מים.
מים רבים, כלואים בתוך אוויר אין-סופי.
מים הלובשים צורה של כדור ענק. הם מרחפים להם מרחק רב מעל הארץ, מלווים את הרוח לכל חמשת הכיוונים שאליהם היא נושבת. בתוך המים, מכווץ כמו תינוק בן-יומו, שכן לו אדם ששמו נאמר דרך לחישה. למשך זמן כה רב הוא עמד על קו דק ומסוכן שעובר בין חוסר-קיום לבין המציאות שסביבו, אם כי דבר משני שכזה כלל לא הטריד את שנתו. מה שכן הטריד אותו היה המשפט שהתפרץ למחשבותיו השלוות – כמה מילים שיצרו סדר אקראי ומשמעות.
"בעל-הסוד הופיע".
האדם פקח את עיניו. כיוון שרק הוא ידע מהי המשמעות האמיתית של המילים האלה וכמה מסוכנות הן, הוא כבר לא הרגיש בנוח בכדור המים הגדול הזה. כעת עליו לצאת ולשוב לעולם שמתחתיו. הוא מתח את איבריו וניסה ככל שהתאפשר לו לא לעשות תנועות פתאומיות העלולות להסגיר את כוונותיו. המים היו צלולים ושקטים בצורה מפתיעה – עובדה מעוררת חשד, ללא ספק.
בלי לחשוב פעמיים, הוא דחף את המים שמסביבו והחל לצלול כלפי מטה. עד מהרה הוא הגיע לקצה הכדור. האדם הוציא את ידו מהמים והרגיש את הרוח שבחוץ – היא הייתה קרירה ונעימה, אבל הוא לא התרגש ממנה יותר מדי. לאחר כמה רגעים כל פלג גופו העליון כבר היה בחוץ, כעת נותר לו רק לדחוף את שאר גופו מתוך המים והנפילה תתחיל. אבל אז המים שבו לסורם והחלו שואבים אותו פנימה שוב.
לכל הרוחות!
המים החזירו את ידיו פנימה ואיימו להכניס גם את ראשו. כדור המים געש וקצף והחל להסתובב כלפי מעלה. הוא חייב לצאת עכשיו, אחרת זאת תהיה בעיה. למזלו, ידיו הפנימיות היו חופשיות – הוא הגשים אותן והחל לדחוף את עצמו החוצה בעזרתן. המים לא התכוננו היטב לקרב הזה, מסתבר. האדם הצליח להוציא את כל גופו מהם והחל ליפול אל המרחק בניצחון.
הרוח שרקה באזניו בעודו נופל. האדם ששמו נאמר דרך לחישה הניח את ידיו מאחורי ראשו ונתן לעצמו לנוח, ליהנות מהנפילה. לאחר כמה זמן, כשסבר שהקרקע תגיע אליו בקרוב, הוא סובב את גופו כדי לראות היטב את המקום שאליו הוא עתיד ליפול. אור השמש שהוחזר אליו מלמטה גרם לו לחשוב שהוא מתקרב לים הכסוף, אבל הוא טעה – זה היה הים הרדוד!
וזה לא היה טוב בכלל.
הים הרדוד כיסה מישור אין-סופי של מים שגובהם מטפס בקושי מעל הברכיים. המים האלה לא יספיקו כלל לבלום את נפילתו של האדם. בחשש רב הוא שלח את ידיו כלפי מטה, כמוצא אחרון.
"מי הים הרדוד" צעק בקול גדול, ואז החליף ללחישה "גלו לי את סודכם"
המים שמתחתיו רעדו, געשו והתפרצו כלפי מעלה – עולים זה על גבו של זה בבהלה, כדי ליצור מקום אליו יוכל האדם ליפול בבטחה. האדם נשם לרווחה ונתן לעצמו ליפול הישר לתוך המקום המיועד. הוא חדר למים בעוצמה, מלווה באלפי בועות אוויר קטנות שרקדו סביבו.
