22:15, יום שישי בלילה.
הוא היה מבוהל. לבו הלם כמו מכונת ירייה. הוא ניסה לקחת נשימה ארוכה ולהירגע אך מפיו יצא רק חרחור לא מובן. הוא שחרר נפיחה אדירה וגיהק. מה לעזאזל, אני אמור לעשות עכשיו? חשב לעצמו ולא מצא תשובה. אלוהים החליט, לבסוף, להעניש אותי על כל החטאים שלי.
על מסך הפלזמה המיושן התנגנה פרסומת נדלן שהציגה גורד שחקים חדש באופקים והוא נשכב רועד כולו על המיטה הזולה, בחדר המלון הזול, על הסדינים הזולים.
אי שם ברקע שמע סירנה של משטרה חולפת וצמרמורת טלטלה את גופו.
לקרוא למשטרה או לא לקרוא למשטרה? לקרוא למשטרה או לא? לקרוא למשטרה… די! אני חייב להפסיק עם זה, החליט.
היא שכבה על רצפת המקלחת ורק כף רגל אחת הציצה אל תוך החדר הסמוך, חדר השינה בו הוא נמצא.
אתה סוטה אמיתי ואלוהים פשוט החליט להעניש אותך, הקול המעצבן התעורר בראשו.
סירנות המשטרה התגברו.
אני חייב לנשום אוויר. הוא פתח את החלון הקטן לרווחה ודחף את ראשו דרכו. אוויר חם ולח, מלא באבק, פיח ועשן, כמעט ובלתי ניתן לנשימה, זרם אל פיו ונחיריו. הוא היה כבר כל-כך רגיל לאוויר הזה ולא הכיר אויר אחר.
לבו הפסיק לרוץ ונשימתו נרגעה.
אני חייב לבדוק לה דופק. יכול להיות שהיא עוד חיה, התעקש.
אין סיכוי, היא מתה, הודיע לו הקול התבוסתני בראשו, אותו קול ששנא כל-כך. הראש שלה הסתובב בזווית לא טבעית, הפנים לא אמורות להיות בצד של העורף. היא מתה, תשלים עם זה, אכלת אותה.
יאשימו אותי ברצח, לא עשיתי כלום. הוא לפת את ראשו בייאוש.
אני קמצן מדי. הייתי צריך לבחור בית מלון טוב יותר ולא את החורבה הזאת. אבל אני בסך הכול פקיד בבנק הנגב. בסך הכול פקיד קופה בעובר ושב. אני לא מנהל, אפילו לא סגן מנהל, והמשכורת בהתאם. גם ככה נערת הליווי הזאת עלתה לי הון תועפות, מה אני שר האוצר?
לבסוף אזר אומץ וניגש אליה שוב. היא הייתה שרועה באותה תנוחה, ראשה מסובב בזווית לא טבעית. הוא ניסה לגעת בצווארה, גופה פלט לפתע צליל של יניקה והוא נרתע מיד ושוב נסוג לחדר השינה.
מה אני אמור לעשות עכשיו?
הבוקר של שר-אל התחיל דווקא מצוין. בעבודה המתין לו העומס הרגיל , הוא השתלט עליו היטב, בעזרתה האדיבה של אגם, הפקידה השמנה שתמיד חייכה אליו חיוך מטומטם אבל מעולם לא יזמה עמו שיחה אמיתית. יחדיו הם היו צוות טוב. הייתה ביניהם תקשורת, למרות שכמעט ולא ניהלו שיחה. באותו בוקר, אגם ביצעה שגיאה והוא איתר אותה מיד ותקן אותה מבלי לעצור את שטף עבודתו. על כך זכה למחמאה מצדו של סגן המנהל גולדנברג שאפילו לא חייך אבל אמר: "אתה מפתיע אותי בחור, אם תמשיך ככה, אולי אני אפסיק לחשוב שאתה אידיוט גמור."
מחמאה כזאת מצד גולדנברג הייתה זהה לקידום בדרגה. הוא היה מסוחרר.
לקראת הצהריים, רגע לפני שעזב את הקופות, נדלק מסך המחשב והמכונה הודיעה לו בקול נשי מלטף: "שיחה ממנוי מספר – 90095".
איזה חרא, חשב שר-אל. אין לי כוח אליה עכשיו.
הוא לחץ על הכפתור ועל המסך הופיעו פניה של אמו.
"אימא, איזו הפתעה," אמר.
אימו חשה מיד את הלעג בקולו ופניה החמיצו.
