מי מפחד מהחושך

ה"מיאו" המוכר חודר מבעד לחלומותיה של ליטה, ולפתע אור הבוקר זולג כמו רעל מבעד לוילונות המוגפים למחצה. היא נאנחת, מושכת את השמיכה מעל לראשה, מנסה לשווא למנוע מהבוהק לחדור בעד עפעפיה. היא היתה יכולה באותה מידה לנסות למנוע מהשמש  עצמה לזרוח.

"מיאו," אומר גנימד שוב.

"לך מפה," ליטה גונחת ומשליכה את הכרית בכיוונו הכללי. היא לא שומעת את התנועה החרישית, אבל משהו כבד מעיק לפתע על חזה, והציפורניים שננעצות בבטנה חדות כמו תער. היא צועקת ומשליכה אותו מעליה. "חתול מטומטם! אתה לא רואה שאני ישנה?"

"לי לא אכפת אם יפטרו אותך מהעבודה או לא," נשמעת התשובה היבשה. היא פוקחת עין להביט. הוא עומד על שידת הלילה, מלקק את כפתו. "את זו שרצית להיות חלק מתקופת האור."

אולי, אבל היא לא חשבה שיהיה כל כך הרבה אור. ליטה נאנחת ומכווצת את עיניה. אפילו קרני השמש המועטות העולות מבעד לחלונות דוקרות את עיניה. "לא רציתי להיות חלק מתקופת האור. פשוט… לא רציתי לחיות רק בתקופת החושך."

גנימד נועץ בה זוג עיניים ירוקות, דמויות שעון חול. "ואני רוצה להפסיק להשיר פרווה. איך זה עוזר למישהו מאיתנו?" ובמילים אלו, הוא קופץ בקלילות מהשידה, נועץ את ציפורניו בוילון ומסיט אותו לחלוטין. ליטה נאנחת שוב. היא קוברת את פניה בכרית הנוספת, אבל האור עדיין חודר לעיניה כמו מדקרות כאב.

"את לא רוצה לחיות רק בתקופת החושך? תתמודדי עם האור," הוא אומר, והולך משם, זנבו זקור. כמה רגעים ארוכים ומענים עוברים לפני שעיניה של ליטה מסתגלות דיין לאור, והיא מצליחה לדדות אל החלון ולמשוך בחזרה את הוילונות. השבוע האחרון היה מעונן, לפעמים אפילו גשום. אבל היא ידעה שההסתגלות שלה לתקופת האור תיגמר בשלב מסויים.

השמש עדיין מזדחלת סביב החלון, בצידי הוילונות. ליטה יודעת שהפחד שאופף אותה אינו הגיוני. היא אינה ערפד. השמש אולי תחליש אותה מעט, אבל לא תפגע בה.

הפחד מסרב להיעלם. אולי גנימד צודק. אולי זה כל מה שהיא יכולה להיות.

***

היא הולכת לעבודה, בסופו של דבר, כפי שעשתה זאת בכל בוקר בשבוע האחרון, עם כובע ומשקפי שמש ובגדים ארוכים שימנעו מעורה להאדים ולהישרף באור. אבל אחרי שני רחובות, היא נשברת ומשליכה את הצל שלה אל הקיר הקרוב. היא עוברת דרכו, ומתגשמת בחממה הקטנה שמאחורי החנות. אביגיל שומטת את סידור הפרחים שעליו היא עובדת כשליטה עוברת בחדר האחורי הקטן בדרכה לחנות. "ליטה? איך… מה?"

"נכנסתי מהדלת האחורית," ליטה אומרת בקלילות, ומשליכה את הצל שלה אל תוך המילים, לפני שאביגיל תיזכר שאין דלת אחורית לחנות. עיניה של האישה המבוגרת מתכהות מעט והיא מהנהנת. האשמה ניבטת אל ליטה מעיניו של הינשוף על המדבקה המתקלפת שעל הקופה הרושמת. תמיד תהיי אחת מאיתנו, נדמה לה שהוא אומר.

***

הגגון שבחוץ, שנועד למנוע מזרי הפרחים המוצבים בכניסה לחנות לקמול, מספיק כדי לווסת בינה לבין האור, אבל ליטה עדיין מתכווצת בכל פעם שהדלת נפתחת. כשהיא מסיימת לעזור לאיש זקן וחביב לבחור פרחים עבור אהובתו, אור נזרק שוב אל עיניה. הפעם היא רק עוצמת אותן לרגע מהיר במקום לסוכך עליהן. האיש הצעיר שעומד בכניסה בהיר שיער ושזוף, והוא מחייך אליה. "בוקר טוב."

"בוקר טוב," היא מחייכת בחזרה, המילים שהיא אומרת כבר שבוע עדיין זרות על שפתיה. "אני כבר איתך."

