חושך. כאב עמום בראש, ותחושה מעיקה בחזה. איתן פקח את עיניו, ולא ראה כלום. האם התעוור? האויר שנשם היה ישן ומחניק, כאילו המקום לא אוורר מזה שנים. הוא לא נמצא בחדר השינה שלו, הוא היה בטוח. המזרן ששכב עליו היה דק מדי והוא הרגיש את קרש המיטה. איתן שפשף את עיניו. עדיין היה חושך, והוא חש מתכת סביב מפרק ידו השמאלי. הוא משש בעזרת ידו הימנית. אזיק קשור לשרשרת.
הוא הפסיק לנשום לרגע, ואגלי זיעה נקוו על מצחו. מישהו שבה אותו. הוא התיישב והחל למשש מסביבו. ידו הימנית מצאה גליל צר, מעין חרוט מתרחב בצד אחד שבקצהו זכוכית. בצד השני מתג. איתן הסיט אותו. אור בקע מתוך החרוט. פנס.
הוא האיר סביבו. המזרן עליו שכב נפרש על הרצפה. הקיר לשמאלו היה בטון חשוף ופסים אופקיים שהעידו על בניה גסה חצו אותו. משהו היה מוכר במקום הזה, אך אלומת הפנס הממוקדת לא אפשרה זיהוי. הוא סרק את הקיר עד שאיתר מפסק חשמלי ישן. איתן התיישב, וקם, מתנודד קלות. הוא הרים את המתג. אור צהוב מסנוור הציף את החדר. הוא כיבה את הפנס ועמד זמן-מה, מצל על עיניו עד שהסתגלו לאור. כשהביט שוב סביבו ראה חדר צר וארוך, ודלת פלדה בקיר שמשמאלו. לידו היה סולם ברזל שהוביל מעלה אל פיר אפל. באחד משלביו נקבע אזיק מתכת שהיה קשור בשרשרת דקה וארוכה לאזיק שסביב מפרק ידו. מימין היתה דלת קטנה לשירותים. נראה היה שהשרשרת ארוכה מספיק כדי להגיע אליה.
זה היה המקלט בביתו. הוא בילה בו במלחמה האחרונה בזמן האזעקות, אך מאז כמעט ולא ירד לשם. מי סגר אותו במקלט שלו עצמו וקשר אותו לסולם? איתן שפשף את ראשו הכואב. מי היכה אותו? מה הדבר האחרון שהוא זוכר?
יערה. היא אמרה שהיא רוצה להפרד. הם ניהלו מריבה שלמה על הנושא. למה בעצם? אה, נזכר, היא טובה במיטה. זהו? הוא היה די בטוח שחשב על משהו נוסף בזמן שצעקו. האם היא היכתה בראשו וכלאה אותו כנקמה?
"אני לא מנסה להתנקם בך," אמרה יערה, וקולה היה חנוק. דמעות? בוודאי שלא. העמדת פנים, סביר להניח. איתן הקיש על כוס היין שלו. היא אמרה שהיא רוצה לדבר. הוא קנה יין יקר. הוא ציפה להינות ממנו. הוא הביט כעת בבקבוק המלא למחצה. אם יפרדו, סביר להניח שישאר אצלה.
הוא רוקן את כוסו ומילא אותה שוב. "רק אמרתי שזאת פעם ראשונה שאני שומע את התלונות האלו."
"זו בדיוק הבעיה, איתן!" יערה הכתה בידה על השולחן, ואיתן שלח את ידו אוטומטית לכוס היין, מייצב אותה. "אתה אף פעם לא מקשיב!"
"אני מקשיב לכל מילה שאת אומרת." איתן הושיט יד אל מצחו, מעסה אותו. הוא חש מגרנה מתחילה להתפתח. "את יכולה להוריד את הקול?"
"לא!"
"מה את רוצה, יערה?" גם הוא הרים כעת את קולו. לעזאזל. "אני לא מאמין שאנחנו מנהלים את הדיון הזה."
"אנחנו לא מנהלים דיון!" יערה קמה, מפילה את הכסא. "אנחנו רבים!"
"אנחנו לא רבים!"
"זו בדיוק הבעיה!" יערה רקעה ברגלה. היא היתה דרמטית להחריד לפעמים. "למה אתה אף פעם לא מוכן לריב איתי?"
הוא בהה בה. "את רוצה שאני אריב איתך?"
"כן! לא. אני רוצה תגובה. אני רוצה רגש. אני רוצה… משהו." היא הושיטה את ידה אל השיש, מגששת עד שהגיעה אל קופסת טישו, שאיתן חשד שהוכנה מבעוד מועד. "אני רוצה לשמוע ממך שאכפת לך."
"את יודעת שאכפת לי." איתן תהה האם המצב דורש שיקום מכסאו ויחזיק בידיה. אולי יש לו עוד כמה משפטים עד אז. "לא הייתי עושה את כל הדברים האלו בשבילך אם לא היה אכפת לי."
"אלו דברים?" יערה נפנפה בידה. "מה אתה כבר עושה בשבילי, איתן? בט"ו באב הבאת לי חסכמים במתנה!"
"את התלוננת הרבה זמן שחסרים לך."
"ובוולנטיין קנית לי צילון לחנייה!"
"אמרת שנמאס לך לחכות שהמזגן יתחיל לקרר את המכונית."
"אני לא יכולה יותר," יערה תפסה את ראשה. אולי גם לה יש מגרנה. אם כך, לא יהיה זה חסר רגישות לבקש כדור. היא תוכל לקחת אחד לעצמה. "אני רוצה שתרגיש משהו. שתגיד לי שאתה אוהב אותי."
"אבל אני אומר לך שאני אוהב אותך. כל הזמן." איתן רוקן שוב את כוסו, אבל ידה של יערה עצרה אותו בדרכו לבקבוק.
"כן. פעם בשבוע בדיוק." קולה היה קר. "כל יום רביעי. זה סוג של שיטה, נכון?"
