חלק א'
המכרה שבעמק, חבוק על ידי ההרים וצלליהם נצבע בצבע הכהה של השמיים החשוכים. העננים הכבדים החלו לכסות את עינו ממזרח והשמש השוקעת במערב דאגה להשלים את התמונה השחורה. נוריות גז זעירות החלו להידלק בזו אחר זו על ידי אחד הכורים, שנותר לאבטח את המתקנים במשמרת הלילה. עיניו העיפות ועורו החיוור, נתנו מושג על התלאות שעבר בחייו, חיים שלא עברו את שנות העשרים. הוא המשיך לנוע באיטיות עם לפידו בין שלל עמודי הברזל העקומים, מפר מעט את השקט המסתורי בהילוכו ובצלצול העששית שבידו ואת החשיכה באורה.
בשקט ובאיטיות החלו עולים אל פני האדמה מעומקה עשרות פרצופיהם הלבנים של אותם האנשים שהוסתרו שם מידי יום למשך כל שעות היממה. עורם שלא נגע באור, ועיניהם הממצמצות לאורות הפנסים, שיוו להם מראה חייתי של חפרפרת או שרץ אחר. קשה היה לדמיין כי דמויות אלו, יצורים אלו, היו בעלי משפחה, ואף בעבר בעלי חלומות.
האיש בעל הגלימה השחורה המתנפנפת ברוח וכובע המערב רחב השוליים הביט במחזה שנגלה מולו בתדהמה. כבר שמונה שבועות בערך שערב ערב נוהג הוא לבוא לקצה המצוק המשקיף על המכרה על מנת לראות בעיניו את המתרחש מתחת לכיפת השמיים. ומידי ערב כאילו הייתה זו הפעם הראשונה, נפתח פיו באיטיות לנוכח המראות וליבו מאיץ את פעימותיו. כמה המחזות קשים לצפייה קשה לתאר במילים.
השער נסגר בחריקה אחרי עזיבת קבוצת הכורים האחרונה את המתחם. שיירת הדמויות החלה נבלעת באפילה שהוארה בידי נוגשים בודדים שנשאו פנסים אחדים.
האיש הכהה שבמצוק החל מחליק על האבנים אל רגלי הגבעה, ועושה את דרכו בחשאי אל שולי השיירה. שם, תחת החשיכה, הוא המשיך לצפות בפניהם המיוסרות וחסרות התקווה, ליבו יצא אליהם, כפי שיצא כבר בעבר, וכעת גמל בליבו האיש הצעיר גם לבצע.
הוא האמין כי ידיעותיו לאחר זמן כה ממושך מספיקות כדי לדעת באמת את סוד ההתרחשויות, כמעט ולא ניתן היה להטיל ספק בהווי הדברים. ההיגיון פקד עליו להעז, החושך פקד עליו להביסו, ומי הוא היה כדי לצאת נגד כוחות חזקים וגדולים אלו.
תחת החשיכה, הוא סטה ממסלול השיירה ופנה לדרך אחרת, הדרך אל המעשה.
חלק ב'
גיום אסמן מזג לעצמו משקה אלכוהולי לכוס קריסטל גבוהה, ולאחר לגימה רועשת ומצקצקת, חייך בהנאה לסובביו. הם לא היו רבים אך כוחם היה רב. כל שמנו וסלתו של המחוז התכנסו בערב זה לנשף השנתי של ארגון המעמד הסגור ואיש לא חסר. ביתו של גיום, שהיה הבית הרחב ביותר באזור, בעל חמשת המפלסים ועשרת הגפים המעוצבים בעיצובים שונים ומשונים, היווה תפאורה מושלמת למאורע המתרחש. הוא תכנן זאת בקפידה בחמש עשרה השנים האחרונות מאז שירש את החברה הכושלת של אביו, וכעת, כשהאורחים המיותרים החלו לעזוב, הוא הרגיש כיצד הרגע המיוחל מבעיר ממש את אצבעות כפותיו.
דלת החדר נפתחה בחשש ואל החדר החלו נכנסים האנשים הבודדים איתם בחר לחלוק את סודו המסתורי.
