"בוא נתחיל מההתחלה."
הזמזום של המזגן נשמע מרגיע יותר עכשיו, אחרי חמש דקות על הספה. התחלה זה טוב, הגיוני להתחיל משם, חשב יוני והרגיש את התקף החרדה נמוג לו לאיטו. הוא בהה בתקרה שמעליו וחיפש בה סימנים מרגיעים כלשהם. הוא ידע שלפחות הצבע שלה חייב להיות נעים לעין, כי כולם יודעים שהיא הדבר היחיד שמטופלים רואים כשהם על גבם.
"בסדר."
הוא עדיין הזיע. אולי כי עדיין היה במדים. למשרד של ד"ר הוכברג הגיע ישר מהבסיס, מתוך מטרה לנצל היטב את החופשה שניתנה לו. הפעם היה עליו לטפל בבעיה הזו, שהמפקדים בהחלט התרשמו מחומרתה, ובנפרד לקבל את תוצאות הבדיקות על כאבי הבטן החוזרים ונשנים. לפי מתמטיקה צבאית, זה שני גימלים. יוני לא התלונן כלל.
"ממתי אתה חווה כבר את ה…" המטפל עם המשקפיים העבות העדיף להשתמש בניסוח המקורי של יוני, "ההבזקים?"
הידיים אחזו במסעדים.
"מלפני שבוע."
ד"ר הוכברג רשם. השרבוט היה רועש וצורם מדי לאוזן, ויוני הניח שזה סימפטום נוסף לשיגעון שלו. מעבר לכך הרגיז אותו מאוד עצם השרבוט ואורכו. כאילו נעשה רק בשביל הרושם, כי מה לעזאזל אפשר לדלות מאינפורמציית השבוע? יש מחלות נפש מסויימות שמתחילות רק ביום שני?
"ספר לי בדיוק מה קרה."
הפסיכולוג הוציא מחליפתו מצית מוזהבת, ויוני נעץ בה מבט. השחזור היה כרוך במאמץ, בעיקר כי הוא בעצמו לא היה בטוח מה בדיוק קרה בהתחלה. הוא ניסה לשחזר את זה כמה פעמים במהלך השבוע, אבל חלקים מהזיכרון הפכו לתמונות. בעיקר חסר לו הרגע שלפני איבוד ההכרה. הוא לא זכר מה ראה שגרם לכך.
"הפלוגה ביקרה ביד ושם," יוני התחיל, והמטפל עודד אותו במבטו. "זה היה יום עיוני כזה. יום רעל. עשו לנו סיור במוזיאון השואה."
ד"ר הוכברג הצית לעצמו סיגר בזמן שהקשיב. יוני המשיך להתרכז, אבל עכשיו העיניים שלו היו מרותקות אל הזהב הבוהק. היה משהו ממכר בנגיעות אור הנברשת על המצית הזאת. והיה משהו מאוד מתגרה בדרך בה הניע אותה המטפל בין אצבעותיו. הוא מצא עצמו מרוכז בה באופן מטריד.
"תמיד היה לי איזשהו קטע אל השואה," המשיך. "שזה באופן כללי לא מתאים לי. אני לא טיפוס רגיש. אבל השואה, לא יודע. תמיד עוררה בי תחושות."
מעבר למצית, יכול היה יוני להישבע שהעט עשתה על הנייר תנועות התואמות לאיות המילה "תחושות".
"תמיד התחברתי למה שקרה שם. ביום השואה הייתי מדוכא באמת. אולי זה באופי שלי. בכל אופן, התחושות האלו חזרו על עצמן גם שם במוזיאון. רק שאז זה היה קצת שונה."
המצית החלה לעורר בו אי נוחות. עקצוץ בקצות האצבעות. "איך שונה?"
יוני חשב, אבל התשובה לכך ממש לא הייתה קשה. "הרבה יותר חזק."
הוא ראה עצמו הולך במבואות המוזיאון, נשרך מאחורי חבורת מאזינים להדרכה קולחת ורהוטה. ההתעכבויות שלו על תמונות היו ארוכות יותר, ולוו בהרגשה עמומה שהלכה והתגברה למן כניסתו עם כל רגע שעבר. תחושה מוזרה נסוכה באיבריו. רפיון. או משהו אחר. קשה היה להצביע. ואז, איפשהו באזור הדגמים המיניאטוריים של מחנות ההשמדה, הוא התחיל לראות את ההבזקים.
"ארובה," לחש יוני. "וקופסאות."
הפסיכולוג הביט עכשיו בתוך עיניו, כבוחן את הכנות, מתעמק. "תמונות?"
"לפעמים קצת יותר. כמה שניות של סרט נע. ויש כאלו שחוזרים על עצמם מאז ועד היום. ויש כאלו שאני לא זוכר, כמו זה שגרם לי להתעלף."
"אני מבין," הוכברג הוציא את הסיגר ורשם כמה מילים. לפתע חתך כאב בטן חד את גופו של יוני, והוא נאנק בשקט. הד"ר לא שם לב, והמשיך לרשום לעמו ראשי פרקים על טראומות ילדות ותסביך אדיפוס. לדאבונו של יוני, חזרה בינתיים הצרה הזו שנוספה על דאגותיו והציקה. הוא אחז במותנו ותהה אם יש קשר בין מצבו הגופני והנפשי המתערערים. כרגע לא היה לו חשק לחשוב. הוא נשך את שפתיו עד שהגל עבר.
בתום חצי שעה היה ברחוב. כל המשך הפגישה שדובר בה על לחצים נפשיים והתעסקות יתר בשואה, נראה לו חסר טעם למדי. מאה וחמישים השקלים של מחיר ההיכרות העלו את חמתו והוא גמל בליבו לא לחזור לשם יותר. בזבוז זמן מוחלט. הוא יתרכז בתוצאות הבדיקה הגופנית, ועד שיוכח אחרת יניח שמדובר באותה בעיה.