איתן נשך את שפתו התחתונה. כן, הוא רשם לו ביומן מדי שבוע להגיד לה שהוא אוהב אותה. מה היה כל-כך רע בזה? בשביל זה יש יומן, כדי לא לשכוח דברים חשובים.
"איתן. אני חושבת שאנחנו צריכים הפסקה."
הוא הרים את ראשו אליה, והפעם באמת קם על רגליו, מבין באיחור שהיה צריך לעשות את זה לפני חמישה משפטים. ואולי לפני שתי כוסות יין, חשב כשנאחז בכסא כדי להתייצב. "יערה-"
"לא. החלטתי." היא נעה לאחור.
הוא בהה בה. "כרגע אמרת 'אני חושבת'. איך כבר הספקת להחליט-"
"תפסיק לנתח כל סיטואציה!" יערה כמעט צעקה. ואז פרצה בבכי. איתן עמד ללא נוע, מחכה שתחדל. הוא לא ידע להתמודד עם בכי, והיא ידעה שהוא רואה בזה סחטנות רגשית. זה היה חסר רגישות מצידה, למען האמת, לבכות בשיחה כל-כך חשובה. "בבקשה, לך. אני צריכה לחשוב."
"כרגע אמרת-"
"איתן, לך!"
הוא הבין שהשיחה הסתיימה, ופנה ללכת, נאנח. בדלת עצר והביט בה. "אני אוהב אותך," אמר, רק ליתר ביטחון.
"לא, אתה לא," אמרה יערה בריקנות. היא חדלה כעת לבכות, ורק אחזה בנייר הטישו הממורטט בין אצבעותיה.
איתן היסס עוד רגע. "אכפת לך אם אני אקח בחזרה את היין-"
הבקבוק נזרק לעברו, והוא מיהר לסגור את הדלת כדי לא להיפגע.
הוא זכר שחזר לביתו לאחר המריבה, ראשו פועם בכאב, שתה כוס מים והלך מיד לישון. היא בוודאי באה בלילה וגררה אותו ישן למקלט. נקבה מטורפת. איתן זיהה את האזיקים שהיה אסור בהם ממסיבת הפורים אליה הלכו יחד. הוא ניסה לשחרר את האזיק שסביב כף ידו כשהדלת נפתחה. איתן פנה אליה מיד.
הוא הפסיק לנשום כשגבר נכנס, אוחז במגש גדוש במזון. הגבר היה בגובה שלו, במימדים שלו. שערו היה שחור חלק כמו שלו. עיניו היו כהות כמו שלו. תוי פניו היו זהים לאלה שלו, והוא לבש את הבגדים שלו.
הגבר פסע שני צעדים, התכופף והניח את המגש על הרצפה. בדיוק בטווח השרשרת. איתן היה קופץ עליו אלמלא היה משותק מהפתעה. הגבר נסוג לאחור מיד.
"הבאתי לך אוכל", אמר האיש. גם הקול שלו היה זהה לקולו.
"מה…" מלמל איתן והמלים גוועו בפיו.
"אני מצטער. כל-כך מצטער. לא התכוונתי לעשות לנו את זה," אמר האיש.
"מה…" מלמל איתן שוב ולא הצליח להשלים את השאלה.
"אתה חייב לאכול," אמר האיש. "אני באמת מצטער," המשיך ומשך באפו כאילו נאבק בדמעות. "פשוט, יערה… אני לא יכול להשאיר את המצב בינינו ככה. היא קיבלה רושם כל-כך שגוי אתמול. אני חייב להתנצל בפניה. אתה תראה שיהיה בסדר."
"מה…"
"אל תדאג. יהיה בסדר. אני אשלים עם יערה, ואחר כך נתאחד שוב."
"מה…" איתן הבין שאם לא יאמר עוד משהו לעולם לא יבין מה קורה פה. "מי…" שוב גוועו המלים בפיו.
"אני?" שאל האיש, ופניו כאילו אורו מעט. "אני האלטר שלך."
"ה-מה?"
"האלטר-אגו שלך. החלק הרגשי שלך. הדחקת אותי במשך שנים. ואתמול בלילה, אחרי שיערה כל-כך נפגעה מאיתנו לא יכולתי יותר. התפצלתי ממך."
"מה?"
"אני כל-כך מצטער. זה לא היה בכוונה," האיש רעד כולו. "פתאום הייתי בחוץ וראיתי אותך ישן על המיטה. וידעתי שאני צריך לשים אותך במקום בטוח. השרשרת מספיק ארוכה כדי להגיע לשירותים, והבאתי לך אוכל. הכנתי אותו עכשיו, הכל טרי."
"מה?"
"אני אחזור בערב. אני הולך לעבודה שלא יפטרו אותנו. ואני אשלים עם יערה. אני מבטיח," הוא ניגב דמעה ויצא מהמקלט, מגיף את הדלת אחריו.
"מה?" מלמל איתן.
יערה כבר היתה על קצות עצביה כשנשמעה הדפיקה בדלת. עשרות כוסות מים ניצבו ברחבי הדירה הקטנה, בכל אחת ורד אדום. מהשעה בה התעוררה ועד ששבה לביתה, ובכל שעות העבודה, קיבלה בכל שעה ורד אדום ללא פתק, עם שליח שלא ידע דבר על זהות השולח. יערה חשדה אוטומטית באיתן, אך שללה זאת. בשלוש שנותיהם ביחד, איתן מעולם לא הביא לה פרחים. בפעם הראשונה הצטערה שאין לה אגרטלים בבית.
