השמיים נמוכים וכבדים. הם נראים כמו גל ענק שהתפשט מעל פני האדמה וקפא בחצי תנועה, לא לחלוטין בטוח מה לעשות כעת. בכל רגע גל ענק זה של צואה שחורה ואבק יפשיר מקיפאונו ויתמוטט על העולם במבול אינסופי, איום ומחריש אזניים.
במרחק מזדקרים בנייני ענק מתוך גבעות האשפה – שבורים, חלודים, נטויים על צידם, כמו שיניו הרקובות של ענק אשר התמוטט על גבו מרוב אפיסת כוחות. היה צריך לעשן פחות, לפי מראה השיניים. זה היה, ככל הנראה, הענק שאמור היה להחזיק על כתפיו את כיפת השמיים, אך הוא השתעל סוף כל סוף את שיעול הגסיסה הלח והחורקני האחרון שלו ונפל תחתיו מת – והשמיים עדיין לא בטוחים מה לעשות. "מה, עכשיו?" מחליפים מבטים ענני האבק והפיח הכבדים, מעבירים משקל מרגל לרגל באי נוחות, זוחלים כמו חלזוני ענק על פני השמיים השחורים. "אתה בטוח שעכשיו?"
לרה היה מזל. רה אינו צריך לעבוד כאן יותר, להרוג את עצמו, לנשום את האוויר הסמיך, שמשאיר בפה טעם של מוות ושל חלודה. הוא לא צריך להבריח את הכלברושים ואת תיקני הענק מהחוות ההידרופוניות, הוא לא צריך לחפור בארות – עמוקות יותר ויותר, כי האדמה מזוהמת, האדמה מתה, והזיהום מתפשט למטה עם כל יום, שולח אצבעות רקובות ארוכות, וכל שבוע אתה מעלה למעלה עוד דלי ומגלה במקום מים רק חרא אפור שמגחך אליך, לוחש לך, "נו מה, חביבי, נראה שאתה צריך לחפור עוד באר". החרא יודע שהוא מנצח. החרא תמיד מנצח בסוף. עוד מעט כבר לא נצליח לחפור בארות עמוקות מספיק…
אז, בהתחלה, כשהעיר בחרה ברה, אני כעסתי. למה רק אותו? ולמה אותו ולא אותי? כעס טיפשי, כמובן – טיפשי וילדותי. אחר כך, כמובן, הבנתי. אין העיר יכולה לבחור בכולם בבת אחת. והעיר השאירה אותי כדי לעזור לאבא. מה היה עושה אבא בלעדיי? העיר צריכה את רה. אבא צריך אותי. לא לשווא אומרים שלעולם אין לפקפק בבחירותיה של העיר. כשאמרתי זאת לאבא, הוא חייך את החיוך הערמומי שלו, טפח על שכמי בחוזקה. "אתה מתבגר," הוא אמר. "זה טוב."
היו שמועות על פעמים בהן העיר לקחה יותר מבן אדם אחד, לפעמים אף משפחות שלמות, יחדיו… אך שמועות הן שמועות, והעיר יודעת יותר טוב מאיתנו. האין זה מה שלמדנו? העיר בוחרת בראויים. זה הבסיס להכל. היה ראוי, והעיר תבחר בך. היה ראוי ותנצל. אין זה ביכולתנו להבין את חוכמת העיר.
השמש עולה במזרח לאט, מפלסת את דרכה בין העננים השחורים והמלוכלכים, מזדחלת במעלה השמיים באיטיות, שולחת קרניים קרועות של אור חיוור מבעד לעננים, כמו איש זקן וחולה שצועד עם פנס חיוור, אורו כצבע הירוק-צהוב של עור מת, במזבלה אינסופית, באיטיות, בכאב, בוחר בקפידה היכן למקם את רגלו עם כל צעד. גם השמש סובלת כל יום, קורעת את גבה, מטפסת במעלה השמיים – ובשביל מה? על מה כבר יש להאיר? עדיף לא לראות – בחשיכה ניתן לדמיין כי עם בוא האור העולם יהיה מסביב טוב יותר, בהיר יותר, יפה יותר.
עדיף היה שלא תבוא.
אבא יוצא מתוך אוהל הפח, בוחן את העולם סביבו בעיניים זקנות ועייפות מתחת לסבך של גבות עבותות, העור הדק והזקן על אפו מתקמט עם כל נשימה. לפנינו עוד יום ארוך ומכוער, ואחריו עוד אינסוף ימים ארוכים ומכוערים.
האין החיים נפלאים?
אני לא איש של מוזיקה. לאבא יש כל מיני דברים ישנים בבית שעוד מסוגלים לנגן, והוא מקשיב להם מדי פעם, אבל לי מעולם לא היה אכפת. אין לי צורך ברגשות שאולים. מספיקים לי אלה שלי.
אך בוקר הגיע שבו פרצה בתוכי המקהלה. היא פרצה מבין קורי החלום שלי, ואני ידעתי שהיא הייתה דבר מה שונה. אני לא ראיתי אותה, אני רק שמעתי אותה, והרגשתי שהיא קוראת לי אליה. הרגשתי את כולי נמשך אל עבר משהו עצום ממני, משהו רחוק ומעבר לתפיסתי, משהו שאני חייב לחבור אליו.
בחלום יכולתי לעוף. היו לי כנפיים מקורי עכביש דקים, והכנפיים נשאו אותי מעלה, מעל אוהל הפח, מעל לחממות ההידרופוניות ומעל אוהלי הפח האחרים. אני עפתי, מובל קדימה על ידי קולות המקהלה, איני יודע עדיין בעצמי לאן, אבל יודע בוודאות שהמקהלה מובילה אותי אל המקום הנכון. עפתי בין ענני האבק, מעל ערימות הזבל שהציפו את העולם, אל עבר הבניינים ההרוסים שבאופק; אני ראיתי מתחתיי שלדים של מכוניות ושל טרקטורים, של משאיות ושל אוטובוסים, ואני עפתי היישר דרך החלונות המנופצים של הבניינים הענקיים; ואני ראיתי שולחן משרדי מכוסה כולו אבק, וטלוויזיה מנופצת, ותמונה ממוסגרת אשר שכבה על השולחן, ואני עצרתי לרגע למחות את האבק מהתמונה וראיתי פנים של אישה מחייכות אלי.
