"מהפכה גדולה משנה לאנשים את החיים. מהפכה ענקית היא כל כך מקיפה, שאף אחד אפילו לא שם לב שהיא קרתה" – ד"ר וולפסון.
זה לא שתכננתי להתעורר בתוך מקרר של ארטיקים. באמת שלא. אבל בבוקרו של הראשון לספטמבר, שנת אלפיים ושמונה, בדיוק שם מצאתי את עצמי. הראש נחת בדיוק בתוך קופסה של מגנום עוגיות, הרגליים התענגו על קרחוני ענבים ומלון, והיו גם טילונים, אבל לא נפרט יותר מזה. פילסתי את דרכי החוצה מהמקרר, פתחתי את הזכוכית ונעמדתי על רגליי. פסעתי פסיעות דביקות בתוך החנות הגדולה והמוארת, מנסה לברר היכן אני נמצא בדיוק, תוך כדי שאני מנקה את עצמי מכל שאריות הגלידות למינהן. היה טעים.
מסע בזמן, על אף היותו מדע מדוייק ומעשי, סבל משני חסרונות עיקריים. הראשון, לא היה ניתן לחזות היכן בדיוק תנחת. תוכלו לשאול את שוקרון מהפלוגה, שהיה אדם שמח ומאושר, וחזר עם מבט מזוגג ועצוב על הפנים. הוא מלמל משהו על אבי ביטר, מכונית ומנגו. הוא לא יצא מזה עד היום.
כך מצאתי את עצמי בתוך מקרר של ארטיקים.
החיסרון השני היה קשור לבעייתיות בחזרה להווה. זהו חיסרון שלא הוכח עד היום. אף אחד לא יודע אם אלה שלא הצליחו לחזור פשוט נתקלו בסוללה מושבתת של ה'מעביר', או שהם נהרגו בתאונת דרכים. אולי גם הם נתקלו בסמטה באבי ביטר. בכל מקרה,לעולם לא נדע. את החיסרון הזה עוד לא יצא לי לגלות, למזלי. זה היה הפחד הכי גדול שלי. ל ה ת ק ע בעבר. צמרמורת עברה בי. להתקע בשנות הזוהר של נינט. או של יגאל שילון. או של גולדה. התחלחלתי.
חיפשתי את היציאה מהחנות, וניגשתי לצאת, דרך הקופה. המוכר הסתכל עליי במבט של תמיהה. אפשר לחשוב שנפלתי מהירח, הרהרתי. לכל הפחות שנפלתי למקרר של ארטיקים.
"אני מהמקרר של הארטיקים", הסברתי.
"אה", הוא נרגע. "חשבתי שאתה מהנקניקים".
חייכתי אליו. הוא חייך אליי בחזרה, ויצאתי מהחנות. מוחי עוד הלם בכאב מהנחיתה. זכרונות על המעבר הכו בי, ובראשי צצו באקראיות תמונות של אגס, נס קפה… וראש הממשלה. ניסיתי להזכר לצורך איזו משימה באתי. ראש הממשלה? שיחקתי עם המילים בראש. ר א ש ה מ מ ש ל ה. המסקנה הראשונה שלי היתה שכנראה העניין קשור לאיש שעומד בראשות הממשלה. נרגעתי כשראיתי שהמח שלי חזר לתפקד כרגיל ואני יודע להסיק מסקנות מרחיקות לכת. "אה", אמרתי לעצמי. זה היה העניין. אני צריך עוד שבועיים לרצוח את ראש הממשלה. זאת אומרת, "לרצוח". מוסרית זה היה בסדר לגמרי, אפילו וולפסון הסכים על זה.
מאז המקרה של שוקרון, הסוכנות לא הוציאה עוד משימות. הסכנה, כך הסיקה הועדה, גדולה מהתועלת. הפלוגה שלי לפני כן השתתפה במשימות רבות. כמובן, בגלל הכללים הנוקשים, היו אלה משימות מודיעין בלבד. ד"ר וולפסון, ראש הסוכנות, ממציא המסע בזמן, אסר באופן חמור ביותר על שינוי העבר, "התוצאות יהיו הרסניות" חזר והזהיר אותנו. לכן יצאנו רק למשימות מודיעין. בדקנו את קיום הדינוזוארים, אמיתות הדתות, מי רצח את ג'ון קנדי, מה קרה בין דץ לדצה ועוד מאות מקרים שסקרנו את המין האנושי במשך דורות. הממצאים, כמובן, נשמרו בסודיות רבה. כל זה היה, כמו שאמרתי, עד מקרה שוקרון. שוקרון אמנם הצליח לחזור, אבל נזקק לאשפוז ארוך בבית חולים פסיאכטרי. ואכן, מאז, עברו שלושה חודשים שבהם לא יצאנו למשימות.