היא פתחה את הדלת בתנופה חדה, "מה?!" עצבני עומד על קצה לשונה, אבל המסדרון היה ריק. על סף דלתה נח ורד אדום. היא התכופפה להרים אותו, הבעתה מתרככת. ורדים היו הפרח האהוב עליה. היא אפילו אמרה את זה לאיתן, פעם, כשרק התחילו לצאת. אצבעותיה התכווצו למחשבה על איתן, כמעט מועכות את הגבעול. האפס הזה. הזמן הרב שבזבזה עליו, בזמן שמישהו אחר, קרוב אליה, שידע את כתובתה ומקום עבודתה, רק חיכה שתיפרד ממנו…
כשהתרוממה, הבחינה בורד נוסף במרכז המסדרון. מופתעת, היא סגרה את הדלת מאחוריה והלכה להרים אותו. ורד נוסף היה בקצה המסדרון, ועוד אחד בראש המדרגות. היא עקבה אחרי שביל הפרחים, מלקטת אותם כאילו התהלכה בשדה בר, לאורך שלוש קומות.
כשיערה הגיעה לבסוף למטה, הודפת את הדלת הכבדה כשעל זרועה מכביד זר שלם של ורדים, כמעט ושמטה אותם למראה המחזה שנגלה לעיניה.
שביל הפרחים התארך אל מרכז המדשאה שמול ביתה, מתעקל בסופו לצורת לב. ואיתן – איתן שלה, שמעולם לא הביא לה פרח בכל שנות היכרותם, עמד שם, מייצב על האדמה שלט מאיר עיניים. "אני מצטער," נכתב שם. "אני אוהב אותך."
יערה בהתה בו.
הוא חייך. הוא היה לבוש בבגדים שלא ראתה מעולם, רחוקים מאוד מהלבוש הרגיל שלו. מכנסיים מחוייטים, נעליים מצוחצחות, חולצה מכופתרת ועניבה. שערו היה מסורק בקפידה. האם עבד שעות בשמש הקופחת, בבגדים האלו, רק כדי לסדר את כל זה עבורה?
"נו, תגידי משהו, יערונת." הוא קרץ אליה.
יערונת? איתן מעולם לא קרא לה בשם חיבה. היא הסמיקה. "אני לא יודעת מה לומר."
"תגידי לפחות שהורדים מצאו חן בעינייך. זה הפרח שאת הכי אוהבת."
יערה חשה דמעות עולות בעיניה. "זכרת."
חיוכו של איתן התרחב. "אמרתי לך שאני מקשיב לכל מה שאת אומרת."
"איתן, אני לא מבינה…"
"חכי. יש לי עוד משהו בשבילך."
היא התקרבה, והוא הניח את השלט העצום – בקושי מסויים – והושיט לה בביישנות קופסה עטופה בסרט. יערה קרעה את העטיפה. בפנים נח אגרטל חרסינה יפהפה, מעוטר בפרחים קטנטנים לאורך שפתו.
איתן שלח יד ללטף את שערה. "את תקבלי ממני עוד הרבה פרחים. צריך להיות לך משהו לשים אותם בתוכו."
יערה פרצה בבכי, שמטה את הזר ואת קופסת הקרטון, ונפלה על צווארו. היא ניגבה את עיניה תוך כדי דיבור, משהקת. "א-אני מצטערת – אני יודעת שאתה שונא ש-שאני בוכה-"
אבל הוא פשוט החזיק אותה.
דלת המקלט נפתחה, ואיתן קפץ ממקומו. הוא בילה מחצית מהיום בניסיון לחלץ את ידו מהאזיק. במחצית השניה עבר על כל סנטימטר מהרצפה, מחפש משהו שיעזור לו להמלט. עיניו כבר כאבו מהמאמץ, והמזון שקיבל בבוקר נגמר. הוא היה רעב ומרוגז, וכשהדלת נפתחה זינק קדימה, נעצר רק בגלל כאב האזיק הנלחץ לעורו.
הכפיל שלו הציץ פנימה בזהירות, מגש חדש עמוס בכל טוב בידיו. הוא הניחו על הרצפה, מקפיד להשאר מחוץ לטווח השרשרת, והדף אותו לפנים ברגלו.
"שחרר אותי, חתיכת מנוול!" צרח איתן.
"איך אתה מרגיש?" שאל הכפיל.
איתן ניער את ידו. "איך אתה חושב? חתיכת-"
"השלמתי עם יערה," אמר הכפיל בעליצות שופעת, חיוך רחב על פניו.
"מה? יערה?" איתן משך שוב באזיק, וקילל כשכאב חד עבר במפרקו. הוא נסוג לאחור ועיסה את המפרק. הכפיל נכנס לתוך המקלט, משפשף את פרקי ידיו. "איך אתה מעז-"
"אני מצטער, אתה צודק לגמרי. זה חסר רגישות מצידי לדבר על יערה. אתה בטח כל-כך מתגעגע אליה." הכפיל הביט בו, פניו נפולות. "קשה לי מאוד לכלוא אותך ככה. אבל אל תדאג. אני מבטיח שאשחרר אותך בעוד כמה ימים, אחרי שאתקן את כל הנזק שגרמת."
איתן בהה בו. "מי אתה?" אמר שוב, וחש קור פתאומי. הוא החל לתהות אם תחושת המועקה שחש מאותו בוקר היתה קשורה באמת רק לכליאה, או למשהו אחר בו שהיה חסר, לא שלם.
הכפיל הצטמרר וחיבק את עצמו. "אמרתי לך. אני האלטר-אגו הרגשי שלך."
"אין לי אלטר-אגו רגשי," מלמל איתן.
"זה בהחלט נראה ככה בשנים האחרונות," הסכים הכפיל. "אבל זו בדיוק הסיבה שאני כאן, אתה מבין. הקול הקטן הזה שאמר לך לקנות זר ליערה בכל פעם שעברת ליד חנות פרחים, הקול הזה שהתעלמת ממנו? זה הייתי אני. הדחקת אותי כל-כך הרבה שנים שפיתחתי ישות משל עצמי."
"ישות משל… על מה אתה מדבר?"
"אני הולך לתקן את כל הבעיות בחיים שלנו. ואז אני הולך להתאחד איתך שוב, אני מבטיח. ממילא אנחנו לא יכולים להישאר נפרדים יותר מדי זמן." האלטר-איתן חייך והניח את ידיו על לוח ליבו. "רק עד שאני אציע ליערה להינשא לי."
