תמיד חלמתי להיות עיתונאית. תחקירנית, ליתר דיוק. להגיע ללב ההתרחשות, ובאמצע המהומה לעמוד מול המצלמה, ולסקר את מה שקורה.
אבל בשביל להגשים את החלום הזה, היה לי עוד תיכון לסיים.
"אופיר!" המורה להיסטוריה קרא בשמי בפעם המי-יודע-כמה כדי להחזיר את מחשבותיי בחזרה לשיעור.
החזרתי אליו את מבטי שהיה נעוץ בחלון.
"כן?" שאלתי בנימוס ציני. כשאת תלמידה בכיתה י"ב, את כבר לא מרגישה צורך ממשי לכבד את המורים השנואים עלייך.
ונראה שחלקם גם לא מרגישים שום צורך להיות נחמדים כלפייך:
"את יודעת," הוא אמר, מעט בארסיות, תוך שהוא מתקדם לכיווני באיטיות, "עיתונאי אמיתי לא יכול להרשות לעצמו לרחף. הוא חייב להיות עם רגליים על הקרקע. תמיד! תמיד! תמיד!" הוא הדגיש את המילה 'תמיד' בנתינת מכה חזקה על השולחן בכל פעם שאמר אותה.
חלק מהתלמידים עוד נלחצו מהמחוות האלו. אני כבר הייתי רגילה אליהן.
"עיתונאי" עניתי לו באותה נימה ארסית, "גם לא חייב לדעת את ההיסטוריה המשעממת הזאת. הוא מסקר את ההווה, ונותן לפעמים חוות דעת על העתיד."
יכולתי עוד להמשיך, אבל הוא קטע אותי-
"אבל העתיד נשען על ההיסטוריה! אנשים חוזים מה שיהיה בעתיד בהסתמך על מה שקרה בעבר. את באמת חושבת שאנשים היו נרתעים מגילויי אנטישמיות עתידיים, אם הם לא היו מודעים לגילוי האנטישמיות שהיו בעבר?!"
לעזאזל. הוא כמובן צדק. אבל לא היה סיכוי שאני אודה בזה.
"אם אני מקשיבה, זה רק בגלל שזה חשוב לי לתעודת הבגרות" עניתי בקול ארסי שקט.
הוא חייך. חיוך מטריד ביותר. "העיקר שאת מקשיבה."
והוא חזר לשיעור שלו, מרגיש בלתי מנוצח. שיהיה. זאת הייתה השנה האחרונה שלי. שייהנה כל עוד הוא יכול.
"היי אופיר!" שמעתי את נדב קורא לי כשיצאתי משיעור היסטוריה.
הסתובבתי להביט בו. הוא היה החבר הכי טוב שלי. היה לו שיער שחור, עיניים חומות עמוקות, גוף מדהים ו…
"אופיר? את איתי?" צחוקו החזיר אותי למציאות, שנייה אחת יותר מידי של חולמנות.
זה קרה לי יותר מידי בזמן האחרון.
"מצטערת. שיעור היסטוריה הוציא אותי מעט מריכוז" זה לא היה לגמרי שקר.
"תתנחמי בזה שזה היה השיעור האחרון שלנו להיום. מתחשק לך פיצה?" הוא הציע.
"זה לא השיעור האחרון שלנו, עוד יש לנו-" התחלתי למחות, אבל הוא היסה אותי בעזרת אצבע על פיו.
"את זה אני יודע ואת יודעת, אבל השומר לא חייב לדעת" הוא חייך חיוך שובב.
אלוהים, יש לו חיוך כל כך יפה.
"אז..?" הוא שאל.
"בשבילי עם תוספת גבינה" עניתי.
"כרגיל" הוא צחק.
בסוף לא הלכנו לאכול פיצה. במקום זה, טיילנו בפארק שליד הבית שלו, ואכלנו גלידה.
"למה לא הלכנו לפארק שליד הבית שלי?" התלוננתי בגחמניות כשהתיישבנו על הנדנדות הגבוהות מידי לטעמי, "יותר נחמד שם".
"כי אני מכיר אותך טוב מידי" הוא צחק.
"מה זאת אומרת?" שאלתי, מכניסה עוד כפית קטנה מלאת גלידת שוקולד לפה.