עד שמשהו השתבש. תמיד משהו משתבש.
כבר הייתי אז חלק מהפלוגה, ואני זוכר את וולפסון נכנס נזעם לחדר המשימות, מתכנן תיכנונים במשך לילות ארוכים, והופך את הקפה המשרדי לאחד מאבות המזון שלו.
מה שהשתבש היה ראש הממשלה. כן, זה בראשות הממשלה. רוב האנשים הכירו את נחצ'ה סגל כאדם נינוח. מעבר לכך שהיה הולך תכופות עם שלייקס, שותה גזוז שהכין מסיפולוקס, ובכלל התנהג כאילו נולד לפני מאה שנה, הוא היה אדם די רגיל. זאת אומרת, הוא לא הפריע לאף אחד. תפקיד ראש הממשלה כבר מזמן היה ידוע כתפקיד שאנשים בעלי ממון משחקים בו כמו בבובת חוטים, ונח'צה ידע לא לקרוע אותם. הוא יכל ללבוש שלייקס כמה שרצה, ובתנאי שיעשה מה שירצו. מריונטה.
הוא היה יושב מול המחשב ומקדיש את חייו לטטריס. פעם אחת הוא ניסח את זה יפה באוזני כל מי שרצה לשמוע:
"החלטתי להקדיש את חיי לטטריס". זה היה חד משמעי ומדוייק.
ואז – שיבוש בתוכניות.
היה זה ביום ראשון מתישהו באמצע אוקטובר.
"ישראל מכריזה מלחמה על ירדן" צעקו כל מהדורות החדשות. עד מהרה, הצטרפו לירדן – איראן, עיראק, סוריה, לבנון, מצרים, ערב הסעודית, טורקיה ועוד. כל החזיתות בערו, ואנחנו לא ידענו מאיפה כל זה נפל עלינו. חוקים שנחצ'ה העביר הפכו אותו לשליט הבלעדי והבלתי מעורער. הוא קרע את החוטים. המריונטה מסתובבת חופשית, ולא כדאי לעצבן אותה.
זה היה רק קצה הקרחון. והקרחון, כך הסתבר, היה גדול. עד מהרה עשרות אלפי אנשים נעצרו באשמת בגידה ונתלו. עסקים קרסו, מליוני אנשים רעבו לפת לחם. התקשורת, שבהתחלה השמיעה את כל הגינויים שיכלה, הפכה לתקשורת ממשלתית ושידרה רק שידורי תעמולה. הפכנו למדינה תוקפנית, עם משטר דיקטטורי ומושחת. איכות החיים הפכה להיות של מדינת עולם שלישי. וכולם היו חייבים ללבוש שלייקס. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. יותר נכון את הגב של וולפסון, שחוץ מכמה פריצות דיסק ופריצות לאתרים ממשלתיים הוא היה די בריא.
"אנחנו לא גידלנו אותו ככה. עשיתי הכל כדי שדבר כזה לא יקרה. אני לא מאמין שזה הבן שלי.", שמענו את אביו של ראש הממשלה, מר אברהם סגל, במהדורת החדשות, עוד כשהכל התחיל. למחרת התקשורת הכריזה על העלמותו הפתאומית. מישהו היה צריך לטפל בנחצ'ה, לפני שכל העם היהודי ייכחד לעולם.
בשלב זה הסוכנות החליטה להכנס לפעולה. וולפסון זימן אותנו לישיבה דחופה בחדר המשימות והציג בפנינו את המשימה הבאה של הסוכנות. להציל את מצב המדינה. הוא הסביר שזאת ההזדמנות היחידה, שכנראה שאין שום פתרון אחר.
"אפשר להתנקש בראש הממשלה", הציע נועם.
"אפשר גם לבקש מאסם שיחזרו לייצר במבה במילוי נוגט", אמר אמיתי ופניו הרצינו. "חבל להציע דברים בלתי אפשריים. כולנו יודעים עד כמה השמירה על ראש הממשלה כבדה, במיוחד אחרי המהפך השלטוני". כולם הנהנו בהסכמה.