"תציע ליערה מה?!"
"נישואין. כבר תכננתי הכל. מסעדה רומנטית, אור נרות -"
"תקשיב לי, חתיכת נקבה!" צרח איתן. "אני לא רוצה את הכלבה הרגשנית! הייתי צריך לזרוק אותה הרבה לפני-"
"אתה לא מתכוון לזה," אמר האלטר-אגו ונד בראשו. "אנחנו ויערה… אנחנו נשמות תאומות. והיא יודעת את זה בדיוק כמונו." עיניו הצטעפו לרגע. "הבאתי לה פרחים, והיא בכתה… היית צריך לראות."
"פרחים?! חתיכת-"
"וסיפרתי לה כל מה שאנחנו מרגישים."
"דבר בשם עצמך, מטורף אחד!" איתן צרח.
האלטר-אגו הדף שוב את המגש ברגלו.
"אתה צריך לאכול." הוא נאנח, "אתה תראה שהכל יהיה לטובה."
"אתה לא יכול לעשות את זה!" צעק איתן. "אתה לא יכול להשתלט לי ככה על החיים-!"
"אל תדאג. אף אחד לא שם לב." האלטר-אגו חייך. "הייתי בעבודה. הקפדתי לעמוד בלוח הזמנים של הקו. אמרתי בוקר טוב לנוסעים."
"בוקר טוב ל… אתה תהרוס לי את הקריירה!"
האלטר-אגו נד בראשו וחייך. "אנשים כל-כך שמחו לראות אותנו מחייכים. הילדים שחיכיתי להם כשרצו לאוטובוס אמרו לי תודה. ובת-שבע אמרה שאני נראה אדם חדש."
"מי?!"
"בת שבע. הקשישה מהשיכון שתמיד עולה בקו של עשר ורבע. ידעת שהיא ובעלה עלו מעיראק בשנות החמישים?"
"עלו מעיראק…" איתן בהה בו.
"כן. כל הדרך היא סיפרה לי. אשה מרתקת." הוא שתק לרגע. "אני רק רוצה שיהיה לנו טוב. ואם זה אומר שנעצור בצומת במקום בתחנה כשבת-שבע מבקשת, מה כבר-"
איתן לקח את הספל ממגש ארוחת הבוקר הריק, והשליך אותו לעבר הכפיל, שמיהר לסגת לאחור ולהתחבא מאחורי המשקוף כשהספל התנפץ.
"אנחנו נחזור ונתאחד תוך כמה ימים. אני מבטיח", אמר הכפיל וסגר את הדלת. איתן צרח בזעם.
"בוקר טוב!" זימר איתן אל הילדה הקטנה שעלתה עם אמה וקרץ אליה. האם נתנה בו מבט חשדני, והוא הזדרז לחייך גם אליה. "בוקר טוב!". האם לא חייכה בחזרה. נו טוב, הרהר. אולי לא כל האנשים אוהבים שמברכים אותם בבוקר טוב. אבל לפחות הילדים שמחו כשחיכה להם בתחנה עד שיגיעו. חבל שכולם נדחפו כך. הוא היה כמעט בטוח שכמה מהם לא שילמו, אבל לא נורא. הם היו רק ילדים.
"איתן!" עלתה צעקתה של בת-שבע מאחורי האוטובוס, והיא דידתה לפנים. "לא עצרת לי!"
"אני מצטער, בת-שבע," איתן הביט בצומת שעבר כרגע. "שכחתי. אני אעצור לך בתחנה-"
"לא בתחנה!" קולה של בת-שבע עלה. "תפתח ת'דלת מיד!"
"כאן? ברמזור? אבל זה-"
"נו! למה אתה מחכה?" היא נפנפה בידה מול פניו והוא נרתע. "אתה רוצה שזקנה כמוני תלך ברגל? אתה לא מתבייש?"
איתן בהה בה עוד רגע, מחפש תגובה הולמת. בת-שבע היתה כל-כך נחמדה אתמול בבוקר. בוודאי כאבו לה הגב והרגליים ולא התכוונה להיות זועפת. הוא חייך אליה ופתח את הדלת, למרות שהאור התחלף כעת לירוק. צפירות חזקות נשמעו מאחורה, הולכות ומתגברות עד שבת-שבע, ללא מילת תודה, ירדה לבסוף מהאוטובוס. נער לבוש בשחור נדחק על פניה פנימה. איתן עמד לציין שזו לא התחנה, אבל הצפצופים התגברו, והוא מיהר לסגור את הדלת ולהתחיל שוב בנסיעה.
"בוקר טוב," אמר, מעט פחות בעליצות. "שמונה שקלים, בבקשה."
הנער נחר בבוז ונכנס פנימה.
איתן קרא אחריו, "אה, סליחה-"
"אבא שלי מנכ"ל אגד", צעק הנער והמשיך פנימה.
איתן נאנח. לא היה טעם להאשים את הנער. הוא היה בסך הכל איש צעיר ומוטרד, שבוודאי מעולם לא קיבל מקום בטוח להביע בו את רגשותיו. בדיוק כמו הצד האחר של איתן, שהיה לכוד כעת במקלט, והפרידה ממנו הלכה ונעשתה קשה מנשוא עם כל רגע שחלף.
כשישב במקלט בזמן המלחמה הציקה לאיתן כמות החלודה על הסולם. לאחר המלחמה, כשניקה היטב את המקום צבע את הסולם בצבע צהוב לחלודה. הוא לא זכר עכשיו מה הפריע לו אז בחלודה, אך זכר שבמהלך הצביעה נתפסו בצבע עצמים קטנים שלא היה לו חשק לשלוף החוצה מתוך הצבע. כפיסי עץ, שערות מהמברשת, אבנים.
