדר מלאכותי", "היא נוצרה כחלק מהשאיפה של האדם ליצור סדר בעולם. אנו טוענים שגם אם ישנו סדר ביקום, הרי שאיננו יכולים לתפוס אותו בחושינו המוגבלים. כפי שהיקום מתקיים תחת האל ורק הוא מבין את הסדר שבו, כך גם על העולם להתנהל. תנו לאל לעשות את שלו, והכל יהיה ברור. לא נזדקק עוד ל"היגיון". הסכיתו לאל והסדר יגיע, איננו צריכים ליצור אותו". הוא צחק מקרב לב כאשר השואל תהה אם הוא מדבר על מהפכה "אינני מדבר על מלחמה, אדוני הנכבד. אנו ניתן לזמן לעשות את שלו, זו הדרך הטובה ביותר. אם לא יידחקו בנו, הדברים כבר ייקרו באופן טבעי".
"הכומר אבנעזר לא מטורף", הסביר פרופסור ואן-בורגן בתשובה לשאלה רצינית-למחצה שעלתה בשיעור הבא. "ההיגיון שלו סביר למדי, למעשה. הוא, למשל, קרא את תומס קוהן, בניגוד אליך מר קופרברג"- וכאן הביט בתוכחה באחד התלמידים. השאר צחקו. "לאורך ההיסטוריה עלו אינספור תיאוריות לגבי המציאות. רובן נפסלו מכל מיני סיבות, אבל אחת מהן הפכה להיות התיאוריה השלטת, זו שמסבירה לנו את העולם. וכל כמה זמן, כאשר מצטברות מספיק ראיות נגד התיאוריה השלטת, ומספיק אנשים משתכנעים שהיא שגויה, היא קורסת ותיאוריה שלטת אחרת תופסת את מקומה. אבנעזר רואה את מה שקרה בשישים השנים האחרונות כקריסה של 'תמונת היקום' שהנחיל לנו המדע, וכפרפורי גסיסה של התיאוריה השלטת המדעית. מבחינתו, המאבק על עיצוב התודעה האנושית של העתיד התחיל, והדת, בין אם היא מסורתית ובין אם "ניו-אייג'ית", אצה למלא את החלל שנוצר. לכן גם הוא מתייחס ל"הינדואיסטית" כמו אותה קסנדרה, בסבלנות. מה שחשוב זו המטרה, לא הדרך. אבל על זה נלמד בשיעור שש, אז תישארו במתח! והיום- מגיפת 2018 והשפעתה על תפיסת הרפואה".
דניאל, שהגיע למסקנה שנשים חופשיות לא מפריעות לו, החליט לבלות את השעה ורבע הבאות בבהייה בקאטי, שעדת מעריציה נטשה אותה אחרי שראו את רשימת הקריאה. הוא הופתע לראות אותה נדרכת, ומקשיבה בעניין לעדויות המצמררות שהשאירו אנשי אותה תקופה רחוקה על מגיפת השפעת הקטלנית שהרגה מיליונים ברחבי העולם. "מה העניין?" תהה אחרי שהסתיים השיעור ולשם שינוי לא הייתה תלויה על זרועו של מישהו. "הא, לא משהו רציני" אמרה "התפרצות מקומית של מוטציה של השפעת הזו הרגה את הוריי כשהייתי בת חמש. מאז אני גרה אצל דודתי". לא משהו רציני! חשב דניאל ולא היה כל כך בטוח מה לעשות. "תירגע חתיך", היא אמרה כשראתה את מבוכתו, "אני לא אשבר ואבכה כאן. אבל אני מבינה למה אנשים איבדו את האמון ברפואה אחרי זה. הרופאים באמת לא יכולים לעשות כלום…בא לי קפה, אתה רוצה גם?". הוא הנהן והם הלכו יחד, שכשהוא מהרהר בדבר החדש הזה שגילה על הג'ינג'ית היפה שלו.