בינתיים, תחב סיגריה לפיו בידו הימנית. אחר כך הסתכל ימין ושמאל, ואז שלף מכיסו מצית מוזהבת. כשהשתמש בה כדי להדליק את הקצה, סוכך עליה היטב. מן הרוח וגם מחלונות הבניין שמאחוריו.
שתי נשיפות הספיקו לו בשביל להירגע.
"פסיכולוג מוצץ דם," הוא השליך את הסיגריה והתרחק משם. "נתראה בגלגול אחר."
*
ארובה.
אין הרבה מילים שלפתע מוצאות עצמן תקועות בתוך הראש, כמו המילה הספציפית הזו כשחולפים ליד מבנה המשרפות של אושוויץ. זה קורה בעיקר כשמזג האוויר סגרירי או אם בלב אין הרבה מלבד ייאוש, ומתחזק יותר ככל שנמנעים מלהביט מעלה, אל תמרות העשן.
אצל נער אחד בן שמונה עשרה התקיימו כל התנאים האלו כשחלף בריצה לכיוון המחסנים. 'ארובה', הדהד במוחו כשחתך בניסיון להיעלם מעיני הגרמנים. העתיד שלו.
האדם שחיפש ישב בין ערימת לבנים ובין מריצה מלאה בטיט כשסיגריה בין שפתיו. בדרך כלל הייתה סיגריה בפיו של ויקטור. הוא היטיב להסתדר. מאז ומתמיד התמחה בלהשיג הכל במקומות קשים, ובאופן כללי הייתה לו חוכמת רחוב יותר משל ינשוף שגדל בגטו. אפילו כאן באושוויץ הצליח לרקום קשרים עם כמה מאנשי הס.ס, ומבין כל הנבחרים בסלקציה לעבודות התחזוקה הכרטיס שלו לחיים הגיע בקלות הרבה ביותר.
ויקטור לעולם לא מסתכל בעיניים של בן שיחו. כמנגנון הגנה הן תמיד מביטות למרחק, מאחורי הכתף. החשיבה המהירה שלו תמיד מקדימה את האויב בשני צעדים, כשבדרך כלל המסקנה שלה היא להנמיך פרופיל ולא לעשות דבר. עם הזמן סיגל לעצמו את היכולת לראות משהו מבלי להביט בו ישירות. כמו את הנער המתקרב, למשל.
הוא נשף עשן ורק אז בחן את האורח. "מה אתה צריך, יונתן?"
"יש לך רגע?"
ויקטור גירד בסנטרו בעצבנות. בליבו הייתה קצת חמלה לנער שכבר למד להכיר. "תפסת אותי בנופש, אבל דבר."
"יש לי הבזקים," יונתן ידע שאין זמן לבזבז. הזוי ככל שישמע, עליו להגיע לעניין. "מדי פעם."
"מה זה הבזקים?"
"תמונות. של דברים. שלא שייכים לכאן."
"כמו מה?" ויקטור ירה את השאלה וחזר להביט מאחורי כתיפו של יונתן.
"אני לא יודע. חיילים."
"נשמע דווקא שייך בעיניי."
"אתה לא מבין," התעקש יונתן. "חיילים שונים. כאילו… לא מהתקופה הזאת."
ויקטור לא העלה על דעתו ללעוג. "יונתן, מתי לאחרונה אכלת אוכל מוצק?"
"ביום שני," ענה חרש.
"קח את זה," הוא תחב כמה עלים לידו של יונתן. "זה סלק."
"זה לא עניין של אוכל. יש לי קצת." יונתן התקרב והראה לויקטור את תכולת כיסו. היו שם חתיכות חצי אכולות של לחם שגנב כדי להתקיים. המלחמה כפתה על יונתן לפתח כישורי גניבה, וכיוון שלא הייתה זו מלחמה צעירה היו אלו כבר מפותחים למדי.
ויקטור לא השתכנע. "קח, קח. קח ותן לאחיך. כשביקרתי אותו לאחרונה הוא לא נראה טוב."
יונתן לקח. ככל שהדחיק את הנושא, הטיעון הזה היה מנצח. זה זמן רב ששלושתם, ויקטור, יונתן ואחיו, החלו להתרגל לרעיון שאת הסלקציה הבאה הוא לא יעבור.
"ויקטור-"
"שתוק, תיראה עסוק."
שניהם התכופפו והחלו למרוח טיט על לבנים. מעבר לגדר נפגשו לשיחה ערה חייל גרמני, ואיש גרום, גבוה ומלוכלך. יונתן הסיט את ראשו כדי להביט בעיקר בשני. הוא ידע שבדרך כלל אין זה נכון לשפוט אנשים לפי מעשיהם במלחמה הזו. אבל הזונדר קומנדו פרנץ הס, היה חלאה של ממש. בניגוד לויקטור אותו הכירו יונתן ואחיו במחנה, את פרנץ הכיר עוד מימי הילדות בוורשה. אם הוא זוכר נכון יש להם אפילו צילום משותף, יחד עם ילדים נוספים מהשכונה. אך מהרגע בו הגיעו יחד לאושוויץ והחלו במקביל להיאבק לקיומם, החל להתחולל בפרנץ השינוי הרע. הוא מעולם לא היה הטיפוס החביב על יונתן, יומרני וחותר שכזה, אבל כאן צלם האנוש הפנימי והחיצוני שלו החלו להשתנות בהתאמה. כפי שכלפי חוץ החל להידמות יותר ויותר לחיה צמאת דם, כך החל להתנהג כשמכר את נשמתו לס.ס.