הוא טיפס בסולם, בוחן היטב כל סנטימטר עד שאיתר כפיס קטן דבוק בתוך הצבע. הוא השתמש במזלג כדי להכות בו ולשבור את הצבע המצמיד אותו למתכת. אם יוציא את הכפיס, יוכל לנסות לחלץ את עצמו מהאזיק בעזרתו. הוא רק קיווה שאותו פסיכי, האלטר-אגו הזה, לא יחזור לפני כן.למזלו האיש הרגשני הזה אזק את ידו השמאלית, מה שהותיר לו את ידו הטובה יותר לעבוד איתה. אצבעותיו היו אדומות מהמאמץ ומכוסות בצבע צהוב, אך הכפיס הדק והקשה היה לבסוף בידו. אולי יצליח לחלץ את עצמו לפני שהפסיכי הרגשני מציע נישואין בשמו לנקבה ההיסטרית. הוא הפסיק את העבודה כדי לבחון שוב את חור המנעול של האזיק באור המנורה הצהבהב. הוא ראה את הלשונית שעליו להסיט כדי לפתוח את האזיק, אלא שכשהחדיר את הכפיס פנימה כבר לא ראה אותה. הוא ניסה שוב לחטט שם על סמך הזיכרון.
טינג. האזיק נפתח. איתן נשם לרווחה, ומיהר לחלץ את ידו. הוא עיסה מעט את המפרק, ומיהר אל הדלת. אפשר היה לנעול אותה רק מבפנים, ומשיכה קלה גרמה לה להפתח. איתן הצמיד את אוזנו לסדק שנוצר. שקט. איתן משך את הדלת, ויצא אל המדרגות האפלות. הוא דילג במעלה המדרגות למבואת הבית.
כבר במבואה חש שמשהו לא בסדר. החדר היה נקי מאוד, ולאויר היה ריח של צבע טרי מעורב בבושם. לקירות היה צבע לבן פנינה חדש ומבריק וסמוך לדלת נתלתה חמסה עם ברכת הבית עליה. איתן פסע אל הסלון והציץ פנימה. הוא קפא. על הספות הפרקטיות שלו היו מפוזרות כריות נוי תכולות רקומות בפרחים. השולחן השחור המרובע נעטף במפה לבנה. אגרטל קטן ובו שלושה ורדים אדומים ניצב במרכזה. מעל הספה הצמודה לקיר נתלתה תמונה חדשה של זוג מתנשק לרגלי מגדל אייפל.
איתן פסע פנימה והביט סביב בפה פעור. כל החדר השתנה. בקבוק של נוזל ריחני עם מקלות עץ על המדף. פעמון רוח נתלה מהחלון. אהיל לבן שמשוליו ניתלו לבבות זכוכית אדומים קטנים. וילון בצבע ירוק עם ציור של דרקון זהוב בכניסה למסדרון. הוא השפיל את עיניו. שטיח תכול, תואם לכריות הנוי כיסה את רוב החדר. עיניו החלו לצרוב. הוא נשא אותן שוב, וגילה עוד תמונה חדשה – הים בשקיעה, ונערה בודדה בשמלה כחולה יושבת על החול וצופה בו.
בחשש רב, הסיט את הוילון ונכנס למסדרון. בחדר השינה נצבעו הקירות בגוון אדמדם. כיסוי ארגמן נח על המיטה. עוד אהיל עם לבבות אדומים, תואם לזה שבסלון. המראה קושטה במדבקות של חתולים, והרדיו בסרט אדום. איתן הרגיש בחילה מתעוררת בו. מה עשה המטורף לבית שלו?
הוא לקח שקית אשפה גדולה וחזקה, והחל לעבור בבית ולאסוף את כל החפצים המגוחכים הקטנים. הוא השליך פנימה את האגרטל והפרחים, את התמונות, את הכריות, את פסלון האשה הערומה על המדף, את הסרטים, המדבקות, פעמוני הרוח, החמסה, הוילון, הסבונים הריחניים על המדף, כיסוי המיטה. כשהגיע לשירותים חשכו עיניו. הקוקו צבע את הקירות בורוד. איתן הרגיש את מיצי הקיבה שלו מתחילים לטפס בגרונו ומיהר לבלוע רוק. הוא השליך את השקית ורץ למחסן, מחפש צבע לקירות, כל צבע. הוא איתר פח צבע כחול ומברשת, ומיהר בחזרה אל הבית. הוא ידע שעליו לשים ניילונים כדי להגן על הרצפה והאסלה, אך בחפזונו להעלים את הזוועה התעלם מכך. הוא טבל את המברשת בפח הצבע והחל למרוח את הקיר, מטפטף צבע כחול על הקרמיקות.
להבת הנר האדום זהרה ברכות, מרצדת בתוך מעמד הזכוכית הצבעונית שעל השולחן במסעדה הקטנה והאינטימית. משחקי האור הצבעוני על מפת השולחן היו יפים כל-כך שגרמו לאיתן להיאנח. הוא כמעט הצליח לפספס את יערה נכנסת, מועדת על מדרגות הכניסה בגלל זר ורדים עצום שהחזיקה לפנים. איתן רשם לעצמו לבקש מהמשתלה לקטום אותם מעט קצרים יותר להבא. הוא לא רצה שאהובתו תמעד ותיפול, חס וחלילה, בייחוד לא קרוב כל-כך ל… אבל לא, קודם עליה להסכים. הוא חייך לעצמו. יערה נאנחה ודחפה את עצמה ללא גינונים לכסא שמולו. היא שמטה את תיק היד שלה על הרצפה והעבירה יד בשערה, שנראה מעט פרוע. כמובן, היא היתה יפהפיה בכל מצב. איתן בהה בה במבט מעריץ לרגע. "קרה משהו, יערונת?"
היא התכווצה. "למה אתה שואל?"
"אפילו לא נתת לי למשוך בשבילך את הכסא," איתן אמר. פניה של יערה קדרו והוא מיהר להוסיף, "סליחה, את צודקת. זה חסר רגישות מצידי. עשרות שנים של מאבק לשחרור האישה ואני מאיים להשיב את כל המהפכה לאחור-"
"מאיים להשיב?" מלמלה יערה לעצמה.