האיש הראשון להיכנס, ואולי אף החשוב ביותר על אף גילו הצעיר, היה בנו של גיום, נירגלוס אסמן. הוא היה נער בתחילת שנות העשרים לחייו, בעל גוף מעט רחב אך אתלטי ושפה בהירה. אך הדבר שאפיין אותו יותר מכל ושבשלו הוא נודע, היה חיוכו התמידי שלא מש מפניו אף לא ברגע זה ממש בו החדיר את רגלו בעד לדלת. מספרים היו, לפחות על פי השמועה, שהוא כבש את אשתו הטריה בכוח חיוך זה, אך זה היה אותו חיוך שחייך אל יריבו על ליבה בשעה ששפך את מעיו על הארץ. על אף חזיתו התמימה, לא היו אנשים תמימים סביבו.
השני להיכנס היה מנהל העבודה במכרותיו העצומים של גיום, דה-ווירס, שמו המלא מעולם לא נודע בציבור ולכן תמיד נהגו לכנות אותו רק בשמו הפרטי כאילו היה זהותו היחידה. מראהו היה קר ונוקשה, אך פניו בלבד לחשו רכות. עורו הכהה ועיניו העגולות והשחורות לא יכלו לספר על האישיות האפלה שהתחבאה תחת החזות התמימה. יום יום היה יוצא דה-ווירס את ביתו המרווח אל עבודתו שבמכרות, יום יום היה קובע את גורלותיהם של האנשים לחיים ולמוות בלי שריס מריסיו ייפול ובלי לקפוץ שפתיים כלל. עצם נוכחותו בחדר נראתה לגרום לאנשיו לחכך את כפות ידיהם זה בזה ולחפש מקום להתחמם.
השלישי להיכנס היא ליאו שש, אחד מאותם שכונו כסף חדש. את גינוני העשירים מעולם לא טרח לאמץ או לסגל לעצמו ובהתרסה בא למסיבות אליהן לא הוזמן ובהם נוכחותו הייתה לזרא לעורכיה. אך בגלל עושרו הרב שהענק לו עקב ניצחונותיו במשחקי הבורסה איש לא אווה לגרשו.
הרביעי להיכנס היה אדווה וויילד. איש זה, בעל החזות המושכת והחיוך הביישני, היה כחידה לאנשי המחוז בין אם פגשו בו ובין אם לא. גופו התמיר והתנהגותו הביישנית קרבו אליו אנשים ונתנו לו את אהדתם גם בלי שיטרח להוכיח כי אכן שווה הוא זאת. עושר או ממון לא היו לו ולכן לא זאת הייתה הסיבה לפיה הוזמן האדון הצעיר בלילה זה לבית אסמן, אך גיום, איש חכם למדי ונבון, ידע היטב כיצד לנצל את קסמו של וויילד לצרכיו ושירות אינטרסיו ולא בחל בלקרבו למעמד על אף זרות הדם שלו או חוסר ממונו.
גיום סב על עקביו, והביט בארבעה המתבוננים בו בחיוך ערמומי. לאחר שברך כל אחד ושאל לשלומו כמקובל, הציע לכל איש את המשקה שאותו חיבב וסידר אותם כאוותו על הכורסאות שסבו סביב שולחן הקפה הקטן.
חלק ג'
האיש בגלימה הביט מראשית הדרך אל הבית הרחב והנאה שבקצהו. הכול היה כל כך מושלם, כל כך מוקפד ומתוכנן היטב. לא רק הבניין עצמו אלא אף הגינה עוצבה כדי להעצים במאוד את הפאר וההדר של חזית הבניין היוקרתי והעשיר. נדמה היה כי הכול אומר שלמות, ועיניו הביטו בהשתאות אל ההישג האנושי המדהים שבו חזה. מעולם לא ראה מקום מושלם כל כך, שגם בחשיכה ותחת עננים השחורים נדמה היה כאילו הוא מואר באור הכוכבים והירח שקובעו בשמיים אך בשבילו. האגם שיקף את נקודות האור העליונות ושטף את חזית האבן באור בהיר וטהור. אך על אף השלמות, רוח קרה נשבה ברחבי הגן, רוח מקפיאה שהכריחה את האיש לחזק את הגלימה סביב בשרו ולגונן על עצמו מפניה. ברגע זה של שפיות, נזכר הוא במטרת הגיעו הנה והחל נותן פעמיו אל הפתח.