אני המשכתי והמשכתי, מעל הרים שהצמיחו זבל במקום עצים, מעל נהרות שמימיהם הפכו שחורים, מעל ארובות ממוטטות של מפעלים ישנים.
ולבסוף, גווני האפור הכהה והחום של העולם הולידו לובן צחור ומסנוור – מתחתיי ראיתי הכיפה של העיר, גדולה מכפי שאי פעם יכולתי לדמיין. כה לבנה, כה טהורה.
ומה שהבנתי במעמקי נפשי כבר עם התו הראשון שניגנה המקהלה סיים באותו רגע את המסע המפרך של הטיפוס לקדמת תודעתי – העיר קוראת לי.
פקחתי את עיניי. הייתי שוב על מיטת הרשת המתכתית באוהל הפח, לא היו לי עוד כנפיים מקורי עכביש, אך המקהלה נותרה. אני הרגשתי אותה ממלאת אותי, תופסת את כל יישותי, מנפחת אותי כמו הייתי שקית פלסטיק – מיישרת את הקטמים, מחליקה את המעטפת, הופכת אותי לכדור חלק, שקוף ומושלם. אני הייתי ציפוי דק על בועה של מוזיקה מתנגנת אשר נעה בכוחות עצמה. המקהלה משכה אותי – משכה אותי מעבר לבתים, מעבר לנהרות השחורים והמפעלים הממוטטים, משכה אותי אל עבר העיר.
אני נמצאתי ראוי. אני ראוי להנצל. אני ראוי להצטרף אל התקווה האחרונה של האנושות שחיה בעיר. כך מסופר לפחות – שכשהכל קרס, כשהאדמה התנקמה בנו, העיר נבנתה כדי להגן על הראויים מפני זעמה של האדמה. והעיר עודנה בוחרת בראויים חדשים וקוראת להם אליה.
האם אראה שם את רה?
איני צריך להגיד מילה. לאבא מספיק מבט אחד עלי בכדי להבין את שקרה.
אנחנו שולפים את התיק – בכל אוהל ניתן למצוא כזה, תמיד. התיק הוא תקווה. מעט זוכים להשתמש בו, ואנחנו זוכים כבר להוציא מביתנו תיק שני – קודם רה, ועכשיו אני. אנחנו ללא ספק ברי מזל.
"שמור על עצמך," אומר אבא, ואני שם את התיק על כתפי ויוצא מהאוהל.
בנשמתי המקהלה מתנגנת, מורה לי את הדרך.
המסע לעיר נמשך חודשים ארוכים. המקהלה מובילה אותי קדימה, מושכת אותי, מנגנת בנפשי כי אני קרוב יותר אל המטרה עם כל צעד שאני צועד, עם כל תנועה של גופי.
אני חולף על פני כל המראות שראיתי אז בחלומי, אך המסע על שתי רגלי קשה בהרבה מהמסע על כנפיים מקורי עכביש. גם סדר המראות שונה כעת. אני מגיע אל גורדי השחקים, שיני הענק הרקובות, כבר כשאני במרחק של כמה ימי מסע בודדים מהעיר – אני מרגיש את המקהלה מנגנת לי את קרבתי לעיר.
אני מרים את עיניי מעלה, אל עבר הבניין שמימיני, ומבין לפתע שזהו אותו הבניין שבו ראיתי את התמונה של האישה – אז, בחלום.
המקהלה מתנגדת קלות, מנגנת בנפשי עצב ודחיפות, אך באותו רגע אני חייב לדעת. אני חייב לדעת מי הייתה אותה אישה שאת תמונתה מישהו עזב בחופזה כאשר ברח מהמקום, הותיר אותה נתונה לגחמות האדמה המתה, נתן לחיוך שלה להקבר מתחת לשנים על גבי שנים של אבק מת.
אני רוצה את התמונה איתי כשאכנס לעיר.
אני נכנס לתוך הבניין ההרוס, מטפס במעלה מדרגות סדוקות, ישנות. עכבישים טוו קוריהם בחדרי המדרגות – אני מופתע שמשהו עודנו חי כאן. התיק על גבי כבד אך אני ממשיך לטפס, עוד ועוד קומות במעלה מדרגות הבטון הישנות, מכוסות האבק וקורי העכביש.
לבסוף אני מגיע אל הקומה ששם אני יודע שאמצא את מבוקשי. אני עובר במסדרון הנטוש, רוח אכזרית שורקת מבעד לפתחים הפעורים שהיו פעם חלונות. המקום קר וריק.
המקהלה, אף כי עודנה מתנגדת קלות, מובילה אותי אל מבוקשי. אני פונה אל אחד המשרדים הישנים, ועל השולחן הסדוק שמרכזו אני מבחין במלבן האפור הבולט שמסמל את התמונה.
אני מושיט את ידי אליה, אך אז המקהלה מתפרצת בזעקה נואשת, ואני מרגיש את הרצפה נעה מתחת לרגליי. השולחן הכבד מתחיל לגלוש הצידה לאיטו כאשר רעש איום מרעיד את הבניין עד לשד עצמותיו החלודות, והרצפה נוטה בזוית מפחידה. השולחן גולש אל עבר הפתח של החלון הישן, נחבט בעמוד תמיכה, ואני רואה את התמונה ניתקת ממנו, עפה מטה, יחד עם ניירות ותיקיות שמתפוררים ברוח.
