ברגע של רטט כסוף, טבעת האירוסין נשמטה מידי מבעד לחלון אל בין הערוגות. חטפתי רדיד שלא תליתי בארון ביום הקודם – חוסר האחריות משתלם – ודהרתי במורד המדרגות. מגיע לי, מגיע לי, לא הייתי צריכה לשבת על אדן החלון כמו מטומטמת ולהסתכל על הירח.
כרעתי לצד ערוגת הגזר וגיששתי בעדינות בין הצמחים. גבעולים, עלים, אדמה, עלים, פרחים, אדמה, בוץ. כפות רגלי שקעו ברגבים, והאדמה החליקה בין אצבעותי, מלטפת בנעימות לילית. ניערתי רגל עצבנית. שולי כותנת השינה שלי נרטבו. אם לא אמצא את הטבעת, אמא לא תסלח לי על כך לעולם. טום יסלח, אבל הוא תמיד ישאר קצת עצוב, כאילו עם הטבעת שמטתי מהחלון גם אותו. זה לא יפוג לעולם, לא ישנה עד כמה אני אתחתן איתו.
כבר מיששתי את כל הערוגה והטבעת לא הופיעה. טום שלי, עגול הלחיים, הציע לי אותה, כולו מתוק ולחוץ, במסיבת יום ההולדת ה-16 שלי. הסכמתי. כמובן. הוא אדם טוב, והיה ראוי ל'כן'. החלפתי בה את טבעת המחזור שלו, מחזור 67'. מאז התעוררתי בכל לילה לפני הזריחה. אמא טענה שזו רק ההתרגשות שחוות כלות צעירות לקראת החתונה.
בבהלה גוברת טפחתי בידיים פתוחות על העלים והגבעולים, חפרתי אצבעות אל תוך הערוגה. הגבעולים שנשברו הפיצו ריח חמים וירוק. הטבעת פשוט לא היתה שם. הייתי בטוחה בכך. היא החליקה בין חרכי העולם, או נאכלה על ידי עכבר מכושף, או סתם מתחבאת ומחכה להענד על ידי אדם מעניין יותר. אבל מה שבטוח – אמא תכעס, והפעם באמת.
לא יכולתי לחזור הביתה, לא יכולתי להמשיך לכרוע יחפה בערוגה. לפני שהבנתי מה אני עושה, אספתי את שולי כותונת השינה שלי ומיהרתי אל מחוץ לחצר.
***
לא ידעתי בדיוק לאן אני רצה. היה לי הרבה זמן לחשוב על כך כשהריצה הפכה להליכה מהירה, ואז איטית. נשרטתי מדרך העפר, כותונת השינה שלי התלכלכה באבק, ופצעתי את אצבעות רגלי כשחבטתי אותה במשהו בחשכה. מחשבותי פנו שוב ושוב אל בת דודתי, מולי. אולי מפני שהיא האדם היחיד שהכרתי שהיה מסוגל לברוח אל תוך הלילה בכותונת שינה. לא כל כך הכרתי אותה, אבל זכרתי בבירור שמולי הגיעה אל ארוחת חג ההודיה בשנה שעברה בציפורניים צבועות, וזכרתי את הסיפורים על כך שהיא השתתפה בקונצרט רוק אמיתי, שבו הופיעו המאנקיס. הנחתי שאדם שמסוגל לשבת בהופעה ללא מלווה יהיה מסוגל, אולי, גם להחביא בת דודה במנוסה. בבית על עץ. ולהגניב אליה שאריות מארוחותיו מדי יום.
עכשיו, כשידעתי לאן אני בורחת, ההליכה הפכה נעימה בהרבה. כבר לא ברחתי מפני מצב נוראי, אלא לקראת אנשים שיאכילו אותי בפאי תפל. השמש כבר החלה לזרוח, אז בכל פעם ששמעתי מנוע מכונית חמקתי אל מאחורי עצים. לא רציתי לפגוש את אחד השכנים ולהאלץ להסביר את המצב.
כשהגעתי אל הכביש הראשי ואל תחנת האוטובוס היה אור מלא. שמחתי לגלות שהתחנה ריקה משכנים, מכרים ורוצים-בטובתי אחרים. אבל בתחנה המתין בחור אחד.
משכתי את הרדיד סביבי, נבוכה מעט, ומקווה שלא להשאל שאלות מסוכנות כמו "איך קוראים לך?" או "מה את לובשת?".
הוא ישב על הקרקע שרק החלה להתחמם, נשען אל תיק הגב הממורט שלו ומהמהם לעצמו בשלווה. אילו הבגדים שלו היו פחות מאובקים, צבעיהם היו עזים משראיתי מימי על מישהו. נווד, כנראה. הם היו עוברים בשדות שלנו לפעמים, אבל אף פעם לא יצא לי לדבר איתם. כל פעם שאחד מהם התקרב, אבא גירש אותו ביריות רובה כדי שלא יגנוב תרנגולות.
התיישבתי על הגדר שתחמה בין הכביש לשדה השכן. מוזר אפילו לא לדעת למי שייך השדה. עלה בדעתי שאני לא יודעת מתי האוטובוס מגיע. פשוט ידעתי שזו התחנה אל מחוץ לכפר.