"אם היינו הולכים לפארק ליד הבית שלך- את היית בורחת לי אחרי חמש דקות. או לפחות מאיימת לברוח אחרי חמש דקות".
הסמקתי. זה כנראה היה נכון.
"חוץ מזה- גם היית מתלוננת, בלי סיבה ממשית, על זה שאנחנו קרובים מידי לבית שלך, ואמא שלך עלולה להתעצבן על זה שהברזת."
צחקתי. זה בהחלט היה נכון.
נדב כילה את הגלידה שלו לחלוטין, וזרק את המפית על הדשא הסינטטי.
"נדב!" מחיתי, "אתה מזהם את הסביבה!"
"הסביבה הזאת בכל מקרה מלאכותית" הוא חייך וקם מהנדנדה שלו, מנגב את ידיו במכנסיו. "סיימי את הגלידה."
"למה?" שאלתי בקול חושד.
"כי זה לא בריא לאכול תוך כדי שמנדנדים אותך."
הדרך שבה אמר את זה גרמה לי לאכול לאט יותר. הוא חייך.
"את לא סומכת עליי?"
"לא!" ברור שסמכתי עליו, על מי אני ניסיתי לעבוד? נאנחתי, "תזרוק את זה בפח!" הדגשתי, מגישה לו את מעט הגלידה שנותרה.
"אבל מה יאכלו הכלבים הרעבים?" שאל בקול מלא רחמים כביכול, כשזרק את הגלידה לפח הקרוב.
עשיתי פרצוף רציני, מסרבת לצחוק.
ההבעה שלו הרצינה לפתע. "הרגשת את זה?"
"את מה?" הנדנדה שהתחילה לזוז בחוזקה מצד לצד ענתה במקומו.
"את זה" הוא אמר בדאגה, "מהר, קפצי מהנדנדה!"
"מה?!" נלחצתי. מאז שהייתי קטנה הייתה לי טראומה מקפיצה מנדנדות. היה לזה קשר הדוק למקרה שקרה בגיל 3 שכלל נפילה על איש זקן, דימום מברך שמאל שכאב לי מאוד בתור ילדה קטנה, וביקור בבית חולים על מנת להתנצל בפני האיש האומלל.
אבל לא היה לי יותר מידי זמן לחשוב על זה. העולם התחיל לרעוד, ולא רק בדמיון שלי: סדקים התחילו להיפער באדמה, חרקים שלא שמתי לב אליהם לפני כן נסו על נפשם. נשמעו קריאות של אמאות מודאגות, וצעדי ריצה של ילדים מפוחדים.
ואז הכל הפסיק.
לשנייה אחת, השתרר שקט מוחלט. כאילו כולם עצרו את נשימתם על מנת לנסות להבין מה קורה. ואז כל הרעשים היומיומיים הרגילים חזרו, מלווים במשפטים מלאי דאגה, ובקריאות "אל תתרחק יותר מידי!" של הורים לחוצים.
"בואי. מהר" אמר נדב, "כדאי שנלך למקום בטוח למקרה שזה יקרה שוב"
ירדתי מהנדנדה, וניסיתי לנשום עמוק. "אבל- זה לא אמור לקרות שוב. זאת אומרת- זאת הייתה רעידת אדמה- לא?"
מצחו התקמט, כמו תמיד כשהוא חושב על משהו. הוא נראה כל כך חכם ברגעים כאלה.
"לכל מקרה" הוא אמר, "כדאי שנלך למקום בטוח יותר"
הנהנתי בלי קול. הוא תפס את היד שלי, והתחיל לקחת אותי למקום אחר.
למרות שהיינו חברים טובים כבר המון זמן, החמימות של היד שלו שעטפה את היד שלי, משכה את כל תשומת ליבי. עד כדי כך, שאם הוא לא היה צועק משהו לא ברור, ומחבק אותי בפתאומיות, כנראה שלא הייתי שמה לב לאבנים שהתחילו ליפול כמו משום מקום ישירות על הפארק שבו היינו.
זה היה כאילו הזמן קפא. כאילו כל העולם נעצר למשך כמה שניות שבהן ניסיתי להבין מה בדיוק קורה מסביבי. ואז הכל נפל עליי בבת אחת.
