א
אני כספת. לשם כך נולדתי. אמות לפני שאפתח.
"בוקר טוב, סוכן 204."
הדבר הראשון שאני מרגיש כשאני מתעורר, זה את הכאבים. כאבים נקודתיים, חדים, איומים. אני מכיר את סוג הכאב הזה טוב מידי.
"כמה… " אני שואל. העיניים עצומות, הפה יבש.
"שניים בגב, אחד בכתף, אחד ברגל. הברך שלך התפוצצה. כנראה לא תוכל ללכת שוב." קול גברי, רגוע. לא מוכר. "אתה יודע איפה אתה נמצא?"
למרות כאב הראש שמטשטש את החשיבה שלי, אני יודע איפה אני נמצא לפני עוד לפני שאני פוקח את העיניים. חדר עגול בגודל של מחסן קטן, עם קירות אפורים ותקרה נמוכה. אין חלונות בחדר, ותחושת המחנק של אוויר עומד צורבת בריאות. נורה יחידה תלויה מהתקרה, בגובה עיניים בין שני כיסאות, המיועדים לשני אנשים. האחד, לבוש באותם הבגדים שלבש כשהלך לישון, בגדים ספוגי דם מהפציעות של הכדורים. והשני, עם חליפה מחויטת של הסוכנות. "כן, אני יודע."
אני שם לב שאני לא יכול לזוז – אני מוצמד לכיסא עם רצועות ברגליים, בידיים, ובחזה. אני מסתכל עליו: מגולח, שיער שחור בלי סימני הקרחה. גוף שרירי שיושב זקוף בכיסא בתנוחה שמפגינה ביטחון מופרז. עיניים חומות, כמעט שחורות, מתבוננות בי במבט סתמי ונטול רגש. כל כולו תמונה של סוכן שסיים לפני חודש את ההכשרה שלו.
כאב הראש מתחיל להתפוגג. אני לא זוכר איך הגעתי לכאן. אני עוצם עיניים ומנסה להיזכר: זה היה בוקר. שכבתי במיטה, והיא לידי. אני קראתי ספר, היא סרגה צעיף מצמר….
"סוכן 204, שמעתי עליך רבות."
פעימה חדה של כאב מאחד הפצעים גורמת לי לאבד ריכוז. "אז בטח שמעת כמה אנשים הרגתי," אני אומר, ומשתעל. "תגיד, למה שלחו ילד צעיר כמוך?"
"אתה יודע, סבא'לה, רק זה חסר לסוכנות. להביא את החברים שלך לכאן." המילים לועגות, אבל הקול לא מסגיר שום רגש.
הוא צודק, כמובן. כל הסוכנים שבגילי, איתם גדלתי והוכשרתי, נמצאים בשנות החמישים והשישים לחייהם, ומאיישים עמדות מפתח בסוכנות. הרי זה ברור שהם יביאו סוכן טרי שינסה להוציא את זה ממני. הם לא ישימו אותי מול חבר ותיק עם סנטימנטים כלפיי. לחלק מהם אפילו הצלתי את החיים.
"שנתקדם?" הוא שואל. אני לא מגיב. הוא מוציא מהכיס הקדמי של החליפה נייר מקופל, ומקריא. "סוכן 204, אתה נמצא אשם במספר עבירות חמורות, לפי סעיפים 78, 79א, 401…"
אני מנסה להתרכז שוב, מתאמץ להיזכר בעוד פרטים. אבל כל מה שעולה לי בראש זה אותו בוקר שגרתי, בוקר כמו כל בוקר, כמו שהחיים שלנו היו כל השנים האלה… אז איך הגעתי לכאן?
"…בכוח הסמכות שהוענקה לי בידי מפקד הסוכנות, אני מסיר ממך את חסינותך, ופוקד עליך להחזיר לסוכנות את מה שמגיע לה." הוא מקפל את הדף ומכניס אותו בחזרה לכיס הקדמי של החליפה, ומסתכל עליי. מחכה.
כאב הראש חוזר. הזיכרון של הבוקר ההוא הולך ונעלם במעמקי תת המודע שלי. אני משלב אצבעות. "להחזיר לסוכנות את מה שמגיע לה? אני לא מבין על מה אתה מדבר."
הוא מסתכל עליי. "בוודאי שאתה יודע, 204. לא כל אחד מגיע לחדר חקירות 5".
הו, מי כמוני יודע. פעם אני הייתי בצד השני של החדר, ממש איפה שהוא יושב. פעם גם אני חקרתי סוכנים שערקו. "למיטב זכרוני, זה השלב שבו אתה מפסיק לזיין לי ת'שכל ומתחיל לעשות דברים. קדימה," אני אומר, ומוסיף בטון תיאטרלי. "הפעל את קסמיך."
אני מבחין בכיווץ זעיר של העיניים שלו. סימן מיקרוסקופי, שמסגיר חשש. אם הוא באמת שמע עליי כל כך הרבה, הוא יודע שלא יהיה לו קל להוציא את זה ממני. הוא יודע שיש לו עסק עם אחד הסוכנים היותר מסוכנים שיצאו מפס הייצור של הסוכנות.
אך בכל זאת, סוכן זה סוכן, והוא הוכשר לרגע הזה במשך הרבה זמן. בלי למצמץ, הוא רוכן לעברי, ומצמיד את יד ימין שלו לרקה שלי. אני מרגיש את העקצוץ המוכר, שמזכיר נחיל של נמלים, מתפשט מקצה הגולגולת פנימה. אותות חשמליים זרים שחודרים לראשי. אח, איך התגעגעתי.
"בוא נסיים עם זה מהר, סוכן 204," הוא אומר, והעיניים שלו מתהפכות לאחור, הלבן שמאחוריהן מביט אליי.
