שום דבר לא ישוב להיות כפי שהיה.
המשפט הזה הדהד בראשה , דופק כמו פטיש ולא נותן מנוח, חודר אל לילותיה ואל ימיה כאחד.
היא הזיזה את השער הכבד שהשמיע קול חריקה צורמני, ונבלעה אל תוך שחור הלילה.
היו לה עיניים גדולות עצובות, אם היית מסתכל לתוכן היית מרגיש כאילו נשאבת אל תוך בור שחור ,חלול ללא כל תחתית או מוצא. פניה היו תמימות,כמו של ילדה שכל האפשרויות עדיין פתוחות בפניה,כאילו היקום עדיין לא הטווה עבורה גורל כזה או אחר.
אותם ניצוצות שחורים היו תלויים כעת בחלל, מחפשים אחר דמות שעצם קיומה הממשי היה מוטל בספק.
היא הניחה מבטה על דמות לא מוכרת אך עם זאת לא הרפתה ממנה התחושה כאילו כבר פגשה את אותה הישות בעבר. אותו שחור טובעני היה מהול עתה בתוך כהות עיניה של הדמות ,מבט תלוי במבט לאורך דקות ארוכות,אפפה אותה הרגשה מוזרה, תחושה שהם יפגשו שוב.
ימים ארוכים עברו , ואיתם לילות נטולי שינה,מלאי חיל וחלומות בלהה. אותו חלום שב להטריד את מנוחתה לילה אחר לילה. היא הייתה עולה במדרגות ביתה שלא הובילו אותה לשום מקום, רק המשיכו עוד ועוד אל השחקים בפיתול אין סופי וחסר מוצא. כל בוקר שניסתה לקום מהמיטה חשה סחרחורת כאילו היא עומדת ליפול מראשן של אותן מדרגות אין סופיות ברקיע. חוסר הוודאות גרם לה לתחושת חרדה, היא לא ידעה איך לגרום לעצמה להתעורר מתוך אותה אשליה חונקת וכובלת שאחזה במחשבותיה ושיחקה בהן כמפעילת מריונטות על חוטים.
הוא מחה את אגלי הזיעה ממצחו והתבונן במרחבים הפרושים בפניו של אדמה חולית. חמה,קופחת מפיחה חיים באותה אדמה ע"י מתן נגיעות של זהב, יוצרת אין ספור ניצוצות בדמותם של גרגרי חול.
הוא קם משכיבתו על החול, כנראה בחופזה יתרה משום שמיד אחר-כך הכניעה אותו סחרחורת, שהפילה אותו אל הרצפה בקול חבטה שהפר את השקט האופייני כל כך למדבר.הוא ידע שהוא שוב חלם עלייה. התחושה המעיקה של מעגל שלא נסגר לא הרפתה ממנו , הוא היה חייב להגיד לה. הוא הוציא את התמונה מהכיס שלו והתבונן בה. זאת לא הייתה תחושה רגילה בעת הסתכלות על תמונה, תמיד שהוא הסתכל על התמונה הוא ראה בעיני רוחו את שפתיה מתעקלות לכדי חצי חיוך ואת אותו מבט חודר שתמיד נתן לו תחושה כאילו מישהו מפלח את ליבו בעזרת התער החד ביותר בעולם. כשהוא הסתכל בתמונה הייתה לו תחושה כאילו היא שם איתו.הוא עצם את עיניו לרגע כדי לשקוע בתוך קול צחוקה שהיה חקוק בזיכרונו עוד מהיום בו עזב. ואז משום מקום סופת חול באה וחטפה את התמונה מידו, הוא התחיל לרוץ בעקבותיה ומעד.
הייתה לה תחושה מוזרה בזמן האחרון, ריקנית כאילו חלק מהותי ממנה שוכן לו במקום רחוק, כופה עלייה תחושה של חוסר אונים מוחלט. בלילה הייתה בורחת אל עולם אחר,כה מציאותי עד שלעיתים היה לה קשה להבדיל בין עולם החלומות לבין המציאות. היא כל-כך רצתה לדעת מי היא הייתה פעם, לפני שנלקח ממנה הכל, לפני שהיא שכחה, לפני שהזהות שלה אבדה. למרות הפחד מהלילות עם עת ערב באה ציפייה, בלילה הייתה תחושה שהכל הרבה יותר פשוט.