"אבל זה בדיוק מה שאנחנו הולכים לעשות". כולם נבהלו כשוולפסון זרק את המשפט לחלל החדר. הוא לא היה ידוע בתור אדם קיצוני.
"לרצוח? אבל אי אפשר לעבור את השמירה שמוצב—"
"אנחנו לא צריכים לעבור אותה. אנחנו חוזרים לעבוד בשיטת המסע בזמן.", הוא הטיל את הפצצה.
"אני אסביר למה אני מתכוון. סגל לא תמיד היה ראש הממשלה. אנחנו צריכים להתנקש בו לפני שהוא נהיה ראש הממשלה".
"זה לא מוסרי", חומייני התעורר ונכנס לשיחה.
"מה לא מוסרי בזה..?", שאל נועם.
"זה לא מוסרי להתנקש באדם שעוד לא עשה כלום".
"האדם הזה, הרג עשרות אלפים. עוד מאות אלפים על סף מוות מרעב. מה יותר מוסרי מזה?".
"זה בכל זאת לא מוסרי. כשתהרוג אותו הוא עדיין יהיה חף מפשע".
"אז מה אתה מציע?".
"צריך לגרום לכך שהוא לא יוולד", פרץ וולפסון חזרה לשיחה. "זה מה שאני תכננתי".
"לרצוח את ההורים שלו?".
"הכל אצלכם מתחיל ונגמר ברצח? אני מתכוון, לגרום לזה שההורים שלו לא ייפגשו".
"ואיך בדיוק נעשה את זה?".
שקט השתרר בחדר. איך אפשר לגרום לשני אנשים לא להפגש בלי לפגוע בהם?
"בדיוק בשביל זה יש לנו את אברי".
כולם הסתכלו עליי.
"סיזלר, אתה יודע למה אני מתכוון. אתה היחיד מהפלוגה שיכול לפעול באופן מוסווה לחלוטין. אתה יכול לאלתר כל תפקיד שתרצה, להעלם בשיחים ולגרום לדברים לקרות, בלי לחשוף אפילו טיפה מהמשימה. אתה יוצא למשימה הזאת. לבד".
כשוולפסון מחליט, זה תמיד סופי. אחרי הכל הוא ראש הסוכנות.
כך מצאתי את עצמי, ארבעים שנים קודם לכן, בתוך מקרר של ארטיקים. היה קר.
המודיעין שוולפסון הצליח להשיג היה מעניין. אמו של ראש הממשלה, ורד ורדינגר, לעתיד ורד סגל, עבדה בתור מלצרית בבית קפה פינתי בתל אביב. הוא השיג תאריך שבו היא ואברהם סגל נפגשו לראשונה. היה קשה להשיג יותר מזה, וגם זה היה מעורפל ובספק. לפני שיצאתי למשימה הוא לקח אותי לשיחה.
"סיזלר. אתה יודע שהכל תלוי בך. מעולם לא ניסינו לשנות את ההווה. התוצאות יכולות להיות הרסניות. אנחנו אפילו לא יכולים לדעת אם זה יעבוד. פילוסופית זה לא פשוט בכלל. עם זאת, זה הסיכוי היחיד שלנו. אם תצליח, לעולם לא נדע שהצלחת. מהפכה בסדר גודל כזה, שמשנה הכל, ולא נדע לעולם שהיא התרחשה". הוא הפסיק לרגע, ואז המשיך. "ראש הממשלה החליט על סגירת הסוכנות. זה קורה בעוד יומיים, מה שאומר שזה או עכשיו או לעולם לא".
הסתכלתי לו בעיניים. הוא בכה.
"רק בשביל זה היה לי שווה להמציא את המסע בזמן. בשביל להציל את המדינה הזאת. אברי, " הוא נשנק "אני לא ממשיך אחרי זה". רגש פתאומי של חיסרון הציף אותי. וולפסון אסף אותי לשורותיו עוד מהפנימייה הצבאית, ומאז היה לי כמו אבא. העיניים שלי נהיו לחות. החלטתי להיות חזק.
"וולפסון… תפוס את עצמך בידיים. המדינה הזו צריכה אותך. היתה לי זכות להכיר אותך, אתה יודע שהיית לי כמו אבא. כל חיי חיכיתי להציל את המדינה הזאת. העבודה בפלוגה היתה לי זכות שלא אשכח".
"סיזלר…. בהצלחה."
הוא חיבק אותי במהירות, נשק לי על המצח, הרפה והלך.