"הסוד."
ב
רק אחרי כמה שנים טובות בתפקיד, גיליתי שסימנו אותנו מגיל צעיר. כבר בכיתה א' היה להם מאגר של מועמדים פוטנציאליים, ואלה נכנסו לתהליך קפדני של סינון. כל שנה ניפו את אלה שלא עמדו בקריטריונים: אלו שהציגו סימנים של פחד, חולשה, טיפשות. רק הטובים והמחוננים ביותר הגיעו לרשימת המועמדים הסופית.
הצטרפתי בגיל 16. לאחר שקפצתי פעמיים כיתה, סיימתי את לימודי התיכון בהצטיינות יתרה. בטקס הסיום קיבלתי תעודת הוקרה מראש העיר, שקרץ לי כשלחצנו ידיים ולחש לי שהוא צופה לי "עתיד מזהיר של עשייה למען המולדת". חייכתי אליו אבל בפנים רציתי להקיא. רק זה היה חסר לי, שייקחו אותי להיות פקיד בכיר בפירמידת הבירוקרטיה הממשלתית, או מתכנת אומלל שמתקן לשרים את המחשב. ביטחון תעסוקתי לצד מוח מנוון וגוף שהולך ומשמין. איכס.
אך מסתבר שלאנשים מסוימים היו תוכניות אחרות עבורי. אחרי שירדתי מהבמה, ניגש אליי בחור ממושקף, שהציג תעודה גלובלית וביקש שאכנס איתו לרכב. כשהגענו לבניין הסוכנות, הושיבו אותי על כיסא מרופד מול עשרה דירקטורים ומזוודה. הם הסבירו שנמצאתי מתאים להיות חלק מהסוכנות. סוכנות של מה, הם לא בדיוק אמרו. לאחר מכן הם שאלו שאלות. אני עניתי. בסוף שאל אותי אחד המנהלים אם יש לי שאלות לגבי התפקיד, אז שאלתי כמה מקבלים. "אתה מוזמן לראות בעצמך," אמר אחד מהם, והצביע על המזוודה. ניגשתי לשולחן, ופתחתי אותה. הרמתי את העיניים אליהם, וחייכתי. "מתי מתחילים?"
נלקחתי מחדר הישיבות, דרך דלת סתרים, שני מסדרונות ומעלית, למתקן התת-קרקעי של הסוכנות. קיבלתי מדים, צמיד זיהוי ומזרון עליון במיטת קומותיים. בזמן שסידרתי את הדברים הגיעה אחות עם מזרק ובו נוזל כחול. היא הזריקה לי לזרוע ואמרה בחיוך שכדאי שאתרגל לדקירה של המחט כי זאת זריקה שמקבלים בכל בוקר בהכשרה. כשהלכה הצמיד שלי צפצף, והופיעה עליו הודעה: אימון כוח. אולם 7. מיד.
למדנו להיות סוכנים. הסבירו לנו איך לפצח כל מנעול, איך לפרוץ לכל מחשב. למדנו איך לדעת תמיד מה הדרך הנכונה ביותר להימלט, ואיך להרכיב פצצת שלט-רחוק מחומרים שנמצאים בכל מטבח. כמובן שגם הוכשרנו להרוג, ומהר: בין אם זה עם אחד מהרובים המשוכללים של הסוכנות ובין אם זה עם מספריים פשוטים של בית ספר.
כך עברו ארבע שנים. הייתי בטוח שאני הולך להיות סוכן ביון, שמבצע משימות חשאיות בפקודת ראשי הממשל, משימות כמו איתור אמצעי לחימה של פושעים, או חיסול ממוקד של פעילי טרור. אך המשמעות האמיתית של התפקיד העתידי שלי התגלתה בשנה החמישית, השנה בה התחלנו ללמוד את מדעי הסוד.
החלק הראשון במקצוע החדש היה ללמוד על ההיסטוריה של הסוכנות. על המפקד הגדול שהקים אותה, על החוקרים הגדולים שגילו את השיטה. למדנו על הקשרים של הסוכנות עם הארגונים הכלכליים הגדולים בעולם, ועל הקשר ההדוק שלה עם הפוליטיקה והתקשורת. רק כשמפקדינו הרגישו שאנחנו יודעים לצטט את ספרי ההיסטוריה שלנו כמו שצריך, עברנו לשיעורים המעשיים.
"הזריקות שקיבלתם מיום הגעתכם לכאן," הסביר לנו המפקד, " מעוררות את הפעילות החשמלית במוח, ונותנות לכם את השליטה על הקשרים העצביים שבמוחות שלכם ושל אחרים שאיתם אתם נמצאים במגע. כך, תוכלו לבצע את המשימה."
"איזה משימה?" שאל אחד הטירונים.
המפקד הסתכל עליו. "המשימה שלשמה הגעתם הנה," הוא אמר. "לקבל סודות מהלקוחות שלנו ולשמור עליהם בכול מחיר. להיות כספת."
תחילה, תרגלנו על מחשבים. היינו מצמידים את הידיים לדיסק הקשיח של המחשב, ומנווטים ברשת הזיכרון שבו, בחיפוש אחר פריט מידע שהוכתב לנו מראש. הוסבר לנו שאנחנו צריכים "לבודד את יחידת הזיכרון, למשוך אותה, ולהפוך אותה למעטפה חתומה בראשכם." ההוראה הייתה לא מובנת לרובנו בהתחלה, אך מהרגע שניסינו,לא היינו צריכים עוד הסברים, כי הרגשנו את הרשת. רכשנו חוש חדש. חוש שהתפתח והתבסס ככול שתרגלנו יותר ויותר.