התמונה התרחקה מעופפת באוויר,היא אבדה ואיתה הזכר היחיד למה שפעם היה כ"כ מובן מאליו .הוא שקע במחשבות ונזכר בתיאור על כל פרטיו,אותה תאונה ששינתה את הכל : "אמא , למה אנחנו חייבים לעבור לבית המוזר הזה?מה רע בבית שלנו?"
"כבר הסברתי לך :קיבלנו את הבית בירושה מסבא שלך ,וזה בית גדול יותר וקרוב יותר לעבודה של אביך".
הבית שכן במזרח לונדון באזור קטן ומבודד, נראה היה שאיש לא דרך במקום במשך שנים ארוכות.
הבית היה גדול ונראה היה כטירה עתיקה.
ניתן היה לחוש בכוחות אפלים מסוימים לא מוסברים, מעין עוצמה מאיימת ששררה במקום.
שקט. לא נשמע שום קול מלבד החריקה של השער החלוד והמאובק בכניסה לבית.
המשפחה התקרבה אל דלת העץ הכבדה , שהובילה אל המסדרון הארוך והמפותל. נראה היה כאילו אפשר ללכת לאיבוד בקלות, בניסיון להגיע לחדר מסוים.
למרות גודלו של הבית היו בו רק 2 חדרי שינה אחד גדול ואחד קטן מאוד בקומה העליונה, כל שאר החדרים היו ספריות, מרתפים ישנים ואולמות טקסים רחבי ידיים.
חלוקת החדרים הייתה שנויה במחלוקת , ההורים ישבו בחדר ושוחחו:
"אי אפשר לתת לבננו את החדר הזה, אתה הרי יודע לאן החדר הזה פונה"
"נו באמת…אילו סתם שטויות אין לך מה לדאוג , וחוץ מזה אין לנו ברירה, החפצים שלנו לא יכנסו לחדר קטן כל כך.גם ככה אני לא מאמין בדברים האלו".
ג'ו היה נער צנום ושקט, כבן 17 ,אפשר היה לחלוף על פניו בלי לשים לב בכלל, הוא היה חיוור כאילו לא ראה אור שמש מימיו ועיניו היו ירוקות, כהות ועמוקות כמו ביצה במעמקי היער.
הוריו של ג'ו אמרו לו שינתן לו החדר הקטן יותר, כי כבר נמצאת בו מיטה ואף יוכל לארגן אותו ולישון בו עוד הלילה.
לאחר שעלה ג'ו לחדר במדרגות הרבות והמפותלות ש אף נראה היה שאין להן סוף, הוא הבחין במראה מוזר- חלקים מסוימים מהרצפות בחדר היו מורמים כאילו היו מריונטות המורמות ע"י חוטים בלתי נראים.
דבר מוזר נוסף שניתן היה לראות בחדר היה שורש עבה של עץ, צץ מאחת הרצפות אל תוך אמצע החדר ונראה היה כאילו זה מחפש משהו מסוים : איזו תשובה לשאלה לא פתורה.
השעה הייתה 4 לפנות בוקר. ג'ו התעורר בגלל קול נקישות מטרידות על חלון חדרו . לא היה ברור מי בא אליו בשעה כזו של הלילה (מכיוון שגם לא הכיר אף אחד באזור).
הוא הציץ דרך החלון ואיש לא היה בחוץ מלבד הלילה הקר ונטול הכוכבים.
באותו לילה הוא שמע 4 דפיקות בסך הכול עם הפסקות קצרות בניהן , הוא לא הצליח להירדם שוב והוא חשש שהיה זה אולי פורץ או איזושהי חיה מסוכנת.
ג'ו חשב על המקרה המוזר- ושם לב לצירוף מקרים מעניין :הדפיקות החלו בשעה 4 ובסך הכול נשמעו 4 דפיקות.
האם זה סימן מסוים? קוד כלשהו ?
ג'ו הרהר והפליג במחשבותיו עד לבוקר יום המחרת.
הבוקר הגיע ושמש מאירת פנים, כאילו מבשרת על בואה של גאולה כלשהי הגיחה מבין הסורגים לתוך החדר . אימו של ג'ו קראה לו לארוחת הבוקר וזה עדיין ניסה לשחזר ולנתח את אירועי הלילה הקודם.