מקלט רדיו קטן זמזם בתיקו של הנווד, והוא הוציא אותו וניסה לקלוט תחנה, ללא הצלחה. הוא הביט סביבו, מחפש דבר מה, שם לב לנוכחותי והניד ראש לשלום. אחוות הממתינים לאוטובוס. הוא שלף מתיקו בקבוק משקה ריק ברובו והושיט לי אותו. מעולם לא הציעו לי משקה חריף קודם לכן, וודאי לא כזה שאוכסן בתרמיל גב מלוכלך של קבצן נודד. זו היתה הצעה מרגשת, אבל הנדתי בראשי לשלילה.
הבחור משך בכתפו. "לאן את נוסעת?" שאל, ולגם לגימה ארוכה. הוא החזיק את המשקה בפיו לרגע לפני שבלע. נשימתו נצבעה בריח נוזל עששיות זול.
"אני נוסעת לבקר את בת-הדודה שלי, שגרה בסאנד לייק", עניתי מייד. אני יודעת לא לספר יותר מדי לזרים.
הוא בחן בגבה מורמת את הופעתי. "באוטובוס?"
"כן", עניתי בהתרסה.
פניו התרככו. "יש לך איך לשלם? אני לא רואה בשמלה שלך כיסים".
אוה. זו באמת היתה בעיה. "אולי הנהג יסכים שאשלם לו מחר", התפתלתי, יודעת שאין לי תשובה טובה. "הוא יעבור בתחנה שבסאנד לייק, ואני אצא ואשלם לו".
הנווד חייך. "אולי הוא יסכים", הוא הניד בראשו. "את נראית כמו ילדה מתוקה. אני רוני", הוא הושיט לי יד גרומה. "אנבל", שיקרתי. אף פעם קודם לא בחרתי איך לקרוא לעצמי. היה נחמד לנסות להיות קצת אנבל.
מכונית עברה בקרקוש דלתות. רוני זינק אל הכביש, פניו מוארים בחיוך ידידותי, אך המכונית לא עצרה.
"אנבל", הוא אמר, "את יודעת, יש הרבה דרכים לנסוע בלי לשלם".
"אני לא הולכת לרמות אף אחד", מיהרתי להתגונן. אני לא גנבת תרנגולות.
"כמובן", אמר. "אין צורך לרמות. לאורך הדרך יש הרבה נהגים שישמחו לעזור לך להגיע, אם רק תבקשי. נהגים שמחים לעזור לנערות כמוך. ואין לך מה לפחד, אני אסע איתך ואגן עלייך אם יהיה צריך".
הוא החווה בראשו אל שפת המדרכה, ושיערו קיפץ בעקבות התנועה.
הסכמתי. בחרתי רק מכוניות שהגיעו מכיוון הדרך הראשית, וכשעברו מכוניות מכיוון הכפר הסתתרתי מאחורי הגדר.
רוני נכנס אל תוך השדה שלידו חיכינו וחזר עם כמה קלחי תירס שלא הספיקו להבשיל. לגרעינים הלא מבושלים היה טעם מתוק, רענן.
רוני בחן אותי כשאכלתי. עברתי לנגיסות קטנות יותר. "אז, אנבל", הוא התיישב לצדי על החומה. "אולי תגלי לי למה את נוסעת לבקר את בת הדודה שלך לבושה בכותונת לילה? אני חייב להודות שאני סקרן".
חייכתי בפה סגור, נבוכה. "האמת שפשוט ברחתי ככה מהבית. איבדתי את טבעת האירוסין שלי".
"אוה, את מאורסת", הניד רוני בראשו, כמו משבח את ההישג.
מכונית נוספת התקרבה, ואני ירדתי מהחומה והושטתי אגודל, כמו שרוני לימד אותי לעשות. המכונית עצרה. זה היה איכר, שהרשה לנו לנסוע מאחור עם הדלעות אפילו אחרי שראה את רוני. הבעיה היתה שהוא לא נסע לכיוון סאנד לייק, אלא לכיוון קורנפילד'ס אנד, העיירה הגדולה שבמערב.
"אנבלי, בואי איתי לקורנפילד'ס אנד", רוני אחז בידי הדביקות. "אני נוסע לבקר שם חברים. נעשה מסיבה הלילה. הם יארחו גם אותך בשמחה".
הייתי צריכה להחליט מייד. שינה על עץ ואכילת שאריות מול נסיעה לעיר שלא הייתי בה מעולם עם זר מוחלט בבגדים מפוקפקים. לפני שאספיק לשנות את דעתי נשענתי על ידיו של רוני וטיפסתי אל תוך המכונית.
***
כשטיפסנו אל בין הדלעות הרדיו של רוני הבהב לחיים ופלט כמה משפטים מקוטעים. רוני החליש את עוצמת הקול. "חסרות לו בטריות", התנצל.
התישבתי בזהירות על דלעת וניסיתי למנוע מהכותונת שלי להתנפנף מדי ברוח. רוני הביט במאמצי וגיחך.
כשהמכונית האטה והרוח נחלשה, אמר "את יודעת, חשבתי על זה, ויש פיתרון הרבה יותר פשוט לבעיה שלך. את צריכה להשיג טבעת אחרת, דומה לשלך, זה הכל".
בחנתי בפליאה את המחשבה המוזרה. "אבל זו לא תהיה אותה טבעת".
"אז מה?"
הייתי חייבת להודות שהרעיון נשמע מעניין. "אבל טום ידע, הוא יזהה שזו לא הטבעת שהוא נתן לי".
"טפשונת, את חושבת שטום שלך מסוגל להבדיל בין טבעות?", רוני צחק, באופן לא לגמרי נעים.
"הוא ידע. אתה לא מכיר את טום".
"ואת מעדיפה לא לחזור הביתה? לפספס את נשף הסיום שלך ולא להתחתן?"