בזמן שתרגלנו, המפקדים עברו בינינו והחדירו בנו את חשיבות התפקיד שלנו. "מיליארדר בעל הון עתק, מפקיד את כל הכסף שלו בחשבון הבנק. לחשבון שלו יש קוד, ואת הקוד הזה, השמור אצלו בראש כסוד, אתם לוקחים ממנו. הקוד נשמר אצלכם בראש, עד הרגע בו הוא רוצה אותו בחזרה. כל תפקידכם, הוא שהסוד לא ייפול לידיים אחרות. הסוד יותר חשוב מהחיים שלכם. הוא כל מהותכם. מי אתם?"
"אנחנו כספת." ענינו במקהלה. "לשם כך נולדנו. נמות לפני שניפתח."
לאחר כמה חודשים, החוש החדש כבר נהיה חלק מאיתנו, וביצענו לקיחות זיכרון ללא מאמץ. בשיעור הסיכום, שאל אותנו המפקד אם יש לנו שאלות על כל מה שלמדנו. הרמתי את היד. "כן, טירון?"
"מה יקרה אם מישהו ינסה…" כחכחתי בגרוני. "לקחת מאיתנו את הסוד?"
"מה זאת אומרת? בשביל זה הייתה כל ההכשרה שלכם. בשביל זה למדתם להילחם, להתחמק, ולהרוג במקרה הצורך."
"כן המפקד, אני יודע." עניתי. "אבל מה אם… נגיד שאנחנו לא מצליחים להתחמק. נגיד שתופסים אותנו. נגיד שיש להם את היכולת הזאת, כמו שלנו, לקחת סודות. מה יקרה?"
המפקד הסתכל עליי, ולא הגיב, במשך מספר שניות. לאחר מכן סימן לי להתקרב אליו. כשנעמדתי מולו, הוא אמר לי, "קדימה, טירון. נסה לקחת ממני את הסוד. זאת פקודה."
חשבתי שהוא צוחק, אבל כשהסתכלתי עליו ראיתי רק את פניו הרציניות, בלי שמץ של הומור. בלית ברירה, הרמתי את הידיים שלי והנחתי אותם בצידי הרקה שלו. העיניים שלי התגלגלו לאחור, והתחלתי לשוטט ברשת החשמלית של המוח שלו, ולחפש סוד שאוכל לבודד.
פתאום המוח שלי הרגיש כאילו הוא עולה בלהבות.
צעקתי, נפלתי לאחור, ורעדתי על הרצפה. שאר הטירונים הסתכלו עליי ועל המפקד בפרצופים חסרי הבעה. במשך כל ההכשרה הורגלנו לראות כאב. המפקד הסתובב והחל לכתוב על הלוח.
"סוכן סודות יודע לבלום ניסיונות פריצה. הוא משתמש בחשמל של הפורץ כנגדו, ומחזיר לו אותו למוח במתח כפול. אם הייתי רוצה, טירון, המוח שלך היה נראה עכשיו כמו גוש פחם. נתתי לך טעימה קטנה מן הכאב שמחכה למי שינסה לפרוץ אליך בעתיד. לעולם לא יוכלו לגנוב ממך סוד ללא רשותך. אלא אם כן…"
הוא הפסיק לכתוב על הלוח והסתובב לכיתה. הרמתי מעט את הראש וראיתי את המילה שכתב על הלוח. חולשה.
"אלא אם כן, הם יענו אותך כל כך חזק, שתעדיף לתת להם את הסוד ולהתחנן שייתנו לך למות."
ג
"מה קרה, ילד בוכה כי הוא קיבל בומבה בראש?" אני שואל, בעוד הדם מטפטף לי מפה.
עוד מכה מהאקדח שלו. עוד שתי שיניים שהיו בפה שלי עכשיו על הרצפה. זה מעלה את הספירה לשש.
אני יורק דם ומחייך. "תמיד אמרו לי שהחיוך שלי עקום. סוף-סוף מישהו מרים את הכפפה ועושה עם זה משהו." בזמן שאני מדבר הוא מסדר את החליפה שלו ומתיישב. באור החיוור של המנורה עדיין רואים את הסימן האדום על המצח שלו, במקום המפגש של הראשים שלי ושלו.
במצב אחר לא הייתי מסתפק בנגיחה. הייתי שורף לו את המוח בשנייה שהיה מנסה להיכנס לראש שלי. אבל הוא נזהר עם כמות המתח שהוא שלח פנימה. כשסוכן שולח מעט זרמים חשמליים, הוא לא צריך לפחד שיחזירו לו אותם בחזרה בעוצמה כפולה. הוא יכול פשוט להיכנס לרשת החשמלית במוח שלי, ולחכות. כנראה ציפה לשיתוף פעולה. אולי חשב שארצה לסיים את זה מהר.
הוא מסתכל עליי, פנים ריקות מהבעה, מסתירות את הבושה של סוכן שיודע שהוא עשה שטות. הוא למד את הלקח שלו. כנראה הוא לא ייתן לי הזדמנות נוספת להתקרב אליו, לפגוע. "במוקדם או במאוחר, אתה תצטרך להעביר לי את הסוד הזה, 204. אנשים חשובים מאוד מחכים לרגע שבו הוא יחזור לבעליו המקוריים… "
אני מנסה שוב להתרכז ולהיזכר כיצד הגעתי לכאן. אני חוזר בזיכרוני לאותו בוקר: הוילון של החדר שלנו מכסה את החלון ומסתיר אור של שמש שמתחילה לעלות מעל האופק. כוס התה על השידה, הכוס האדומה שלי, מעלה אדים. אבל… זהו. שם אני נתקע.