הוא ירד לאיטו במדרגות המפותלות עד למסדרון האין סופי ופילס דרכו אל חדר האוכל כששביל של ריחות מטעמים אופפים אותו ומשכיחים כלל דאגות מליבו.
הוא ניגש אל השולחן ותוך כדי מריחת הטוסט הזהוב והפריך בריבת תות שאל את הוריו:
" מי מיושבי הבית הקודמים ישן בחדר שלי? משהו מוזר מתרחש שם"
אביו מיהר לנקות כל זכר של חשד ע"י צעקה:
" על מה אתה מדבר?! שום דבר לא קורה בחדר שלך! אתה סתם מדמיין, כנראה חלמת חלום רע."
ג'ו הטיל ספק בדברי אביו. הוא ידע שמשהו מוזר מתרחש ושהוא יגלה אותו ויהי מה.
כשעלה לחדר הוא הבחין בחריצים וסדקים בקליפת העץ שנראו כעורו המזדקן של איש בא בשנים שעבר תלאות רבות בחייו.
ג'ו ישב וחשב על תעלומת העץ בזמן שהחלה רוח .
הרוח ליטפה את עלי העץ והשמיעה שריקות שדמו באופן מוזר להפליא לנשימות כבדות ומתונות.
מאז אותו בוקר עברו ימים רבים וג'ו לא הפסיק להתבונן בעץ כמנסה לפתור את התעלומה החבויה בין שורשיו.
במרוצת הזמן, ג'ו שם לב לתופעה מוזרה ובלתי רגילה: לא היה אדם, ציפור, סנאי או יצור חי כלשהו שהתקרב או נגע בעץ.
ג'ו חשב: האם אכן עץ הוא זה מדוע שום יצור חי אינו מתקרב אליו?
האם העץ הזה מסוכן? למי עוד יוכל לפנות שייתן לו קצה חוט לפתרון התעלומה?
לאחר כמה ימים ג'ו יצא החוצה כדי להתבונן שוב בעץ.
הוא התקרב אל העץ ופתאום זה כאילו קם לתחייה מתרדמה ארוכה.
כל ענפיו שהיו נפולים, לפתע התרוממו וצבע עליו הפך ירוק עז וחי יותר.
בזמן שצפה בשינוי המדהים הזה הוא פתאום שמע קול .
הייתה זו שוב שריקת הרוח, אך הפעם היא לא נשמעה כמו נשימות אלא כמו לחישה שחוזרת ואומרת : "ג'ו, ג'ו"
ג'ו חשב: אולי אני משתגע? אני מתחיל לשמוע קולות?
אך פתאום אחד מענפי העץ הורה על חריטה מוזרה בתוכו : היה שם שרטוט שדמה בדמותו לאיקס, ג'ו נגע בו ופתאום השריקות נשמעו בצורה שוטפת ממש כאילו היה זה אדם המדבר אליו.
"הגיע הזמן שתשמע את הסיפור שלי, שהוריך כבר מכירים ואולי תוכל לעזור לי:
לפני 200 שנה תלו אותי על העץ הזה ב4 ו- 4 דקות בדיוק, בגלל אשמת שווא לרצח.
מכאן הדפיקות ששמעת בלילה הראשון שבו הגעת- מספרן מסמל את שעת התלייה הנוראית שרודפת את נפשי ללא רחמים.
לפני המאורע הייתי מכשף גדול וניסיתי להטיל כישוף של חיי נצח על עצמי כדי להינצל, אבל נוכחתי לדעת שבעצם אין שום כישוף שיכול להעניק לבן אנוש ,באשר הוא, חיי נצח.
מאז אותו היום אני מחפש מישהו שישמע את סיפורי וישחרר אותי מהכישוף.
ג'ו הרגיש מבולבל אך יחד עם הבלבול חש הקלה, כאילו עכשיו הכול נהיה בהיר יותר והערפול שהטריד אותו יום אחר יום מאז המעבר לבית התפוגג לבסוף.
על אף תחושת ההקלה ג'ו החל לחוש חלש ומסוחרר יותר ויותר ככל שנמשך המגע עם העץ,חושיו התערפלו אך הוא הבין מה קרה, שינויו של המכשף מעץ נטוע באדמה לאדם בעל רוח חיים הצריכה לקיחתם של אנרגיה וחיות של יצור אנושי אחר,של נער- עד כדי איבוד הכרה מוחלט.
