גלדיולה, שהייתה ידועה בכינויה 'זאת שלא יודעת לשמור סודות', עבדה בדואר הממלכתי של רמציה ושנאה כל דקה שם. המנהלת שלה, שידעה את זה, וחיכתה שזה יעבור לה, הייתה מאוד מרוצה ממנה. איך אפשר שלא להיות מרוצים מעובד שתמיד פותח את הפה ומספר גם את הדברים שהשתיקה יפה להם.
השמועות סיפרו שאת אומנות גילוי הלשון ירשה מסבא רבא שלה, שעל פי השמועות, היה הוא זה שצעק אל עבר מתיאוס החמישי "המלך הוא עירום". סבא ג. שעל שמו הייתה קרויה גלדי הוא זה שהביא לא רק להדחת המלך ולקריסת כל השושלת המפוארת שלו, אלא גם להקמת השיטה החדשה של ממלכת רמציה. דמוקרטיה צבעונית.
האמת שזה קרה די במקרה, הוא היה בסך הכל ילד, אבל לפעמים כך פועלת ההיסטוריה. הרי היה ברור שאת מתיאוס צריך לחסל. היה לו אומנם כלי זין מפואר, שלא היה נתין או נתינה שלא ראו אותו בדרך זו או אחרת, ובכל זאת, כל הכסף שהוא הוציא לאורך השנים על בגדים, ועוד על בלתי נראים, היה מוגזם והעם אמר את דברו. כלומר אחרי שגְרִיגוּרְנְוִוילְיָה הזאטוט, הידוע בכינויו ג. צעק את מה שצעק ואחרי ששאלו אותו אם הוא רוצה להיות מלך והוא אמר שלא, הבינו שמלוכה זה אאוט. לא הייתה בררה אלא להמציא שיטה אחרת כי כולם הסכימו שהוא ילד חכם שרואה דברים ושצריך לקבל החלטות. בדיון הראשון שהתקיים לאחר הגליית מתיאוס (כי הילד ג. ריחם עליו) בדבר מה לעשות עם החייטים שהתעשרו וברחו, גְרִיגוּרְנְוִוילְיָה אמר שחלק מהסיבה שהמחדל התרחש זה מפני שאנשים פחדו לדבר ושצריך יותר לשאול את האנשים מה הם רוצים. זה היה חידוש של ממש. ג. התעקש והדגים שאצלו בבית שואלים אותו מה הוא רוצה לאכול, מרשים לו ללכת עירום ונותנים לו גם להפליץ בכל מקום. הוא כמובן לא ידע מה זה דמוקרטיה אבל כל מיני יועצים ששמעו על כל מיני מדינות שכנות, עשו אחד ועוד אחד והחליטו להתחיל לשמוע מה העם רוצה. או-הו איך שמעו את הקולות מאותו דיון היסטורי, וגם הריחו, אבל זה כבר שייך לסיפור אחר.
גלדיולה שנאה את השם שלה אבל אהבה את המיתוסים על סבא שלה, שנחשב לדור המייסדים של רמציה החדשה. הנאורה. היא תמיד חשבה שיש סתירה בדמוקרטיה הצבעונית שקמה, דמוקרטיה שנתנה זכות קדימה לכל אלו שדם בצבעי היסוד זרם בעורקיהם, והיא אישית לא אהבה כחול צהוב ואדום אלא רק שחור, אבל במצבה נמאס לה להשמיע דעותיה וגם כך הייתה עסוקה בעל כורחה בגילוי סודות, כך שהיא חיה במדינה כאזרחית מהשורה. כלומר פטריוטית, לאומית שמבינה שרמציה היא מדינה קטנה שצריכה להיות בית לאנשים עם דם של צבעי יסוד, האנשים שהיו חלק ממלכתו של מתיאוס החמישי שאבות אבותיו היו הראשונים שהפכו לבני אדם.
הייחוס של גלדיולה לא סייע לה בתחום התעסוקתי וגם לא בתחום הרומנטי. להפך. היא אומנם החליפה גברים ועבודות כמו גרביים, אבל לרוב לא מרצונה. כולם פחדו ממנה. בעבודות השונות, המנהלים פחדו שהיא תראה את כל המגרעות, את כל העבודה בעיניים שנעשית ואילו עמיתיה לעבודה פחדו שהיא תחשוף למי אין דם של צבעי יסוד והם עלולים להסתבך. לא שלא היו להם אישורי עבודה ודברים שכאלו, בכל זאת רמציה הייתה דמוקרטיה, אבל היו בעיות של התאזרחות, של תנאים, של 'לא נעים לקרוא לזה כך, נאמנות!'.