"קחי את הזמן, אני לא ממהר."

היא מוסיפה כמה ענפי נוי ירוקים לזר ומסיימת לכרוך אותו, מוסיפה סרט אדום. הזקן מחייך אליה בחביבות ומודה לה מקרב לב. הבחור הצעיר מתקרב. "שלום," היא מחייכת שוב. "איך אפשר לעזור לך?"

"באתי לאסוף זר. זוהר ארד."

היא פותחת את ספר ההזמנות בדיוק כשהזקן מגיע אל הדלת ופותח אותה, והפעם, כשתשומת ליבה מרוכזת במשהו אחר, היא לא מוכנה והאור מפתיע אותה. היא מסוככת על פניה מיד ועוצמת את עיניה, וכשהיא פותחת אותן הדלת כמעט נסגרת, והיא מביטה בעיניו של זוהר ארד, שהאור עדיין משתקף ונשבר בתוכן כמו אלפי גוונים של מנסרה.

ליטה משליכה את הצל שלה עוד לפני שהוא מפנה את מלוא עוצמת מבטו לעברה, אבל הוא מזנק לאחור והאפלה לא מצליחה לעטוף אותו. היא מקללת ומושכת את הצל בחזרה בתנועה חדה. למה קיוותה להפתיע אותו? מן הסתם, הוא הגיע לכאן מוכן. הוא מושיט יד אל  הדלת והיא זורקת את הצל שלה מיד. ידו נוגעת בידית והוא זועק בכאב ונסוג, ידו מכוסה בצל. היא חוזרת לצבעה כמעט מיד. לעזאזל. הוא חזק. ליטה מביטה סביבה, מחשבותיה מתרוצצות, זועקות אזהרות. היא בזבזה הרבה צל על הדלת – עדיין מבזבזת, אבל אין לה ברירה. הם בתקופה שלו. אם הוא יצליח להגיע לאור זה יגמר. היא שולחת עוד צל אל החלונות בדיוק כשידו נשלחת אל אחד מהם. הצל שהיא מטילה קטן כמו צל של ילדה עכשיו. לא מספיק ללחימה. היא תיאלץ להתמודד איתו ועם אור המנסרה שלו פנים אל פנים. היא מעולם לא היתה טובה בכך, אבל אין לה ברירה. היא מושיטה יד לפנים והעשן הכהה מתגשם בין אצבעותיה ומתמצק לצורת סכין. זוהר עובד על הדלת, אור מכאיב ומעוור בוקע מבין אצבעותיו כשהוא נלחם בצל החוסם שלה, מפורר אותו לאט. אבל לא מספיק לאט. גבו מופנה אליה, היא מזנקת… ונופלת ישר דרכו. הדמות מאחוריה מאבדת ממשות ונשברת, תרגיל השתקפות שרוכבי צל לומדים לזהות בגיל חמש. היא מקללת, כועסת על עצמה, אבל נצמדת לקיר, נמוגה ומתמוססת אל תוך הצל כדי שתוכל להתגונן-

ואז היא לכודה באור המנסרה, והצל שלה נבלע, נעלם. היא מוקפת באור מכל צדדיה, אור מעוור, אור שורף, אור הבוקע מעיניו, כאילו הביטה בשמש עצמה. הכאב עז מדי והיא צורחת. אביגיל מגיעה בריצה מהחדר השני. זוהר זורק לעברה אור במבט מהיר. עיניה זורחות לרגע ואז היא מחייכת וחוזרת לעבודתה.

הם בתקופה שלו. אפילו בימי השיוויון שלו. ליטה היתה צריכה לדעת שלא תוכל להביס אותו. היא מנסה לזמן צל, להילחם, להיאבק, אבל האור שלו אוחז בה כמו מלקחיים. הוא מפנה אליה את מבטו, והיא תוהה בקהות חושים האם הוא מסוגל לעשות לה את מה שעשה אביגיל, האם הוא מסוגל להחזיק אותה במצב הזה לנצח, אדם ריק נטול צל, אדם שהאור לכד, והאור אינו מרפה לעולם…

הוא מתנשם. השיער הבהיר שלו פרוע, עיניו התכולות התכהו מעט, וידו, היד שהצל נגע בה, נראית חיוורת וחסרת חיים. "את מוכנה להקשיב עכשיו?" הוא שואל.

"יש לי ברירה?" ליטה מסננת, מביטה בו מבעד לעיניים מוצרות.

"לא באתי לכאן לתקוף אותך. החנות הזו אמורה להיות בתחומי האור."

"החנות הזו בתחום הנייטרלי!" ליטה מסמנת בידה צפונה. היא מעולם לא היתה מצוייה בגבולות, אבל טרחה, כמובן, לבדוק ולברר היטב לפני שהתחילה לחפש עבודה. "אתה חושב שהייתי בוחרת לעבוד באיזור של האור?"