ה'מעביר' היה מכוון על תאריך מתישהו ארבעים שנה קודם לכן. הנחיתה היתה אמורה להיות באיזור ת"א, וקיוויתי שלא תחזור אצלי תקרית שוקרון. אני לא חובב גדול של זמרי דיכאון. לחצתי על הכפתור.
אור גדול, סחרחורת, אגס, כוס קפה, ראש הממשלה, מ ק ר ר. קר.
צעדתי במהירות ברחוב. השלב הראשון הוא לשכור חדר בבית מלון קטן, לאסוף מודיעין, ולחכות לפעולה. יש לי עוד שבועיים על פי המודיעין. נכנסתי לבית מלון קטן שמצאתי ברחוב השומרים. ניגשתי לדלפק.
"שלום".
"שלום. במה אני יכולה לעזור?". היו לה עיניים ירוקות וחודרות, ושיער שטני.
"אני מעוניין לקחת חדר".
"לכמה זמן?". השתהיתי רגע בתשובה. היה לה מבט מהפנט.
"…חודש. הנה מקדמה." הגשתי לה חבילת שטרות. היה קל להשיג אותם, יש מיליונים כאלה בארכיון משרד האוצר.
"מצויין. מה השם?". היא הפנטה אותי. שקעתי בירוק הזה.
"סיזלר. אברי".
כשאתה נוסע בזמן אתה לא צריך שם בדוי. לא הייתי קיים לפני ארבעים שנה, אז איזה מידע כבר אפשר להשיג עליי..?
"מצויין". היא הגישה לי מפתח והסתובבתי ללכת. החלטתי להתמקד במשימה.
"סליחה".
"כן…?" הסתובבתי לעברה בחזרה.
"יש לך ארטיק בשיער".
"אני יודע. זה משהו חדש שאני מנסה, אומרים שזה עוזר נגד התקרחות".
"אה… יפה. טוב.. בהצלחה לך". היא חייכה אליי. חייכתי בחזרה. כנראה שהסמקתי, אבל בגלל הגלידה שהיתה לי על הפנים לא ראו את זה. עליתי לחדר, התקלחתי והתארגנתי ליציאה. יצאתי כדי לרחרח את השטח בפעם הראשונה.
כשעברתי בלובי, פתאום שוב קראה לי הבחורה שבדלפק.
"תגיד… מה עדיף?". היא חייכה אליי בערמומיות.
"מה זאת אומרת מה עדיף?".
"ריבת חלב, או פקאן".
"אני אישית חושב שריבת חלב יותר טעים, אבל אם את מעדיפה פקאן זו זכותך המלאה".
"לא… אני מתכוונת לשיער".
"אה….". צחקתי. "פקאן. זה מזין את השורשים. וריבת חלב לא כדאי אם את בשרית.".
היא צחקה.
"מה דעתך שנצא לאיזה מקום ותראה לי איזה ארטיק הכי כדאי…?".
הלב שלי פרפר. בכלל, היא יכולה להיות מסווה מצויין. נהיה סתם זוג שיוצא לבית קפה. ככה לא יראה מוזר שאני יושב לבד בבית קפה.
"בשמחה", חייכתי לעברה. "אברי".
"אני יודעת כבר. רוז".
"נעים מאד".
וכך, שלוש שעות אחרי שהתעוררתי במקרר של ארטיקים, מצאתי את עצמי פוסע ברחובות תל אביב עם בחורה כיפית, מדבר על החיים.
"אני מכיר מקום מצויין לשבת בו, זה ממש פה מעבר לפינה..". ניסיתי להכווין אותנו לעבר המשימה.
"יש שם ארטיקים?".
"אני בעד שנבדוק".
"סיכמנו".
תוך עשר דקות כבר ישבנו בבית הקפה, על קפוצ'ינו.
"אז מה אתה עושה בחיים?".
זה אף פעם לא נגמר טוב. אבל אני אדם ישר. בכלל, קשר צריך להיות מבוסס על כנות.
"נוסע בזמן".
"כיף לך. גם אני הייתי רוצה". התום שלה שבה אותי, אבל לא הייתי בטוח עד כמה היא מאמינה לי.
"אני רציני. אני באמת נוסע בזמן".
"אני מאמינה. אמרתי… כיף לך".
מדי פעם לפעם הצצתי מעבר לכתפה מחפש את המלצרית, אמא של נחצ'ה, בימים שעוד לא היתה אמא של רוצח. היא לא הופיעה.