הבניין כולו עומד להתמוטט.
הבניין לא סלח לי על כך שהפרעתי את מנוחתו אחרי שנים כה רבות, על שבאתי לקחת ממנו את ששלו בזכות.
אני רץ לאחור, נזהר שלא למעוד, במורד המדרגות, נשען על הקיר הנטוי.
אני רץ עוד ועוד, ושומע חריקה ורעש של רעם אדיר מעלי, ורואה סדקים עמוקים המתחילים להתפשט במדרגות מעל ראשי, וחתיכות של מתכת, אבן ובטון נופלות מטה במבול כואב ומחניק. אני ממשיך לרוץ, אך הסדקים מתפשטים במורד גרם המדרגות מהר מכפי שאני מסוגל להתקדם. המדרגות קורסות תחתיי ואני נופל, גולש במורד הקיר הנטוי. התיק שלי מציל אותי – מוט מתכתי המזדקר מתוך הקיר מפלח את התיק הכבד שעל גבי לכל אורכו, כמו סכין מיומנת המפלחת בטן של דג. כל הצידה, כל הבגדים, כל המזכרות שהיו לי מביתי – כולם מתפזרים, נופלים, נרמסים על ידי האבנים בקונפטי של זכרון אבוד. לבסוף אני נופל אל הקרקע. אני משחרר מעל עצמי את רצועות התיק שמחזיקות כעת רק קרעים גלמודים, משתעל מהאבק שעומד באוויר ורץ כל עוד כוחי בי.
הודות למזל שאיני יודע ממי נשלח אני מספיק להגיע למרחק בטוח ולהסתתר מאחורי גופה של טרקטור ענקי לפני שהבניין מתמוטט סופית, וענן האבק האדיר שהוא מרים בנופלו חולף מצדי הטרקטור אך חס עלי.
אני ממלמל תפילה לעיר ומסתכל למרחק. איני יכול לראות את העיר מכאן, אולי בגלל האבק השחור שעומד באוויר.
נשארו לי לפחות יומיים של הליכה, מנגנת המקהלה בנפשי, וכל הצידה שהייתה לי שוכבת בהריסות מאחורי.
אני קם באיטיות וממשיך ללכת.
עוברים עלי שלושה ימים קשים. אני מנסה לשתות את מי הגשם המאובקים והמלוכלכים המתנקזים על גגות המכוניות, אך הדבר רק גורםם לי להקיא. אין לי כבר מה להקיא.
אני רעב ומותש, בקושי מסוגל להזיז את רגלי כאשר אני נעמד לבסוף אל מול שערי העיר.
הם לבנים לחלוטין, ואני נשען עליהם בכל גופי. מעלי דבר מה מתעורר לחיים, מחול של נורות צבעוניות מרקד על כל גופי למשך כמה רגעים ואז מפסיק, ואני רואה כיצד שערי העיר מתחילים להפתח באיטיות.
כשאני נכנס, השערים נסגרים מאחורי.
העיר כה בהירה עד כי עיני כואבות, כמו הסתכלתי אל אור חזק ואיני מסוגל להתרגל. היא חיוורת, וכל הצבעים בה דהויים, עמומים ומגיעים כמו מתוך חלום.
והיא ריקה לחלוטין. אני עומד על מרפסת לבנה קטנה עם מעקה מתכתי. מתחתי נשקף פארק ענק, מקושט בצמחיה. והכל לבן או ירוק דהוי, וסטרילי לחלוטין. שבילים לבנים נמתחים בין המדשאות, ספסלים לבנים עומדים ריקים על השבילים. הפארק ריק.
מציפות אותי בו זמנית שתי תחושות.
האחת, תחושה של ריקנות. המקהלה שניגנה במעמקי נפשי, שמילאה אותי בידיעה, בהבנה, בהשלמה – נעלמה כלא הייתה, אספה את הכלים בחופזה, והסתלקה ללא להגיד דבר, המנצח מצמיד את דפי התוים אל חזהו בתפזורת, מקמט אותם מעט, שכן לא היה לו זמן להכניס אותם אל תוך המזוודה והוא חייב היה למהר. אחד הנגנים שכח במעמקי נפשי כינור שבור. בפה עומד טעם מר של ריקנות, של משהו שהתפספס, של דבר נפלא שהיה ואיננו.
השניה, תחושה של חוסר שייכות. אני מרגיש מלוכלך, מטונף, אני מודע לפתע לכל שכבות הבגדים הבלויות, הדביקות, הקשות מרוב אבק וזיעה שאני לובש על עצמי, אני מסוגל להרגיש את הנעליים שלי משאירות טביעות של בוץ ושל אפר ואבק על הרצפה החלקה, הלבנה והממורקת. אני מרגיש כמו יבלת שחורה על הפנים היפות בעולם. אני מודע לכל גרגר לכלוך על גופי.
אני עוד לא לגמרי מבין מדוע, אבל אני תופס את עצמי מוריד – לא, מקלף – מעל עצמי את שכבות הבגדים שלי, בידיים שמרגישות לפתע ארוכות מדי וגרמיות. אני מוריד מעלי שכבה אחר שכבה, מעיל, עוד מעיל, הכיסים של המעיל התחתון קרועים, ידי מסתבכת בחור של אחד מהם, אחר כך ז'קט חסר שרוולים מעור בלוי ודביק, אחר כך סוודר מצמר אפור וקוצני, ששורט את הידיים ואת הפנים כשאני מוריד אותו מעלי, ואחר כך חולצה, ועוד חולצה, ולבסוף גופייה צהובה מרוב זיעה שדבוקה לגופי. אחר כך אני מוריד את המגפיים הכבדים, שפעם היו ירוקות אבל עכשיו הן חומות-אפורות, גושים של בוץ דבוקים אליהן, ואני מבחין בכך שבמגף הימני הסוליה קרועה ומתפוררת. אחר כך אני את מקלף את הגרביים העבות, ואז את המכנסיים, ואת המכנסיים הקצרים שמתחתיהן, ואת התחתונים.