"…עם עינויים או בלי, זה כבר לשיקולך." או, חיכיתי לאיום העינויים. הוא לא צריך לפרט: אני זוכר את החדשנות והמקצועיות של הסוכנות בהנדסת מכשירי עינויים. במקרה גם עברתי את חלקם. ככה זה, בהכשרה, אתה צריך לפתח חוסן של כספת. כדי שלא תפגין חולשה. כדי שלא יוכלו לפתוח אותך אם תיפול לידיים הלא נכונות. או במקרה הזה, לידיים הנכונות, אני חושב לעצמי. כל ההכשרה שהם נתנו לי עובדת עכשיו נגדם. "עדיין משתמשים ב'מפצח האגוזים'?"
הוא מרשה לעצמו חצי חיוך. "לא. הבינו שזה לא כל כך יעיל. לאחרונה נכנס לשימוש 'מקלף הבננות'. מאוד פופולארי. אולי נפגיש ביניכם בקרוב."
"אבל אתה יודע מה, עזוב אותך שטויות." הוא קם, פותח את הדלת, ומוציא את הראש מחדר החקירות. הוא מדבר עם מישהו בחוץ, וכשהוא חוזר, הוא מחזיק בידיו פטיש. הוא נעמד מולי, ואני רואה שהסימן האדום על המצח שלו כבר הפך לבליטה רחבה. "אני אוהב את הדרך הישנה והטובה."
ד
שבע שנים, שלושה חודשים, ויומיים מהיום בו הושבעתי לסוכן, תא טרוריסטים מוכר לסוכנות, שהצליח לאתר אותי, עשה לי אמבוש. זה התחיל בתחנת דלק, שם עצרתי בשביל התרעננות קלה בשירותים. זה המשיך ברעש של צעדים מחוץ לתא השירותים שבו עשיתי את שהיה עליי לעשות, ובקול צפצוף מכשיר קשר ולחישה עמומה של "מצאנו אותו". זה הסתבך בבעיטה בדלת התא, ובמוות מצער של שני אנשים שאת הבעות פניהם המופתעת ראיתי רק אחרי שהענקתי לכל אחד מהם כדור מדויק במצח.
כמובן שמלבד שני הבבונים שחיכו לי מחוץ לתא, ארבה לי חוליית גיבוי של עוד עשרים חמושים ביציאה ממבנה התחנה. יצאתי בגלגול ופעלתי על פי אינסטינקט: יד נכנסה ויצאה מכיס מכנס אחורי, שני רימונים נטולי נצרה ניווטו באוויר לעבר המטרה, וסוכן אחד נמלט ברכב הסוכנות שלו והותיר מאחוריו תחנת דלק עולה בלהבות. תחנת דלק שעד לאותו הרגע, הייתה לה אחלה של עמדת מילקשייק.
אחר כך, הפרוטוקול הרגיל. נסעתי לבית מלון מחוץ לעיר ועשיתי צ'ק אין בשם בדוי. נכנסתי לחדר, נעלתי את הדלת, וקפצתי החוצה מהחלון. עשיתי את זה בעוד ארבעה מקומות בטווח של עשרים קילומטרים מהעיר.
נסיעה צפונית של כמה שעות הביאה אותי לפונדק בצומת דרכים, כשבאופק השמש בדיוק שקעה. הוצאתי את המשקפת, ובחנתי את הכניסות והיציאות. שער אחד לחניה ושתי כניסות לבניין, כניסה ראשית ויציאת חירום אחורית, כנראה מהמטבח. חלונות בכל קומה. על צג המשקפת הופיעו הפרטים של העסק, ממאגר המידע של הסוכנות: שני עובדים, בעל המקום והבת שלו. שניהם ללא עבר פלילי או חשד לקשר עם גורמים עוינים. מצאתי מקום להעביר בו את הלילה.
חניתי מחוץ לפונדק ושילמתי לבעל המקום על לינה וארוחת בוקר. שאלתי אותו אם הכנסת ציוד ביוכימי דורשת תשלום נוסף. הוא לא הרים את עיניו מהעיתון, אז הנחתי שלא. העליתי את הציוד לחדר, שנמצא בקומה השנייה, והבנתי שהולך להיות לילה ארוך, ומחר ארוך עוד יותר. איזה מזל שהספקתי לתדלק.
חיברתי את הבריכה הניידת לחשמל, הוספתי את הוזל הכתום ונתתי לה להתחמם. היו לי ג'ריקנים מלאים בנוזל הזה ברכב, לשעת חירום. כשהאדים התחילו לעלות, וריח של ביצה משומרת מילא את החדר, השלתי מעליי את הבגדים העליונים שלי, את השכפ"צ ואת התחתונים, ושקעתי באיטיות בתוך הבריכה החמימה. ההתחדשות הגופנית עלולה הייתה להימשך כמה שעות, עד שגופי לא היה מראה זכר לאדם שהייתי מקודם. עברתי את זה כבר עשרות פעמים בהכשרה, כדי שאאבד כל זיקה לגוף המקורי. אני כלי. אני אביזר. זה לא משנה איך אני נראה.
היה לי זמן אז עשיתי וידוא. גלגלתי את העיניים לאחור, ככה שרק הלבן הקרין החוצה, ונכנסתי לטראנס שהוא כמו הבית השני שלי. בעצם, הבית היחיד שלי. הבפנים של הכספת.
הסתכלתי על הסוד. הסוד התשיעי שהופקדתי עליו. בדמיוני הוא היה כדור בדולח לבן, זוהר, מרחף. לא ידעתי מה הוא מכיל, וגם לא הייתי צריך לדעת. הסוד הועבר לנו כמקשה אחת, וזה לא היה מענייננו לחטט. התפקיד שלנו היה לשמור, וכך עשינו. בלי שאלות מיותרות.