בתחום הרומנטי אנשים פחדו שהיא תצעק כמו סבא רבא שלה ותפשיט אותם בפומבי, הלא היו כמה וכמה קבוצות על שמו של גְרִיגוּרְנְוִוילְיָה שנהגו כך. ולמרות שהיא ממש לא השתייכה לאף אחת מהקבוצות ואפילו סלדה מהם, כי היו קיצוניים מידי בשבילה, גברים ואף נשים חששו ממנה. היא התפרסמה בגילוי סודה האישי "אתה לא צריך להזמין לי עוד שתיה, אני אשכב איתך גם ככה" ובכל זאת חששו. אולי זיהו אותה יותר מידי עם יום חגו של הזקן, היום היחיד בו היה מותר לכל בעלי הדם לנסוע בחופשיות לכל מקום וללבוש את מה שרצו או לא רצו וכמובן להתהלך בעירום בלי הכוכבים הקטנים המציינים את צבע הדם שלך. מכיוון שהייתה הילדה הראשונה בשושלתו, כלומר היצור הראשון עם הפות, שנולד לנכדו של הילד ג. נבחרה לומר מה שברצונה בפתיחת הטקס החגיגי של "יום הילד גְרִיגוּרְנְוִוילְיָה". המנהג החל מאז שהייתה בת חמש והיא הפכה לאטרקציה משעשעת. באחת הפעמים, ואולי זה היה בפעם הראשונה, היא אמרה "כשיצא מהמקלחת ראיתי שלאבא יש זז". ייתכן וזה היה אז שהחלו לקשור בינה לבין סבה המפורסם ולהצביע על הדמיון שעבר בגנים. אומנם הייתה שנה בה היא חשפה שלאחת הסבתות במשפחה יש דם ורוד, אבל זה היה בזמן מלחמה כך שהדברים נשכחו די מהר ונעלמו מדעת הקהל. גלדיולה שהפתיעה את הקהל בתמצות ובאבחנה הוכיחה, כמו סבא רבא שלה, כי מאז ומתמיד, וגם בימי הקופים, הזין שלט ומי שידע לתאר אותו, נזכר בדברי הימים.
כשאמא של גלדיולה סידרה לה את העבודה בדואר הייאוש התחיל לכרסם בה את הדם הצהוב שלה אבל עוד יותר מכך, הספק הגביר אצלה את כל האדום האדום שעד אז היה די חבוי בה והסיבה הייתה אחת מחברות העבר שלה שנכנסה לעולם הפוליטי.
גם כשהכירו בנעוריהן, שלומציאלה הייתה רחוקה מלהיות אשת שלום והיו להן הרבה ויכוחים סוערים. למרות כל השוני ביניהן, השתיים הפכו להיות חברות, אולי כי שלומצי היפה העריצה את גְרִיגוּרְנְוִוילְיָה. העריצה אבל שללה את כל רוח ההיפיות שהביא למולדת ובחרה תמיד להצטנע ביום לזכרו. היא לא הייתה היחידה. אבא של גלדיולה היה אומר שכל המתחסדים הלאומנים נוהגים כך. הוא אמר שצריך להיזהר מהם כי הם ראו במי שחשב שיש סתירה בין דמוקרטיה לבין שמירה על צבעי היסוד, כבוגדים. והוא צדק.
אבל לפני שהוא צדק, היו שנים, שנים רבות, בהם שלומצי הייתה משדכת את גלדיולוש שלה (וכמה שהיא שנאה שהיא קראה לה בקיצור הזה, וכמה שהיא אמרה לה והיא לא הקשיבה) למיטב הבחורים. שלומצי עצמה הייתה צריכה להדוף מחזרים מסף ביתה. וזו לא קלישאה. פעם גלדיולה אפילו כתבה על זה סיפור. סיפור שנפתח כך:"זהו סיפור על אלית. אלית עם העיניים הכי יפות, הפה הכי יפה, אף סולד והכי הכי יפה. אין לי איך להגדיר את אלית מלבד "מלכת הכיתה". גם בעולם של היום שכבר אין כיתה ואפילו מלכה, מאז שדיאנה מתה זה נושא רגיש, בכל זאת היא היא מלכת הכיתה".
אנשים שקראו את הסיפור התפלאו שהיא בחרה שם כל-כך משונה ושהיא לא ציינה שהיה לה את שילוב הדם הכי יפה אבל הם הבינו את האוניברסאליות שבו. וכמובן את הקריצה לממלכה שסבא רבא שלה פירק. מי שהכיר את שלומצי ידע שגלדיולה לא המציאה יותר מידי כי באמת היה לה מחזר שכמו באגדות אמר לה "תבטיחי לי. לפני שתתחתני תתקשרי אליי".