"-נשיקה זה בסדר?"
יערה חייכה אליו, וחיוכה היה כמו קרן שמש שמחקה את כל תלאות היום. הוא רכן ונשק לה. כשנעה שוב לאחור, תווי פניה התרככו מעט. אבל אז נאנחה ונופפה בזר הפרחים. כמה עלי כותרת אדומים נפלו על השולחן. "איתן, מותק, זה באמת נחוץ?"
"מה, יערונת?"
"הפרחים האלו כל שעה. השליחים רודפים אחרי לכל מקום. יש לך בכלל כסף לכל זה?"
"שום מחיר לא יקר מדי בשבילך, יערונת." איתן לקח את ידה. יערה חייכה, אך משכה את ידה בחזרה.
"שמפניה, בבקשה," אמר איתן למלצר שקרב אליהם וקרץ אליו, לא בצורה מודגשת מדי. המלצר הנהן. יערה הרימה גבה, אך לא אמרה דבר. היא הביטה בידיה, שתופפו על השולחן. איתן לקח אותן בין ידיו. כאלו ידיים קטנות ועדינות, הרהר לעצמו. ידיים שירצה להחזיק בהן לנצח. המחשבה שוב גרמה לו להיאנח. יערה חייכה אליו חיוך פזור נפש. "איך היה היום שלך?"
"לא נהדר," הודה איתן. "לפעמים אני לא מבין למה לאנשים קשה לתת אמון בנהגי אוטובוסים, את יודעת. הם שוכחים שגם לנו יש רגשות. בעיניהם אני רק האיש שמאחורי ההגה-"
"רציתי, באמת, לשאול אותך לגבי זה," אמרה יערה. היא שילבה את אצבעותיה באצבעותיו. "מה גרם ל… שינוי הזה?"
"למה את מתכוונת, יקירתי?"
"לכל ה… רגשות האלו. אף פעם לא קראת לי 'יערונת' או 'יקירתי', למשל, ועברו לפחות שלוש שנים מאז שלקחת אותי למקום כזה." איתן לכסן את מבטו אל הכסאות המרופדים, אל מפות התחרה הרקומות והווילונות האדומים על החלונות. יערה לקחה נשימה עמוקה, והמשיכה לדבר, כאילו חששה שתאבד את האומץ. "וכל הפרחים האלו, והדיבורים האלו… המכתבים, השירים שאתה משאיר לי בתא הקולי, כל האני-אוהב-אותך האלו. זה לא אתה."
"אבל אני באמת אוהב אותך. כל השנים האלו שאמרתי לך את זה כדי לצאת ידי חובה, לא הבנתי כמה אני באמת מתכוון לזה, כמה אני לא מסוגל לדמיין את החיים שלי בלעדייך…" יד קרה אחזה לפתע בליבו של איתן, והוא נתן למשפט לגווע, בוחן את יערה. האם באמת חשדה שלא היה הוא עצמו? אולי היה השינוי מוקצן מדי בעיניה? והיא באמת נראתה מרוחקת מאוד הערב. איתן היסס, מנסה לרגע לחשוב כמו איתן שהיה, האדם שאת חציו השאיר מאחוריו במקלט. אבל היה כל-כך קשה לראות את העולם דרך עיניו הקרות והאטומות של איש שלא זכר כיצד לאהוב.
"ידעת שלנשות אגד יש כרטיס חופשי-חודשי חינם בכל הקווים?" אמר בטון אגבי למדי, כשהמלצר חזר עם השמפניה ומזג אותה לכוסות גבוהות על רגל.
יערה הנידה בראשה ולגמה מכוסה.
איתן ניסה לחשוב על משהו אחר להגיד, משהו נכון והגיוני וקר, כמו שהוא, האחר, היה אומר. יערה חייכה אליו מעל הכוס שלה, וליבו פעם בעוז, כמעט מתפקע מרוב אהבה כלפיה. הוא סימן למלצר בראשו. הגיע הזמן.
האורות בכוך הקטן בו ישבו עומעמו. אור הנר האיר על פניה של יערה. היא הביטה סביבה, אצבעותיה שוב מתופפות. איתן אחז בידה שוב, וקירב אותה לליבו. "יערה," אמר. היא הביטה בו, גבותיה שוב מתרוממות. הכנרים שהזמין החלו לנגן, אבל מבחינתו לא היה אדם בעולם מלבדם, ולא היה דבר להביט בו לבד מעיניה. "יערה," אמר שוב, אוזר אומץ, וירד מכסאו, כורע על ברכיו לפניה.
"איתן, מ…מה אתה…" יערה גמגמה.
"אני לא מסוגל לדמיין את חיי בלעדייך," איתן חייך אליה. "יערה, היית כל-כך סבלנית וטובה אליי כל השנים האלו. את מביאה לי המון אושר. אני לא רוצה להמשיך לחיות אפילו יום אחד אם לא תהיי שלי." הוא הוציא את הקופסה הקטנה מכיסו, ופתח אותה. יערה עצרה את נשימתה, מביטה בטבעת היהלום. היא עלתה את רוב החסכונות שלו, אבל כפי שאמר, לא היה מחיר גבוה מדי לשלם עבור יערה. עיניה נצצו, מתמלאות בדמעות. בתיאום מושלם, החלו עלי הכותרת האדומים ליפול סביבם, צונחים על המפה, בחיקה של יערה, בכוסות השמפניה. הכינורות עלו ונסקו, ממלאים את עולמם בשיר, ואיתן שמע מסביבו נשים אחרות, מאופקות פחות מיערה, מקנחות את אפן. ידיה של יערה רעדו. עיניה לא משו מעיניו.
"יערונת שלי," אמר איתן ברכות. "התנשאי לי?"