מנהלת המשק, נירה פרי-מאן, הכניסה את האיש אל הבית והושיבה אותו במבואה בזמן שהלכה לבשר לאדונה על בוא האורח. הוא ביקש לראותו הוא אמר, דבר מה חשוב בפיו שאינו סובל דיחוי עוד. הוא דיבר מהר וברגשנות, עיניו היו אדומות מסבל וליבה נכמר עליה למראהו. הוא הזכיר לה את בנה המת, את מגע גופתו ואת פניו הקפואות הצועקות ייאוש. היא נקשה בדלת וקיבלה את רשות האדון להיכנס.
לאחר דקות ארוכות של ציפייה חזרה לבשר לאורח כי אסמן יסכים לראותו, רוחו המרוממת מהצלחתו לשכנע את אורחיו בצדקת דרכו, גרמה לו לחרוג מהרגלו ולהסכים לפגוש אדם זר לחלוטין, שלא קבע פגישה בהתאם לנוהל ולמנהגי המקום. האיש פילס את דרכו אחרי המשרתת בין מגוון הרהיטים הכבדים והמושלמים עד שהגיעו לחדר בו הסתגר אסמן ואורחיו. הדלת נפתחה והאיש מצא את עצמו בוהה בן רגע בפני אויבו. השעון שבקיר נדמה כאילו עצר מלכת, האורות חדלו מלהאיר והאיש שראה את הרוע בעיניו פשוט פצה את פיו ואמר:
חלק ד'
"זה מרחוק באתי, מעבר למדבריות החמים ולימים הכהים, למצוא לי מקום לשבת. ויהי בלכתי ואראה את בני האדם ואשתאה. שמחים הייתם כי היה מושלם הכול בעיניכם. בתיכם אבן, ואדמתכם לחם מניבה. השמיים ממטירים לכם גשמם, ופירות אתם מלקטים מהשדות.
אך אין הכול מושלם בעולמכם, ליבכם שריר דם ומוחכם פלח היגיון. מחשבתכם זימה וחטא כל היום ואומר איה האדם הראשון שבא, איה היא האמת נשגבת. ואדע כי אין אמת בארצכם ואשבע כי דרכי תצלח ודרך רשעים תאבד."
חמשת הנוכחים בחדר ואסמן בתוכם, בהו בתימהוני ותהו לפשר אמרותיו. גיום הנבוך ניגש אל האיש וחופן שטרות בידיו. "ראה", הוא אמר לו, "ממון זה הוא המעט בעושרי, חלקיק מן המזל שנפל בחלקי. צפה בי כיצד אני מפקיד אותו בידי ברנש כמוך, פרזיט על האנשים העמלים, אנשים כמוני הזורעים בבקרים על מנת לקצור את השדות בערבים. לכן כעת, הקשיבה לי. קח ממון זה ולך. השג לעצמך את השיכר אותו אתה מבקש, את דם אחרים לוק, ואת ממוני תליק". גיום פשט את אחד הכיסים בגלימת האיש וכיסה בו את השטרות אך האיש לא הרפה. הוא נטל את השטרות בידו וקרע אותם באחת לגזרים. נירגלוס שצפה במתרחש צעק מיד: "הוא חטא לחוקי המדינה! פושע! תפסוהו" ומיד הצטרפו שאר הנוכחים לאותן הקריאות אך האיש שהיה כלא היה נעלם.
חלק ה'
מגורי הכורים היו לא יותר מרצף של צריפים רעועים שסודרו באי סדר על גבי חלקת אדמה בורית. האיש פילס ביניהם את דרכו אל עבר צריף מספר שלושים המואר, בוהה בדרכו בגופם הזעיר של ילדים המתכסים בבוץ כדי להתחמם בבסיס הבתים בשעה שהוריהם מחפשים פרטיות.