"בוגד מנוול," אמר ויקטור כשראה איפה עיניו של יונתן נעוצות. "כמו כל הזונדרקומנדו. הם ימכרו הכל כדי להשיג קידום."
השיחה הסתיימה, ככל הנראה במתן כמה פקודות. פרנץ הסתלק בניד חנפני, והחייל נותר במקומו והשקיף. יונתן שכח מפרנץ והסתכל עכשיו עליו, ולא לראשונה מצא עצמו מרותק לרובה שבצבץ מכתפו. משהו בתוכו רצה אותו.
"יום אחד," אמר לוויקטור, "אני אחזיק נשק."
ויקטור השליך את הסיגריה. "לא הייתי בונה על הגלגול הקרוב."
בלי להוסיף מילה הפנה את גבו. הוא הצטער שלא היו לו עוד כמה עלי סלק לתת.
*
יוני חיפש מזור בעיניה של ויקי, אבל אפילו היא, שבדרך כלל גדושת אופטימיות נראתה אבודה ומבולבלת. הנשק היה מונח על ברכיו, מקמט את שולי הנייר שנשא את תוצאות הבדיקות שלו. כלפי שני האובייקטים הוא חש תיעוב וסלידה.
את הנשק הוא שנא כבר מזמן. הוא שנא אותו מהיום בו אולץ להתגייס ולוותר על חירותו. מכאן קל להניח ששנא את הצבא, ובצירוף האופי הקשה ואכזריות החיים אפשר אפילו להבין מדוע התדרדר למחוזות רעים כל כך במהלך תקופת שירותו. מחוזות עליהם אפילו ויקי לא ידעה. הקלפטומניה, בכל אופן, אובחנה כבר שנים לפני הבקו"ם, ועל מציאת סיבה הגיונית לקיומה עוד עובדים עד היום.
את ויקי הוא אהב. כידידת אמת, זאת אומרת. בזמני המשברים וההסתבכויות שלו, היא הייתה היחידה שהבינה לליבו והקשיבה "כמו שצריך". בנוסף גם היא נקשרה לנושא השואה, ואף עבדה ביד ושם במשרה מלאה. היא נכחה במקום ביום ההתמוטטות, אם כי לא הייתה ממש לצידו של יוני. כעת היא הייתה שם. מביטה באותו נייר לבן, היא אחזה ברקותיה ואמרה, "איך לעזאזל? איך לקית בטיפוס?"
ידו ליטפה את בטנו החשה. "אני לא יודע."
"נחשפת למקומות מזוהמים לאחרונה?"
"כמו הבסיס?"
"יוני."
"אני לא יודע, ויקי," אמר בייאוש. "באמת שלא. אבל שום דבר לא מפתיע אותי יותר."
ויקי שקעה במחשבות. מכל המחלות, דווקא על הטיפוס שמעה רבות במחקריה על השואה. שם הנגיף הועבר דרך צואה, בתברואה לקויה. אבל כאן זה פשוט לא היה הגיוני. בניסיון להיאחז בבדל שפיות היא ליטפה את חפציבה, הפינצ'רית ההרה שנחה למרגלות הספה בעיניים עצומות. השם שלה היה חלק מהמסורת המשפחתית להעניק לחיות המחמד שמות של בני אדם. קדמו לה אליעזר האוגר, ומושון התוכי.
"אז בגלל המחלה התמוטטת שבוע שעבר?"
יוני לא מיהר לענות. הכי קל היה להניח שכן ולפתור את התעלומה, אבל הוא לא הרגיש ככה. פרט בודד בפאזל עוד נותר חסר ולא פתור: ההבזקים. הם ללא ספק אינם קשורים למחלה, והם אלו שגרמו לנפילה שלו. "התמוטטתי כי ראיתי משהו."
היא הסיטה לאחור שיער מעיניה. "אתה רוצה שנחזור לשם יחד?"
הוא ידע שהתשובה חייבת להיות חיובית. ואז, פרץ של השתפכו בקע מבית החזה שלו. כל הדברים שלו אמר לפסיכולוג מצאו ביטוי לפתע. "ויקי, זה לא רק זה. כבר הרבה זמן שממלאות אותי תחושות זרות. ייאוש. לא סתם ייאוש," התמקד בעיניה, "ייאוש ברמה אחרת. ייאוש מהחיים, מלא פחד. אני מרגיש כמו חיה כלואה. הרגשות האלה, נכון שאני לא הכי אוהב את החיים, אבל אפילו לי הן לא מתאימות. משהו פה לא בסדר."
רינגטון רועש קטע את השיחה. יוני הסתכל בצג המכשיר שלו, וקם מיד. "תני לי שניה, טוב?" אמר ופרש אל מרפסת הבית שלה. היא הניחה לו, בוחרת לחפש לחפציבה משהו טעים לאכול.
רק מעבר לקיר לחץ על המקש, וענה. "ביקשתי שלא תתקשר אליי בשעות היום."
"אין לי זמן," אמר המבטא הערבי. "אמרת שתיתן לי החלטה סופית לגבי העסקה עד שלשום."
יוני כיסה את פומת המכשיר עד כמה שיכל, והביט בחשש אל הסלון. "זה כי אין לי תשובה סופית עדיין."
"אני לא אוהב את זה," אמר בן שיחו. "אמרת שאתה רציני."
"יש לי התדרדרות במצב הבריאותי."
"זה לא קשור, ואתה יודע את זה. הצענו לך הרבה כסף. יש לך יממה להחליט."
הקו נותק, ויוני עצם את עיניו. לראשונה זה שבועות הייתה תחושת הדרך ללא מוצא שייכת באמת לו.