לאחר מכן חזרו המים לאיתנם. האדם נעמד על רגליו והביט אל האופק. על הקרקע, מבעד למים הרדודים, היו מצוירים חיצים בכל צבעי הקשת – חיצים שהתחילו אי-שם והובילו אל הלא נודע. אילו היה הולך אחריהם היה מגיע למקומות נפלאים, אין ספק בכך, אבל הוא לא הלך בעצתו של אף חץ, אלא העדיף לבקר את הנקודה היחידה שעיניו ראו באופק. אם עיניו לא מטעות אותו, זוהי ספינה העומדת במקומה.
הוא לא טעה. הספינה העצומה התנשאה לגובה רב, חציה עץ וחציה ברזל, והמים הרדודים ליטפו אותה בעדינות וכלאו אותה במקומה. ממקומו הנמוך האדם לא ידע מה מתרחש על סיפונה, אם כי הדממה לא השאירה מקום לדמיון. הוא התהלך לרגליה אך לא מצא סולם. לא נותרה לו ברירה אלא לנסות את מזלו בקריאה.
"היש אדונים למלכת הים הזאת?" הוא קרא בקול.
לאחר כמה רגעים של דממה נשמעו צעדים מלמעלה.
"הו אדם יודע מים, הישמר מחרבי כי נדנה ארוך וחד, ארררג!"
הקול היה קולה השמח של ילדה.
"אל מי אכוון את הקנה, אדם קורא? מי השואל – אמור מיד, ארררג!"
הפעם היה זה קולו של ילד, מאושר לא פחות. קולם היה הדבר היחיד שהגיח מבעד לסיפון.
האדם ניסח את פנייתו מחדש, כיוון שאין הוא יכול להגיד להם את שמו.
"אתם אדוני הספינה?"
"איי-איי" אמרו בשני קולות. רעשי חרבות הנושקות זו לזו נשמעו פתאום והצעדים החישו את קצביהם.
"אני מחפש את בעל-הסוד" אמר האדם.
הרעשים פסקו לרגע, אך המשיכו לאחר מכן.
"אדם שלא יודע מחפש אדם שכן יודע, כמה מצחיק!" צחקה הילדה.
"מה לך לחפש צרות, אולי תרצה לחפש רחבות במקום?" צחק הילד.
"אתה יודעים לאיזה כיוון אני צריך ללכת?" התעקש האדם.
"איי-איי"
"אנחנו פיראטים, אחרי הכל"
"שחררו את העוגן!"
נשמע רעש חזק של משהו כבד. העוגן של הספינה השתחרר והחל ליפול מעלה לעבר השמים הכחולים, מושך אחריו שלשלאות ברזל כבדות – ואלה הטילו צל שהתמשך עד האופק. העוגן לא נעצר והמשיך ליפול מעלה עוד ועוד.
"הנה הכיוון שלך!" נשמעה צעקתו של הילד מבעד לרעש השלשלאות.
"עקוב אחרי הצל!" צעקה הילדה "והשתמש בזה!"
חפץ קטן נזרק אליו מלמעלה – זה היה צמיד שחור. הוא תפס אותו ואחז בו בידו השמאלית.
"זה יעזור לך להגיע מהר!" צעקה הילדה שוב.
"תודה!" השיב להם האדם. הוא הסתובב והחל ללכת בכיוון הצל.
"הוא ינסה לפגוע בך!" הזהיר הילד.
"אני בטוח שהוא כבר ניסה!" צעק בחזרה.
"הו!"
"מרשים!"
"אנחנו חלומות, אתה יודע?!"
"אם תפגוש בדרך את האדם שחולם עלינו – אל תעיר אותו!"
"דרך צלחה!"
האדם המשיך לצעוד במים הרדודים ולהתרחק מהספינה. אם הילדים נופפו לו לשלום, הוא לא ראה זאת.