"לא". הייתי חייבת להודות שזה הפתרון הטוב ביותר שהיה לי. "איפה אפשר למצוא עוד טבעת?"
"אני אקח אותך אל חנות טבעות של צורף זקן שגר בעיר גדולה. יש לו כל סוג טבעת שתוכלי לדמיין. פשוט תבחרי לך טבעת דומה, ותוכלי לחזור הביתה".
***
המסיבה התקיימה בביתם של החברים של רוני. לייתר דיוק – נראה שבעלי הבית, משפחת גוטברג, אינם, אבל חבריו של רוני התנהלו כמארחים.
הם נתנו לי להתרחץ ולכבס את הכותונת שלי בכיור. הם הציעו לי חצאית מקושקשת וחולצה שקופה למחצה, ואני לבשתי אותם מעל לכותונת הרטובה. בהתחלה חששתי שאראה מגוחכת, ותכננתי לחמוק אל חדרי השינה שבקומה העליונה ולחכות שם עד סוף המסיבה, אבל כשהגיעו האורחים הסתבר שאין לי ממה לחשוש. היו שם נערות במכנסיים שנראו כמו תחתוניות צבעוניות, ואחרות בחצאיות קצרצרות. היו שם בחורים בחולצות כפתורים מבד מבריק שעליהן דוגמאות נוראיות. החדר הפך צבעוני יותר ויותר עם הגעת כל אורח. הכל נמלא מוסיקה מוזרה, עשן ופטפוט חברתי. הרגשתי כמו לוסי פיוונסי, מוקפת לראשונה בעולם מסתורי וחדש.
רוני השאיר אותי על הספה עם כוס משקה שממנה עוד לא העזתי לשתות, ועם חבר שלו, בחור אדום עיניים שדיבר בתנועות ידיים גדולות על הטרנסדנטליות של היקום. "כולנו אבק כוכבים", הוא הסביר בכובד ראש.
במרכז החדר רוני ארגן משחק על יריעות פלסטיק מנוקדות, שכלל שמן ועירום מתקדם אצל כל המשתתפים. הם החליקו הרבה ונפלו וצחקו.
"פעם הצלחנו להכניס 28 אנשים לתא טלפון אחד", התפאר הבחור אדום העיניים באוזני.
לגמתי מהמשקה.
***
התעוררתי למחרת, מטושטשת ועם כאב ראש, לתוך הבל פה לא מצוחצח ושיער פרוע שלא היה שייך לי. הרדיו שידר בווליום מלא דיווח חדשותי. רוני הזדקף והתיישב לי על הרגליים, גורב גרביים מאתמול ומדבר בשטף נמרץ. "את לא מבינה מה קורה שם", הוא קיפץ על רגל אחת, שולף נעל מתחת לספה ושורך שרוכים. "העולם משתנה מתחת לאצבעות שלנו," הוא חיטט באוזן עם קצה הזרת, מבטו משוטט על פני החדר. "ואנחנו הולכים להיות שם כשזה יקרה!".
הרדיו טרטר על המונים ברחובות ברלין, על אירוע הסטורי. רוני קשר חולצת בטיק מלוכלכת, רוקן לתוכה את צלחת הפירות הדקורטיבית של משפחת גוטברג וצירף את הצרור לערמה ליד הדלת.
התרוממתי, מנומנמת. "ברלין זה לא בגרמניה?".
"אנחנו יוצאים בעוד עשר דקות!" רוני הבזיק לעברי חיוך.
"אבל מה עם הצורף?"
"את סומכת עלי?" הוא אחז בכתפי. "אני אומר לך שתהיה לך טבעת, ותהיה לך טבעת. ועכשיו תארזי כל מה שצריך לקחת למהפכה!"
הבטתי בו בתמיהה ישנונית.
"מה אתה רוצה ממנה, את ספר הבישול האנרכיסטי?" מלמל הבחור אדום העיניים, שישן על הספה.
רוני חפר בערמות החפצים שהיו מפוזרים בסלון של הגוטברגים, שלף בקריאת נצחון דף מקושקש ודחף אותו לכיס. "מהפכה עושים על LSD או לא עושים בכלל", הכריז. "ואנחנו הולכים לעשות את זה היום!".
"אתה לוקח אותה לנפילת חומת ברלין? אין לך חיים, אתה". הבחור משך את השמיכה הסרוגה מעל לראשו.
"אנחנו הולכים לשבור בידיים שלנו את מנגנון הדיכוי הממסדי!" רוני נאם, ספק כתשובה. הוא טיפס מעל לבחור ופירק מהקיר מרקאס צבעוני שהיה תלוי עליו לקישוט. "אנחנו הולכים למוטט את הגבולות בין אדם לאדם!"
הבחור אדום העיניים גנח. "כל הדרך לשם אתם תשבו בפקקים".
פשטתי בשירותים את הכותונת ונשארתי לובשת את הבגדים שהושאלו לי. את הכותונת השארתי מאחור, כמעין חליפין.
הסתבר שעל פי רוני רשימת הציוד למהפכה כללה, מלבד המרקאס והפירות, פטיש כבד שהושאל מעליית הגג של משפחת גוטברג כדי שנוכל להרביץ לחומה באופן אישי ובנדנה פרחונית שקשר על ראשו.
הוא הוציא מכיסו תליון דקיק ושקוף בצורת סמל עגול ותלה אותו על צווארי. "זהו, עכשיו את נראית כמו מהפכנית אמיתית", חייך.