השביל התפתל ובקצהו נמצא המקום אותו ביקש. הוא נקש בדלת בחוסר אונים וקול פנימי ענה:
"איזה יום?"
"זה היום עשה" הוא השיב, והדלת נפתחה ללא רעש. האישה שבפנים לחשה, "ציפיתי לאחר" ומיהרה לסוכך את וילונות החדר על החלונות ולכבות שתים משלושת הנרות המאירים. היא נתנה לאיש העייף לשבת ומיהרה להביא שתי כוסות דלוחות של משקה שחור ומוזר. האיש סירב למשקה וצפה באישה שותה את שתי הכוסות בגרגרנות.
"אמרי לי" הוא פנה לאחר שדיברו מעט "מדוע אתם מתעקשים להמשיך במנהגיכם, הרי עיוורים אתם לא, ועל אף העננה, האופק עדיין ניתן לזיהוי, ההיגיון עדיין בוהק ברקיע. מדוע אינכם מנסים לצודו כשם שתצודו אווזים ואיילים?."
האישה שהייתה עסוקה בלנגב את זוויות פיה מן המשקה שדבק בהן הביטה בו המומה. היא הרימה את שתי הכוסות בידה והראתה לו את תכולתן. לאחר שלגמה את כל הנוזל יכול כעת היה לראות האיש את הבוצית ששקעה בקרקעיתן. כל משקה סיפרה האישה, היה מורכב מעשרות כימיקלים שונים וכל כימיקל שלט על תחום אחר, אחד על הלב, השני על המוח השלישי על ההיגיון וכך הלאה. " ובאין מים," אמרה, "מה נשתה אם לא את אשר יותן לנו חינם?."
השעה הייתה מאוחרת והאור ברקיע עלה. קולות נשמעו מבחוץ, המולה. האיש והאישה קרבו אל החלון בוהים במתרחש. מאה חיילים וארבעים שוטרים היו שם מקיפים את הבית. עשרה נדרשו לפתח. הם באו לפתחו בגרזנים אך האיש אליהם יצא ונכבל. בגדיו נקרעו בשוטים ופניו זבו דם. גפיו נכבלו בשלשלאות לכדורי העופרת ולובשי המדים משכוהו אחריהם בעגלתם. מפקד הכוח בישר לאיש כי הוא מואשם על עבירת חוקי המדינה בהתאם לתלונתו ולעדותו של גיום אסמן הנכבד. אנשי המחנה שרק ניעורו, לעגו לדמותו המגוחכת. עורו היה כה חיוור ועיניו היו כה ממצמצות עד שלא היה ניתן אלא להמשילו לחפרפרת או לכל שרץ אחר. ילדים כיסו את גופו ההולך באיטיות בבוץ והמבוגרים הצטרפו אליהם בגנאי. האישה סגרה אחריה את הדלת וניגשה כבדת נשימה למזוג לעצמה כוס נוספת.
חלק ו'
השופטים פסקו על האיש מוות בשריפה, ותוך רגעים הוכן המוקד. כולם נטלו חלק בעבודה והאיש חייך לעומתם בלי להאמין. גופו העירום כעת, כי כול בגדיו נתלשו ממנו לנוכח המהלומות והחבטות, הוצמד בכוח חבלים אל התורן המרכזי של אסופת העצים. פניו הוארו לנוכח האש הבוערת בקצה לפידו של המוציא לפועל. הלפיד קורב לעצים היבשים והקהל פתח לועו בשאגות צחוק והנאה. האש נתפסה והחלה פושטת בגוף העצים והאיש.
בכוחותיו האחרונים, מעבר לגושי העשן, ראה האיש את האישה הבוהה בו מתחת לערימות הצעיפים שכיסו אותה. הוא אזר את כוחותיו האחרונים ובאותה הנשימה, בה עולה הנשמה למקומות אחרים, הוא הגה בפיו את המילים הבלתי נשכחות ממקום אחר:
"ואף על פי כן, נוע תנוע!!!."
והקהל שמע, ושתק.