אדם אחד הלך בים שמימיו רדודים, אדם ששמו נאמר דרך לחישה. הייתה ספינה מאחוריו אך ככל שהוא התרחק ממנה היא הפכה קטנה יותר ואמיתית פחות. האופק היה ארוך מדי – אך עם זאת הצל של העוגן המשיך ללוות אותו. מחשבותיו של האדם אמרו לו לענוד את הצמיד והוא נטה להסכים. יש לו משימה לבצע והזמן לא ישן בלילה, לכן עליו למהר. הוא אחז את הצמיד בידו האחת וענד אותו על ידו השנייה.
השינוי היה פתאומי.
כל העולם נטה לכיוון הליכתו. הקו הישר של המציאות התעקם במספר מכובד של מעלות והאדם הרגיש כיצד גופו התחיל ליפול לאותו כיוון. הוא נפל על המים אך לא נשאר ליפול במקומו – מכיוון שהאופק כעת היה נמוך יותר, כמעט מתחתיו. הוא נתן לעצמו לנוע על המים עם כוח המשיכה החדש. המים לא התנהגו כמוהו, רק הוא נפל. זה בהחלט מקצר את הדרך.
האדם המשיך לנוע במהירות הנפילה שלו לאורך כל הים הרדוד. הזמן נע לו כהרגלו, הוא לא ידע כמה זמן נפל כך. בשלב מסוים הוא אפילו ניסה לעמוד ולגלוש, ללא הצלחה. לאחר כמה זמן הוא הרגיש שמשהו מתקרב אליו. עיניו הביטו לפנים כדי לראות את הדבר אך הן לא ראו דבר מלבד עוד ים. כעת החשש החל להציק לו – בעודו מתקדם במהירות נפילה לעבר משהו בלתי נראה.
ואז זה הכה בו. הוא חייב לעצור, ומהר – אין ספק שהוא מתקדם לעבר מחסום מציאות! אף-אחד לא רוצה לעבור למציאות נסתרת במהירות גדולה, איש הרי לא יודע מה מסתתר מאחורי המחסום. ללא היסוס, הוא תפס את הצמיד ושלף אותו מידו. באותו רגע כל העולם התיישר בחזרה. הכל חזר להיות רגיל והאדם נעצר במקומו, כמעט נופל מהעצירה הפתאומית. עיניו המשיכו לראות רק ים, אך ראשו ידע שהמחסום נמצא כמה מטרים ממנו. הוא ניגש אליו והושיט את ידו קדימה. רוח קרירה מעט נשבה על ידו מבעד למציאות הנוכחית. זה היה יכול להיות גרוע יותר, חשב לעצמו – ועבר דרך המחסום.
הוא עמד בתחילתו של מסדרון ארוך. לפידים כבויים הפיצו אור מדומה לכל אורכו. על הרצפה היו ציורים משונים על סיפורים שלא סופרו מעולם, על התקרה היו חרוטים מילים חסרי כל פשר, אך בעלי צלילים נפלאים, ועל הקירות היו תלויים תמונות שהתחרו על תשומת ליבם של העוברים, לעיתים אף היו נלחמות זו בזו באופן גלוי. בין כל כמה תמונות היו פתחים דו צדדיים של גרמי מדרגות, חלקם הובילו מעלה וחלקם מטה – אך מעולם לא הובילו לאותו מקום.
איש עטוי ברדס לבן, בעל פנים נסתרות, ירד מגרם המדרגות הקרוב אליו והביט בו מתוך אפלת פניו. אולי אפילו חייך לעברו, לא ניתן לדעת.
"אני הוא בעל-הצעדים – לאן תרצה לצעוד?" שאל בנדיבות בקולו הנמוך, משלב את אצבעותיו.
"אני מחפש את בעל-הסוד" אמר האדם.
"דרך ארוכה לפניך" אמר בעל-הצעדים "התרצה לדעת כמה צעדים תצעד עד שתגיע אליו?"
"לא, אבל אם דרך ארוכה לפניי – ארצה למצוא מקום ללון"
"אחריי"
בעל הצעדים החל לצעוד והאדם צעד אחר צעדיו. הם חלפו על פני פתחים רבים ותמונות רבות. בעודו עוקב אחרי האיש, השפיל האדם את מבטו וראה את השתקפותו מביטה בו בחזרה ממראה גדולה שברצפה. כאשר עבר אותה והיא סרבה לחקות אותו, הוא הבין שלא היה זה אלא ציור ששכן שם זמן רב.