נשמעו צרחות מכל עבר, ובכי חזק של ילדים קטנים. רעשים חזקים של כל מיני דברים לא ברורים החרישו את אוזני, הבניין הקרוב נהרס כמעט לחלוטין בזמן שאזעקה התחילה להישמע.
שמעתי מישהו במרחק צורח משהו שנשמע כמו "השמיים נופלים!" זה הזכיר לי לשנייה סיפור ילדים נודע, שלא זכרתי את הסוף שלו, אבל משום מה הייתי שלא היו מעורבים בעניין אנשים שנסים על נפשם.
"נדב!" אמרתי בקול חסר אונים, "מה קורה כאן?"
הוא הרפה מעט מהחיבוק והביט בפני, "אין לי מושג." ראיתי בעיניו שהוא משקר, "אבל כדאי שנסתלק."
הוא הרים את ידו וניגב משהו מפני. דמעה. רק אז שמתי לב שאני בוכה. הלחץ והבהלה עשו את שלהם.
"יהיה בסדר" הוא אמר, לוקח שוב את ידי, "אבל בואי נעוף מכאן."
הנהנתי בשקט, מתחילה לרוץ בעקבותיו.
בהתחלה, ניסיתי לתת לנדב להוביל, בזמן שניסיתי לראות תוך כדי מה בדיוק קורה, אבל מאז שאבן גדולה כמעט ריסקה את ראשי, התחלתי לשים לב יותר למקומות שבהם אני דורכת.
"נדב!" קראתי לו, מפחדת שאם פשוט אגיד את שמו, הוא לא ישמע אותי מבעד לכל הרעש, "לאיפה אנחנו הולכים?"
"רחוק!" תשובתו נשמעה בקושי.
משכתי בידו, גורמת לו להיעצר ולהסתובב אלי, "נדב!"
הוא הסתכל עליי, בעיניו היה מבט מוזר.
"תסתכל על מה שקורה מסביבנו! נראה לך שיש מקום רחוק מספיק?!"
הוא לא ענה, רק תפס בידי חזק יותר, והסתובב חזרה, ממשיך לרוץ.
לא יכולתי להביט מסביב כדי לראות מה קורה, אבל הרעשים אמרו מספיק. הקולות של הצרחות והבכי כמו רדפו אותנו, אנשים רצו בפאניקה לכל כיוון אפשרי, ומעל לכל הרעש הזה הדהדה האזעקה בקול חזק.
הגענו כמעט עד השכונה שבה גרתי בלי שנחליף אפילו מילה. שנינו כבר התחלנו להתנשף למרות שהיינו בכושר מעולה.
זיהיתי את הבית של מרגלית הזקנה. היא הייתה צריכה להיות בחו"ל בשבועות הקרובים, מבקרת את הבן שלה או משהו כזה. הבית שלה התנשא מעל כל שאר הבתים בשכונה, צבוע בסגול חזק, ומקושט בפרחים ססגוניים.
"זהירות!" צעק נדב, ולקח ביחד איתי כמה שיותר צעדים אחורה, כשכמה אבנים גדולות שנחתו מלמעלה פגעו בבית של מרגלית, וגרמו לו לקרוס, ולחסום לנו את המעבר לגמרי.
הנשימה שלי נעשתה מהירה, גם מהספורט המאומץ, וגם מפאניקה שהתחילה לתקוף אותי.
"מה עכשיו?" שאלתי, כשהסתכלתי מסביב. לא נראה שהייתה שום דרך מפלט. היינו חסומים מכל הכיוונים, על ידי בתים שנהרסו, אבנים גדולות ומוזרות ומתקני שעשועים מהפארק הקרוב.
נדב הביט מסביב, עיניו מביעות ייאוש. אף פעם לא ראיתי אותו במצב כזה, זה היה חריג לגמרי אצלו.
מצד שני, גם אף פעם לא יצא לי לראות אבנים גדולות שנופלות בפתאומיות מהשמיים.
"בואי" הוא אמר, והתחיל להוביל אותי לעבר מה שנראה כמו ערימה גדולה ובלתי חסינה בעליל של הריסות וסלעים.
"מה..?" התחלתי לשאול כשנעמדנו מול הערימה, אבל הוא רק היסה אותי, עצם את עיניו בריכוז, והניח את ידו על הערימה. הבטתי בסלעים בתדהמה בזמן שהם התחילו לשנות צבעים.