5
לקסנדרה נמאס. המשפט נמשך כבר עשרות זריחות שמש. חבריה לארגון הכריחו אותה לקחת עורך דין. הם לא הבינו שתוצאות המשפט לא משנות לה. בכל רחבי הארץ הם מפגינים למענה, בלי להבין שהיא רוצה שיניפו חרב, ולא שלט. היא אמרה את זה לכומר אבנעזר שהגיע לבקר אותה בכלא- היא סירבה להרשות להם לפדות אותה- הוא חייך ואמר שזמן ועת לכל. הנוצרים האלו. איבדו כל חשק להלחם. היא כמהה לימים שבהם אהבתו של ישו הופצה בדם. אבל היום, היום סוף-סוף תזכה לדבר. הסוהר הגיע לקחת אותה. סוהר חדש. הקודם מת מהתקף לב לפני שלושים שקיעות. הסוהר הזה הקפיד להיות נחמד אליה.
"דווינה אברהמס, בית משפט זה מצא אותך אשמה. האם יש לך מה לומר לפני מתן גזר הדין?" הרגע המיוחל הגיע. "כן כבודה"- היא נתנה לחוטאת המלוקקת הזו את הסיפוק שלה- "אני רק רוצה לומר שלא משנה מה תעשו לי, אתם כבר הפסדתם. העולם שלכם גוסס. האמת תצא לאור. כל המערכת הזו שבניתם, כולה בנויה על הנחות יסוד, שהתבררו כשגויות. אני מבינה שאתם חוששים, אבל אין ממה לחשוש. אני רואה את העולם שמעבר לפינה וזה עולם טוב, עולם יפה ומעניין לאין שיעור מזה שאתם מנסים בכל מאודכם לנתח ולכמת ולהפוך לערימות של מספרים על דף נייר. זהו עולם בו האלים מהלכים עימנו, בכל אדם הפוטנציאל למגע האלוהי, ואין צורך במכונות. אני מתפללת בכל ליבי שיום יבוא ותראו זאת!" היא ראתה בסיפוק שהעיתונאים רושמים כל מה שאמרה ומצלמות הטלוויזיה ממוקדות בה.
"דווינה אברהמס, על חלקך בתכנון וביצוע עשרות מעשי טרור שהובילו למותם של מאות חפים מפשע, בית משפט זה דן אותך למוות. גזר הדין יבוצע בעוד שבוע מהיום. שאלוהים ירחם על נשמתך". "לא, כבודה, שירחם על שלך!", היא קראה לעבר השופטת. אם תוכל, היא תחזור לרדוף את חלומותיה. השוטרים הובילו אותה אל מחוץ לאולם, ואושר שטף אותה. היא יכלה לחוש בו פוסע לצידה.
6
דניאל תמיד חשד שאחת הדרכים לזהות אירועים מהפכניים בהיסטוריה היא באמצעות השאלה "איפה היית כש…". איכשהו, כאשר אירוע מסוים הוא כל כך גדול עד שהוא יוצר תפנית היסטורית, אנו חשים בו, והוא נחרט בזיכרוננו. עכשיו, גם לו הייתה תשובה לשאלה כזו. אם מישהו היה שואל אותו "איפה היית כשהנשיא לואיס נרצח?" הוא יכול היה לענות לו די בקלות: "הייתי בקהל, עם החברה שלי".
זה היה פחות משבוע לפני הוצאתה להורג של "המכשפה". הכומר אבנעזר הכריז שגזר דין שהוטל בידי שלטון לא לגיטימי הוא תועבה, והאשים את הנשיא, כנציג השלטון השקרי, בהטלתו. הוא איים ב"דם תמורת דם".
באותו הערב, הנשיא היה אמור לנאום באוסטין, טקסס, והוא וקאטי החליטו ללכת לשמוע אותו. כמובן שבעקבות הצהרתו של הכומר, האבטחה הייתה הדוקה. הם נאלצו להחנות את המכונית במרחק כמה רחובות, כי המתחם היה סגור, ובדרך קאטי נופפה לצלפים שעל הגגות, כשהיא צוחקת על פחדנותו של דניאל, שנלחץ.
בסופו של דבר הם הגיעו למתחם הנאום. כמה דקות אחר כך סגרו את השערים, שומרים חמושים עלו לבמה, והנשיא עלה, לקול מחיאות כפיים. ואז, בברוטאליות, בלי אפילו לתת לו לדבר, זה קרה: נשמע קול נפץ מסוף המתחם, ואז עוד אחד, ועוד אחד. ואז דניאל כבר לא היה בטוח אם אלו יריות או הדים. ראשו של הנשיא התפוצץ כשהכדורים פגעו בו. באותו הרגע הם לא ראו מי ירה. למחרת בעיתון התברר שהיורה היה אחד מאנשי השירות החשאי. הכומר אבנעזר הצהיר שזו "תזכורת לכך שאנשינו נמצאים בכל מקום". זו הייתה הפעם הראשונה שראה את קאטי בוכה.