הרוח הקרירה שנשבה עליהם לכל אורך המסדרון יצאה מאחד הפתחים שלפניהם. כאשר הגיעו השניים לפתח, הגיח ממנו גם איש בעל זקן – בידו הימנית הוא אחז בכלי אכילה ובידו השמאלית אחז בצלחת בוערת באש.
"יום אחד עוד אצליח" מלמל לעצמו, לפני שנעלם באחד הפתחים שמאחוריהם.
האדם המשיך לעקוב אחרי בעל הצעדים. תמונות רבות ניסו להסב את תשומת לבו אך צעדיו האחידים של האיש שלפניו לא השאירו לו זמן להתבונן בהן. פתח אחד, שמדרגותיו הובילו לעבר אפלה מוחלטת, כבשו את מחשבותיו והוא היה נמשך אליו בעל כורחו – לולא אחז בו בעל הצעדים ומשך אותו אחריו.
"המקום הזה אינו קיים יותר, אל תלך לשם" הסביר בנחת "נגיע אל מקום השינה שלך בקרוב"
לאחר מספר צעדים הם אכן הגיעו.
"חדר השינה שלך" אמר האיש והצביע לעבר המדרגות העולות "ישנים בו שלוש מאות שישים וארבעה אנשים כרגע, אך הם לא יטרידו את מנוחתך"
הוא הנהן לעברו והמשיך לדרכו. האדם הודה לו והחל לעלות במדרגות. עד מהרה הוא הגיע לדלת חדר השינה – פתח אותה ונכנס.
החדר היה קטן ואפלולי. הלפיד הבודד שהיה על אחד הקירות לא הפיק אור כמו האחרים ואפילו אור הירח ,שנכנס דרך החלון, התבייש להאיר כראוי. המיטה הייתה קטנה אך נוחה. האדם התקרב ללפיד והניח עליו את ידיו בעדינות.
"לפיד חדר השינה" לחש לו "גלה לי את סודך"
הלפיד התעורר לחיים ואור נעים מילא את החדר, אם כי האש לא הופיעה ורק לחישותיה נשמעו. כך הרבה יותר טוב, חשב לעצמו. הוא ניגש לחלון – הסתבר שחדרו היה ממוקם על חומת הים. אם יקפוץ מחלונו, יוכל האדם לשיר את שיר הים הנחמד על כל חלקיו לפני שיגיע אל המים. הרחק מהחומה, באמצע הים, צמח לו העץ הגדול ואורות מנצנצים הבהבו לאורך ענפיו – אך המרחק היה גדול מכדי לדעת מה היו אותם אורות.
בסופו של דבר נשכב האדם במיטתו, שבע מהיום שעבר. עיניו נעצמו ותודעתו נדדה במחשבותיו. לאחר זמן מה, משלא הצליח להרדם, פקח שוב את עיניו והביט על הקיר הקרוב אליו – עין הייתה שם, מביטה בו. הוא הרים את אצבעו באיום.
"קירות צריכים להתעניין בעניינם" אמר.
העין נעצמה ונעלמה. היא לא תטריד אותו יותר הלילה.
הבוקר הגיע והאדם ששמו נאמר דרך לחישה התעורר. אור השמש שחדר דרך החלון האיר על שתי חיות, שתיהן מוטלות דוממות על הרצפה. הרחוקה יותר הייתה בעלת זנב-רוע וראשה הדמיוני, הבלתי פגיע, ריחף לו בשקט מעל גופו הדומם. החיה השנייה, הקרובה אליו, הייתה מזן שמיימי – כנפי החשמל שלה היו מקופלות לצד גופה וראשה הארוך נח על ידיה המשולבות. היא עדיין הייתה בחיים. עיניה נפקחו והביטו באדם בשלוות ניצחון. האדם קם ממיטתו והניח את ידו על ראשה.