*
זה היה בדיוק אחרי מסדר הבוקר שלמחרת כשלפתע לפת ויקטור את זרועו. "לך עם כולם. ישר."
יונתן למד לציית. הוא התקדם עם נחיל האסירים הצועדים תחת עיני החיילים, וניסה להתנהג באופן שגרתי. היות שהמבטים השגרתיים מבחנה היו מלאי אימה וייאוש, הייתה זו משימה קלה.
הנחיל הלך והידלדל עם פנייתם של איש איש למקום עבודתו המיועד, עד שיונתן וויקטור נותרו לבדם בסמוך לגדר החשמלית הסבוכה. הם המשיכו לצעוד לאורכה בכבדות איברים משכנעת, כשרק עין מזוינת עשויה להבחין שויקטור מוביל. לפתע עלו נאקות כאב חדות הרחק מימין. מישהו הוכה על ידי שלושה חיילים כי התעטש בקול רם. "אל תסתכל," אמר ויקטור. "תשתמש בזה כהסחה."
הם פנו ימינה במחסן התחמושת ושם נעלמו מעיני כל. ויקטור הביט ימין ושמאל בפעם האחרונה, ואז ניגש לשיח עבות שהיה צמוד לגדר. הוא הסיט אותו, וגילה מאחוריו פרצה בגודל אגרוף.
יונתן לא התרגש, אבל החל גם הוא להביט סביבו בזהירות. "זה קטן מדי."
"עכשיו. נרחיב את זה עוד," ויקטור הצית סיגריה.
"מה? אתה מתכוון שאתה עשית את זה?"
"אתמול בלילה."
"והחשמל?"
"זה החלק העיקרי," הוא נשף עשן והמתיק סוד, "הצלחתי למצוא דרך אל ארון החשמל. אני יכול לגרום לקצר בכל עת."
זה כבר היה שווה התרגשות.
"אז בוא נעוף מכאן."
"לאט, ילד," ויקטור נצמד אליו ואחז בצווארונו, "אי אפשר להרחיב בבת אחת. אם הקצר יהיה ממושך מדי – יעלו עלינו. נעשה את זה בהדרגה. אני אקצר, אתה תרחיב. כשהפתח יהיה גדול דיו, נעבור דרכו. וניקח את לנדאו. אתה, אני ולנדאו."
"איך אתם מתכוונים לעבור את הפטרולים?"
הם זינקו כנשוכי נחש. על קיר המחסן, ממש סמוך לעיקול, נשען פרנץ כשהבעה נינוחה על פניו. דמם של השניים קפא בעורקיהם.
"מה אמרת?"
"הלטבים פרוסים מסביב. גם הגרמנים, אם חושבים על זה. איך תשרדו בלי עזרה מבפנים?"
ויקטור התעשת ראשון. "אני לא יודע על מה אתה מדבר, הייס."
"מצאת דרך אל ארונות החשמל, פוגל?" הוא המשיך באותו הטון. "מרשים. אבל בפעם הבאה שאתה יוצא משם בריצה, סגור את הדלת חזרה."
"אז אתה הולך להלשין?" יונתן היישיר מבט נחוש. הוא לא רצה לאפשר לפרנץ לשחק בהם. "ישר אל הנאצים, הא?"
פרנץ העביר את מבטו בין שניהם.
"אני לא מלשין על חברים ותיקים."
"הלשנת על מי שהבריח לך תפוח אדמה בזמן שחלית," סינן ויקטור, שרק הפחד מעונש מוות מנע ממנו מלהפליג בדברים.
"כמו שאמרתי," פרנץ הבליע חיוך עקום שיניים, "הוא לא היה חבר ותיק."
ויקטור נשך את שפתו. ידו החליקה אל כיס מכנסיו, ונגעה בקת אולרו. "תפסיק עם המשחקים. אתה הולך לדבר?"
"אני הולך לעזור לכם," אמר פרנץ ובעיניו נראה להט. "אני יודע על חילופי משמרות בעמדות, על זמני פטרול רכבים."
"ותעשה את זה בגלל הלב האדיב שלך?"
"אין לי לב," הוא הודה. "אני באמת יכול לדווח עליכם לפקד המחנה בתוך דקה. או, לגרום שהתוכנית שלכם תעבוד."
לפתע ויקטור הבין. אצבעותיו שמטו את האולר.
"למה?" שאל יונתן.
"פשוט מאוד," הוא הוציא סיגריה משלו ותחב אותה אל פיו. "אני בא איתכם."
לחבור אל האויב. למכור את העקרונות שלך לטובת רווח אישי. המצפון מציק. הלב כמעט מתנגד.
אבל פרט לשני אלה – שאר האיברים בעד.
הצעדים שלו הדהדו באוזניו כשסב שעה ארוכה על צעדיו במאמץ להחליט. הוא רצה להתחרט, אבל הגיע למצב נפשי קשה מדי. הוא ידע שזה פסול, אבל היו לו כל האפשרויות ללמד זכות על עצמו. הוא לא ידע, כמובן, אם אפשר לבטוח במי שלמעשה הוא אויבו המושבע. אבל הלחץ היה כבר מדי.
וכמובן – כל כך הרבה כסף מונח על כף המאזניים.
"מאה אלף דולר," הבטיח הקול בטלפון. "אתה תספור את הכסף לפני שתמסור את הנשקים."
יוני התמהמה. הוא חשב על מגע השטרות בידו, ולא הצליח לדמיין רעה כלשהי שתטריד אותו כשהמספרים יתווספו לחשבון הבנק שלו. לא הבזקים. לא נגיפים.
"זה לא פשוט. הם עדיין לא בידיי."