בחנתי את הסוד מכל הצדדים, וחיזקתי את הקשרים שלו לכמה שיותר תאי זיכרון במוח. אסור היה לי לתת לזמן לשחוק את התאים ולהשפיע על היציבות של הסוד. במיוחד כשמדובר בסוד כזה, ברמת סיווג הכי גבוהה, של אישיות כל כך בכירה.
אחרי שווידאתי שהסוד יציב ותקין, נעלתי אותו במוחי וחזרתי להיות מודע לחדר. הסתכלתי מחוץ לחלון. אור בחוץ. זה מה שקורה כשאתה נכנס לטראנס של הסודות, אתה מאבד קשר עם הזמן.
הבריכה בעבעה, והעור כבר התקלף. התהליך היה לקראת סיום. נשכבתי לאחור, עצמתי עיניים…. ואז שמעתי.
טק…
טק…
טק…
נעלי עקב נוקשות בפרקט.
מישהי עולה במדרגות.
עצמתי עיניים וחישבתי. 16 מדרגות מקומת הקרקע לקומה שלי. 6 צעדים נוספים לדלת הכניסה לחדר שלי. אישה ממוצעת מספיקה לעלות שתי מדרגות בשנייה, או לצעוד שלושה צעדים. כלומר-
עשר שניות עד שהיא תהיה בדלת שלי.
קפצתי מהאמבט המוצף בנוזל הכתום וזינקתי על האקדח שלי, שהיה מונח על השולחן.
שמונה שניות.
ווידאתי בזריזות שהוא טעון במלואו. הכנתי בהישג יד עוד שתי מחסניות.
חמש שניות.
הנשק דרוך. הנצרה על בודדת. אקדח כלפי הדלת.
שתי שניות.
דפיקה בדלת. התקרבתי לכניסה בזהירות, ערום ומטפטף נוזל כימי כתום. התהליך אומנם הופסק קצת לפני הסוף, אבל הטיפות המעטות שעדיין היו דבוקות לגוף יכלו לסיים את המלאכה. הבחנתי שהעור החדש שלי בהיר מאוד, עם נמשים.
עוד דפיקה. ועוד אחת. "סליחה, אדוני, הבאתי לך ארוחת בוקר!" קול נשי, בגיל העשרים.
נצמדתי לקיר, ליד הדלת. "יש לך הזדמנות אחת לצאת מכאן עם כל הכוחות שהבאת איתך, או שהסוף שלך יהיה כמו של חברים שלך בתחנת דלק."
שתיקה של כמה שניות. "מה אמרת, אדוני?"
"שמעת מה אמרתי."
שתיקה נוספת. "אה… נראה לי שאני פשוט אשאיר לך את האוכל למטה. הוא יחכה לך בדלפק." הצעדים החלו להתרחק מהדלת.
לא טוב, חשבתי, זה רק ייתן להם זמן לחשוב על דרך אחרת להגיע אליי. עדיף לתת לה להיכנס ולנטרל אותה כשהיא לבד, ואז להתקדם לתגבורת.
קשרתי סביבי מגבת ופתחתי את הדלת באיטיות, יד אחת עם האקדח מאחורי הגב. "לא לא, זה בסדר, היכנסי."
היא נכנסה, מבט חושד בעיניה, והניחה בזהירות מגש עם חביתה, קרואסון וכוס קפה על השולחן. הסתכלתי על הבגדים שלה: לא הייתה שום בליטה שמסגירה נשק חבוי שמחכה להישלף. חיפשתי סימנים בתנועות הגוף שלה שיסגירו מתיחות, או כוונות לתקיפה. "הכול טוב? אתה קצת כתום."
"אל תדאגי, זה חלק מהטיפול עור שלי. יש לי עור יבש מאוד." שפת הגוף והקול שלה לא הסגירו דבר. יכול להיות שאין ממה לחשוש.
הסתכלתי על פניה. פנים צעירות, קצת עגולות, עיניים ירוקות. שיער אדום לא מסודר, שפתיים דקות. היא הסתכלה על הגוף הערום למצחה שלי, וחייכה. "אביגיל," היא אמרה, הסתובבה ויצאה מהחדר.
הייתי צריך לעזוב את הפונדק באותו הבוקר. הייתי צריך להמשיך לתכנן את נתיב הבריחה, ולהתרחק כמה שיותר. אבל במקום, ירדתי למטה ושילמתי לבעל הפונדק על עוד לילה, ושאלתי אם הוא מחפש עובדים. גם זאת הייתה דרך להסתתר מפני הרודפים אחריי – להיטמע בשטח. הוא אמר שהוא ישמח לשלם למישהו שיטפל בתחזוקה של הפונדק.
הסכמתי להצעה, והתחלתי לתקן תקלות קטנות, לנקות את הצנרת, לצבוע מחדש את הקירות החיצונים. ככל שהתרבו העבודות נקלעתי ליותר ויותר מצבים שבהם הייתי ליד אביגיל, שהייתה ביתו של בעל הפונדק והתעקשה לארח לי חברה בזמן העבודה.
תחילה לא הפניתי כלפיה תשומת לב. שיתפתי פעולה עם זה שהיא אירחה לי חברה פשוט כי חשבתי שזה ייראה יותר אמין מבחוץ, אם אחד מרודפיי יכנס לפונדק. אבל בשלב מסוים התחלתי להקשיב לה, ואפילו להגיב. גיליתי כמה היא בחורה חכמה. ומצחיקה. ומושכת. נגיעות קטנות שהייתה שולחת לעברי, ליטופים רכים ודחיפות קטנות, עוררו בי תחושות לא מוכרות. הקשר שלי עם נשים בחיי לפני זה היה מוגבל: בהכשרה הייתה הפרדה מוחלטת בין טירונים לטירוניות. המפקדים שלי היו כולם זכרים. כל הבנות שפיתחו איתי שיחה עד אותו יום, נשלחו על ידי ארגון פשע כזה או אחר בכדי לפתות אותי בשביל סודות. אבל היא… היא פשוט הייתה עצמה, ולא ניסתה להעמיד פנים שהיא מישהי אחרת או להשיג ממני משהו.