"תודה" אמר.
החיה המשיכה להביט בו לכמה רגעים ואז עצמה את עיניה בעייפות. האדם פתח את הדלת – המדרגות כבר לא היו שם, גם לא המסדרון. הוא עמד כעת ברציף הרכבת המימדית יחד עם עוד כמה אנשים בודדים. הדלת שמאחוריו הייתה כעת רק דלת, ואם יעבור דרכה, עדיין יישאר ברציף.
הוא חיכה לרכבת שתוביל אותו למקומו של בעל-הסוד, אך היא לא נראתה באופק. הרציף שעליו עמד, שהיה מעוגל, שכן במרכזו של שדה ירוק שהשתרע עד קצה טווח ראייתו, וככל שניסה – הוא לא הצליח להבחין במסלול שבו עתידה לבוא הרכבת. לפתע החל הרציף כולו להסתובב באיטיות, עולה גבוה יותר עם כל סיבוב. כאשר פסקו הסיבובים, לבסוף, אפלה כיסתה את כל המקום, האופק נעלם גם הוא, ולא ניתן היה לראות דבר. האדם הרגיש כיצד הרציף כולו החל לנוע בצורה מחשידה וכשהתפוגגה האפלה – הוא כבר היה בתוך הרכבת הנוסעת.
פנים הרכבת היה קטן משחשב, אך עם זאת נחמד למראה. השולחנות היו מגולפים מעץ כהה, מעוצבים בצורת גביע המלא בנוזל דמוי מים צלולים. מסביב כל שולחן היו ארבעה כיסאות עץ, ועל כל כיסא הייתה חרוטה מילה המורכבת מאותיותיה של שפה נשכחת. החלונות היו נדיבים ביותר והם אפשרו לכולם להתבונן בנוף הצבעוני המשתקף מהם. שני הפתחים, שהובילו לחלקי הרכבת הנוספים, היו מלאים באותה אפלה שנפלה קודם לכן ברציף.
האדם התיישב בנוח על אחד הכיסאות. הוא היה לבדו בחלק זה של הרכבת. הנוף, מבעד לחלון, הורכב כעת מאותו שדה נרחב אך הוא עתיד להשתנות. עם חלוף הזמן החלו להופיע ההרים הנופלים של רכס החוף. הם התארכו למשך כל זמן הנסיעה עד הלילה.
השעה הפכה מאוחרת ומן הפתח הקדמי נכנסה עלמה צעירה. שמלתה הייתה סגולה וחוט של משי זוהר היה כרוך מעל מותניה. שיערה היה שחור, ארוך כמפלי השמים הנפלאים. בעיניים גדולות ונסתרות היא הביטה באדם לכמה רגעים, בטרם התקרבה אליו.
"רוב האנשים לא יודעים לאן תביא אותם הרכבת, אך זה לא מונע מהם להיכנס אליה" אמרה, קולה היה נעים לאוזן "האם אתה יודע?"
"אני מחפש את בעל-הסוד" אמר כהרגלו.
העלמה חייכה אליו והתיישבה מולו. בחוץ, על ההרים הגבוהים שבמרחק, רקדו צלליות של יצורי ענק לאור הירח. היא הביטה בהן, מרותקת.
"היצורים הללו כבר נעלמו בתקופות קדומות, אך אור הירח ממשיך להציג את דמויותיהם על ההרים" אמרה העלמה.
"כך זה נראה" השיב.
"אולי הירח כל כך נהנה מריקודי הלילה שלהם, שהוא ממשיך לדמות אותם?"
"אני סבור שלא"
הבעתה של האישה איבדה מעט משלוותה, אך היא הסתירה זאת היטב. האדם, לעומתה, הביט בה בצורה שונה מהרגיל.
"יש לי שיר נפלא לשיר לך, רוצה לשמוע אותי שרה? " שאלה בחיוך נלהב. היא נעמדה עוד לפני שהוא הצליח להשיב לשאלתה. עיניה נעצמו בהתרכזות ראויה להערכה.