הסמסטר נגמר באווירת נכאים. פרופ' ואן-בורגן הכריז שלמרבה הפתעתו נראה שהתנועה האנטי-מדעית החליטה לנקוט בדרך של מהפכה אלימה. הוא העז לחזות שגם אם ישתלטו, זה לא יחזיק מעמד יותר מדי זמן. שינוי מחשבתי כפוי נוטה לקרוס אחרי זמן קצר יחסית. הוא טען שהם יורים לעצמם ברגל. דניאל חשב שהם יורים בכל האחרים. גם זמן קצר יחסית, במונחים היסטוריים, הוא עשרות שנים.
ואז הוציאו את המכשפה להורג, והדברים נעשו הרבה יותר גרועים.
7
קסנדרה סיימה לאכול את סעודתה האחרונה. היא ביקשה, וקיבלה, רק לחם ומים. היא סירבה לראות כומר, מלבד הכומר אבנעזר, שנראה נסער שלא כהרגלו, והבטיח לה שאש המהפכה תתחיל לבעור בגללה. היא חייכה. אם כך, זה היה שווה את זה. לקראת חצות היא הובלה לתא הגז. כומר ניסה להידחף ולתהות אם יש לה וידוי אחרון. היא דנה אותו לגיהנום. כעת היה לה הכוח לעשות זאת. עיתונאים שקיבלו אישור מיוחד ביקשו ממנה הצהרה אחרונה. היא הודיעה להם שגם מהעולם הבא תמשיך לקדם את המהפכה למען גילוי האמת. היא וידאה שבתמונה האחרונה שלה תראה שלווה כפי שהרגישה.
הם כבלו אותה לכיסא בתא הגזים. היא עצמה את עיניה וחייכה. שיווה הגיע. הוא בעל אותה, חזק יותר מכפי שעשה אי-פעם. היא הרגישה את להבתו אוחזת בחלציה וידעה שהיא בוערת. זה לא כאב. היא גנחה. היא צרחה. ואז הוא לקח את ידה הבוערת, והם החלו לעזוב. "רגע", אמרה לו. היא יצאה מהתא, לא מוגבלת יותר בידי קירות ואזיקים, ונגעה בכל אחד מהעומדים בחוץ. היא נגעה בסוהרים, בכומר, בעדים וברוב העיתונאים מלבד צלם אחד. ואז חייכה לעצמה בסיפוק ושבה אליו.
ג'ון פ' ויליאמס לא ישכח את הערב הזה לעולם. גם בגלל שהיה זה הצעד הראשון שהפך אותו לאחד מצלמי העיתונות החשובים בארה"ב, אבל גם כי בכל פעם שנזכר בו, הוא סבל מסיוטים. קודם כל, כאשר התחילו להזרים את הגז לתא, גופה של קסנדרה התלקח. הוא זכר שחשב שזה לא אמור לקרות. הם לא יכלו לעשות דבר. הועדה שבדקה את הנושא לאחר מכן טענה שכנראה היה איזה ניצוץ חשמלי. כמובן שהעובדה שהגז הזה לא מתלקח הייתה מאד לא נוחה. לאחר מכן, אנשים החלו ליפול, נחנקים. הסוהרים, הכומר, העיתונאים, כולם החלו ליפול ולהתעוות ולהגיר ריר כאילו היו בעצמם בתא הגזים. הועדה טענה שכנראה האש גרמה לדליפה. איש לא ידע להסביר למה ויליאמס לא נפגע. מיד כשהבין שהוא לא הולך למות, החל לצלם כמי שכפאו שד. התמונות הללו, שהתפרסמו בעיתון למחרת, הפכו אותו לסוג של כוכב ולמתעד הראשי של המהפכה, כשזו פרצה. הוא העדיף שלא להיזכר בהן. בכולן, מלבד אחת.