***
הטרמפ הראשון שתפסנו היה במכונית חצי מסחרית גדולה. הם היו בדרך להופעת רוק, והמכונית היתה צבועה בפרחים. ישבתי במושב האמצעי עם גיטריסט שלדעתי קראו לו ארט. הוא לא דיבר הרבה אנגלית, אז השוונו טעמים מוסיקאליים בזמזום. הוא אהב את פיטר פול ומרי, אבל לא זיהיתי את רוב המוסיקה שהוא זמזם. אף פעם לא הייתי בהופעת רוק. רוני ישב מאחורינו באזור המטען, פורט את שלושת האקורדים שהכיר על הגיטרה האקוסטית של ארט ומבצע שורות בסגנון "לבני אדם אין גבולות / ובין אחים אין צורך בדרכון". בכל פעם שלרוני נמאס לשבת, הוא צעק "החלפת מקומות", וכולם רצו מסביב למכונית וקפצו חזרה פנימה לפני שהתנועה חזרה לזרום. נסו את זה פעם, זה הרבה יותר מסוכן מלשחק ארץ-עיר.
הטרמפ השני שלנו היה במכונית יוקרה. רוני בילה את הנסיעה בשיחה עם בעל המכונית, שהיה בדרך לאסוף שותפים לעסקים משדה התעופה. הוא לבש חליפה ששרווליה הופשלו אל מרפקיו. הבטתי מבעד לחלון בנוף – כבישים בני שמונה מסלולים, שלטי ענק מהבהבים, בניינים שלא הצלחתי לראות את קומתם העליונה. כשהגענו למקום בו רצינו לרדת, הנהג נמנע מלהאט. "איך אומרים אצלכם?" חייך חלקלקות, "דלק, סמים או סקס, אין נסיעות חינם".
נסענו בדממה מתוחה. הנהג התרחק מהכביש הראשי אל אזור מיוער. הרגשתי כאילו החזה שלי קופא. כשהמכונית האטה בצומת, רוני צעק "החלפת מקומות". פתחתי את הדלת ורצתי אל מחוץ למכונית. רוני תפס בידי וגרר אותי לתוך היער, משאיר את נהג מכונית היוקרה מאחור. הוא חיבק אותי, מתנשם, וקיפץ בין העצים. "את יודעת שאני אוהב אותך?" שאג, אבל לא התכוון. "אנחנו הולכים לראות את המהפכה!"
"איבדנו את ציוד המהפכה שלנו", הזכרתי לו. איך נסתדר בלי הבנדנה? "יכולנו פשוט לתת לו את ה-LSD".
"את לא רוצה להכנע לתכתיבים הקפיטליסטיים שלו", רוני טפח על כתפי. " מי שקשה לו להתחבר לצד הנאור שלו צריך לפעמים עזרה בשיפור הקארמה. וה-LSD אצלי בכיס".
לקח לנו שעות לתפוס את הטרמפ האחרון. צעדנו מתוך היער בכיוון הכביש מבלי להיות בטוחים בכיוון המדוייק. כשהגענו סוף סוף לשלט, הוא בשפה שלא הצלחתי לקרוא. לא ידעתי שהתרחקנו כל כך. רוני לא נראה מוטרד. כשהגענו סוף סוף לכביש הראשי, עצרה לנו בחורה רזה בחולצה שחורה עם ציור מחריד של גולגולות. לצדה ישב בחור בחולצה משובצת, שבאפו עגיל כסוף כמו של שור. הבטתי ברוני בעיניים חרדות, אבל הוא פטר את דאגתי ונכנס למושב האחורי.
הסתבר שהם זוג מהאוניברסיטה, הנרייטה והקטור, ושגם הם בדרך למהפכה. הם דיברו אנגלית במבטא גרמני, והיו נחמדים כל כך ששכחתי במהרה את הגולגולות. רוני בילה את מרבית הנסיעה בסיפורים. הם האזינו בנימוס כשטען שבאחד הלילות שבהם ישן תחת הכוכבים היתה לו התגלות בה חזה את נפילת החומה. חייכו כשסיפר איך אחרי הופעה של ג'ון באאז הוא שוחח איתה אל תוך הלילה על ויטנאם. הנידו ראש כשסיפר שנהג מכונית היוקרה שנטשנו קודם היה בכלל שומר גבול במסווה, ורק במזל הוא לא זיהה את רוני, כי רוני פרץ פעם למשרדי הממשלה וגנב את התיק שלו.
הנהגים התחלפו ביניהם. חלקנו בפירות של משפחת גוטברג. שיחקנו משחק דרך בשם I Never, ואני ניצחתי: לא הקמתי מרכז תרבות במבנה נטוש, כמו הקטור, לא לימדתי קורסים על מיניות האישה, כמו הנרייטה, ולא שדדו ממני את הארנק והנעליים בסמטא אפלה בטוקיו, כמו שקרה לרוני. קיבלתי נקודה אחת, כי הייתי היחידה שמאורסת. כיוון שניצחתי לא נאלצתי לחשוף סודות מעברי. מצאתי את עצמי מאוכזבת באופן לא הגיוני. משום מה הייתי מעדיפה לחשוף סודות מביכים, אבל האמת היתה שלא היו לי. שרשרת המהפכנים שרוני ענד לי הרגישה כבדה פתאום על צווארי.