אני מערים את כל הבגדים בערימה ודוחף אותה אל עבר השער הסגור מאחורי.
אני מביט מטה על גופי ומבין לפתע עד כמה אני רזה. עצמותיי בולטות החוצה עד שנראה כאילו הן עומדות לקרוע את העור.
אני צועד הצידה מערימת הבגדים, מרחיק את עצמי ממנה. אבל זה לא עוזר. עודני מטונף. העור שלי מלוכלך ודביק, השיער מרגיש כמו סבכה של קרטון ותיל שמנוניים. אני מעביר את ידי בשיערי ונרעד מרוב גועל. אני דולה מתוך השיער חרק בגודל ציפורן הזרת שלי ומוחץ אותו בין אצבעותיי. הוא משמיע קול פצפוץ עדין ונוזל אפור-צהוב וסמיך ניגר על ידי.
אני משליך את גופת החרק אל עבר ערימת הבגדים.
אני עדיין מרגיש מטונף.
ידיי מתרוממות כמעט בלא מודע, ואני מתחיל לקלף מעל עצמי שכבות של לכלוך, של אבק, של זיעה. הציפורניים שלי חופרות תעלות בעורי, הגוף כואב, שורף, רותח ובוער – וזה לא עוזר במאומה.
אני מרגיש חלש והעולם מתחיל להסתחרר סביבי. כל הגוף פועם בכאב ולידיי כבר אין כח לגרד. רגליי קורסות תחתיי ואני מתמוטט אל הרצפה. הרגשה מוזרה של ריחוק מתפשטת בנפשי, ממלאת אותי, מנסה למלא את החלל שבו עד לא מזמן שכנה המקהלה. ריחוק מהגוף שלי, ריחוק מהכאב שהוא מרגיש ומהלכלוך שעודנו דבוק אליו.
אני מרגיש את עיניי נעצמות ואני מרגיש אלפי ידיים שנשלחות אלי מתוך החשיכה, אלפי עיניים שבוהות בי. אני נופל מתוך האינסוף ואל האינסוף, אני מרחף – אבל אין לי גוף. מתוך החשיכה מולי מופיעות לאיטן פנים יפיפיות של אישה. תוי פניה מושלמים, כמעט לא אנושיים, ועורה אפור בהיר. היא פוקחת עיניים סגולות בהירות מתחת לריסים ארוכים, ושפתיה הדקות וחסרות הצבע מחייכות אלי.
החשיכה בה אני מרחף מרגישה לפתע כמו שמיכה רכה ועדינה של אינספור נוצות שחורות.
"ברוך הבא," אומרת האישה בקול נעים, מלטף, מהדהד, והקול עוטף אותי, אני מתרכבל בתוך הקול כמו בתוך פקעת. אני מוגן בתוך הקול. אני חלק מהקול. אני הקול. "ברוך הבא אלינו," אומרת האישה. "בוא והצטרף אלינו. יהיה לך טוב איתנו. בוא והיה חלק מאיתנו."
"איך?" אני שומע את עצמי שואל, הקול שלי מהדהד בתוך הקול של האישה, מתמזג איתו בריקוד מסחרר בתוך החשיכה.
"לך אל המקדש," עונה הקול שלה בריקוד. "לך אל המקדש והצטרף אלינו. תן לעיר להוביל אותך אל המקדש. תן לנו להוביל אותך אל המקדש. הצטרף אלינו…"
אני שומע מקהלה במרחק, מקהלה שלצליליה רוקדים שני הקולות שלנו. זאת המקהלה שהייתה פעם בי, המקהלה שלי – ואני יודע שהיא מחכה לי שוב. אני מרגיש שבריר ממנה חוזר אל מעמקי נפשי, ואני יודע שהשאר שייך לי גם – אם רק אלך למקדש, אם רק אצטרף אל האישה, אם רק אהיה חלק מהאישה, אם רק אהיה האישה…
אם…
רק…
מים.
קר.
אני משתעל.
אני פוקח את עיניי, נושם אוויר לראותיי כאילו לא נשמתי מימיי ומתיישב בחדות.
אני מרגיש מים על שפתיי, נוזלים במורד סנטרי.
אני מבין שאני נמצא בחדר מתכתי קטן עם קירות לבנים. אני יושב כעת על רצפת החדר. לגופי זוג מכנסיים לבנות וצמודות, נוחות, אך אין בגדים אחרים.
ראשי מהדהד. אני שומע – לא, אני מרגיש – את המקהלה, את הקולות, את הריקוד… רחוק, חלש, במעמקי תודעתי.
אני רוצה חזרה אליהם.
אני רוצה את הקולות.
אני רוצה את המקהלה.
אני רוצה את האישה.
אני רוצה.
אני מסתובב ורואה שמשמאלי יושבת אישה. היא נראית כבת ארבעים, שיערה בצבע בלונד מלוכלך ומגיע עד כתפיה. יש לה פנים מאוד אדומות, מאוד עייפות, קמטי מתיחות נמתחים מקצות שפתיה. לגופה בגדים לבנים וסטריליים, צמודים לגופה. והיא מכוערת.
זאת אומרת, לא, היא לא, היא לא אמורה להיות, אבל כך היא נראית לי באותו רגע. היא מכוערת ביחס אליה – האישה שדיברה אלי לפני רגעים בודדים. פנים היו מושלמים, מושלמים בצורה לא אנושית, ואני מבין פתאום שכל פנים שאינן שלה יראו לי מעתה כמכוערים.