את התמונה הזו לא הראה לאיש, אבל מדי פעם הוא נהג להוציא אותה מהמגירה הנעולה שבה שמר אותה, ולהביט בה ולתהות. הוא גילה שהוא שואב ממנה נחמה משונה. הייתה זו התמונה האחרונה שצילם, כשכבר פשוט הניף את מצלמתו באופן אקראי, היסטרי כל כך עד שלא ידע מה הוא מצלם. רואים בה את המסדרון שמוביל החוצה מאתר ההוצאה להורג. הוא זכר שרץ, ושהמסדרון היה ריק. אבל בתמונה, המטושטשת בגלל תנועות המצלמה, המסדרון מלא אנשים. בין אלו שלא עוותו מהטשטוש הוא יכול לזהות את הכומר, את אחד העיתונאים וסוהר. ובקצה התמונה, ממש ליד הדלת המובילה החוצה, עמדה קסנדרה, שנראתה צעירה ויפה, ולצידה אדם נוסף שנראה כאילו הוא בוער. ורגליהם לא נגעו בקרקע.
8
"דניאל, אשמח לרגע מזמנך". פרופ' ואן-בורגן תפס אותו בדיוק כשעמד לעזוב את האוניברסיטה בפעם האחרונה. הוא וקאטי חוזרים לחוף המזרחי. טקסס הצטרפה למדינות המורדות, והורתה לכל "אזרחי מדינות המדע" לעזוב בתוך שבוע, או שדמם בראשם. הקמפוס היה ריק לגמרי. גם מדענים אזרחי טקסס העדיפו לעזוב.
השבוע האחרון היה מחריד. גם דניאל וגם קאטי העדיפו להיות עם משפחתם. זה היה הדבר הכי חשוב כרגע, ולעזאזל עם הלימודים. לפני שלושה חודשים, הכומר אבנעזר הכריז כי בעקבות רציחתה של קסנדרה הוא קורא לכל יראי האל למסע צלב נגד המדע. מיליוני אנשים הצטרפו אליו- אזרחים פשוטים לקחו את נשקם האישי, חיילים ערקו, חלקם על רכביהם, מטוסיהם וכלי המלחמה שלהם, מושלי מדינות בהן היה רוב לתומכי המרד הצטרפו אליו באופן רשמי, התפטרו ועזבו או הוצאו להורג.
אחרי שלושה חודשים של מו"מ על השבת המדינות לחיק הברית, הכומר אבנעזר הציע ל"ממשל השקרי בוושינגטון" להתפטר ולפנות את מקומו ל"ממשלת האל" של המדינות המורדות. אחרי שהאולטימאטום של יומיים שהציב להם פקע, הכריז הנשיא כי הם מסרבים להצעה. בתגובה הכריז הכומר כי "ליראי האל יש עכשיו את היכולת לשחרר את זעם האל. כמה משעשע שהמדע יושמד בידי המדע, אבל זה הרי היה צפוי". בתוך שעה מההכרזה, לפני שהנשיא וממשלו הספיקו לפנות את הבירה, הושמד הבית הלבן וכל סביבתו, באמצעות פצצה גרעינית. "מלחמת האזרחים השניה" החלה.
בימים שחלפו הכריזה "האומה המוסלמית של המזרח התיכון" כי היא תומכת במאבק הצודק של "מדינות ברית האל", ובעיתונים כתבו על מתנדבים מארצות אלו שמוכנים להגיע ולמות למען המטרה. 'גורואים' בכל רחבי העולם ראו בכך את תחילתו של עידן חדש והכריזו על תמיכתם ותמיכת קהילתם במאבק. הוותיקן, אחרי שראה שזה הדבר החכם לעשות אם רצה לשרוד, אישר שמבחינתו מדובר במלחמת קודש. מרידות אזרחים פרצו בכל רחבי העולם כשרבנים, כמרים, אימאמים, קבליסטים, גורואים הודיים וכל מיני תנועות חברתיות שתפסו טרמפ על העניין, יצאו להפיל את המשטרים "המדעיים" בארצותיהם שלהם. אוניברסיטאות ומכוני מחקר הוצתו בכל רחבי העולם. מיליארדי אנשים רגילים, שלא היה אכפת להם אם זה מדע או ניו-אייג' כל עוד זה עובד, מצאו את עצמם בין הפטיש לסדן.