בסוף הסיפור, שלומציאלה (כלומר אלית) מחליטה להתחתן עם החבר שלה למרות שהיא לא אוהבת אותו. האמת שהיא בכלל עוד לא ידעה מה זו אהבה, אבל השעון מתקתק וכך צריך, ואף מחזר לא באמת ראוי יותר ובעיקר כי היא כבר מפחדת.
זו הייתה פחות או יותר המציאות אצל שלומציאלה שהלכה והתייפתה עם השנים ולמרות האבחון האכזרי היא ממש אהבה את הסיפור עליה. אי אפשר לומר שהיא לא הייתה כנה עם עצמה ואולי הכנות והישירות היו הבסיס היפה והיציב לחברות התמוהה ביניהן. הן לא היו מתראות הרבה אבל הייתה ביניהן הרבה אהבה. שלומצי הייתה בין האנשים הבודדים בעולם שסיפרו לגלדיולה סודות. לשלומציאלוש עצמה בקושי היו סודות משלה, אבל היו לה כל-כך הרבה חברים וחברות, ומתוך שכך גם המון המון סודות והרבה מהם היא סיפרה ולעולם לא התאכזבה.
בשנה היחידה בה לגלדיולה היה חבר (חבר עם דם סגול וירוק רחמנא לצלן) והיא טסה איתו לטייל בעולם שלומציאלה התחילה להיכנס לעולם הפוליטי שתמיד עניין אותה. תמיד חשבה שדעותיה, השמות את עקרון השמירה על הדם הצבעוני כראשונות בחשיבותן במדינת רמציה, לא מושמעות מספיק. כך יצא שלמעלה משנה, השתיים לא נפגשו.
במקרה או שלא במקרה, רק כשהקשר של גלדיס (כך הוא קרא לה ואת זה היא אהבה) נגמר, ושלומציאלה הייתה בחופשת הלידה השנייה שלה הן נפגשו. בתחילה גלדיולה הופתעה ששלומצי לא נזפה בה שלא היו בקשר כתמיד, כי היא ציפתה לספר לה על מסעותיה בחוץ לארץ. כשהביטה בה שוב, דוחפת את העגלה בחוסר חשק, למרות שזו הייתה בת היא הרגישה פתאום את הריחוק והבינה שמשהו השתנה בעולם. היא חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה בה ראתה את שלומצי בוכה. אפילו כשאמא שלה מתה מסרטן היא לא בכתה ככה. שלומצי סיפרה לה, בסוד כמובן, שסוף סוף היא התאהבה. סוף סוף היא מבינה על מה כולם מדברים. "אני לכודה" אמרה לה בייאוש. ייאוש שלא הלם אותה. שלומציאלה סיפרה, תוך שהיא מביטה לצדדים בחשש, איך פגשה אדם שהוא בדיוק כמוה. היא הכירה אותו בעולם הפוליטי. ישיר ושמרן, עם מלא חברים שגם כן התחתן כי פחד. ממש פחד, יש לו כבר שלושה ילדים. "שתביני" לחשה לה שלומציאלה, "הוא התקשר אליי מקודם ושאל 'אם אנחנו הולכים על זה ומודיעים לבני הזוג שלנו או שהוא הולך למיטה עם אשתו ועושה לה עוד ילד'. נכון שזה בדיוק הסגנון שלי"?
גלדיולה לא ידעה מה לומר. אירוע נדיר בפני עצמו. היא זו שהכתירה את שלומציאלה כרובוט. והנה, נשמע שהיא פגשה עוד אחד כזה. "אני מקווה שאמרת לו לא לעשות עוד אחד איתה" אמרה לבסוף והצטערה על הסרבול.
"איך אני יכולה לפרק את המשפחות שלנו? משפחות שכולן עם דם טהור ונקי?" למרות הכאב ששמעה בדבריה, עכשיו כבר לא היו לשלומצי היפה עוד דמעות. גלדיולוש ניערה את חברתה משכבר הימים ואמרה לה "לכי עם הלב שלך, סוף סוף מצאת אותו!" אבל זה היה מאוחר מידי.
שלומצי מיהרה לנגב את הפנים, הציצה לעגלה מתוך נימוס ואמרה "נפיק מזה את המיטב. יש לו כמה חברים שווים. יוצאי סיירת אבירים, אל תדאגי לי".
גלדיולה ידעה שאין לזה טעם ובכל זאת אמרה לה שזה לא נורא אם כמו כולם יהיה להם רומן. זה הרי ימצה את עצמו והם יגלו שהמלך הוא עירום.
שלומצי הסתכלה עליה בזלזול, כאילו הייתה בוגדת שמשתמשת בנכס לאומי לא לה, ואמרה לה שהיא, כרווקה לא מתחייבת, לא יכולה להבין באהבת אמת.