היה גם משהו ביחס שלה, שהציף בי תחושות מבלבלות. הדרך בה היא התייחסה אליי הייתה מנוגדת לכל מה שאמרו לי על עצמי בסוכנות. היא גרמה לי להרגיש שאני לא כספת. שאני יותר מכספת. היא גרמה לי להרגיש שאני בן אדם ושאני חשוב לה. זה גרם לי להתאהב.
לילה אחד, אחרי חודשיים בהם עבדתי בפונדק, ישבנו בחדר שלי, והיא צחקה ממשהו שאמרתי. התקרבתי לפניה, ונישקתי אותה. כמה שניות של שתיקה, ואז היא הסתכלה לי בעיניים, חייכה, ונישקה אותי בחזרה. נשכבנו לאחור על המיטה, הורדנו את הבגדים, ונצמדנו. עשינו אהבה.
באותו לילה, כששכבנו במיטה, הראש שלה על החזה שלי, לא הצלחתי להירדם. ידעתי שאני צריך לשנות מיקום בקרוב, ולדווח לסוכנות על תקינות הסוד. ידעתי שאם לא אצור קשר בימים הקרובים, אנשים יתחילו לשאול שאלות. הם ישלחו משלחת שתחפש אותי. אבל פשוט לא יכולתי לחזור לשם, לחיים הקודמים כסוכן. ככספת. "בואי נברח," אמרתי לה, גופה צמוד לשלי, העיניים שלנו מסתכלות זו על זו. "כן," היא לחשה, "רחוק."
אז נסענו רחוק. לצד השני של היבשת. נסעתי בדרכים צדדיות, דרך שדות, מסביב לערים מרכזיות. לא סיפרתי לה שכנראה באותם רגעים התנהל אחרינו מרדף. באחד הלילות, כשנרדמה ברכב, הוצאתי את כל ציוד הסוכנות שלי, והבערתי אותו. הסתכלתי לתוך הלהבות, ודמיינתי את הפרצוף שלו, שבאותו רגע, היה הדבר שהכי הפחיד אותי בעולם.
כמה ימים לאחר מכן נתקלנו בצד הכביש בשלט, שסימן שמעבר לגבעה שמשמאלנו ישנו חוף. "אף פעם לא ראיתי את הים," היא אמרה כשראתה את השלט. השעה הייתה מאוחרת, וכבר התחיל להחשיך.
"בואי נחנה כאן," אמרתי לה, "ומחר נצא ונטייל".
"לא, אני רוצה לראות." היא אמרה, ובלי לחכות לתגובה פתחה את הדלת ויצאה בריצה.
רצתי אחריה, אל ראש הגבעה, שם היא עמדה עם הפנים לים הגדול, שיערה האדום מתבדר ברוח החזקה. כשראיתי את העיניים שלה, הירוקות, מסתכלות על החול והגלים והשקיעה, ואת הפה שלה נפער לרווחה, בהבעת פליאה ילדותית, לא הייתי צריך לשאול אותה אפילו. ידעתי שכאן נקים את ביתנו.
בנינו בית. בקושי אפשר היה לקרוא לזה בית, יותר כמו צריף קטן, ממש על קו החוף. הבאתי אדמה טובה וגידלתי גינה למאכל, והיא סרגה לנו בגדים לימים קרים יותר. ככה חיינו, במשך שנים, ואהבנו אחד את השני באהבה ענקית שגדלה עם כל שקיעה והתעצמה עם כל זריחה. "אנחנו כמו הים." היא לחשה לי פעם אחת כשישבנו ערומים על החול ובהינו בשקיעה. " אנחנו יודעים ששפל וגאות זה לא מאבק של עליות וירידות. זה שני צדדים משלימים של הדבר הכי יפה בעולם."
חייכתי אליה וקירבתי אותה אליי, אבל בעיני רוחי ראיתי רק את הפרצוף בלהבות, פרצופו של מפקד הסוכנות, כפי שבטח נראה כשגילה שאני נעדר.
שהסוד שלו נעדר.
ה
דלי המים הקרים שהוא שופך עליי משאיר אותי בהכרה ושולח גל רועד בכל הגוף שלי. זאת המטרה שלו, להכאיב לי עד כדי עילפון אבל להשאיר אותי ער כדי לחטוף עוד. העולם מתנדנד מעלה ומטה, ואני מרגיש כאילו אני ספינה טרופה בלב ים.
אני מנסה להסתכל עליו, אבל הראייה שלי לא מצליחה להתאפס. האצבעות המרוסקות שלי שולחות אותות מצוקה למוח, ואני יודע שאין לי מה לעשות עם זה. "אתה יודע…לא סיפרת לי… מה מספר הסוכן שלך."
במצב אחר אולי לא היה מעוניין לספר לי, אבל הוא יודע שאין לי מה לעשות עם המידע הזה. מהמקום הזה, גם הוא וגם אני יודעים, אני יוצא בארון קבורה. אולי אם יגיב לשאלות שלי יצליח להוציא ממני משהו. "סוכן 109," הוא עונה.
"מאיות… יפה לך. הכרתי פעם 109. חבל, דווקא היה בחור טוב. " אני לוקח נשימה עמוקה. הכאב מלווה כל מילה ומחשבה.