כשצבעם נהפך לזהב בוהק, נדב פקח את עיניו, ודחף את ידו אל תוך הערימה.
הבטתי בעיניים פעורות לרווחה ביד שלו, שעברה ישירות דרך הסלע המוצק לכאורה
הוא הביט בי, הבעתו הייתה קפואה.
"אל תפחדי" אמר, כנראה קורא את הבעתה על פניי, "בואי"
הוא חיבק אותי בידו השנייה, והוביל אותי ישירות אל תוך הסלעים. עצמתי את העיניים בחוזקה כשעברנו. ההרגשה הייתה כמו של מים, כאילו עברנו תחת מפל, למרות שכשיצאנו מהצד השני, היינו יבשים לחלוטין.
עוד נקודה מפתיעה- היה צד שני.
מסתבר שהיה חלל גדול מספיק בשביל שניים בתוך כל הסלעים. החלל היה נמוך, ונאלצנו להתכופף, אבל זה היה מקום מחסה טוב. חוץ מהחושך המוחלט ששרר שם.
נדב מלמל משהו לא ברור, וכדורי אור קטנים הופיעו והתחילו לרחף מסביבנו. הוא התיישב בזהירות על האדמה, ונשען על אחד הקירות עם הבעה של נידון למוות.
"נדב?" הסתכלתי עליו בשאלה, בזמן שהתיישבתי מולו. לא היה לי מושג איך לעכל את מה שקרה שנייה לפני כן. פניו הוארו באור הכתום של הכדורים המוזרים, והביעו רצינות וחרטה משום מה.
על מה בדיוק הוא התחרט?
"מה בדיוק קרה הרגע?" שאלתי אותו, בוחרת את מילותיי בקפידה.
"אני.." נדב מלמל, "אני.." הוא אמר מילה נוספת, אבל הוא אמר אותה בקול כל כך חלש, עד שלא הצלחתי להבין מה בדיוק הוא אמר.
למרות שיכולתי לנחש בקלות מה הוא לחש, רציתי לשמוע אותו אומר את זה. הייתי חייבת לשמוע אותו מודה בזה, כדי לוודא שלא התחרפנתי, שאני עוד לא משוגעת לגמרי.
"אתה..?" שאלתי.
"אני מכשף" הוא אמר, מסתכל לכל מקום במחבוא שלנו, מלבד אל תוך עיני.
"ממתי?" השאלה בקושי יצאה מגרוני. למה הוא לא סיפר לי?
"בערך מאז שנולדתי. אבל גיליתי את זה רק בגיל 14" הוא אמר בקול מצטדק.
"בגיל 14" חזרתי, "ולא טרחת לספר לי?" הבטתי בו במבט נעלב. לא אחד מזויף, אמיתי. "אני מכירה אותך מאז ומעולם. לא חשבת שזה רק יהיה הוגן מצדך לספר לי שאתה.. שאתה.." לא הצלחתי להגיד את המילה, אז רק השתמשתי בתנועות ידיים מוגזמות כדי להראות על כדורי האור שהסתובבו סביבנו.
"אני מצטער" הוא אמר. למה לא הצלחתי לכעוס עליו למרות שברור שהייתי אמורה לזעום?!
נאנחתי. "יש לנו דברים יותר חשובים לדאוג לגביהם." הבטתי לעבר הקיר שהפריד בינינו לבין הרעשים החזקים שעוד נשמעו מבחוץ.
נדב העביר את ידו על מקומות מסוימים בקיר, ולפני שהספקתי להגיד משהו, הסלעים שם התחילו להתפורר.
"מה אתה עושה?!" התפרצתי, "תפסיק!"
"זה בסדר" הוא ענה בקול מרגיע, "אני פותח פתחים קטנים, רק כדי שנוכל לראות מה קורה." הוא התרחק מהקיר, וסימן לי להתקרב.
התקרבתי אל הקיר, והסתכלתי דרך הסדקים. הם היו מספיק גדולים כדי שנוכל לראות דברים מבעדם כמו שצריך, אבל לא מספיק כדי שדברים מסוכנים מידי יוכלו להיכנס. עדיין היו אנשים בחוץ, מחפשים את דרכם למקום מבטחים בגשם השוטף.
גשם? ביוני?!