"אתה כבר בן שלושים ושבע ומתנהג כמו ילד קטן."
הוא לא יכול היה לפספס את המרירות בקולה.
"אני רק בן שלושים ושש!"
"שלא תעז להרים עליי את הקול. אני אימא שלך. אני ילדתי אותך."
"אני מתנצל, פשוט ביקשתי ממך, לא להתקשר אליי לעבודה, נכון שביקשתי?"
"למה? אני מפריעה לך?"
"לא ברגע זה, אבל בדרך כלל אני עסוק וחוץ מזה, כבר מאוחר מאוד ואני רעב, אני רוצה לעוף מפה ולאכול משהו."
"סליחה שאני מפריעה לך, באמת חוצפה מצדי!"
"תפסיקי כבר, את לא מפריעה לי, לא משנה. מה את רוצה ממני אימא? בואי ונקצר תהליכים, אני רוצה להגיע הביתה עוד היום."
"רציתי לשאול אותך, האם אתה מתכוון לבוא מחר לסבתא?"
"למה? יש בעיה?"
"אין שום בעיה, חמוד, אבל בכל זאת, זה יום ההולדת שלך וחשבתי שחוץ ממני ומאבא, אתה אולי מעוניין להזמין את דוד גנור ודודה אור-לי ואולי גם את בני הדודים שלך…"
"את יודעת שאני לא סובל מפגשים משפחתיים." אני בקושי סובל אותך ואת אבא, חשב והחל לצחוק.
"מה מצחיק בכל העניין הזה? אתה ממש כמו ילד קטן שר-אל, ציפיתי ממך שבגיל שלושים ושבע תתחתן כבר ויהיו לי נכדים, במקום זה, אני צריכה לנהל מלחמות עם ילד קטן שעוד לא התבגר. על זה אני צריכה לבזבז אנרגיה, אתה לא מתבייש? ואתה יודע שאני כבר לא צעירה וגם אבא שלך לא בדיוק בן אדם בריא, אחרי שלוש השתלות לב."
"מה את רוצה שאני אומר לך, אימא?"
"אני לא רוצה כלום, אתה צריך לרצות בעצמך לפגוש את המשפחה שלך."
"אבל אני לא סובל אף אחד מהם!"
"אל תגרום לי לבכות, אני שונאת שאתה מתחיל להתנהג כמו ילד מפונק."
"מה את רוצה, אימא?"
"אז אתה בא מחר?" שאלה ועיניה דומעות.
"יש לי ברירה?"
"יופי, אז אל תשכח שזה בחמש, אצל סבתא ואל תאחר."
"אני אבוא," הודיע בפרצוף חמוץ.
"אתה מוכן גם לחייך כשאתה מדבר עם אימא שלך."
הוא שלח אליה חיוך מזויף וכך נפרדו.
היה זה יום שישי וכהרגלו הוא אכל צהריים בקפה גן עדן וצפה מחלון הזכוכית על האלפים העוברים והשבים, לגם אייס קפה מחלב סינטטי ונגס מכריך הטונה האורגני שלו.
מחר, ביום שבת, הוא אמור לחגוג את יום הולדתו השלושים ושבע. איזה כאב ראש. הוא שנא את כל המפגשים המשפחתיים הללו, את כל ההמולה הזאת, אך לא הייתה לו ברירה. משפחה לא בוחרים.
הוא החל לתכנן את החגיגה הפרטית שלו. הלילה הזה הולך להיות משהו מיוחד.
בעודו אוחז בכריך הטונה ביד ימין, שלף ביד שמאל מכיסו את המגה-פון אר-קיו-זד החדש, מחייג מספר באגודלו.
מן הצד השני ענה לו קול מחוספס שמלמל משהו ברוסית.
"דימה?"
"סוקין סין ,מי זה?"
"זה אני, שר-אל."
"אה, לא זיהיתי אותך," נרגע הקול. "למה בלי תמונה, חבר?"
"ככה אני מעדיף."
"תן לי להיזכר, רצית את אולגה?"
"הבטחת לי משהו מיוחד."
"היא, כן, היא חיה אמיתית, סוקה לתפארת. הבחורה הזאת תגרום לצ'ופצ'יק שלך לנשור בסוף הלילה."
"טוב, לא בכל לילה חוגגים יום הולדת, הפעם החלטתי לפנק את עצמי עד הסוף."
"טוב, אז לאן לשלוח אותה?"
"מלון צופית בשדרות אבן-יוסף."
"זה חתיכת חור, בחור, אבל לא נורא , אני שולח את מישה ללוות אותה. לא יהיו בעיות."