"אני מחכה לסוד, 204."
למרות הסחרחורת, אני עושה מאמץ נואש נוסף להיזכר. בוקר, אני והיא במיטה, הוילון, כוס התה, הרעש של הגלים, החום של קרני השמש הראשונות, ידית הדלת המסתובבת-
העיניים שלי נפקחות. נזכרתי. כוס אמק, למה נזכרתי.
הזעם שבי מאיים לפרוץ החוצה. אני מנסה לזוז, כאילו שכחתי שאני כבול לכיסא בכל הגוף. אני חייב להירגע, אני חושב לעצמי. אסור להתפרץ. אם אני נשבר עכשיו, הם מנצחים.
"תפסיק לזוז ככה, 204. זה פתטי. סוד אחד קטן, והכול נגמר."
אני נושם עמוק. "רוצה לשמוע סוד? מכרת את הנשמה שלך לארגון שמשתמש בך כמו אביזר מין, יא זין."
האקדח שלו נוחת מלמעלה. אני מרגיש כאב חד במצח והראייה שלי מיטשטשת שוב. הרצפה מתערבבת עם התקרה והכול מסתובב ומסתובב. לרגע נדמע לי שאני רואה אותה. נדמה שהיא עומדת מולי, הפרצוף היפה שלה מסתובב עם החדר, מהר יותר ויותר, מתרחק ממני עד שהוא נעלם. אני מצמיד את הראש לברכיים, ומקיא.
אני מרגיש אותו תופס אותי בשיער. הוא מתכופף לידי, ואני שומע אותו אומר, "שים לב איך אתה מדבר, 204. ואל תשכח לרגע אחד למה אתה כאן." הוא מתקרב אליי ויורק לי בפרצוף. "בוגד."
ו
בוקר. שנינו שכבנו במיטה. אני קראתי ספר, היא סרגה צעיף מצמר. הרוח הסיטה את הוילון של החלון הבודד שבחדר, ופיזרה את האדים מעל כוס התה שהייתה מונחת על השידה. ידית הדלת הסתובבה. הדלת נפתחה.
"אני צריך אותו חי", הוא אמר."תיפטרו ממנה."
יריות. העפתי מעליי את השמיכה, וזינקתי עליה, גוננתי על הגוף העדין שלה בגופי הרחב. הרגשתי כדורים מפלחים את גופי. נלחמתי נגד הכאב כדי לא לזוז ממנה.
אחרי כמה שניות הם הפסיקו לירות. הרגשתי חום בבטן, חום של דם נשפך, חום שהבהיל אותי יותר מכול דבר אחר בעולם, כי לא הרגשתי שם פגיעה.
התרוממתי והסתכלתי עליה, כל כך יפה, עם חור בחזה ובריכה של דם שיצאה ממנו כמו מזרקה. ההבעה שלה… היא הייתה כל כך מופתעת. היא רעדה כאילו הייתה קבורה בשלג. היא ניסתה לדבר. "שקט…" לחשתי לה. "אני פה."
הם עמדו סביב המיטה עכשיו. הם לא טרחו לטעון עוד כדורים. כנראה הבינו שעשו את העבודה. אני המשכתי להביט בעיניים שלה שהביטו בי בחזרה, כדי שלא תפחד, וליטפתי לה את הראש. החלקתי את האצבעות בשיער שלה, השיער האדום שכבש אותי לפני כל כך הרבה שנים. שיער שכבר הספיק להלבין, וכעת האדים שוב מהדם שלה.
היא הפסיקה לרעוד, וקפאה. המבט המופתע בעיניים עדיין היה שם, אבל היא כבר לא הסתכלה עליי. העיניים שלה, של האישה שאהבתי, כבר התבוננו הלאה, למה שנמצא מעבר לחיים העלובים האלה.
הכאב שיתק אותי, ואיבדתי הכרה. אני לא חושב שזה היה הכאב של הכדורים.
ז
השיער מתארך ומסתיר כבר את רוב הפרצוף החבול. הזקן מחביא פה חסר השיניים. לא משנה איפה אני מסתכל בגופי עם עיני האחת שעוד מתפקדת, אני רואה איברים שבורים, מכוסים בחתכים ופצעים מדממים. את התחושה ברוב הגוף שלי כבר איבדתי מזמן. הכאב נהיה מעיין רעש לבן, כל כך נורא ועקבי שאני כבר לא שם לב אליו.
עכשיו אנחנו במצב של שתיקה ארוכה. כבר כמה ימים, אני יושב מולו, עדיין בבגדים ספוגי הדם בהם הגעתי לכאן. הוא, עם אותה חליפה, שכבר הספיקה לעבור כביסה כבר כמה פעמים מאז שהוא פגש אותי. הוא יושב וקורא עיתון, בלי לדבר. זאת שיטה מוכרת: לתת לנחקר שלך לשקוע בכאב שלו, בלי הסחות דעת, בשקט, עד שכבר לא יוכל לשאת את זה יותר ויתחנן שיגאלו אותו מייסוריו.
זה כמעט מצליח לו. אני חושב רק עליה, על הפרצוף שלה ברגע האחרון. על זה שלא יכולתי להציל אותה. בשבילי, לסיים את החיים מפגיעה של כדור או סכין הייתה הנחת עבודה. אבל בשבילה… אני הכנסתי אותה לכל הסיפור הזה. בגללי היא מתה. אני הרגתי אותה.
העינויים האלה עושים את שלהם, גם לכספת כמוני. בעצם, אני כבר מזמן לא כספת, אני חושב לעצמי. היא הפכה אותי לבן אדם.