"תשיג אותם. נבצע את העסקה בסוף השבוע."
הוא ראה את ויקי מתקרבת מרחוק ומנופפת אליו בחיוך. הוא חייך אליה חזרה. "נהיה בקשר," אמר וניתק.
"מוכן?" אמרה כשהגיעה אליו, מתנשפת.
הוא לא הרגיש מוכן. אבל לא הייתה ברירה.
זה נשמע אולי מעוות מעט, אבל עד ביקורו האחרון ביד ושם יוני ממש אהב את המקום. הוא אהב את הרעיון של עיצוב המבנה כמשולש, שהוא חצי מגן דוד. כמו רבים אחרים, גם הוא הפך רבות בשאלה האם התכוון המעצב לרמוז לחצי העם האובד, או זה הנותר.
ויקי הצליחה לסדר להם כניסה אל המקום לאחר שעות הסגירה. היא חשבה שזה יתרום לתחושת הביטחון ואולי ימנע התמוטטות נוספת. זה בהחלט היה המצב, אך יוני לא היה בטוח שזה לא בגלל עצם נוכחותה התומכת לצידו, או בגלל המוכנות והדריכות שלו, הפעם.
הם פסעו דרך החדר המתאר דרך עשרות של תמונות את פרוץ המלחמה. יוני חש שהוא מזיע קצת, נדמה היה לו שחצי הבזק מופיע תחת הרשתית שלו. "אתה בסדר?" ויקי שאלה. "אני חושב שכן," ענה. יהיה פשר ההבזקים שלו אשר יהיה, הם באמת מקבלים גירוי במקום הזה. גם מיחוש הבטן שלו התגבר, ועד שהגיעו אל החדר המנציח את מרד גטו ורשה, כבר לא נותר לו ספק שהבעיה שלו נובעת ממקום עמוק מאוד, ומסתורי יותר. רגליו הוליכו את שניהם לרחוב מילא המשוחזר, שם הרגיש שהם מתקרבים למוצג שמוטט אותו בפעם שעברה. הוא ניווט על פי זיכרון, אבל בעיקר על פי רגש. הלב שלו פעם בחוזקה.
ורשה. עצם השם גרם לראשו להסתחרר לפתע. פתאום חצתה את מחשבותיו נדנדה יתומה, מנורת רחוב שדמתה לזו שנמצאת מעל ראשו כרגע. מולם היה מדף ועליו תמונות. יוני נעצר.
"זה היה כאן," הוא אמר. "אני בטוח."
ויקי תמכה בזרועו כאמצעי זהירות ועודדה. "בוא נראה." יחד התקרבו אל המדף וטיילו בעיניהם על המתואר בין המסגרות. ואז, נשימתה של ויקי נעתקה. גם יוני ראה את זה. תמונה של חמישה נערים מחויכים, יושבים יחד על ספסל ברחוב ורשאי לפני המלחמה. יוני בלע את רוקו. הוא לא התעלף הפעם. הוא הביט בנער השני משמאל, חבוש הכובע האופנתי באותם הימים. יוני הצביע ברעד קל בנער עטוי החיוך הרחב. בנער שלא ידע מה צפוי לעלות בגורלו. שלא יזכה לדעת שעד אחרון הנמשים שעל פניהם, יוני והוא זהים לחלוטין.
*
יונתן בחן את השתקפות פניו על מי השלולית, תוך כדי שהעמיד פנים שהוא מסדר את הקבקב שעל רגלו. בפועל, הוא עמד על המשמר. האסירים מסביב עמלו על בניית קיר חדש עבור ההוצאות המהירות להורג כך שבנוסף לכל, היה עליו להשתדל לעבוד. אבל כשבחן את תווי פניו, את קרחתו הכפויה, לא יכל שלא להשתהות. כל כך הרבה זמן לא ראה את בבואתו.
כשפרנץ הופיע מאחורי המחסן, נעמד וצעד לקראתו. אסירים אחרים דווקא החליטו להתרחק.
"כמה הספקת?" שאל יונתן, שהשתדל להסתכל בפיזור למקומות רבים.
"מתקדם," ענה. "תתכונן לתורך, כן?"
יונתן לא אמר כלום. הוא יכל שכן, הוא יכל אפילו להניד ראש, אבל הוא לא רצה להעניק לפרנץ מחוות. רגע אחר כך הסתכל עליו ישירות וראה שהוא מביט לתוך עיניו.
"אתה לא סומך עליי, נכון?"
יונתן עקף אותו וניסה לחזור לעבודה. "לא, פרנץ. אני לא."
פרנץ חייך. "לא מאשים אותך. אבל אל תשפוט אותי, יונתן. אתה נמצא כאן כמוני ואתה יודע. בין החומות האלו לא שופטים אנשים."
החיילים נעו בחצר וחילקו פקודות, נתנו מכות. נוכחותו של פרנץ הייתה זו שהשאירה את האזור בטוח יחסית, כשהם מעדיפים להתרכז במקומות בהם לא מושתלים אנשים משלהם. עכשיו כבר החל פרנץ להתרחק ויונתן ידע שגם הפריווילגיה הזו תגווע.
"פרנץ," אמר יונתן, והוא נעצר במרחק כמה מטרים.
"כן?"
יונתן חיפש מילים. היה לו כל כך מוזר שרק עם פרנץ זה קורה, ולא עם ויקטור למשל. אבל כשדווקא פרנץ שנוא נפשו הסתובב, הוא התיישר ושאל את מה שכמעט התפרץ ממנו.
"אתה מאמין שיהיו חיים אחרים?"
פרנץ לא גיחך. "חיים אחרים?"
"אחרי החיים האלה."