"אדם מביט, אדם שומע – הולך לאן? הוא לא יודע"
ידיה רקדו באוויר עם כל מילה שנאמרה. קולה היה מהפנט.
"צליל יורה וצליל פוגע – אדם לתוך תהום שוקע"
הוא לא הצליח להסיר את עיניו ממנה.
"אדם עומד, אדם כורע – עוד מעט חובו פורע"
האדם הרגיש כיצד גופו נהיה כבד, עיניו נעצמות ללא שליטה. ראשו נשען לאחור וידיו נשמטות לצדדים.
"שיר נפלא אימה זורע"
הוא היה חסר זהירות. העלמה התקרבה אליו והניחה את ידה מאחורי ראשו.
"אדם לתוך תהום שוקע"
היא דחפה אותו קלות וגופו נפל קדימה. פניו נכנסו לתוך המים המדומים שבתוך השולחן דמוי הגביע – והוא החל להחנק.
גופו לא הגיב לדרישותיו. ידיו לא יכלו להרים אותו והאוויר נשאר מחוץ להשגתו. אם לא יעשה משהו במהרה גורלו יחרץ!
למזלו, ידיו הפנימיות נשארו ערות לחלוטין ולא הושפעו כלל. האדם הגשים אותן ודחף את עצמו למעלה, מחוץ למים המדומים. גופו נח בחזרה על הכיסא, אבל זה לא נגמר עדיין – רעש של סכין נשלפת חדר לאזניו. כיוון שעיניו נשארו עצומות הוא לא הצליח להבין מה קורה. הוא השתמש בידו הפנימית האחת כדי לפקוח את עינו ובידו הפנימית השנייה כדי לבלום את ההתקפה מיד כשראה אותה. העלמה הניפה לעברו את הסכין במהירות אך ידו הפנימית, אותה היא לא ראתה כלל, אחזה בה ועצרה אותה. העלמה שמטה את הסכין לרגליה ושחררה את עצמה מאחיזתו. לאחר מכן היא צעדה שני צעדים לאחור, כרעה על ברכיה ואחזה את כפות ידיה זו בזו. עיניה נעצמו.
"שחרר אותי מאחיזתו" אמרה בשקט לאוויר "שחרר אותי מאחיזתו"
כוחו ושליטתו של האדם בגופו טרם שבו אליו. ידיו הפנימיות נשארו בתנוחת הגנה כל עוד הוא היה כך. הרכבת המשיכה בשלה, מתקדמת לעבר היעדים הלא נודעים של נוסעיה, מחליפה נופים כמו בגדים.
כוחו של האדם החל לשוב אליו עם חלוף הזמן. ידיו חזרו לתפקד ולאחר מכן רגליו ושאר גופו. העלמה לא שינתה את תנוחתה למשך כל הזמן הזה, ממלמלת את אותו משפט כל כמה רגעים.
"שחרר אותי מאחיזתו, שחרר אותי מאחיזתו"
הנוף בחוץ הראה גבהות מכוסות בשלג סגול. האדם ששמו נאמר דרך לחישה קם ממקומו וצעד באיטיות לעבר הפתח המלא אפלה. ליד הפתח הייתה תמונה מטושטשת של רכבת משונה והוא נעמד לידה.
"בואי" אמר בקצרה.
העלמה, מבלי לומר מילה, קמה על רגליה ונעמדה לצדו. הוא הרגיש שכאן יהיה מקום טוב לרדת מהרכבת. עיניו בהו בתמונה שמולו – משהו מסקרן היה ברכבת המשונה והוא התקרב כדי לראות יותר טוב. התמונה התבהרה, הרכבת זזה. השניים צפו ברכבת המשונה בעודה נוסעת מהם והלאה. הם כבר לא בהו בתמונה, אלא ברכבת האמיתית שעליה היו. כעת הם עמדו בחוץ ופתיתים של שלג סגול נפלו עליהם מהשמים האדומים של הזריחה.