האישה שמשמאלי נראית לא שייכת למקום הזה, כמו שאני הרגשתי לא שייך כשעמדתי בשערי העיר. אני מסוגל להרגיש את הלכלוך שלה מתחת לעורי, כמו אלפי נמלים קטנות ומזוהמות, אף שכלל לא נראה שהיא באמת מלוכלכת. כל היישות שלי זועקת אלי שהיא לא שייכת לכאן.
"טוב באמת שהתעוררת," אומר קול גברי וצרוד מאחורי.
אני מסתובב. מאחורי עומד גבר נמוך, והוא לבוש בבגדים לבנים וצמודים בדומה לאישה. פרצופו הלא מגולח, העייף, חרוש הקמטים בולט מתוך צווארון החולצה שלו כמו גידול ממאיר. הוא מסתכל עלי במבט מעט מתנשא, ידיו משולבות על חזהו.
"איפה המקדש?" אני שומע את עצמי שואל. "אני רוצה ללכת אל המקדש."
הגבר והאישה מחליפים מבטים. אני מסתכל על האישה ורואה אותה משפילה מבט, קופצת שפתיה. היא נראית כאילו לא הייתי צריך להגיד את זה.
"מצטער, חבוב. אתה לא יכול ללכת למקדש."
המקהלה החלשה בקצוות נפשי מנגנת משהו עצוב ושקט, רגוע וחינני. הכינורות נשמעים כמו גורי חתולים אבודים.
האיש מתיישבת על שרפרף – לא שמתי לב שהיה שרפרף בחדר.
"תקשיב," הוא מתחיל, אך האישה קוטעת אותו:
"אולי לא עכשיו? אתה לא רואה שהבחור עייף? תן לו לנוח קצת…"
"לא! עכשיו!" חותך הגבר בחדות. "עכשיו, כי הוא צריך להבין הכל כמה שיותר מוקדם. אנחנו לא יכולים לקחת סיכונים!"
אני לא לחלוטין מבין מה רוצים ממני. אני עייף. גופי עדיין כואב, וכעת אני מרגיש את הרעב חוזר ומפעפע בתוכי. אני רוצה את המימייה של האישה, אבל אני עייף מכדי להגיד לה זאת, ואני רואה אותה יוצאת מהחדר בשאת נפש, המימייה בידיה.
"תקשיב," אומר שוב האיש ועושה הפסקה רבת משמעות. הוא מנסה להשמע מאוד רציני וסמכותי, הוא רוצה להראות לי שכל הידע נמצא בידיו, שהמצב נתון לחלוטין תחת שליטתו ושידו תהיה תמיד על העליונה, וכל עוד באמת אקשיב לדבריו ואפעל לפי עצותיו, הכל יהיה טוב. הוא מנסה – הוא לא לגמרי מצליח.
"מה ששמעת על המקדש – אלה הכל השקרים של העיר. אין באמת עיר שאתה יכול להצטרף אליה, זה רק מה שהיא רוצה לגרום לך להאמין. התודעה האחת, השלב הבא של האנושות – זה הכל שטויות במיץ שהעיר רוצה שתאמין להן. כל מה שהיא באמת רוצה זה לאכול אותך, לכרסם אותך מפנים, לשלוק את הנשמה שלך דרך קשית ולזרוק אותך הצידה."
תופים עדינים נכנסים לתוך היצירה שמנגנת המקהלה. אני מרגיש קרשנדו מתקרב.
"היא ניסתה לשכנע גם אותנו כשהגענו," אומר הגבר, מבט מבין עניין בעיניו הכהות. "אותי, ואת ליא ואת מארק ואת טייהו הקטן. אבל אנחנו לא טיפשים. אנחנו עלינו על התוכנית שלה. ואתה יודע איך? כי העיר ריקה! תסתכל עליה, אין בה אף אחד." הוא טופח על רקתו באצבעו, גאה בעצמו. "אם הכל כמו שהעיר אומרת, אם העיר באמת תוכננה בתור השלב הבא באבולוציה, אז למה לעזאזל היא ריקה? הא?" הגבר מרוצה מעצמו. "לא, חביבי, עלי לא תעבוד. זה הכל שקרים. שקרים ושטויות. אני לא יודע מה קרה לעיר הקודמת, אני לא יודע מה קרה לאנשים שחיו פה פעם, אבל העיר הקודמת איננה. מה שאתה רואה פה עכשיו – זה טורף שהקים פה לעצמו מאורה, ומשתמש במנגנונים הישנים של העיר כדי להביא לעצמו טרף חדש."
המקהלה מתגברת. אני רואה שוב את הפנים של האישה, הפנים המושלמות, העדינות, מופיעות מבעד לערפל העייפות שמכסה את עיני. היא מחייכת אלי. היא לוחשת דבר מה, אך איני מצליח להבינו. אני נשאב שוב אל מחול הקולות, אני מרגיש את הרכות שלו עוטפת אותי, אני רוצה ליפול לתוכו – ולישון, לישון, לישון…
"אני רוצה ללכת אל המקדש," אני אומר בקול חלש אך יציב.
"אתה לא הקשבת לי בכלל, תגיד לי?" מתפרץ הגבר. "המקדש הוא שקר! המקדש הוא הלוע של המפלצת, העיר תאכל אותך! אני ראיתי את זה קורה, הגופות של כל מי שהיא אכלה נרקבות במרתפים מתחת למקדש! אני הייתי שם!"
האישה ממשיכה לחייך אלי.
"אתה לא יכול לעצור בעדי," אני אומר.
"הו, אני יכול ועוד איך. לא אכפת לי מה אתה רוצה או לא רוצה, אבל אני לא מתכוון להאכיל את המפלצת." הוא קם מהשרפרף ויוצא מהחדר, ואני שומע את הדלת הכבדה נטרקת וננעלת אחריו.