משב רוח קירר את הזיעות שלהם. ואז פרנץ חייך את חיוכו החייתי, המלוכלך. "אני מקווה שכן." ובפעם האחרונה, הסתובב והתרחק משם.
*
המדשאה שבחזית הבית הקטן בקיבוץ עין צורים נצצה ממי ממטרות, ונעליהם של ויקי ויוני התיזו זרזיפים קרים ורכים בצעדם עליה. כשהגיעו אל המפתן הקפידו לנגב את סוליותיהם בשטיח המיושן למראה, ורק אז נקשו בזהירות.
הם החזיקו אצבעות כשנשעה גרירת כיסא ואז צעדים איטיים וכבדים. קצת אחר כך נפתחה הדלת למרווח לא גדול, וראשו של קשיש חייך אליהם. פניו היו מזוקנות בפראות, ולעיניו יה גוון אפור המיוחד רק לאישונים שלא משתמשים בהם יותר.
"זו הבחורה שהתקשרה?"
ויקי הראתה את התג הנושא את שמה למרות שלא היה בכך כל טעם. "כן אדון לנדאו, ויקי מיד ושם, ואני מלווה בעמית."
"אהה. ובכן, תיכנסו." הוא פינה את המעבר והשניים נכנסו לתוך הבית כשויקי מובילה. יוני נכנס שני, והשתדל לא להעיר בקול על הריח של הזקנים שנדף מכל פינה. הריהוט היה באופן צפוי – מיושן, אך גם השילוב שלו בין כותלי הבית נתן הרגשה שבמקום גר מישהו עיוור. מה שהיה, מסתבר, נכון.
"שבו," אמר לנדאו לאחר שגישוש קל מאוד המציא לו את כורסתו. יוני וויקי הודו והתיישבו גם הם, כשעיניהם עוד סורקות את החדר. ויקי כבר הוציאה מתיקה טיוטא עם הנקודות שרצתה להעלות, אבל יוני, במקום לדוש בסקרנות הגואה שלו מצא עצמו שוב כובש את ידיו בכיסי הז'קט. כל כך הרבה עצמים קטנים וזוהרים. מנורה עם מה שנראה כמו ציפוי זהב. אולי יקר. ובעל הבית כלל לא רואה. הוא הרגיש את העקצוץ המוכר בקצות אצבעותיו.
ויקי הזהירה אותו במבט חמור.
"אמרת שזה בקשר לתמונה שתרמתי למוזיאון," אמר לנדאו.
"נכון," אמרה ויקי. "למען האמת, הבאתי עותק…" היא עשתה את התנועה אל תיקה, אבל נעצרה מיד, נבוכה מול העובדה שלא לקחה בחשבון שיתכן כי מר לנדאו עיוור. היא חששה שזה עשוי להיות מכשול, אבל לנדאו אמר, "אין צורך. אני זוכר כל פרט בתמונה ההיא, כולל מי עמד היכן. למזלי בורכתי בזיכרון טוב."
"אז זה גם מזלנו," אמרה ויקי. "משום שאנחנו צריכים לשאול שאלה על אחד המצולמים."
יוני לקח את התמונה לידיו. הוא חשב שזה אירוני שהאדם היחיד שיכל להתלהב מהיותו כפיל של חבר ילדות התעוור לא מכבר. מצד שני, הוא חשב שעדיף ככה.
"מה תרצו לדעת?"
"ראשית," יוני החזיק את המסגרת כשדיבר לראשונה בסלון ועדיין חש את הטלטלה שגרם לו הצילום, "פרטים בסיסיים. מה שמות המצולמים, איפה היא צולמה. דברים כאלה."
נראה היה כאילו לנדאו חושב. או משתהה. או מנסה לנסח את תשובתו. אבל לבסוף הוא אמר בקול רך, "אתה נשמע בדיוק כמוהו."
יוני וויקי הביטו זה בזה. עיניה של ויקי נפערו בהתרגשות. "כמו הנער בתמונה?"
"מדהים," לנדאו רכן קדימה. "דבר, דבר עוד! זה העניין, נכון?," הוסיף לפני שניתנה ליוני האפשרות להמשיך ולהדגים. "אתה חוקר קשר בינך לבין אחד מחברי הילדות שלי. כל החבורה המצולמת הם חברי ילדות. גדלנו יחד, הגענו יחד לאושוויץ בירקנאו, ו…"
"מה היה שמו?" יוני חש את ליבו פועם בחוזקה. היה לו הבזק. ממש באותו רגע, לנדאו הצעיר בשישים שנה חצה את שמורות עיניו לרגע. מחייך, צוחק. יוני כבר היה רגיל להתנהג כאילו דבר לא קרה, וויקי אכן לא הבחינה בכך.
"אין קשר משפחתי," היא אמרה. "מוצאו של יוני לא מאירופה. אנחנו חושבים שיש כאן משהו אחר, מר לנדאו, עד כמה שזה ישמע מוזר. לכן אנחנו רוצים לדעת הכל על המצולם."
"אני זהה לו," אמר יוני ללא התראה. בשיחה רגילה השלב הזה לא היה מגיע מהר כל כך. אבל מהרגע הראשון היה ברור שהזקן שלפניהם ישתף פעולה. שהוא מאמין ומבין. וכרגע הוא קימט את מצחו ואמר, "גלגול נשמות."
"סליחה?"
הקשיש קם, והחל לטייל בסלון ביתו בהתרגשות. "מקור האמונה הוא בתורת הקבלה, ביהדות. נשמה חוזרת אחרי המוות להיוולד בגוף חדש. אישית תמיד טענתי שמחכים לכולנו חיים נוספים, בגוף אחר, במקום אחר. חיים בודדים לא מספיקים בשביל לחוות הכל בפעם אחת. לכן אנחנו חוזרים. לתקן. לחוות דברים דומים או לחליפין, הפוכים, מהאדם שהיינו. אם כי, לחלוק אותו גורל."