"כן פרופסור, אשמח, אבל יש לי טיסה לתפוס ועלי לצאת בקרוב". "כן", חייך הפרופסור "אתה והחברה היפה שלך יוצאים לחופש". חיוכו נמחק. "בוא איתי למשרד שלי". המשרד היה ריק ועגמומי, עשרות הספרים שבו כבר נשלחו לקנדה, לשם עוזב הפרופסור- "לבלות את מעט השנים שנותרו לי בשקט יחסי", כלשונו. דניאל התיישב. "יש לי משהו לספר לך, עליך להתחייב שישאר בינינו." "כמובן שאני מבטיח". "יפה", חייך הפרופסור והוציא מעטפה גדולה מכיסו.
"אני מניח שאינך יודע, אבל אני מכיר את אביך. הוא היה השותף שלי בהרווארד, כאשר עוד למדתי שם. אז אי אפשר היה ללמוד פילוסופיה של המדע בלי רקע מדעי. מצחיק איך שזה התהפך. הוא התקשה מאד לסייע לי לצלוח את שיעורי הבית בפיזיקה. באמת שאין לי ראש מדעי." הוא גיחך "לא אמרתי לך את זה עד עתה כדי שלא תחשוב שתזכה להקלות כלשהן. אבל הוכחת את עצמך בזכות עצמך." למען האמת דניאל חשד בכך מאז שאביו הציע את האפשרות הזו כשהזכיר לראשונה את הפרופסור המבריק שלו, אבל לא היה בטוח.
"לאור ההתפתחויות האחרונות במדינה, 'הבונים החופשיים', שאני, כמו רוב מדעני המדינה הזו, חבר בהם, החליטו לפרוש את חסותם על המדע התיאורטי. כבר עכשיו הם בונים ספריות נסתרות, מרכזים בתוכם את המדענים שעדיין לא חברים ומעניקים מקלט לאלו שזקוקים לו. המטרה הסופית היא להצליח למצוא את הפגמים והטעויות שהובילו למצב המדע כיום, ולתקן אותם כך שיום אחד יוכל לתפוס שוב את מקומו בעולם…אתה תוהה? 'הבונים' תמיד היו קשורים לקדמה ודמוקרטיה. הם נחלשו מאד במאות השנים האחרונות, אבל עדיין לא נעלמו. הייתי רוצה שתצטרף למאמץ הזה, בתור אדם שקרוב גם למדע וגם לפילוסופיה, ולאור זהותו של אביך גם מחוייב לכך, אני מאמין שעדיין יש לך מה לתרום. שם תוכל גם להשלים את הכשרתך תחת טובי המוחות במדינה, גם אם לא תזכה לתעודה רשמית בסוף. אם תרצה בכך, במעטפה הזו יש מעטפה נוספת ועליה כתובת של עמית שלי בניו יורק, הוא ראש המסדר שם. תן לו את המכתב, והוא יסייע לך בתהליך הקבלה וימצא לך מקום טוב להשתלב בו."
"כמובן שאינך חייב לעשות זאת, אך במידה ותבחר לא להצטרף, אשמח אם תשמיד את המכתב. הבקשה השנייה שלי היא בקשה אישית. במעטפה נמצא גם אחד מהעותקים הבודדים, שהספקתי להדפיס לפני שהאוניברסיטה לקחה לי את המחשב, של הספר שלי "ההיסטוריה של המהפכה האנטי-מדעית". אינני יודע מה ילד יום ואינני יודע היכן אהיה ומה יקרה לשאר העותקים. במידה ומשהו יקרה לי, אני רוצה שתשמור את העותק אצלך, תעדכן אותו, ויום אחד, כשאפשר יהיה, תוציא אותו לאור. אינני מוכן שהבערות תכלה את מפעל חיי."
דניאל הבטיח, ולקח את המעטפה. הפרופסור לחץ את ידו ואז חיבק אותו. "אלו זמנים אפלים", אמר, כשלחץ אותו אל חזהו. "אור הנר מהבהב. עוד מעט יכבה, והאפלה והשדים יצאו במחול. אבל בסופו של דבר נדליק אותו מחדש, דניאל, אל דאגה". הוא לחץ שוב את ידו, והם נפרדו, איש איש נושא את מחשבותיו האפלות על העתיד עימו.