כמה שבועות לאחר מכן, שמעה גלדי בחדשות ששלומציאלה והטיפוס ההוא הקימו ביחד מפלגה. "הבית הצבעוני" הם קראו לה. היא הקיאה. זה היה בתחילת ימיה בדואר וההקאה הזו, על כל המכתבים, בלב הסניף, פעלה לטובתה. לוותיקים זה הזכיר את אמרת סבא רבא שלה בנוגע לפלוצים. בעמיתות הצעירות זה עורר חמלה והזדהות, ואת הגברים זה הרגיע, שכן אם היא בהריון, אולי היא לא תחשוף או תעיר או תתעניין בכלל בזזים שלהם.
אבל את גלדיולה לא עניינו ההקאה הזו והסטאטוס שהיא העניקה לה. היא ידעה שהפחדנות של שניהם לא נעלמה ושאבא שלה צדק. צריך להיזהר מהמתחסדים. הם הופכים מסוכנים. המנהלת הייתה במיוחד מרוצה מההקאה שכן גלדיולה שלא ידעה מה לעשות עם עצמה לאחר סצנת ההקאה, והחלה לנקות מכתבים תוך שהיא מקריאה אינפורמציה שהצליחה לדלות מהם.
ומכיוון שהדבר שהטריד אותה מאותו יום, ובמשך כל ימיה בשירות הדואר הממלכתי, היה מה לעשות עם הסוד שלה, הדרך בה התמודדה עם זה, היה לגלות כל סוד אפשרי שנקרה לדרכה. היא שנאה את זה אבל לא הצליחה למנוע מעצמה.
זה היה מפתיע, אבל הכוח הפוליטי של צמד החמד, שהציגו עצמם כאנשי משפחה למופת, כנאמני הדם הצבעוני עלה, סחרר וסחף את ההמון. גלדיולה הבינה שהשניים החליטו בדרך מחוכמת לבלות כל הזמן ביחד מבלי להסתכן, ויותר מכך, הפכו את כוח האהבה שלהם לכוח חדש, כוח של שנאת הצבעים המעורבבים. כששמעה את שלומציאלה מתהדרת בהכרת משפחתו של הצדיק המייסד גְרִיגוּרְנְוִוילְיָה, החליטה שעליה לעשות משהו אבל לא ידעה מה. היא התייעצה עם אביה. סיפרה לו בפרטים מעורפלים את ההתלבטות העקרונית, ההתלבטות בין גילוי סוד של חברה לבין מעשה אמיץ וחברתי לטובת הציבור כולו. האב היה חד משמעי. סוד של חברה, וגם אם עבר עליו או עליה חוק ההתיישנות, דינו להישאר איתה לעד. גלדי המסכנה לא ידעה את נפשה. היא הזדהתה כל-כך עם הספּר של המלך מידאס,הסוד התהפך לה בבטן ואיים כל הזמן להתפרץ. רגעים רבים, במיוחד בעבודה, חשבה לנהוג כמו הספּר האומלל שרץ לקצה קיצה של הממלכה, חפר שם בור וצעק לתוכו "למלך יש אוזניים של חמור". בממלכה ההיא, שלא כמו ברמציה, לא התחולל שום מהפך לאחר שהאמת יצאה לאור, הכל המשיך כרגיל. אולי זה פחות הרואי אבל הרבה יותר מציאותי. גלדיולה התחילה לפקפק בצעקה של סבא רבא שלה. היא בכלל לא הייתה אמיצה או רלבנטית לחיים, הוא עשה את תפקידו כילד.
ואז היא חשבה לכתוב על זה סיפור, לשלוח לשלומציאלה ולחכות לתגובה ממנה. היא קיוותה שזה יקדם אותה לאנשהו, ירגיע את הייאוש והספקות, אבל היא לא הצליחה לכתוב אף מילה. לבסוף ניחמה עצמה שממילא אין לספרות שום כוח. והרי אם שלומציאלה תראה את הסיפור כסוג של איום, זה יכול להיות הרה אסון, זו תהיה הוכחה של חוסר נאמנות, והרי בדיוק אנשים כאלו הם צדים. הם. מלכי הכיתה.
ביום שהבינה גלדיולה, נצר למשפחת הילד גְרִיגוּרְנְוִוילְיָה, שאין כיתה ואין ממלכה ובכל זאת היא וכמוה כולם מ-פ-ח-ד-י-ם היא החליטה לקבל עירוי דם בכל צבעי הקשת, להתפטר מעבודתה המבטיחה ולהפליג ליוון, מדינתו של המלך מידאס.