המשפט האחרון היה זה שגרם ליוני לקרוע את עיניו מהתמונה. "מה?"
"עם השנים קצת חקרתי את התחום," אמר לנדאו בקול אפל. "הרבה אנשים שמאמינים בגלגולים, סבורים שבעוד שהאופי של השניים עשוי להיות זהה או שונה, לנשמה המשותפת יהיה מזל אחד. יתכן ששניהם ימצאו את מותם באותו אופן, או שחייהם יסתיימו באותה המגמה."
ויקי חשה צמרמורת. פתאום הפרטים הכלליים סביב אותו נער כבר הפכו שוליים לחלוטין. "ומה באמת עלה בגורלו?"
לנדאו עצר. אלו היו שניות בהן יוני הרגיש כאילו מכריזים את גזר דינו.
"אתה חולה בטיפוס?" השיב לנדאו בשאלה.
יוני עצם עיניים. "כן."
"הוא מת מהמחלה?" שאלה ויקי בלחש.
"איני יודע. הוא ניסה להימלט מאושוויץ ולא ראיתי אותו יותר לאחר מכן. לא רק הוא. הם היו כמה אסירים. אין לי מושג מה הייתה התוכנית, אבל לא אשכח את היום שבו יונתן נעלם מחיי. יום יפה. בהיר. לא יום לאבד בו חבר קרוב."
יוני אחז את התמונה בחוזקה והביט בעיניים הזהות כל כך לשלו. "יונתן, מה? קראו לו יונתן."
"לחבר הנפש שלי," אמר לנדאו. "האסיר שהיה זהה לך בקול ומראה, השני משמאל בתמונה, לא היה יונתן."
"אז מה היה שמו?"
לנדאו נראה כאילו הוא נשאב אל זיכרון עמוק, אבל האמת היא שהשם היה חרוט בזכרונו באופן בהיר מאוד. הוא חייך חיוך עצוב.
"פרנץ הייס."
*
למעט הפרט אודות מזג האוויר הנוח, זכרונו של לנדאו לא הטעה אותו. למעשה, היו אלו לא אחרים מאשר העננים הכבדים והשחורים בהם בהה פרנץ באותו בוקר גורלי, עד לרגע בו נפתח לרווחה שער המחנה. שתי מכוניות עמוסות חיילים עברו דרכו, ואחוזי אמוק ירדו מהן ונכנסו אל הצריפים. במכות הם הניעו את האסירים החוצה והחלו להעמיד אותם בשורה צמודה לקיר ההוצאה להורג.
פרנץ זרק את המעדר שהיה בידו ופתח בריצה. ויקטור ויוני ישבו יחד בבלוק האחרון, המבודד יחסית, כשהוא פרץ פנימה ותפס בדש חולצותיהם.
"עכשיו," אמר.
"על מה אתה מדבר?"
"הם מחסלים את המחנה. אנחנו עפים עכשיו."
קולות ירי עלו וצעקות עלו מבחוץ. ויקטור נדרך. "החור לא גדול מספיק."
"הוא גדול מספיק אם הגדר לא מחשמלת."
"אני ארוץ לארון החשמל."
"מהר!"
הם פרצו בריצה לעבר בנייני המפקדה. היום זה לא החשיד אותם, כי רבים מהאסירים התרוצצו בניסיון למצוא מחסה אם כי כולם רצו לאזור המחראות או הבלוקים העזובים. השלושה, לעומתם, נעצרו מול המחסן שבתוכו נמצא ארון החשמל כשרגליהם חלשות מהתרגשות.
"ויקטור," אמר יונתן, "מה עם לנדאו?"
"אין זמן."
"אני לא הולך בלעדיו!"
"אתה כן!" דחף אותם פרנץ. "עופו פנימה, חיילים באים!"
רעש הנעליים כבדות הכריע את הוויכוח, ושניהם נכנסו במהירות אל החדר הטחוב. היעדר אור השמש הפך את המקום לחשוך, אבל ויקטור כבר הכיר את המקום היטב. הוא פתח את הארון והסתובב לעבר יוני ופרנץ. "זהו זה, חברים. אם ניכשל, אז נתראה בגלגול אחר, אה?"
"לא," אמר לפתע פרנץ שבחסות החשיכה אי אפשר היה לזהות את האקדח ששלף מכיסו. "לא נתראה."
ירייה נורתה. ויקטור נפל כשחור במרכז מצחו, היישר אל הרצפה. "לא," יונתן הסתובב באימה, והביט בפרנץ בתחינה שואלת. "פרנץ-"
עוד ירייה. יונתן נפל מת על ויקטור, וענן אבק שריפה כיסה לרגע את שניהם מרוצחם. אחרי רגע הוא הנמיך את האקדח, ואז השיב אותו לשני החיילים עטורי הדרגות שנכנסו פנימה.
"יהודים ארורים," אמר הגבוה מביניהם. "כמה זמן הם תכננו את הבריחה הזו?"
"שבועיים," אמר פרנץ. "כמו שאמרתי."
הגרמני הנהן. הוא שילב את ידיו, והוציא מאחורי כתיפו את הרובה האישי שלו. בגרמנית מהירה דן עם עמיתו על דרכים לטייח את הליקויים, ובחשיבות של השתקת המקרה.
"אדוני," אמר פרנץ בקול חלול, "אדוני, מה לגבי התגמול שלי? הקידום שהבטחת…"
"כמובן," הקצין חייך. "החל מרגע זה אתה 'שוליית מפקדה בכיר'."