"העולם התחרפן." לחשתי בשקט לנדב.
"אני חושב שזה קצת יותר גרוע" הוא ענה, גם בלחישה.
הסתכלתי לבחוץ, על מה שהיה פעם השכונה שלי; הפארק היה הרוס לחלוטין, הריסות של בתים נראו ברקע, אבנים גדולות היו זרועות בכל מקום, ואם זה לא מספיק, ירד גשם זלעפות שכיסה את הכל במים. ראיתי הבזק אור חזק, ואז ניצוץ אש שנדלק בפארק. תוך שניות ספורות הכל התחיל לעלות בלהבות.
צפיתי במראה בעיניים קרועות, דמעות זולגות על לחיי. הרגשתי את זרועו של נדב על כתפי, כשהוא נתן לי חיבוק מנחם.
טמנתי את פניי בחולצתו, ונאחזתי בחוזקה בידו. "מה קורה פה?" שאלתי מעט ביבבה, קולי מעומם מבעד לחולצתו.
"את צדקת" הוא אמר, "אין מקום אחר שבו זה לא קורה. לא משנה כמה רחוק נלך. העולם משמיד את עצמו."
גשם חדר מבעד לסדקים שנדב פתח, והתחיל להרטיב אותנו. אף אחד מאיתנו לא זז לנוכח הקור והרטיבות של הגשם.
משכתי באפי, והתרוממתי מעט על מנת להביט בעיניו של נדב, "אז לאיפה רצית לקחת אותי?"
"למרתף של סבא שלי" הוא ענה. "זה מקום בטוח לחלוטין."
הנהנתי, כאילו כל העניין הזה היה טבעי לחלוטין, וקרה כל יום שני בבוקר. "למה העולם עושה את זה לעצמו?" השאלה הזאת נשמעה לי מגוחכת, אבל נראה שנדב לא הסכים איתי:
"סבא שלי תמיד אמר לי, שיום יבוא, ואנחנו נהרוס את העולם מעבר למה שהוא יהיה מוכן לסבול. ואז הוא ישמיד את עצמו, כדי ליצור את עצמו מחדש."
"הוא.. הוא ישמיד גם אותנו..?" שאלתי בחשש.
נדב הביט בי בצער, "זאת לא המטרה שלו, אבל ההתחדשות שלו עלולה לגבות קורבנות."
הרגשתי את העיניים שלי מתמלאות בשנית בדמעות. חיבוקו של נדב התחזק.
"יהיה בסדר" הוא לחש אל תוך אוזני בנימה מנחמת. הבטתי בפניו הרטובות מהגשם, בשערו שנדבק למצחו. עקבתי אחרי טיפת גשם שנחתה על מצחו, ירדה במורד לחיו, והגיעה עד לשפתיו.
הרגשתי את הלב שלי מתחיל לפעום בחוזקה. זה ממש לא היה הזמן המתאים, אבל מסיבה לא ברורה, המוח שלי לא הצליח להסביר את זה ללב הבוגדני שפעם בפראות אי שם מתחת לחזי.
נדב הסתכל עליי במבט מעודד. הוא הסיט קצוות שיער מפני אל מאחורי אוזני, וחייך חיוך קטן.
"למה אתה מחייך?" שאלתי.
"סתם" הוא אמר, כשהסתכל מסיבה לא ברורה לכיוון אחר, "פשוט שבדרך כלל בסרטים, סיטואציות כאלה נגמרות ב.." הוא סיים את המשפט שלו בצחוק חלש.
אני לא יודעת מה עבר לי בראש באותו הרגע. כנראה שלא הרבה. אף פעם לא הייתי טיפוס אמיץ במיוחד. מאז ומעולם הייתה לי בעיה לעשות את הצעד הראשון.
אבל באותו הרגע, אולי בגלל שזה היה נדב, אולי בגלל שזה היה הרגע המושלם, ואולי פשוט בגלל הלב שלי שדפק בצורה מטורפת, לא חשבתי הרבה, או בכלל, כשהצמדתי את שפתי אל שפתיו.
הגשם שהמשיך לרדת עלינו, בנוסף לאורות החזקים של הברקים, רק הוסיף אפקט מדהים לאחד הרגעים הטובים ביותר בחיי.