יערה שלחה יד רועדת, מוחה את עיניה. היא הסירה עלה כותרת אדום שנדבק ללחייה. מבטה הושפל לחיקה. "איתן…"
קירות השירותים כבר היו צבועים למשעי, כחולים כדרדסים. האסלה, הכיור, מיכל ההדחה, הרצפה ובגדיו של איתן מנוקדים בכחול. עוד היה די צבע בפח, ואיתן התקיף את חדר השינה. הגוון האדמדם חייב להעלם. באמצע הקיר הראשון שמע את רשרוש המפתחות בדלת הכניסה.
היצור הרגשני, החיקוי החיוור חזר הביתה. איתן הרגיש לחץ בעיניו כשדחף לרצוח את חולה הרוח תקף אותו. הוא שמט את המברשת לתוך דלי הצבע, ומיהר לסלון.
כשהדלת נפתחה, איתן כבר היה מוכן ובידו הדבר הכבד הראשון שהצליח לתפוס – ספר טלפונים. הוא חיכה מאחורי המשקוף בנשימה עצורה כשהפסיכי נכנס, שמוט כתפיים, ועצר למראה שדה ההרס שלפניו. איתן פלט צעקת זעם וחבט בראשו של האלטר-אגו עם הספר.
שניהם צרחו בכאב.
הרגשן התנודד, מועד כמה צעדים לפנים, ידו נשלחת אל אחורי ראשו בתיאום עם ידו של איתן, שחש כאב כאילו ספג את המכה בעצמו.
האלטר-אגו הסתובב, מחזיר לעצמו את שיווי המשקל, ושאל בעיניים קרועות לרווחה ובקול רועד, "למה?"
"מה עשית לבית?" צעק איתן.
הפסיכי העביר מבט על הסלון הבזוז ושאל, "מה אתה עשית לבית?"
"מה אני עשיתי?" צרח איתן, כעסו גובר אף יותר, "מתרומם עלוב! כולא אותי במקלט, וממלא לי את הבית בשטויות של נקבות-"
"זה גם הבית שלי", צעק הפסיכי. מבטו נפל על שקית האשפה הגדושה שנשענה על הקיר. הוא הדף קלות את איתן, ומיהר אליה.
"אל תגע בזה!" צעק איתן, אך הדפקט הפך את השקית על פיה. חפצים התגלגלו החוצה בקרקושים.
"אתה משוגע," אמר המשוגע. "כל הלילה עבדתי על זה! עד שהבית הזה רואה קצת טעם טוב…"
"טעם טוב? אהיל עם לבבות אדומים?"
המשוגע הרים את פסלון האשה העירומה, "ואת זה בכלל קנינו לפני שנתיים!"
"אני לא רוצה את זה! לא רוצה כלום! עוף מהחיים שלי!" צרח איתן, מנופף בסבוניה בצורת צדפה.
"אל תגיד את זה," אמר הפסיכי בקול שבור, "באתי כדי לשחרר אותך מהמקלט. אנחנו צריכים להתאחד. חשבתי שאוכל לעשות מהפך בחיים שלנו, אבל יערה…"
"מה איתה?"
"היא אמרה לא!"
איתן כמעט היכה את האידיוט השברירי עם הסבוניה, ונזכר ברגע האחרון שירגיש כל מכה.
"בקשר למה?"
"הצעת הנישואין," אמר הפסיכי ועיניו מלאו דמעות. "הכל היה מושלם. המסעדה, הכינורות, הפרחים, הטבעת…"
"טבעת?" שאל איתן כשגוש קרח לוכד את ליבו.
"שמונים אלף שקל! והיא סירבה!"
איתן חש כאילו הבית נופל עליו, "שמונים אלף שקל???" צרח.
הפסיכי משך באפו ברעש, "היא אמרה לא!"
"שמונים אלף שקל? לחתיכת זכוכית? יש חיקויים מצויינים בשמונים!"
"רציתי לתת לה את הטוב ביותר… והיא אמרה… שאני לא עצמי ולא מספיק… גברי לטעמה!"
חלק מהכעס שחש איתן כלפי יערה הוחלף בחיבה. "מה אתה אומר. לא מספיק גברי…"
המשוגע התיישב בינות לחפצים, מועך את פרחי הנייר שאיתן תלש מדלתות הארונות, והתייפח בקול.
"אנחנו חייבים להתאחד…" הוא נעצר כדי לקנח את אפו בממחטה ששלף מכיסו.
"אני לא רוצה אותך בתוכי," אמר איתן בבוז.
"אבל אנחנו לא יכולים לחיות בנפרד. לא יכול להיות שאתה לא מרגיש את זה." הפסיכי תלה בו את עיניו. "את החולשה הזאת, את הרצון הזה להתאחד. אנחנו לא אמורים להתקיים בצורה כזו."
"למה שארצה להתאחד עם יצור בכיין ורכרוכי?"
הקוקו מחה את עיניו, "אתה חושב שאני רוצה להתאחד עם יצור גס ובהמי כמוך? אין לנו ברירה. אולי אם נתאחד, יערה שוב תרצה אותנו…"
איתן הרגיש שמשהו בתוכו עומד להתפוצץ. אם היצור לא יסתום הוא יכה אותו, אפילו…
חריקת הדלת קטעה את מחשבותיו.
"איתן?" נשמע קולה של יערה. "לא נעלת. אפשר להכנס?"
הפסיכי קפץ על רגליו, והעביר יד בשערו. היא תראה אותנו יחד, הבין איתן, והחל לומר, "אולי עדיף…"
מאוחר מדי. יערה הופיעה בפתח המבואה, ונעצרה המומה, בוהה לפנים.
"יערונת," מלמל הקוקו לידו.
"איתן?" שאלה יערה חלושות.
"כן," אמר איתן, ושמע את הפסיכי אומר את המילה בו זמנית. הוא השתתק, לא בטוח מה לומר. הוא הביט ביערה. היא באמת היתה חמודה כשעמדה כך בפתח, בעיניים רחבות כאילו היתה תינוק שראה דבר חדש. והיא באמת היתה מדהימה במיטה. הרעיון להתחתן איתה לא נראה עוד מופרך כל-כך בעיניו.
"מי מכם הוא איתן?"