"כמה זה?"
"חמש מאות במזומן."
"זה הרבה כסף, דימה."
"אין מה לעשות, המיתון משפיע גם עליי, בחור."
"אז חמש מאות?"
"ועוד מאתיים חמישים."
"מה זה, שוד?"
"מה לעשות, אתה בוחר חורים ואני לא יכול להרשות לעצמי לאבד את אולגה, היא יקרה מדי, אז מישה עולה גם כן כסף."
"טוב, בסדר."
"איזה חדר לשלוח אותה?"
"חדר עשרים וחמש, קומה שלישית."
"באיזו שעה?"
"בשעה עשר בדיוק."
"במזומן, בלי בעיות."
"אנחנו כבר שנה עובדים ביחד ואף פעם לא היו בעיות."
"נכון, אבל תמיד יש פעם ראשונה." נשמעה קללה ארוכה ברוסית ודימה סיים את השיחה.
אחר הצהריים הגיע שלב ההתגנדרות. שעה שלמה במקלחת. שמנים, בשמים תת עוריים, חליפה, נעליים, תחתונים, הכול חייב להיות מושלם. הוא בלע את הגלולה. ההשפעה תחל בעוד חמש שעות בדיוק. אסור לקחת סיכונים. הזקפה זה דבר חשוב מדי, אסור לשחק עם זה. פעם, לפני שנתיים בערך, לא עמד לו והבחורה צחקה והוא לא ידע איפה לקבור את עצמו באותו הרגע. ולכן החליט שהוא לא לוקח יותר סיכונים. הגלולה הייתה יקרה, אבל שווה כל שקל.
המגה-פון –אר-קיו-זד רטט.
נהג המונית הקבוע הגיע, הוא היה בחור ערבי בשם פאיד ושר-אל חיבב אותו. חברת המוניות נהגה לשלוח אותו בכל ערב יום שישי ושר –אל העריך מאוד את המחווה.
פאיד הפעיל את מערכת מניעת התאונות ופרץ אל הכביש עובר במהירות בדרכים חלופיות, מסמן ביד זריזה בג'י–פי-אס הפנימי של המרצדס את הדרך הקצרה ביותר אל היעד, תוך התחשבות בפקקים ומחסומים.
"מה נשמע בעל הבית?" שאל פאיד בקול עליז והנמיך את הרדיו בלחיצת כפתור.
"הכול בסדר, גבר."
"אתה משהו, אתה. איזו בחורה הפעם?"
"לא יודע, גבר, זו הפתעה, משהו מיוחד, מביילורוסיה, הכי חמה שיש, ככה הבטיח דימה."
"אל תסמוך על הרוסים האלה יותר מדי בעל הבית, הם שקרנים."
"זה גם מה שהם אומרים עליכם," אמר שר-אל ופאיד צחק.
הם הגיעו בתוך שעה וחצי אל היעד ובהתחשב בכך שנכנסו לתוך שני פקקים משמעותיים, הדרך הייתה קצרה מאוד. שר-אל אהב את פאיד וחש בנוכחותו קליל ומתוחכם.
המונית נעצרה במרחק לא רב מבית מלון זול שעל גגו הרעוע נכתב באותיות צהובות ובוהקות: "מלון צופית".
"תשמע בעל הבית," פנה אליו פאיד, "זה לא בדיוק המקום שהייתי רוצה לבלות בו יום שישי, אתה אזרח מסוג 'ב' וכאן מסתובב רק הזבל של סוג 'ג', אבל אתה בעל הבית, אתה משלם ואתה מחליט."
שר –אל הציץ החוצה והבחין בחבורה גדולה של בני נוער מסוממים עד כלות. בקרוב יתעוררו ויביאו חורבן לכל מי ומה שנקרה בדרכם, אבל בינתיים, עד ששנתם המסוממת תחלוף ויבוא הקריז, דילג שר –אל החוצה ונכנס בשער בית המלון.
הוא הציג כרטיס לפקיד הקבלה הקירח והמנומנם וגרר את עצמו אל המעלית ומשם אל חדר מספר עשרים וחמש.
בעשר בדיוק נשמעה דפיקה עצבנית בדלת החדר. שר- אל היה שרוע על המיטה, הוא זינק בבהלה וחש ריגוש שתמיד הציף אותו כאשר נפגש עם גורמים מן העולם התחתון, אזרחים סוג 'ג' .