"אתה יודע… בעצם כולנו נוסעים בזמן אם חושבים על זה. אולי יש כאלה שנוסעים ועוברים שנים בשנייה, אבל כולנו נוסעים על ציר הזמן, אחרי הכל".
היא שבתה אותי.
קבענו להפגש שוב למחרת. ולמחרת. ולמחרת.
המלצרית לעומת זאת, לא נראתה באופק. המשימה כבר התחילה להראות לי שולית.
וולפסון כנראה לא היה גאה בי. המצפון ייסר אותי.
ביום החמישי כשקמתי ויצאתי להגיד לה שלום בלובי, היא פשוט חיכתה לי שם, עם ארטיק בשיער.
"איזה טעם זה?", חייכתי.
"אגוזים" חייכה גם היא. "שמעתי שזה עוזר לקצוות מפוצלים".
מזל שלא סיפרתי לה על הטילונים, הרהרתי לעצמי. צחקתי.
פתאום – הגיע המנהל. הוא החליט באחת לפטר אותה. לא עזרו תחינותיה, לא עזר שהמלצתי עליה כלקוח. הוא טען שארטיק בשיער הוא לא ייצוגי. הסברתי לו שאני איש עסקים ותמיד בפגישות עם לקוחות וספקים אני מגיע עם ארטיק בשיער, אם לא שניים. הוא נראה מהורהר לרגע.
"אתה טוען שזה ייצוגי?".
"בוודאי. זאת אופנה חדשה, ואני חושב שזה מפתה ומביא לקוחות".
"אהמממ…". הוא נראה לא החלטי.
"ואתה אומר שבפגישות אתה הולך ככה?".
"כן, אישרתי. חוץ מהסינגפורים כולם ראו את זה בעין יפה".
"אהממממ… טוב זה לא נראה לי. את מפוטרת בכל מקרה". הוא לא היה איש שפוי כל כך.
לא הסכמתי איתו במאה אחוז, אבל בגלל שהוא המנהל הוא כנראה זה שמחליט בסוף את מי לפטר. אז הוא פיטר אותה.
ואנחנו? המשכנו לצאת לבית הקפה. הוא הפך להיות מקום הבילוי הקבוע שלנו.
למען האמת, כבר נואשתי מלמצוא את המלצרית ההיא. במקום עבדו רק מלצרים זכרים, ולא ניכר שזה הולך להשתנות. חוץ מרוז כמובן, שהתחילה לעבוד בבית הקפה אחרי שפוטרה מהמלון. ככה היינו נפגשים אחרי המשמרת שלה ויושבים ויושבים ויושבים.
בשיחות איתה הגעתי למקומות בנפש שלא חשבתי שאני אגיע אליהם. היה לנו קשר אמיתי. התחלתי לאהוב אותה.
לאט לאט התגנבה לי התחושה במעלה הגב, אם יש מקום כזה בכלל.
רציתי להישאר. להישאר איתה, לעולם. יש לי עוד ארבעים שנה לטפל במשימה בכל מקרה.
למה לחזור לחיים רעים? אין לי למה לחזור, וכאן היה לי מצויין. ובכל מקרה המשימה לעולם לא תושלם.
כאן פגע בי החיסרון השני. ה"מעביר" מצויין. זה הוכח בבדיקות מעבדה קפדניות. כנראה שיש כאלה שפשוט לא רוצים לחזור. כמוני.
מסתבר, שלא תמיד יש למה לחזור. פתאום ה'חיסרון' כבר לא נראה לי כזה נורא.
החלטתי להישאר איתה ולהינשא לה. אולי אם אפגוש את ראש הממשלה בצעירותו אוכל להתנקש בו. אוכל להזהיר את ווולפסון. את אנשי הממשלה. אוכל להזהיר את עצמי, אולי… אם עדיין אהיה שם. אף פעם לא ניסיתי להישאר בעבר, אבל נשמע שזה יעבוד.
ואז אולי אחזור… עם רוז. כרגע בכל מקרה אין לי בכל מקרה מה לעשות.
החתונה נערכה מתישהו בינואר של אותה שנה.
הרב הציע לרוז שתעברת את השם לורד. והיא הסכימה. רצתה להרגיש ישראלית לגמרי.
אני החלטתי לעברת את שם המשפחה לסגל, כדי לעבור את התהליך של השינוי יחד איתה.
לא ידענו שנזכה שהבן הראשון שלנו, נחום, שנולד אחרי שנה ואנחנו קראנו לו נחצ'ה, יהיה ראש הממשלה.
זכינו.