"אני," אמרו שוב שניהם. יערה הביטה מאחד לשני, פיה פעור. איתן החל שוב לדבר, אבל הפסיכי נע מהר ממנו וחפן את ידה בשתי ידיו.
"יערונת, אל תשימי לב לאחי התאום," אמר.
"יש לך אח תאום?"
הפסיכי הנהן. "והוא רק בא לפה כדי לצבוע-" הוא השתתק, והפנה את ראשו, "מה אתה צובע?"
"את השירותים," אמר איתן, והרגשת הבחילה עלתה בו שוב.
הפסיכי השתנק. "לא, אתה לא. בחרתי צבע מרגיע…"
איתן שאף מלוא הריאות וצעק, "ורוד! בשירותים! כמעט הקאתי!"
"לא ורוד!" צעק המשוגע, "פרחים ורודים! הדבקתי את הציורים על כל אריח בנפרד!"
איתן רעד מרוב זעם עכשיו. מבלי לחשוב, הוא פסע לפנים וחבט בכוח בפניו של הפסיכי.
"אהה!" צעקו שניהם ותפסו את אפם, בתנועה זהה. המשוגע החל שוב להתייפח. "בכלל לא אכפת לך… כל מה שעשיתי בשבילך, בשבילנו-"
"חכו רגע!" צרחה יערה. שניהם הביטו בה. היא לקחה נשימה עמוקה. "שמישהו יסביר לי מה קורה כאן."
כמה כוסות קפה מאוחר יותר, נעלמה הספקנות מפניה של יערה. הרגשן היה כבר צרוד מהסברים מעורבים בבכי. יערה נשענה לאחור בכורסה ומבט מהורהר על פניה.
"ידעתי שיש בך משהו," אמרה. "כל הזמן הזה… הסקס היה טוב, וזה הכל, אבל ידעתי שהיתה סיבה שנשארתי. ידעתי שיש בך משהו אנושי."
"זה הייתי אני," אמר הפסיכי ופכר את אצבעותיו.
יערה חייכה אליו. "אני מצטערת שדחיתי אותך ככה. נבהלתי קצת מכל התקפת הפרחים והרגשות. והרגשתי שמשהו לא בסדר איתך."
"משהו אחד?" סינן איתן.
"אתה זה שהדחיק אותי כל השנים," אמר הפסיכי. "פלא שרציתי לפצות את יערונת?"
"הפיצוי היה טוב," הסכימה יערה. "אבל אתמול גיליתי שאני מתגעגעת לאיתן הישן." היא הישירה מבט אל איתן. "זה הפתיע גם אותי."
איתן חשב על כך לרגע, מבטו חולף בין יערה והדפקט. הוא חשב על החוסר שחש, כמו חור בבטן, כאילו איבר פנימי נקטע. "אנחנו צריכים להתאחד," מלמל.
"אמרתי לך," אמר הדפקט המעצבן וקרן אל יערה. "אל תדאגי, מתוקה," הוסיף, "תיכף תקבלי בחזרה את איתן שהכרת."
יערה הרצינה. "אני לא רוצה את איתן שהכרתי," אמרה בשקט. "הוא לא הבין אותי, לא הבין מה אני רוצה, מה אני מרגישה."
עיניו של הפסיכי שוב דמעו. הוא הושיט את ידיו אליה. "יערונת…"
היא לא לקחה את ידיו. "אבל אני גם לא רוצה רק אותך. אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אבל אתה רגיש מדי."
פניו של הדפקט לבשו הבעה פגועה. "נקבה," מלמל איתן.
"אבל אנחנו חייבים להתאחד," אמר הפסיכי בעצב. "לא נוכל להישאר מופרדים לזמן רב מדי."
"חבל," אמרה יערה בשקט. "אני אוהבת תכונות אחרות בכל אחד מכם." היא קמה באיטיות. "כנראה שאנחנו באמת לא מתאימים, איתן-איתנים." היא פנתה באנחה, אוספת את התיק שלה. "אני מצטערת."
הפסיכי חזר להתייפח. איתן נשך את שפתו התחתונה. עד כמה שלא רצה להודות בכך, המחשבה על פרידה מיערה, עכשיו כשנרגע, היתה לא נעימה. "רגע!" הוא קם, מביט בה. יערה והאלטר-אגו תלו בו את עיניו. איתן בלע את רוקו. "מה אם… נתאחד בלילה, וכשנקום בבוקר ניפרד שוב? את תוכלי להיות איתנו לסירוגין, ואנחנו לא נסבול מההפרדה. אני אלך לעבודה," הוא הוסיף, מצמצם את עיניו אל האלטר-אגו הקורן.
יערה קפאה על עומדה, בוהה בו. "זה יכול יעבוד."
"כן!" האלטר-אגו התרומם, עיניו בורקות. "אני אקח את יערונת לארוחות ערב רומנטיות, ואתה…" הוא השתהה. "מה אתה תעשה?"
איתן חייך אל יערה. "זוכרת את האזיקים מפורים שרצית לנסות פעם…"
יערה חייכה בחזרה חיוך ערמומי, ופסעה כמה צעדים לעברו. "זו תכנית לא רעה," אמרה. היא באמת היתה מאוד חמודה.
האלטר-אגו התנהג כאילו לא שמע. "אז," הוא אמר. "נתאחד? כבר היינו בנפרד יותר מדי זמן."
"לא," אמרה יערה, מפתיעה את שניהם. "זאת אומרת… עדיין לא."
שניהם הביטו בה, סימן שאלה גדול על פניהם. יערה הלכה כמה צעדים, נעצרת בכניסה לחדר השינה, ופנתה שוב להביט בשניים. על פניה היה נסוך שוב אותו חיוך ערמומי, והיא פסעה פנימה. האיתנים הביט זה בזה, חייכו, והלכו בעקבותיה. איתן סגר אחריהם את הדלת, וגילה שאפילו לא אכפת לו שלב אדום מנייר השתלשל מהידית.