היינו מוקפים כבר במכוניות, והתנועה כמעט לא התקדמה. חלק מהנהגים סביבנו כיבו את המנוע ודחפו את המכוניות על מנת לחסוך בדלק. רוני הוציא מכיסו את הרדיו הקטן וכיוון אותו לתחנה מקומית. השידורים היו בגרמנית, אבל זיהיתי את הבלבול וההתרגשות בקולות השדרנים. "כבר הגענו לברלין?" שאלתי בפליאה. מוזר, היה נדמה לי שברלין רחוקה יותר, ולא היה אמור להיות ים באמצע? רוני היסה אותי והצביע אל הרדיו. הנחתי לכך. מעולם לא הייתי טובה בגיאוגרפיה.
הנרייטה תרגמה את דברי השדרנים באנגלית מקוטעת. "הם אומרים – להפיל את החומה זה להפסיק לפחד, להפסיק לחיות לפי מה שממשלות רוצות שנהיה, ולהתחיל לחיות כמו מי שאנחנו". בין הראיונות והדיווחים השדרנים השמיעו הרבה מוסיקה רועשת. גם מהמכוניות שסביבנו בקעה מוסיקה. בטהובן, ביטלס, ג'רי לי לואיס, ודברים אחרים שלא הכרתי. המוסיקה התערבבה וריחפה מעל למכוניות הצבעוניות והמיוחדות ויצרה המולה עליזה.
***
העיר היתה מלאה באנשים. הם ישבו על שפת המדרכה או עמדו באמצע הכביש ופטפטו. חלקם העיפו עפיפונים או תקעו בצפצפות מסיבה. מישהו צלה נקניקיות וחילק אותן לאנשים ברחוב. ריח עסיסי כבד מילא את המכונית והזכיר לי שכמעט שלא אכלתי מאז הלילה הקודם. רוני צעק להקטור שיעצור, דילג מהמכונית וחזר עם נקניקיות לכולנו.
זגזגנו בין האנשים, עלינו בשני גלגלים על המדרכה ועקפנו התקהלות קולנית במרכז בכביש. רוני הריע מהמושב האחורי. הנרייטה סימנה באצבעותיה ניצחון. מבין העפיפונים והדגלים הצבעוניים אפשר היה לזהות איך העיר כבדת הראש ולמודת הסבל מתענגת על התנערות טובה ומצטרפת לחגיגה. כולם היו מוזמנים.
רוני טיפס מעלי, נשען בחצי גוף אל מחוץ לחלון, בטנו מציצה אל מחוץ לחולצה וממלאת את כל טווח ראייתי. החלקתי מתחתיו אל רצפת המכונית ואל המושב שלידו. הספקתי לראות אותו נשען אל מחוץ לחלון, פיו נמשך לאחור בחיוך ענק, כאילו פניו נמתחים ברוח. עיניו זהרו.
השארנו את המכונית על אי תנועה ונפרדנו מהקטור ומהנרייטה. החלפנו מספרי טלפון. הנרייטה הביטה בתמיהה במספר שרשמתי, אך לא הגיבה. רוני ואני צעדנו ברגל אל תוך המהפכה.
***
המהפכה היתה יפהפיה.
אנשים התקיפו את החומה בכל מה שהיה להם, מכלי רכב ועד לרצון טהור, התנקמו על הפחד והאומללות של שנים בצילה. היא היתה בנוייה מבטון זול, והתפרקה בקלות. שאלתי פטיש בנאים מאישה שריסקה בפראות פיסות מהחומה והכיתי בכל הכוח, אבל לא הצלחתי לפרוץ בחומה חור. היא הראתה לי איך להחזיק את הפטיש, מדברת במהירות במבטא בעל ניגון מוזר, ואני הצלחתי סוף סוף לפורר כמה פיסות. התקפתי את החומה, וחשבתי על כל האנשים שאומרים לך מה לעשות, מי להיות, מתי להתארס, לא לדבר עם זרים, לא להעליב, איזה צבע בגדים ללבוש, ולא לדרוך בערוגת הגזר.
אנשים סביב הצטרפו אל המתקפה, ויחד הצלחנו להרחיב חריץ בין שני לוחות חומה ולראות אל הצד השני. אנשים מלוכלכים ונלהבים הביטו בנו בסקרנות מבעד לפתח, חייכו, נפנפו. נגענו בקצות האצבעות דרך הפרצה.
האישה שהשאילה לי את הפטיש פטפטה איתי, שלווה יותר. היא החמיאה לי על הצבעים שהתנוצצו בשרשרת המהפכנים שלי, ושקלה את התליון בידה. "גם אני אחזור לענוד את סמל השלום עכשיו", אמרה, מהורהרת. אפילו לא ידעתי שזה סמל השלום. אהבתי את השרשרת יותר, כשידעתי. "אני חושבת שהגיע שוב הזמן לבנות במקום להרוס", אמרה האישה בשקט. דמיינתי אותה זורעת גן פרחים על חורבות החומה, ומאכילה בפירות את כל האנשים הרעבים. הייתי יכולה לעזור לה. הבנתי קצת בחקלאות.
רוני ואני שוטטנו בעיר וחזרנו מאוחר יותר לקראת פריצת החומה הרשמית. לאורך החומה נערמה גדר תייל מפורקת בערמות. רוני הצביע והראה לי את מגדלי השמירה הריקים. האזור היה מלא אוהלים, גנרטורים, מצלמות וציוד שלא זיהיתי. לא ידעתי בכלל שקיים בעולם ציוד כזה, לא ראיתי דברים דומים אפילו בטלוויזיה. על החומה הגנו שוטרים וחיילים חמושים, ומשאיות ענק. אנשים בנו מדורות קטנות והצטופפו סביבן. התפתח דיון ער בשאלה היכן תפרץ הפרצה הראשונה מטעם הממשלה. רוני התערב עם כל הסובבים אותנו, פטפט בגרמנית וצחק ברוח טובה. הוא האזין לשידורים ברדיו שלו, ומשך אותי בידי אל מיקום שונה.