הרגשתי כאילו הלב שלי עומד להתפוצץ, שכחתי איך לחשוב או לנשום. שום דבר כבר לא היה קיים, חוץ מנדב. לרגע אחד, העולם שהתחדש שם החוץ לא הטריד אותי יותר בכלל. לא הטרידה אותי יותר העובדה שהוא מעולם לא סיפר לי שהוא מכשף.
כל מה שהיה חשוב, היה שסופסוף זכיתי לרגע הזה.
עד שהוא נגמר.
האדמה שהתחילה לרעוד מתחת לרגלינו הזכירה לנו שיש לנו דברים יותר חשובים על הראש.
"כמה זמן זה עוד יימשך?" שאלתי, מעט בייאוש, מנסה למנוע מהראש שלי להידפק בקירות.
נדב לא הספיק לענות. שנייה אחרי שסיימתי את שאלתי הוא איבד אחיזה והתנגש בחוזקה באחד הקירות. גופו מחוסר ההכרה למחצה, המשיך לזוז מצד לצד לפי דרישותיה הגחמניות של האדמה.
"נדב!" קראתי.
לפתע הכל שקט. הועפתי ישירות על גופו המוצק של נדב. ראשי התנגש בבטנו בעוצמה, וגרם לו לפלוט אנקת כאב.
"מצטערת" חייכתי בגיחוך.
"זה בסדר" הוא נאנק, "אני חושב שאנחנו יכולים לצאת"
קמתי ממנו, וחזרתי להתיישב במקומי. "אבל.. לא יכול להיות שזה נגמר."
"למה לא?" הוא שאל, משפשף את בטנו וראשו בהבעה כאובה.
"כי, טוב, העולם השמיד את עצמו. ו-בנה את עצמו מחדש. לא יכול להיות שהוא הספיק לעשות את כל זה עד עכשיו."
"הוא לא עשה את זה בדרכים טבעיות לגמרי, את יודעת" הסביר נדב, "הרבה קסם היה מעורב בעניין"
"אז איך יוצאים?" זה היה יותר זירוז מאשר שאלה.
הוא הרים את ידו והניח אותה בשנית על ערימת הסלעים. הפעם הם התחילו להתפורר.
נדב סימן לי בידו לצאת ראשונה. הבטתי בו בחשש לפני שהוצאתי בזהירות את ראשי, ולאחר מכן את שאר גופי, מחוץ למחבוא שלנו.
הדבר הראשון ששמתי לב אליו, היה הריח. ריח של משהו חדש, רענן, רק פי מאה חזק יותר. הריח תקף את אפי בעוצמה. זה הרגיש כאילו אני חוזרת להריח אחרי שבוע של צינון רציני. לקח לי כמה שניות להתרגל לריח, שגרם לי לשנייה סחרחורת קלה.
אחרי שהתרגלתי לריח, התחלתי לשים לב לקולות שהקיפו אותי מכל עבר. קולות של ציפורים מוכרות ולא מוכרות, קול נשימתו המתרגשת של נדב לצידי, קולותיהם הנרגשים של אנשים מסביבנו שיצאו לבחון את עולמם החדש, נשמעו גם קולות של חיות שונות. את חלקן זיהיתי, חלקן לא.
ולבסוף, המוח שלי קלט סופסוף את מה שעיני ראו: זה היה הדבר היפה ביותר שאי פעם ראיתי, ערבוב מושלם של צבעים וצורות. אנשים יצאו ממקומות המחבוא שלהם, מהמקלטים, מהמרתפים והממ"דים, כדי לצפות בעולם החדש שהמשיך להתפתח ממש לנגד עיניהם המשתאות.
הרמתי באיטיות את ידי הימנית, מעמידה פנים שאני מחזיקה בה מיקרופון, כמו שעשיתי לעיתים קרובות כשמשהו מעניין קרה.
"אז, נדב" אמרתי, "מה יש לך להגיד על מה שקורה כאן?"
עיניו של נדב היו ממוקדות באופק, כשהוא ענה אל תוך המיקרופון הדמיוני שלי "זה מדהים"
החזרתי את המיקרופון אליי, "אכן, מראות מלהיבים"
נדב כרך את זרועו מסביב כתפי, "ואני שמח שיצא לי לראות אותם ביחד איתך"
" One day when the sky is falling, I'll be standing right next to you…"