"המקדש הוא אמיתי," מלטף הקול המתגבר של האישה. הריקוד נמשך, ואני נשאב לתוכו, והמקהלה מנגנת ואלס. "הוא יוצר לעצמו שקרים כי הוא מפחד מהאמת. הוא מפחד מהעולם החדש שאנחנו מציעים לו, שאנחנו מציעים לך, ולכן הוא בורח. אבל אנחנו סבלניים. אנחנו נותנים לו לחיות בקרבנו, אנחנו נותנים לו אוכל ומספקים לו בגדים, ואנו יודעים שהוא יראה את האור בסוף. הרי הוא נבחר על ידינו. אל תתמהמה כמוהו. בוא אל המקדש."
לרגע, פני האישה הופכות בעיני רוחי לעכביש עצום. העכביש שוכן ברשת ענק, בטנו השעירה והרירית תופסת כמעט את כל שדה הראיה שלי, והוא מושך בחוטים של הרשת – ואני רואה שחוטי הרשת הם למעשה מיתרים עדינים, וכל משיכה בחוטי הרשת מנגנת תו במקהלה אינסופית, ועוד ועוד אנשים נמשכים אל עבר המנגינה…
"בוא אל המקדש," אני שומע שוב את קולה של האישה, עדיין רך, עדיין עדין, אך הפעם מתנגנת בו תקיפות כלשהי. הקול מנפץ את העכביש לרסיסים, ושוב אני רואה את פניה המושלמים, ושוב אני שומע את המקהלה – המקהלה שלי, רק שלי ולא של אף אחד אחר – מלווה את ריקוד הקולות שלנו בניגון. "אל תתן לשקרים לטמא את נפשך. הסתכל עמוק לתוך עצמך, ושם יתגלה בפניך השביל הנפתח אל עבר המקדש. אנו השלב הבא של האנושות. אנו הישועה. הצטרף אלינו במקדש, היה חלק מאיתנו, ואנו נהיה חלק ממך. זוהי הגאולה."
קולה של האישה מושיט לעברי יד ארוכה ועדינה, ואני מושיט את ידי חזרה. כולי נרעד בציפייה למגע שעומד לבוא בכל רגע, המגע המשחרר, החיבוק של האישה…
אני מתעורר מצליל הדלת הנסגרת, ואני רואה שליד הדלת מונח מגש עם אוכל. האוכל מורכב מירקות רבים, תפוח אדמה ופטריות, ככל הנראה מטוגנים חשמלית.
בעצם, עד שאני מתעד לעצמי מה בדיוק היה במגש הוא כבר ריק.
אני חושב שזה היה הרגע המאושר בחיי. זה היה האוכל הטעים ביותר שאכלתי מימיי. איכות הירקות גבוהה אינספור רמות משל אלה שאנו מגדלים בחוות ההידרופוניות שלנו.
אני מרגיש כעת שאני מסוגל לחשוב בצלילות דעת, לחזור לאחור ולהבין את כל אשר קרה מהרגע שרגלי דרכה בעיר.
ובכל זאת, ריח טהור, מזוקק, ריח של נחל צעיר ושל ורדים ושל דשא – ריח האמת הטהורה והיחידה – נידף משפתיה של האישה שמדברת אלי. בעוד שמהאיש ניגר ריח של טחב, של אבק ישן – ריח הפחד.
היכן רה? האם רה הלך אל המקדש, האם רה עשה את הצעד? כן, ללא ספק כן, אחרת הוא היה כאן, עם האנשים האלה. רה יודע מה הוא עושה, והוא לא היה מפחד לעמוד מאחורי ההחלטות שלו.
המחשבה על כך שרה בחר בעיר ובמקדש מרגיעה ומחממת. היא הקול הנוסף שאומר שההחלטה היא ההחלטה הנכונה, היא הידיעה שלא אהיה שם לבדי, אני אהיה שם עם רה, ורה כבר ידע מה לעשות.
אני מרגיש חלש אופי. אני אמור להיות מסוגל להגיע להחלטות לבדי. כבר עבר לו הגיל שבו נגררתי אחרי אחי לאן שלא הובילני. אך בעצם, אני מבין, אני פשוט מפחד למות. אני מפחד למות, ואין איש שיגיד לי שהבחירה שלי לא תוביל למותי. בכל גיל שהוא, אינך רוצה להחליט החלטות שכאלה לבדך.
הימים מזדחלים לאיטם. בני המשפחה מביאים לי אוכל. אבי המשפחה נכנס מדי פעם ומדבר איתי. הוא מאמין בדבריו. אני מרגיש שהוא רוצה להגן על משפחתו, אך אני מרגיש את הפחד ניגר ממנו, כמו אדים של עמוד מתכת מלובנת באמצעו של מדבר קרח. ואני מרגיש את הלפיתה שלו בהם, את האחיזה המתפוררת בבני משפחתו, את הרצון להגן שעוות לרצון מדחיק, מחניק, כובש של לקפוא במקום. הוא ראה יותר מדי שינויים בחייו, ואין הוא רוצה לראות עוד. עיניו עיוורות לאור, וכשהוא מביט אל האור ישירות כל מה שהוא מסוגל להרגיש הוא כאב.
בתוכניותיו, הוא בורח מהעיר עם משפחתו, או שהוא משמיד את העיר ושם קץ לרשעותה. הוא רוצה את עזרתי – ומבין שלא יקבל אותה. אני אוכל את האוכל שהוא נותן לי – שממילא אינו האוכל שלו, הרי זהו האוכל של העיר – ושותק. אני אינני הוא. אני מסוגל לראות את האור. אני מסוגל ללכת אליו.
ואין לי משפחה עליה אוכל כעת להגן. אין מי שישא את הנטל של בחירתי מלבדי.
מדי פעם אני שומע אותו צועק בחוץ על אשתו או על בנו הבכור.