"שוליית מפקדה…" חזר פרנץ, וחיוך נמרח על פניו. "תודה! תודה רבה!" ובמהירות עבר במרווח שפתחו לו על מנת לחלוף על פניהם בדרך החוצה. הוא הגיע עד המפתן, לא יותר. שם, בערך, נפל כשפגע בגבו הכדור שירה בו החייל הנמוך.
"שוליית מפקדה בכיר," צחק חברו. "מקורי."
"כן, אולי בדור הבא. עכשיו בוא ננקה את הלכלוך הזה."
*
הרכב חנה איפשהו בנמל יפו, במקום לא עקרוני בין השקיעה לעיר הצפופה. כשסיגריה בפיו יצא ממנו יוני ונשען על מעקה לבן שצפה אל הים. הוא לא התיק את עיניו מהדמדומים גם כשהחלו לאבד את צבעם, וגם כלל לא הסתובב בתחילה כשנעצרה מאחור הסובארו הלבנה, שהקדימה בחמש דקות.
הגבר הראשון שיצא ממנה לבש חולצה לבנה וג'ינס, ועל עיניו הרכיב משקפי שמש כהים. אחריו יצא גבר אחר, גבוה ממנו ורחב כתפיים. שניהם צעדו אליו יחד בידיים משולבות. למרות בטחונם העצמי הגבוה, לא ידעו כל כך מה לומר אל אדם שאינו מביט בהם.
"חשבנו שלא תגיע כבר."
יוני המשיך להסתכל מערבה. "הגעתי."
"והבאת את הנשקים איתך, כן?" שאל הגבוה.
יוני פנה להביט בהם. לפתע הם לא היו שני פלשתינאים, אלא לובשי מדים שחורים ועטורי דרגות. גבוה, ונמוך. חיוורים יותר, מסורקים יותר, ורק המבט הזה, מבט האויב המתנשא, הוא שעתיד לא להשתנות מדור לדור. הוא יחליף זהות, ישנה צורה, אבל ימצא לו בני בית תורנים חדשים. כי אלו היו כבר הגרמנים, הספרדים, המצרים, האדומים ומה לא. תלוי על איזה גלגול אתה נופל בטעות.
"הבאתי," אמר יוני וחש בריזה נעימה על מצחו. "אבל אין עסקה."
השניים הביטו זה בזה, ואז בו. "מה זאת אומרת?"
"כמו שזה נשמע." הוא חייך, וחש לפתע משוחרר כמו שלא חש מעודו. "אני מבטל הכל."
הגבוה התקרב קדימה. "חשבתי שהבהרנו שמשחקים לא יתקבלו פה בעין יפה."
"אני שמח," יוני הסיר קווצת שיער מעיניו, "כי בזה הרגע הסתיימו המשחקים. אם זמנך יקר לך, חזור אל האוטו וסע מכאן."
הפלשתינאי לא זז. ליתר דיוק, רק אישוני עיניו זזו. הם הביטו בפגוש מכוניתו של יוני, מנסות לחמוד את מה שבתוכו. הפעולה הבאה הייתה צפויה למדי. הגבוה שלף סכין חדה מחגורתו ותקף. יוני זינק הצידה בזמן ותפס בנשקו האישי. הוא דרך אותו וירה אל התוקף, שנפל אחורה כשברקע מהדהדת הירייה בקול. הוא התכוון להסיט את הקנה אל האיש השני, אבל הטווח הקצר שביניהם היה בעוכריו. ירייה נוספת נשמעה, אבל היא בקעה מהאקדח הקטן והחלוד שאחז הנמוך. יוני הספיק להגיב בירי ולהרוג, אבל רגע אחר כך התמוטט כשצד גופו מדמם.
הוא לא הספיק לשמוע את הסירנות ואת אור האמבולנס. את אלה אולי יראה בחיים הבאים, בהזדמנות הבאה שלו. מה שכן ראה היה חצר מלאת אסירים לובשי מדים מפוספסים שרצו אל גופתו והתקבצו סביבה. שעה ארוכה דנו איך מת וממה, אבל לבסוף התפזרו משם. כנראה, כך הניחו, חזר למוטב.
* * *
שלושה חודשים מאוחר יותר.
חפציבה הכלבה ליקקה את הגור שספג מחום גופה והתכרבל לצידה על השטיח. הבית היה ריק מאדם וחשוך, אבל ככלבה באה בימים היא לא נזקקה לתשומת לב כפעם. בייחוד לא עכשיו, כשהאוצר החדש הזה נתן לה מספיק תעסוקה ואהבה.
היא אמנם הופרעה ממנוחתה כשויקי הרימה אותו שעה קלה אחרי שנולד, בשעה הנדירה בה לא בילתה את זמנה בדיכאון או בכייה, דבר שעשתה רבות בחודשים האחרונים. באותה הפוגה היא ליטפה בידיה האנושיות את הגור שטרם פקח את עיניו, טרם למד על הרוע שקיים בעולם וריחמה עליו משום שידעה שעוד יתאכזב. חפציבה צפתה מלמטה ושמעה את ההתלבטות. ויקי חיפשה לו שם. משהו שיבטא נאמנות וחברות. חפציבה עצמה לא הקדישה לעניין כל מחשבה. בעיניה החיים עצמם הם שהיו מעל לכל, שהיוו את האינטרס הכבד באמת. לחיות, להתקיים משניה לשניה. אחרי הכל, חיים רק פעם אחת.
היא נשמה לרווחה כשיורש העצר חזר לנוח לצידה, לינוק ממנה. היא ליקקה אותו בחיבה ואיחלה לו שיתחדש. על החיים בעיקר, אבל גם על שמו החדש. יהונתן.