אלפי אנשים טיפסו על גגות כדי לראות טוב יותר את פריצת החומה של הממשלה. רוני הרים אותי אל גג חנות מכולת, ואני משכתי אותו למעלה אחרי, בעזרתו של איש מקועקע חביב. דבר לא קרה במשך זמן מה, והקהל הפך מתוח וחסר סבלנות. מעבר לחומה שמענו קולות קהל שרמזו על קרבה של אלפי אנשים, מתוחים ונרגשים. לבסוף שמענו קולות מקדחות מהצד השני, האדמה רטטה מכובד המכונה, ובחומה נפרץ פתח. בשני צדי החומה נשמעו תשואות. צעקתי בכזו התלהבות שהצטרדתי, ולא הצלחתי לשמוע את עצמי. מישהו ירה זיקוקים ופצצות תאורה, ובבתי המגורים סביבנו הבהבו באורות.
המקדחות שבו לחורר את החומה, ומנופים הזיזו משטחים ממנה וערמו אותם ברחבה שלידה. מזרח-ברלינאים נהרו לקראתנו, ואנשים רבים הוציאו מגשי כוסות מהבתים וכיבדו אותם בשמפניה זולה. ראיתי איש זקן ופרוע עיניים עוצר בפרצה לרגע, מביט ומתנשם. אנשים התיישבו על החומה, מנדנדים רגליים, חציים במזרח וחציים במערב.
העיר נמלאה מוסיקה, מתוך דירות, בתי עסק, מכוניות. רוני רשם משהו בפנקס קטן. כששאלתי, הסביר בהתלהבות ומעט במבוכה שהוא וכמה חברים שלו תכננו להפגש באחד הערבים. "אנחנו מועדון חובבי המהפכות", הסביר, כאילו מדובר במפגש למשחק רמי. "אנשים מגיעים מכל מני מקומות רחוקים כדי להשתתף במהפכות, כמו שאת ואני עושים עכשיו. חברי המועדון אוהבים להפגש באחד הערבים ולדבר על המהפכה, מה מאפיין אותה ואם נהנינו ממנה. אני כותב לעצמי נקודות שנראות לי חשובות במהפכה הזאת, שלא אשכח להעלות אותן". צחקתי בפליאה. זה היה רק עוד אחד מהדברים המופלאים של הערב.
"אז מה נראה לך מעניין כאן?", שאלתי. "על מה אתם הולכים לדבר?"
עיניו של רוני נדלקו. "מעניין בעיני למשל כמה הרבה משתתפים יש במהפכה הזו שלא מושפעים ממנה ישירות", סיפר בהתלהבות.
שוטטנו בין החנויות, שנשארו פתוחות כל אותו לילה. רוני סיפר לי על המועדון והמהפכות שראה. הלכנו על הכביש כי המדרכה היתה מכוסה סרטים צבעוניים, קונפטי, קופסאות ריקות, בקבוקים ובלונים. אחד האנשים שרוני התערב איתם על מיקום הפרצה זיהה אותנו ונפנף מעבר לרחוב. הוא התעקש שנצטרף אל משפחתו ואל משפחת בן דודו, שהגיע מהצד המזרחי, לארוחת ערב.
הצטופפנו מסביב לשולחן קטנטן במזנון הומה, אכלנו פיצה ושתינו גזוז חום. מדי פעם החשמל נפסק, והנוכחים הריעו. הם הריעו גם כשהחשמל חזר. בן הדוד אכל תפוז בנגיסות קטנטנות, מלקק את המיץ מזוויות פיו. קשה להשיג פירות כאלה בברלין המזרחית, הסביר לי רוני. לא השתתפנו הרבה בשיחה בין בני המשפחה. לא רצינו להפריע. בסוף ארוחת הערב, בן הדוד צבט בלחיי במפתיע וחזר בלבביות על משפט כלשהו. רוני גיחך. "הוא אומר שמה שהוא הכי התגעגע אליו זה לראות זרות כמוך. הוא רוצה לנסוע למרוקו, ולאלסקה וליוון, והוא אומר שהוא מקווה להצליח למצוא שם ילדה מתוקה כמוך".
הודינו למארחים ושבנו לשוטט בעיר. המונים עברו בין צדי החומה וטיילו במקומות שלא ראו כבר שנים. אנשים הוציאו כובעי קרנבל וקופסאות שאפשר היה לירות מתוכן קצף, והרבה יין, וכולנו נרטבנו בקרבות גרילה של קצף ושאלנו מגבות מזרים, והרמנו כוסיות ואהבנו את העולם באותו לילה.
לפנות בוקר רוני חיבק אותי וזרח בעיניים בוערות ואמר שהוא לעולם לא יפספס יותר אף מהפכה. חשבתי שהוא ישכח הכל כשיתפכח. אבל הוא התכוון לזה. ואני ידעתי שאני לעולם לא אפספס את רוני במהפכה.