קאטי חיכתה לו מחוץ לחדרם במעונות, כבר קצרת רוח. "איפה היית?". הוא נישק אותה, סיפר לה בקצרה, שם את המעטפה בתיקו, והם יצאו לדרך. הוא נהג את רכבם אל מחוץ למעונות ונופף בידו לשומר. הקמפוס הלך והתכווץ במראה, והוא מלמל "עולם רדוף-שדים…או מלאכים?", "מה?", תהתה קאטי. הוא חיבק אותה תוך כדי נסיעה, "שום דבר" אמר, "סתם הרהורים". הוא אותת ופנה לכביש לשדה התעופה, והאוניברסיטה נעלמה מעיניו.
9
קאטי קנינג אהבה את האביב. למרות שניקוי הבית הישן בו גרו הפך להיות קשה יותר ויותר ככל שחלפו השנים, הרי שהגן הענקי והמלבלב, וכל ריחות האביב, פיצו על כך. היא הרגישה לעתים שהחיים בכפר כעת היו מעין סגירת מעגל עם ילדותה בעיירה קטנה. שנים של אושר כפיצוי על כל השנים שהמגיפה גזלה ממנה. בימי אביב נעימים כמו זה, היא הוציאה את כן הציור שלה לחצר. היא אהבה לצייר את הגן שלה, למרות שבימים כתיקונם זה לא היה סגנון הציור שלה.
הסטודנטית הצעירה לאמנות שהגיעה להשתלם אצלה טענה שהגן מלא בזרמי אנרגיה חיוביים ושהוא מעוצב היטב מבחינה אנרגטית. היא גם טענה שהיא מסוגלת לראות את תושבי הבית הקודמים ואלו שלפניהם, וציינה בסיפוק שמדובר בדורות על גבי דורות של אושר. קאטי לא ראתה דבר מכל אלו, אף שלפעמים הרגישה שהיא כמעט יכולה, אבל הייתה מרוצה מהאישור הזה.
היום היה יום מיוחד. גם מארי, סוכנת הבית וגם אלכסנדרה הסטודנטית נרתמו בשמחה לעזור בניקוי הבית. הילדים, וילדיהם, מגיעים היום, לחגוג את יום הנישואין השלושים וחמישה שלה ושל דניאל. זו הייתה מסורת משפחתית יפה, לחזור בכל חג ואירוע הביתה. היא כמהה לראות את נכדיה. דניאל היה באוניברסיטה, מן הסתם מסיים עכשיו את השיעור באנטי-לוגיקה. קאטי ריחמה עליו מקרב לב, היא ידעה כמה הוא שונא את זה.
אבל היא ידעה שיש משהו אחר בחייו, שגרם לו אושר. הוא מעולם לא סיפר לה לאן הוא הולך פעמיים בשבוע. הוא גם לא סיפר לה על מה הוא עובד אל תוך הלילה. אבל פעם היא מצאה משוואות ששרטט בהיסח הדעת על מפית, וניחשה. היא לגמה מהתה שלה ונשמה את אוויר האביב, עוד מעט תצטרך לחזור לעבודת הניקיון. לפתע הפתיע אותה צלצול הפעמון שהעיד על פתיחת הדלת. הם הקדימו! חשבה לעצמה, ורצה אל הדלת.
"שלום אמא" בנה, כבר בן שלושים ומשהו, חיבק אותה. אשתו היפה נישקה אותה על הלחי ופנתה לטפל בתאומים שבעגלה. אז נדחק ביניהם הנכד הגדול שלה, ג'ונתן, בן שש. "סבתא!" הוא קרא בהתרגשות ורץ אליה. היא חיבקה אותו והניפה אותו באוויר. "סבתא, אנחנו טסנו לכאן במטוס!" הוא ברבר בהתרגשות "הא, באמת?" אמרה קאטי "כן סבתא! וסבתא, אני ראיתי את המלאך שהרים אותנו! באמת-באמת ראיתי! היו לו כנפיים גדולות ולבנות, והוא עשה לי שלום ונראה בדיוק כמו שהמורה אמרה שיהיה! אמא אומרת שזה סימן שאני כבר ילד גדול!"
קאטי חייכה "זה נהדר, חומד". היא הביטה בבנה, שמשך בכתפיו וחייך בהתנצלות. "נו, מה אנחנו עומדים כאן", אמרה קאטי "יום נפלא בחוץ. אכין תה, ואני בטוחה שאתה-", היא חיבקה את ג'ונתן, "תשמח לאכול עוגה!"