מחוץ לחדר המתין מישה –ארון אדם שהיה גבוה בראש משר-אל, מאחורי גבו הרחב התנדנדה בחורה צעירה ורזה כמו שלד, גבוהה כמעט כמו מישה עצמו.
מישה דחף אותה בגסות אל החדר ונכנס בעקבותיה, הוא אחז בזרועה ביד שרירית מקועקעת מביט בשר- אל במבט מאיים.
"לא יהיו בעיות, נכון סוקין סין?"
"לא…שום…בעיות," גמגם שר-אל.
הבחורה נעמדה מולו ושלחה לעברו מבט מתגרה. רגליים ארוכות מאוד ורזות בגרביונים לבנים, מיני כל-כך קצר שלא הותיר הרבה מקום לדמיון, זוג שדיים קטנים וזקופים שאחד מהם ברח בשובבות מתוך החזיה הכחולה, מציג פטמה מארכת וורדה, עיניים כבויות ומסוממות, שער קארה בלונדי קצר ושפתיים גדולות וחושניות.
שר –אל סקר אותה במבט רעב וליקק את שפתיו.
"עוד שעתיים אני חוזר," הודיע המקרר. "היא עושה מה שאתה מבקש. הכול. רק בלי מכות. בלי חניקות. אחרת אני מזיין אותך בתחת. ברור?"
שר-אל הנהן בראשו לאות הסכמה ומישה טרק את הדלת.
"אתה תשכב פה ואני ללכת להתכונן," הודיעה הבחורה במבטא רוסי כבד. היא נכנסה למקלחת מנדנדת את עכוזה מצד לצד, טורקת את הדלת אחריה.
הוא שכח את שמה וזה הלחיץ אותו. הוא שמע את המים זורמים במקלחת.
הוא התפשט והמתין, דרוך כולו בציפייה. המים הפסיקו לזרום ואז נשמע פיצוץ קטן.
שר –אל התפרץ אל חדר המקלחת ערום ומבוהל, איבר מינו זקוף כמו תורן .
הבחורה שכבה על הרצפה בזווית לא טבעית, ריח בשר חרוך נישא באוויר החדר ומן הקיר השתלשל כבל חשמלי, חשוף, יורק ניצוצות חשמל.
הוא ברח אל חדר השינה והתרוצץ כמו משוגע. המזל שלו נגמר. אלוהים החליט להעניש אותו.
בחזרה ל 22:15 יום שישי בלילה
מה אני אמור לעשות עכשיו?
הוא שוב פעם אזר אומץ וחזר אל הגופה בפעם השלישית, כעת, אבר המין הזקוף שלו העיק עליו. ההשפעה אמורה לחלוף בדיוק בשתים עשרה, בעוד כשעה, זה היה סיוט אמיתי.
הוא הפך אותה על גבה ונרתע ממנה בגועל.
הכבל החשמלי פער חור עצום בחזה שלה והעור נמס ונשרף. הוא חש גירוי נוסף למראה ערוותה החשופה אך מיד הזדעזע כאשר גילה כי ממרכז החזה שלה בולטים כמו נחשים קטנים, מאות חוטים צבעוניים.
"סינטטית!" זעק שר-אל ומיד השתתק מכסה את פיו בידו. "סינטטית מזוינת," לחש.
ולמרות הכול, חש הקלה אדירה, הוא לא רוצח, היא בסך הכול סינטטית.
בסך הכול סינטטית? התעורר אותו קול פנימי, תבוסתני, במעמקי מוחו. אתה אפילו לא יודע מה זה סינטטי, אתה מתעסק כאן עם משהו שגדול עליך בכמה ראשים, אתה סתם חרא קטן, מקק, הם ירמסו אותך בסוליית הנעל, מקק קטן.
הוא שנא את הקול הזה, אם רק יכול היה לכבות אותו, לתמיד, אבל הוא היה חלק בלתי נפרד ממנו.
רק בשבוע שעבר טען שר הבריאות בראיון למבט כי הסינטטיים אינם קיימים. שר-אל נזכר בשידור המפורסם שזכה לרייטינג גבוה במיוחד. באולפן נוצץ, ישב כבוד שר הבריאות בצוותא עם השדר הידוע- רמי בן שושן שזכה לכבוד לראיין אותו.