ישנו עד הצהריים במגדל שמירה נטוש. למחרת הממשלה הכריזה על מענק כספי לכל מזרח-ברלינאי, כדמי ברכה. אלפי אנשים עמדו בתור לבנק. התחבורה הציבורית וכל המוזאונים נפתחו בחינם לכולם. רוני ואני שוטטנו בגן החיות החופשי ולגמנו קפה שמישהו נתן לנו ברחוב. היה לו טעם נוראי – זו היתה הפעם הראשונה שטעמתי קפה – אבל שתיתי אותו למרות זאת, נהנית מהחוויה.
לקראת רדת הלילה, משפחות ממערב ברלין יצאו לרחובות והזמינו זרים להתארח בבתיהן. הצטרפנו אל מערב-ברלינאית קורנת שנפנפה כלפי בהתלהבות בידיה כפיצוי על כך שלא חלקנו שפה. רוני שוחח עמה קצרות, ואנחנו הוזמנו אל ביתה.
ברגע שהגענו רוני החליף על האישה מספר מילים בחיוך שובה לב, והיא הראתה לו היכן הטלפון והלכה להכין לנו ארוחה לילית. רוני התקשר שוב ושוב, מנתק בתסכול כשלא הצליח לתפוס את מי שחיפש, מחליף מילים בשפות שונות כשהצליח.
השארתי את רוני עם הטלפון ויצאתי לבדי לרחוב. קבוצות אנשים עשו פיקניקים לאור נרות לצד הפרצות בחומה. סטודנטים לאמנות מכרו כרזות גדולות בדוכנים על מנת לגייס כסף למען המזרח-ברלינאים. משפחות שלא נפגשו במשך שנים צחקו ובכו וחלקו פיסות חיים שהיו רק אתמול נסתרות. ראיתי שוטרים, מהמזרח ומהמערב, מחליפים ביניהם כובעים.
שוחחתי עם אחד הסטודנטים לאמנות, גאורג, והוא סיפר לי על ההבדלים הכלכליים בין צדי החומה, ולמה הם מנסים לעזור. החלטתי להצטרף אליהם, וביליתי את הערב במכירת כרזות לעוברים ולשבים. הצלחנו לאסוף מספיק כסף בשביל מחייה למספר משפחות למשך חודש. נהניתי לשוחח עם גאורג ועם האנשים הנרגשים ברחוב. יותר מכך, נהניתי להרגיש שאני עושה משהו אמיתי, שאני מזיזה משהו בעולם בעצמי.
***
חזרתי אל רוני נרגשת, נושאת ערימת כרזות מגולגלות. "אנחנו יכולים לעזור לאנשים כאן בעצמנו", הסברתי, סמוקת לחיים מהמדרגות ומההתלהבות. "לקחתי כרזות בשביל למכור לאנשים שבאו לבקר במהפכה".
הנחתי את ערמת הכרזות על השולחן וניסיתי לייצב אותן כך שהן לא יפלו. "אנחנו מוכרים כל כרזה בשלושה וחצי דולר, ובמזרח ברלין זה שכר דירה לשתי משפחות לחודש! לא הבנתי בדיוק אם זה יישאר ככה גם עכשיו, אבל אפילו אם לא זה יכול ממש לעזור!"
"אה, חשבתי שמצאת דרך לעשות קצת כסף", רוני אמר מבלי לשים לב. הרמתי מבט מהכרזות כדי לבדוק מה מעסיק אותו, וראיתי לראשונה שהוא עסוק באריזה. אנשים שונים התרוצצו בחדר, ממוקדים בעשייה, וכולם נראו מוכנים כמעט ליציאה. זיהיתי ביניהם את הבחור אדום העיניים שפגשתי במסיבה בערב הראשון. הוא האזין למקלט רדיו קטן ושוחח עם אישה מבוגרת שנראתה נרגשת כילדה. על השולחן היו מפוזרים דפים שהשוו בין נפילת חומת ברלין למהפכות אחרות, גזרי עיתונים מסומנים בצבע ותמונות של המונים צועקים.
"מה אתם עושים?" שאלתי, מבולבלת מעט. "אנחנו עוברים להתארח אצל מישהו אחר?"
רוני חייך קצרות, ללא חום. "אנחנו ממשיכים למהפכה הבאה. הרדיו של קלרנס קלט תדר על מהפכה ברוסיה ב-1917. את מאמינה שמועדון חובבי המהפכות עדיין לא ביקר במהפכה הבולשביקית?"
עדיין לא בדיוק האמנתי שקיים מועדון חובבי מהפכות. "אז פשוט החלטתם לנסוע לשם?"
רוני דחף לתוך ציפית של כרית מזון וחפצים שאסף מרחבי הבית. הרדיו שלו היה תלוי מחגורת מכנסיו, אך שידר רק רעשים סטטיים. הלכתי אחריו מחדר לחדר בזמן ששוחחנו. "כן. אנחנו כבר צריכים לצאת", הוא אמר. "באמת מזל שחזרת. התחלתי לדאוג. אני צריך את התליון שלי בחזרה".
הסרתי את השרשרת בצביטה טפשית של חרטה. חשבתי שאוכל לשמור אותה. היא היתה כבדה בכף ידי, וסמל השלום הזדהר כשהזזתי אותה. לא הבנתי איך יכולתי לחשוב שהיא חסרת צבע.
החזרתי אותה לרוני, והוא תלש את התליון והכניס אותו למכשיר הרדיו שלו. הרעש הסטטי נעלם מייד והמכשיר החל לשדר בבהירות דיווחים, אני מניחה שברוסית.
הבטתי בו, עדיין לא מבינה. "אבל חשוב שנשאר כאן! גאורג התחיל ללמד אותי גרמנית, ואני רוצה להשאר ולעזור בכל מה שאפשר".