רגע השבירה שלי מחכה מעבר לפינה. אני כבר מרגיש את זה. עוד כמה ימים, אני כבר לא אוכל לעמוד בכאב הזה, של הגוף שלי, של האובדן שלה, ואני אתן להם את ה-
פתאום אני נזכר. הסוד.
מתחת לזקן, חיוך קטן, חסר שיניים, נולד.
"תגיד לי, 109." הקול שלי אומנם חלש, אבל הוא עדיין שם. "אתה עדיין לא מבין שלא תקבל ממני את הסוד?"
העיניים שלו עדיין בעיתון. "כמובן שאני אקבל ממך את הסוד. זה רק עניין של זמן. אתה כרגע המשימה הבלעדית שלי, אז יש לי את כל הזמן שבעולם."
כל הזמן שבעולם, שלקחת ממנה. אני מסתכל עליו, ולוחש, "סמפר אידם".
"מה אמרת?"
"סמפר אידם."
הוא מסתכל עליי, העיתון עדיין בידיו. הפה שלו מתעוות בקצוות כלפי מטה. סימן לעצבים. "דבר ברור, סוכן לשעבר, או שאני נשבע לך-"
"סמפר אידם!"
לוקח לסוכן 109 שלוש שניות לזרוק את העיתון על הרצפה, לשלוף את האקדח שלו, לירות לי כדור בכל רגל, ולחבוט בפרצוף שלי עם האקדח. אני מתכווץ קדימה, נאנח, מנסה להסדיר את הנשימה.
עוד קצת כאב. זה כבר לא יעצור אותי. אני מרים את הראש. "קצת… ידע בלטינית לא יזיק, 109. סמפר אידם… תמיד אותו הדבר. זאת האמת הבסיסית, שבגללה לא תוכל לקבל את הסוד."
"מה אתה מצטט לי לטינית, אידיוט. תן לי את הסוד, או שאני מחורר לך את הרגליים כמו גבינה -"
"מה שמצחיק," אני קוטע אותו, "זה שהסוד שאתה כל כך רוצה להוציא ממני מדבר בדיוק על זה. על האשליה הגדולה הזאת. אני מבין למה המפקד כל כך נואש לקבל אותה בחזרה."
"מה זאת אומרת? אתה פתחת את הסוד?"
אני צוחק, ודם נוזל לי על הזקן. "פתחתי, 109. פתחתי, וראיתי את השקר, שהוא וכל המפקדים מנסים להסתיר מאיתנו כבר שנים. סמפר אידם."
"אתה משקר!"
"אבל אתה לא מקשיב," אני אומר, ומשתעל, "הסוכנים של הסוכנות הם כספת בלתי ניתנת לפריצה, נכון?"
"נכון…"
"לא נכון! אנחנו לא 'כספות'. אנחנו בני אדם. זו אשליה. אשליה מתוחזקת היטב."
הסוכן עומד מולי, בידו האקדח. "זאת לא אשליה, 204. זאת אמת. אני כבר שבועות מנסה להוציא ממך את הסוד, ואין לי שום כלי לפצח אותך. זה ידוע לכל טירון בסוכנות!"
אני צוחק בקול, בקושי מצליח לעצור, כל גל צחוק כואב לי יותר ויותר בגוף החבול. "אז אותי פיצחו, טיפש. הסוד לא אצלי."
"לא, לא, לא, אתה משקר." הוא אומר, "בבוקר המעצר שלך הגיע מודיעין מאוד מהימן, שהסוד שלך נמצא ברשותך. אתה טוען שהמידע שקיבלנו היה שגוי?"
אני מחייך. "חס וחלילה, סוכן יקר. אתה יכול לסמוך על המודיעין שלך במאה אחוז. תן לי לתת לך עוד מידע מודיעיני חסוי, בגלל שאתה מקשיב כל כך יפה: גם ברגע שנכנסתם לחדר, הסוד היה שמור היטב כמו בכל יום בתוך ראשי. אבל עכשיו הוא לא."
סוכן 109 מתקשה להסתיר את הלחץ בקולו. "איך זה יכול להיות? ישר אחרי הפריצה, הבאנו אותך לכאן. לא הורשית להיות במגע פיזי עם אף אדם מלבדי, ובוודאות לא העברת לי את הסוד אחרת הייתי מרגיש."
"נכון, 109." אני אומר, ומחייך חיוך של חניכיים מדממות. "סמפר אידם. בני אדם הם לא כספות, לא משנה כמה שנים תכשיר אותם או מה תזריק להם לווריד. הם בני אדם. ובני אדם, הם יצורים מאוד מוזרים: הם מוכנים לתת לאנשים מסוימים לפרוץ להם לכספות הכי נעולות וסודיות שלהם בתמורה לדבר אחד: לא כסף. גם לא כוח. אתה יודע איך קוראים למפתח הזה, סוכן 109?"
109 מסתכל עליי, מבט מבוהל בפניו. "אהבה, טמבל," אני לוחש. "אהבה."
* * * *
זה די מדהים, מה יכול לקרות בשנייה. בשנייה אפשר לקלוע לסל ולהכריע משחק, או לזרוק צלחת שתתנפץ על הרצפה.
בשנייה, פרצוף מבולבל של סוכן יכול לאמץ הבעה של הפתעה מוחלטת. בשנייה, לסוכן הזה יכול ליפול האסימון.
כי שנייה זה דבר נפלא. שנייה יכולה להספיק ללטף שיער שאתה מכיר כבר שנים, שפעם היה אדום כל כך, ועכשיו נצבע שוב באדום של דם. ושנייה, אם אתה מספיק זריז, שנייה יכולה להספיק לך, להעביר את האצבעות לרקה של אהובתך הגוססת, ולהעביר לה-
סוד אחד קטן.