הוא היה מעדיף שלא הייתי מגיע. הוא קיווה למצוא בי שותף, חבר – אך הוא לא מצא דבר. הוא השקיע את כוחותיו האחרונים בלנסות ללמד אותי את האמת שלו, הוא כה רצה מישהו שיעזור לו להחזיק במושכות, עד שכעת, משהבין שאיני האדם לתפקיד, הוא כבר אינו מסוגל להחזיק בהן בעצמו. לא נותר לו זמן רב.
איני ממהר. אני יודע שהעיר תספק לי את הרגע שלי. האישה איתי בחלומותי, אינה ממהרת גם היא.
עוברים כשבועיים לפני שבפתח הדלת מופיע לפתע נער. הוא נראה כבן 15, שערו מבולגן בקפידה, לגופו אותם הבגדים הלבניים והסטריליים שלובשים אימו ואביו.
"היי," אומר הנער. "אני מארק."
"אני יודע," אני עונה משום מה. אני חושב שאני נשמע הרבה יותר משמעותי משאני באמת.
הנער מתיישב על הרצפה מולי. הוא שותק במשך זמן מה, ואני מבין שהוא רוצה להגיד דבר מאוד חשוב עבורו, דבר מה שהוא בונה בתוכו כבר ימים רבים, אשר לוחץ על גרונו מבפנים, מנסה לצאת – אך הוא אינו מסוגל להוציאו החוצה.
"דבר," אני אומר בקול הרגוע ביותר שאני מסוגל לגייס ומחייך – או מנסה, לפחות; אני לא בטוח בתוצאה. "אני לא נושך."
הנער מרים את מבטו ומסתכל אל תוך עיניי.
"אבא…" הוא אומר לאט. "אבא הוא… אנחנו…" הוא מחפש מלים ולא מוצא. הוא בהלם מכך שהיה בידיו נאום מוכן, מלוטש, מצוחצח – נאום נפלא, נאום שמסביר הכל בצורה מושלמת, – אך הוא מתחבא כעת מעבר להישג ידיו, לועג לו, מאלץ אותו להתמודד שוב לבדו, כמות שהוא.
לפתע הוא פורץ בבכי. "אני לא רוצה יותר!" הוא צועק מבעד לדמעותיו. "אני לא יכול יותר! לא יכול! אבא פחדן… אבא פחדן, והוא מחייב את כולנו לפחד יחד איתו, אבל אני לא יכול יותר…"
ואני מבין: גם למארק יש מקהלה, גם מארק יודע לאבד את עצמו במחול חסר זמן עם האישה בעלת הפנים המושלמות, הוא רוצה אל המקדש והוא לא מאמין לאביו כהוא זה – אבל אין הוא מסוגל לעשות דבר. הוא מפחד.
ואני מבין מדוע הוא כאן. הוא רוצה שאני אעזור לו. בכל משך הזמן הזה לא היה מי שיוכל היה באמת לעזור לו. הוא רוצה לברוח, אך אינו יכול.
"אתה… אתה לא מאמין לו, נכון? אתה הרי… אתה הרי…" מארק מרגיש שלא בנוח להמשיך את המשפט. הסומק הפתאומי על פניו מבהיר שלהגיד את מה שהוא רוצה להגיד שקול ללהגיד "הרי גם אתה קיימת איתה יחסי מין, אתה יודע איך זה."
כן, אני יודע איך זה.
התקווה הנואשת בעיניו מסיימת את החלק החשוב ביותר במקומו – הוא רוצה שאני אעזור לו לברוח. הוא רוצה שאעזור לו להגיע למקדש.
"אבא יחזיק אותך כאן לנצח," אומר מארק, פניו רטובות ואדומות, אך הוא לא מייחס לכך חשיבות. הדמעות שלו נספגות בבד הלבן של החולצה, מעניקות לו גוון אפור. "הוא לא יתן לך ללכת. אבל אם אני אעזור לך, אתה…"
ולפתע מארק קוטע את דבריו, ואני מבין שלא מרצונו. עיניו נפערות בתדהמה, ואני מבחין בזרם דקיק של דם מבצבץ מבין שפתיו וגולש במורד סנטרו.
מארק קורס על צידו ומסתובב לאחור, ובפתח הדלת עומד ילד קטן, בן חמש אולי, מחזיק מולו בשתי ידיו אקדח מדגם שקט. דגם טוב, כלל לא שמעתי את היריה.
"אני שמעתי הכל!" אומר הילד בקול מנצח, האקדח רועד קלות בידיו המושטות. "אני שמעתי הכל! אני אגיד את שניכם לאבא!"
"אתה… אתה לקחת את האקדח… של אבא?" לוחש מארק. אני רואה את הפצע הקרוע בגבו, ושלולית של דם כהה מתפשטת על רצפת החדר. אדום כהה, עשיר, על רקע הלובן הצח, הסטרילי. מארק נשכב, עיניו בוהות בתקרה. הוא משתעל דם, נושם לאט ובכבדות.
אני לא חושב שהוא יחיה.
ובכן, שלום לך טייהו הקטן.
אין לי זמן לבזבז. הוריו לבטח שמעו את צעקתו הצוהלת ויהיו פה בכל רגע.
אני מתקרב אליו בזהירות, בצעדים איטיים, ידי מושטת קדימה בזהירות. "הכל בסדר," אני אומר, מגייס את כל השלווה שלי. "מארק היה ילד רע, אתה עשית הכל טוב. עכשיו תן לדוד את האקדח והכל יהיה בסדר…"
"לא," אומר טייהו, מטלטל את ראשו לשלילה, רעמת שערו מתנופפת באוויר הקריר.