"זו אגדה," טען כבוד השר בגרון ניחר מאין ספור סיגריות, "חילול השם ממש. אין יצורים כאלה, זו פיקציה," חזר וטען בעקשנות, שר הבריאות, לעבר השדר הנבוך וסנטרו הכפול רטט במקצב אחיד עם כרסו. "לא הזמנת אותי אל האולפן המכובד הזה, רמי, בכדי לדון באגדות, סיפורי ילדים לשעת לילה מאוחרת, עוד רגע, תבוא ותאמר לי ששדים קיימים ורוחות רפאים, נוכל לעשות מסיבה קטנה. אין דבר כזה סינטטי, כולנו כאן מבוגרים, זו אגדה, ותפסיק בבקשה לשאול אותי שאלות מטומטמות, בבקשה ממך."
"ישנן שמועות," התגונן השדר. "לא רק כאן בישראל, אלא גם בכל העולם, בקשר לסינטטיים. דוקטור ישעיהו אברמובסקי, ראש הפקולטה לביולוגיה בטכניון, טוען כי הם קיימים וכי הוא עצמו בא במגע עם סינטטי."
נחרת בוז נפלטה מפיו הבשרני של שר הבריאות. "אנשים כגון דוקטור אברמובסקי מרגיזים אותי, רמי, הם חסרי אחריות ומפיצים שמועות חסרות פשר. צר לי שאדם מכובד כגון כבוד הדוקטור, משמיע הבלים כגון אלו ועוד בכלי התקשורת. לאן התדרדרנו אני שואל אותך רמי?"
"אבל הם באמת קיימים," לחש שר-אל בעודו נזכר בראיון. ואני בצרות צרורות, הבין מיד.
הוא שטף את איבר מינו בכיור האמבטיה, במים קרים וזקפתו נעלמה. רמאים, חשב לעצמו ובכל זאת היה אסיר תודה.
אני חייב להסתלק מכאן, אבל פאיד יגיע רק בשתים עשרה וחצי והארון אדם ממתין לי למטה, בתוספת של חבורת מסוממים אלימה ובטח שלא ייקח הרבה זמן לעובדי המלון לגלות את הגווייה או מה שזה לא יהיה היצור הזה ולהזעיק מיד משטרה. הוא היה אובד עצות.
אולי בכל זאת להזעיק את המשטרה. מה המספר שלהם 100?
אולי לקרוא לעובדי המלון?
אולי לקרוא למישה? הוא יקרע לי את הצורה. אני בצרות. הוא הגיע למסקנה שהוא כבר לא שולט בכלום.
לבסוף החליט, הוא התלבש ויצא אל הדרך, נכנס בריצה אל המעלית הישנה, יורד שלוש קומות ופורץ בריצה קלילה אל הלובי, שם הפקיד הקירח התעורר בבהלה .
"מה קורה, אדוני, הכול כשורה?"
"תזמין משטרה," אמר לו שר-אל בתגובה והבחור החוויר.
"מה קרה?"
"משהו רע מאוד קרה בחדר עשרים וחמש, אבל תדע שזה לא באשמתי," ככה בדיוק נשמע מישהו אשם, אשם במיוחד, חשב לעצמו.
הפקיד הרים את הטלפון וחייג.
שר-אל פנה בריצה אל הכניסה.
"אדוני, לאן אתה הולך," זעק פקיד הקבלה הקירח. "רגע, אדוני, תמתין רגע אחד, אדוני, לפחות עד שהמשטרה תגיע."
שר-אל לא המתין.
בזמן שרץ התרוצצו המחשבות בראשו.
אני נמצא כאן ,לבד, באזור ה'איקס'. לבד, באחד האזורים המסוכנים ביותר בכנען.
אין סיכוי שתשרוד! רעם בתוכו הקול השנוא. שמעת אותי, תולעת, זה הסוף שלך.
הוא רץ ברחוב ושמע מאחוריו שרשרת קללות ברוסית, זה כנראה מישה. הוא לא הביט לאחור והמשיך לרוץ.
כעת , בני הנוער המסוממים היו כבר ערים והם עטו עליו כמו עופות טרף.
הוא חטף בעיטה ולאחר מכן חבטה שזעזעה אותו, הוא התנדנד מעט, אך למזלו לא איבד את הכרתו והמשיך לרוץ, מביט קדימה, בעיניים דומעות אל עבר מיליוני האורות הבוהקים, אורות העיר שלא נגמרת. הוא שמע צעדי ריצה מאחוריו, קריאות זעם וקללות. הם לא יעזבו אותו. הם לא יוותרו לו.
ברקע החל לשמוע את יבבת הסירנה המשטרתית, עולה ויורדת. היללה הלכה וגברה והחרישה את אוזניו.
יום הולדת שמח, חשב לעצמו בעודו רץ ולא ידע האם לבכות או לצחוק. האורות המשיכו לסנוור אותו.