האדם נשא את עיניו למרחק – אור נהדר בקע משם, אך לא הייתה זאת השמש. הוא החל לצעוד לכיוון האור כאשר העלמה ממהרת בעקבותיו. לבסוף הגיעו השניים למקום והבינו שמפיץ האור לא היה אלא נער. ידו של הנער, ששיערו לבן, הורמה באוויר ואחזה באור היטב, שלא יברח.
"אל תביטו באור" הוא אמר להם "הוא מסתיר מכם את כל השאר"
ידו השנייה כיסתה את האור שבידו הראשונה וכל הדברים שנגלו לנגד עיניהם – הגבעות, השלג והשמים – כולם נעלמו. במקומם הופיע חלל גדול ושחור, שבו כוכבים קטנים מנצנצים בשקט. מולם, הנער שאחז באור היה כעת נערה, ששיערה לבן גם הוא.
"הביטו באור" אמר הנער מאחוריהם "אם אתם רוצים שנענה על שאלותיכם"
השניים הסירו את עיניהם מהנערה והביטו בנער שוב. ידיו נפתחו והאור הופיע מחדש – מחליף את החלל באולם גדול ומפואר, שבו היו פעם אנשים רבים.
"מה האור מסתיר ממך?" שאלה הנערה שחורת השיער. האור ניסה לחמוק מבין אצבעותיה, אך ללא הצלחה.
"אני מחפש את בעל הסוד" אמר האדם בנחישות.
"ואיזו שאלה תרצה לשאול את בעל-הסוד?" שאל הנער, שיערו היה שחור.
"שאל אותנו במקום" הציעה הנערה.
"איני מעוניין לשאול אותו דבר" השיב. האורות התגברו לפתע.
"בעל-הסוד אינו מעוניין לפגוש אותך"
"הוא יודע מדוע אתה כאן"
"היכן הוא?" התעקש האדם. הנערים שחררו לבסוף את האורות שבידיהם והמשיכו לייצר אורות נוספים. עיניו כמעט ולא הצליחו לראות אך הוא השאיר אותן פקוחות.
"אתה רוצה להרוג את בעל-הסוד"
"הוא יודע הכל ואתה רוצה להרוג אותו"
"כי יש לו הסבר"
כבר לא ניתן היה לראות דבר. האורות הרבים היו חזקים מדי.
"הסוד שלו יישאר בינינו"
"ואתה לא תוכל לחשוף אותו"
באותו רגע, אלף ידיים פנימיות כיסו אלף אורות וחושך כיסה את הכל. האדם שלח את ידו קדימה ותפס את האיש השלישי.
"אני לא רוצה להרוג אותך" אמר.
האיש צרח בבהלה והכל נעלם. השמים, הגבעות והשלג, האולם הגדול, החלל והנערים – הכל נעלם, רק חושך נשאר.
האדם והעלמה היו בתוך לבן אין-סופי. דברים אקראיים התגשמו מדי פעם והציגו את קיומם לפני שנעלמו שוב. חלק היו קרובים וחלק רחוקים, אך כולם נראים מבעד לעיניהם של האדם והעלמה. חיה שמיימית הופיעה מעליהם ונחתה לידם – השניים טיפסו על גבה והיא המריאה. בכל כמה רגעים נעלם והופיע מחדש חלק אחר בגופה הגדול, אבל זה לא הטריד את רוכביה.
"מה קרה?" שאלה העלמה.
"הוא ברח ולקח עימו את הכל" השיב האדם.
"מה עשית לו?"
"הוכחתי לו שהוא טעה – וכך הוא הבין שהוא לא יודע דבר, אף-אחד לא יודע, אף-פעם"
"אבל זה היה הסוד שלו?"
"הוא חשב שזה הסוד שלו ובגלל זה קוראים לו 'בעל-הסוד', הוא טעה גם בזה"
העלמה הנהנה בהסכמה "אז מדוע קוראים לו כך?"
"אולי בגלל שלך ולי יש את אותו שם" אמר האדם ששמו נאמר דרך לחישה.