הוא שכב מחוסר הכרה בבית החולים,היא שכבה ליד מיטתו יום ולילה. לא משה ממקום מושבה. מתפללת לסיכוי , כל סיכוי שהוא ,לא משנה לה במה זה יהיה כרוך כל עוד יתעורר. כנראה שמישהו שמע את אותה התחינה ונתן לה סיכוי ,עכשיו הכל תלוי בה. הרופא אמר שמדובר בניתוח מסובך שיש בו סיכון גדול עבורה, ניתוח מסוג זה לא בוצע עוד מעולם ולא ניתן היה לצפות את השלכותיו.כשהוא התעורר היא הייתה הדבר הראשון בו הבחין אל נגד עיניו, כמו מלאך טהור,שירד מן המרומים. הוא הושיט יד לעברה אך לשווא. היא לא זכרה מי הוא, מי היא או כל פרט אשר היה בו להבדיל בינה לבין זר כזה או אחר ברחוב. הוא לא יכל לשאת את המחשבה שהיא הקריבה את עצמה למענו, הוא לא היה מסוגל להסתכל עלייה ולדעת שהיא רואה אותו, אבל לא רואה אותו. אז הוא ברח ,אל הקצה השני של העולם, אל המדבר. הוא ידע שהוא לא יוכל לאהוב אף אחת אחרת,והוא גם לא רצה. הוא הרגיש כאילו שום דבר כבר לא משנה.
"אני אוהב אותך"
"גם אני אותך,יותר מכל דבר אחר, יותר מהחיים עצמם."
היא התעוררה, אותם חזיונות מופשטים של דמות שבלילה נראתה כה מוכרת וביום הרגישה מוכרת אך נראתה כה זרה. מותירים אותה מבולבלת, אך משום מה דווקא בעת החלימה היא חשה שלמה, כאילו אותה חתיכה חסרה מעולם לא הלכה לאיבוד. היא התחילה לתקשר איתו דרך החלום, חיכתה כל היום ללילה על מנת לראותו שוב,התחושה הזאת של אותה קירבה עצומה, לאדם שאותו כביכול אין היא מכירה כלל,אהבה שסוחפת אותה ונותנת לה תחושה כאילו היא חלק ממשהו גדול יותר, כמו גל שמתנפץ לאלפי רסיסים אל תוך מעמקיו של אוקיינוס רחב ידיים,שנמשך ונמשך ונמשך.
היא החליטה שהלילה היא לא תשכח.
הוא עלה במדרגות ביתה שלא הובילו אותו לשום מקום, רק המשיכו עוד ועוד אל השחקים בפיתול אין סופי וחסר מוצא. הוא הסתכל למטה וחש סחרחורת כאילו הוא עומד ליפול, קול חבטה -היא התעוררה. פיסת נייר שהתעופפה ברוח דפקה על חלונה ללא הרף. הייתה זו תמונה. תמונה של אותו זר ושלה, ופתאום אותו זר כבר לא היה זר, היא ראתה בעיני רוחה את שפתיו מתעקלות לכדי חצי חיוך ואת אותו מבט חודר שתמיד נתן לה תחושה כאילו מישהו מפלח את ליבה בעזרת התער החד ביותר בעולם.
ההסבר המדעי לקשר הזה שהיה בין החלומות שלה לשלו נבע כפי הנראה מהניתוח אותו עברו בו חלק מהמוח שלה הושתל במוחו שלו, אותו חלק במוח אחראי היה על ההקבלה בחלומותיהם, ועל היכולת שניתנה להם לתקשר אחד עם השני דרך החיזיון,משום שחלק מכל אחד מהם היה טבוע אצל האחר.
ואולי זה היה יותר מזה, חיבור נפשי בין 2 נשמות שנועדו זה לזו.
היא הניחה מבטה על דמות לא מוכרת אך עם זאת לא הרפתה ממנה התחושה כאילו כבר פגשה את אותה הישות בעבר. אותו שחור טובעני היה מהול עתה בתוך כהות עיניה של הדמות, מבט תלוי במבט לאורך דקות ארוכות, אפפה אותה הרגשה של שלמות, תחושה שהם לא ייפרדו שוב.