רוני עווה את פניו. אני חושבת שהוא לא אהב להשאיר קצוות פתוחים. "בשביל מה את רוצה להשאר? כדאי לך לחזור הביתה אל הבחור שלך". הוא חיטט בכיסיו והוציא טבעת. הניח אותה בידי. "הנה. הבטחתי לך או לא הבטחתי לך? עכשיו את יכולה לחזור הביתה".
הבטתי בטבעת שבכף ידי. היא היתה זהה לחלוטין לזו שאיבדתי. "אבל – חשבתי – שאתה רוצה שנמשיך ביחד".
רוני זע בחוסר נוחות. "תראי, היה נחמד מאד, ואת ילדונת מתוקה, אבל זה לא המקום שלך. את צריכה ללכת הביתה".
"אני רוצה להשאר כאן", חזרתי בקול קטן. "אני רוצה לראות מה יקרה אחר כך, ואני רוצה להשתתף בזה. אתה זה שאמר שאדם אחד יכול לשנות את העולם".
"אדם אחד יכול, זה נכון, אנבלי", רוני אמר. "אבל הוא צריך להיות אדם מיוחד מאד. אל תסתבכי בכל זה, זה לא מתאים לך. גם לך יש גורל מיוחד משלך, לחזור הביתה ולהתחתן".
הוא שמט את ציפית הכרית המלאה וליטף את לחיי. "אפילו אם תשארי כאן, את פשוט תתחתני עם גאורג או עם מישהו, אי אפשר להלחם בגורל", רוני הסביר. "את לא תשני את העולם. תאמיני לי, ראיתי את זה קורה מליון פעמים. אל תצטערי, העולם צריך גם רעיות ואמהות".
אולי הוא צודק? לא היה לי מושג. רוני תמיד ידע על מה הוא מדבר, חשבתי, הוא ראה כל כך הרבה. אולי זו באמת מי שאני. "אבל מרגיש לי נכון להיות כאן", מחיתי.
"אנוכי מצדך להסתובב כאן בזמן שאמא שלך וטום דואגים לך", אמר בטון רך פחות. "את אומרת שאת רוצה לעזור לאנשים, אבל לאנשים האלה עוזרות ממשלות שלמות. הם לא באמת צריכים אותך. למשפחה שלך רק את יכולה לדאוג, אבל את מעדיפה להסתובב לך כאן ולהשאיר אותם לבד".
"זה לא ככה", התנשמתי. "וזה לא פייר שאתה אומר את זה".
"אין אפשרות אחרת", עיניו היו קשות. "הם בטח תוהים אם נרצחת או שסתם ברחת כי את מרוכזת בעצמך. אם נדמה לך שאת עושה טוב בכך שאת נשארת כאן, את טועה. הדבר היחיד שאת עושה הוא לפגוע באנשים שאוהבים אותך".
נכנעתי. אני חושבת שהוא ראה את זה בהבעתי. הוא פרע את שיערי בחביבות. "ביקשתי מחבר שיסיע אותך הביתה בדרך".
***
נסענו הביתה. הספקתי לראות את רוני עוד פעם אחת אחרונה. הוא דיבר בהתלהבות אל צעיר ברלינאי בעל פנים פתוחים וכמהים למצוא חן. על צווארו של הצעיר היה תליון בצורת סמל שלום, שהיה דק ושקוף כמעט לגמרי.
עכשיו אני יודעת מה לוסי פוונסי הרגישה ברגע שבו היא חזרה הביתה, חשבתי. אף פעם לא הבנתי למה היא היתה חייבת לחזור לשם. היא היתה מלכה טובה. היא היתה צריכה להשאר.
***
כשהגעתי הביתה קידמו את פני טום ואמא. הוא סלח לי מייד על כך שנעלמתי. היא לא סלחה אפילו על כך שדרכתי בתוך הערוגה.
***
רוני צדק. טום ואני התחתנו, התישבנו, ומהר מאד התחלנו לנסות להפוך להורים. זה היה חשוב לטום. אני המשכתי להתעורר לפנות בוקר, ועכשיו כשישנתי חלומותי היו מלאים בהמונים רועמים, בזיקוקים, בהתלהבות.
ערב אחד, שהיה בדיוק ככל הערבים שלפניו, טום חזר הביתה אל ארוחת הערב שהכנתי, סיפר לי על היום המשעמם שהיה לו בעבודה, נישק אותי על מצחי וקם לקרוא עיתון בחדר האורחים. פיניתי את הצלחות אל המטבח והדחתי אותן, מזמזמת עם הרדיו הכבד שקיבלנו לחתונה מבת דודתי, מולי. בזמן שסיבנתי את הצלחות, הרדיו עבר לשדר מוסיקה נפלאה, באסים תזזיתיים וגיטרות מרקדות.
קריין נרגש עלה לשידור. "פסטיבל רוק הסטורי", הוא דיווח, על רקע תשואות. "מאות אלפי משתתפים חוגגים שלום, אהבה, סמים ואנטי-ממסדיות בקונצרט הרוק המשמעותי ביותר אי פעם".
יצאתי אל הסלון, ידי עוד מכוסות בקצף, מהוססת אך נחושה. טום נמנם על הספה, נעול בנעלי בית. הוא התעורר כשנכנסתי לחדר, מחפש בעיניים רכות את הסיבה להתרגשותי. אחזתי בידיו וקירבתי אותן אל לבי, מרטיבה את שנינו בסבון. "יקירי, מה דעתך על נסיעה קצרה לוודסטוק?"