אני ממשיך להתקרב, מושיט ידי לעבר האקדח. "קדימה, טייהו, הכל בסדר עכשיו. אתה יכול לתת לדוד את האקדח והדוד יתן את האקדח לאבא…"
"אבל…" ממלמל טייהו. הוא פחות בטוח בעצמו כעת. הוא עושה חצי צעד מהוסס לאחור.
אני רואה שהאקדח כבר במרחק קרוב מספיק בכדי שאוכל לתפוס אותו, ואני מבין שטייהו לא יוותר עליו מרצונו – לפחות לא בזמן הקרוב.
אני עושה חצי צעד מהיר קדימה ושולח את ידי הימנית אל האקדח, חוטף אותו מידו של טייהו.
האוויר בינינו מתלקח בהבזק לבן. האקדח בידי, ולפני שאני מספיק לעכל את הכאב אני מכה את טייהו מהצד ולמטה, עם קת האקדח לעבר הסנטר. אני יכול לשמוע את הלסת שלו מתנפצת כמו עץ רקוב, אני מרגיש את חום הדם שלו על היד ועל הכתף שלי ואני רואה את גופו הקטן מועף ונחבט בקיר.
ואז מכה הכאב. הוא מכה במותן כמו פטיש ענק, ואז חופר פנימה, לתוך הגוף, במעלה המעיים ובמורד הרגל, מטפס כמו תולעים של תיל חלוד, מכרסם אותי מבפנים. אני מתקפל, מצמיד את יד שמאלי למותן, מרגיש את הדם מפעפע מבעד לפצע.
אני צועד החוצה על רגליים כושלות, ורואה את האב והאם רצים אל עבר המקום. על פניהם מתפשט מבט של אימה טהורה, מזוקקת.
"אל תתקרבו!" אני צועק, אבל הקול שלי נשבר לצרידה רטובה, אני משתעל ורוק ורוד סמיך נפלט מפי ונוזל במורד הסנטר. אני מרים את האקדח ביד ימיני אל עברם. היד רועדת כמו סירה במים גועשים, אך הזוג קופא במקומו. אני צועד לאחור בזהירות, רגליי היחפות בקושי מצליחות שלא להחליק על הרצפה, ממשיך לכוון אליהם את האקדח.
"אל תתקרבו!" אני צועק שוב. אני חושב שאני צועק. אני לא בטוח אם המלים כלל הגיעו לפי.
העולם מתחיל להתרחב ולהצטמצם מסביבי, מתחיל להסתחרר, גלים של חום ושל קור מכים בגופי, מטלטלים את העולם כולו. אני מרגיש שאני עומד להקיא את כל איברי הפנימיים החוצה.
רגלי ממשיכות לגרור אותי לאחור. אני מבין שהם לא ירדפו אחרי. יש להם עיסוקים חשובים יותר. מה גם שאני…
לא. לא לחשוב על זה.
המקהלה מנגנת רקוויאם. אני רואה את האישה, היא מחייכת אלי חיוך עצוב והריקוד שלנו הוא ריקוד קודר.
"בוא אל המקדש," היא לוחשת על אוזני.
"אני בא."
אני הולך, אני מקרטע, אני זוחל – אני בא אל המקדש. "הנה אני בא."
העולם הופך לרצועה אינסופית ושחורה, אוזניי מצלצלות ברקוויאם של אלפי כלים ואני כבר לא רוצה לשמוע אותו. קר לי, אני מרגיש את כל גופי רועד כמו עלה ברוח, ויחד עם זאת טיפות כבדות של זיעה ניגרות במורד מצחי, נדבקות לגבות, נוזלות במורד האף. העיניים צורבות מרוב הזיעה.
"בוא למקדש," רוקד מסביבי קולה של האישה, ואני מבחין בכך שהפעם היא רוקדת בעודה מחזיקה בידיה סרטים אדומים ארוכים, אשר מסתחררים סביבה בעיקולים מרהיבים. הסרטים מקיפים אותי, עוטפים אותי. אנחנו רוקדים לצלילי הרקוויאם של המקהלה.
העולם רוטט כמו עור תוף שאלפי ילדים מטורפים מרוקנים עליו את שגעונם, אך מבעד לרטט אני רואה את השער של המקדש. דלתות זכוכית משולשות נפתחות ומקבלות את פני בברכה. אני נכנס לתוך חדר מוארך שקירותיו גבוהים.
הריקוד נהיה מהיר יותר, סוער יותר, נרגש.
רגליי אינן מחזיקות אותי יותר ואני נופל, יושב על הצד, תומך את עצמי ביד ימיני. אני מבין שאיבדתי את האקדח היכנשהו במהלך הדרך.
"האם אתה כאן, רה?" אני לוחש.
האישה מחייכת ונושקת לי על המצח.
ואז אני שומע את דלתות הזכוכית נפתחות מאחורי. אני מסתובב ורואה את ליא עומדת בפתח. שפתיה רועדות מרוב בכי – וכל העולם רועד סביבי. הכאב במותן נהיה לפתע ממשי כמו שלא היה אף פעם, מתנפץ באלף שמשות של זכוכית רותחת.
"מה…" אני מנסה לשאול אותה, אך רק שפתיי זזות חלושות.
"הוא לא יכול להחזיק אותי יותר," היא אומרת בקול רועד. "אין עוד שום דבר שיכול להחזיק אותי…"
ואני מבין שלמעשה היא אומרת, "אין עוד את מארק ואת טייהו שיחזיקו אותי."
"אני באתי למקדש," היא אומרת בקול רועד, שבור, ואני רואה שהבכי שלה נחלש. עיניה נעצמות באיטיות.
יד ימיני רועדת מרוב המשקל של הגוף שלי ואני נשכב לאחור על גבי.
"אני באתי למקדש," מנגנן קולי לאישה.
"אתה באת למקדש," מלטף קולה, והיא מחבקת אותי עם כל גופה, עם כל שמונה רגליה.
הרקוויאם מסתיים בתו גבוה.