"בחרת לעבוד בתקופת האור," הוא משיב, וליטה משתתקת.

"זה בגלל ש…" היא מתחילה ועוצרת. היא בהחלט לא מתכוונת לנדב מידע ולספר לו שהמשפחה שלה שולטת בכל מקומות ההעסקה של תקופות החושך. לא רק העיתונים והפאבים, שעליהם האור בהכרח יודע. גם חברות השמירה, פינוי האשפה, מוניות הלילה, בתי הזונות… לא שהיתה לה כוונה למצוא עבודה כזו. היא רצתה עבודה נייטרלית, זה הכל.

"תחשבי על זה רגע. אם באמת הייתי יודע על רוכבת צל שעובדת במקום כל כך קרוב לגבולות האור ובתקופת האור, והייתי רוצה לתפוס אותה, למה שאסתכן ואגיע לכאן לבד? יכולתי בקלות להביא חמישה אנשים שלנו."

בקע קל חודר את חומת היאוש של ליטה. היא בוחנת אותו היטב. "אולי רצית להתמודד איתי לבד. אולי אתה מנסה להוכיח משהו לנושאי האור."

"את צוחקת?" הוא לוטש בה מבט, ידו הבריאה מהדקת את ידו הפגועה לחזו. "כמעט הרגת אותי קודם."

ליטה לא מגיבה. היא לא יודעת מה הוא מנסה להשיג בדיון הזה, אבל אם תחכה מספיק, אולי האחיזה שלו בה תיחלש. אולי יהיה לה סיכוי להתמזג עם הצל שלה ולברוח.

"תשמעי, בואי נחכה רגע עם ההאשמות." הוא מעביר יד בשיערו ונאנח. "כמו שאמרתי לפני שתקפת אותי, קוראים לי זוהר ארד." שם כל כך אופייני לנושא אור. היא לא מבינה איך יכלה להיות אטומה כל כך. "איך קוראים לך?"

ליטה מהדקת את שפתיה ולא מגיבה.

"בסדר. באתי לכאן היום כדי לאסוף זר ליום ההולדת של אמא שלי. היא בת שישים היום. יש לנו ארוחת ערב משפחתית."

"מזל טוב," היא כמעט יורקת.

הוא מתעלם. "הזמנתי את הזר הזה לפני חודש, בבוקר בדרך לעבודה. היתה כאן בחורה אחרת, ג'ינג'ית."

קארין, שעזבה בדיוק כשליטה הגיעה. עוד חרך מתגשם בחומת היאוש. ליטה מביטה בזוהר מכף רגל ועד ראש. הוא לובש גופייה קצרה ומכנסיים קצרים. בגדים לא מתאימים ללחימה, שחושפים את עורו למגע של צל. היא מביטה שוב בידו הפגועה. תהליך הריפוי יארך ימים ארוכים. הוא צריך לפתוח את הדלת, לתת לאור לשטוף אותו. למה הוא מחכה? למה הוא עומד ומביט בה?

"לא רציתי להיות חלק מהעולם הזה," הוא אומר בשקט. "והוא מושך אותי בחזרה, לא משנה לאן אני הולך."

הוא מנסה לעורר אמפתיה. להציג את עצמו כאנושי, כבלתי מזיק. ליטה יודעת זאת, ובכל זאת מילותיו מטלטלות משהו עמוק בתוכה. הוא מעיף בה עוד מבט, ואז הולך אל הדלת. היא נדרכת, מחכה לפגיעה, לכאב של שמש ישירה, מחוזקת בכוחו של נושא אור.

אבל הוא פותח רק חרך צר ודק בדלת, מספיק כדי להאיר את פניו ואת ידו הפגועה. רק כשההקלה מתפשטת על פניו היא מבינה כמה כאב חש. "הכבילה תדהה אחרי שאלך," הוא אומר ללא צורך, ואז פוסע עוד צעד אל תוך האור. גופו הופך צלול ושקוף עד שהוא נעלם במנסרה שלו, כפוף מעט מעל ידו הפגועה.

האור דוהה ומרפה ממנה. ליטה עומדת קפואה עוד רגע ארוך, ואז פוסעת בזהירות אל הדלת וסוגרת אותה מבלי לתת לאור לגעת בה. ליבה דופק במהירות, הדם בורידיה קר כמו מי קרח. היא הולכת אל ספר ההזמנות ומדפדפת, מחפשת. תאריך ההזמנה היה לפני שלושה וחצי שבועות. היא אפילו יודעת על איזה זר  מדובר.אביגיל עבדה עליו כל הבוקר. הוא נח בכניסה לחדר האחורי, זר עצום, מעוצב בעדינות וביד מנוסה, עמוס חמניות, גרברות, לוע הארי. זר של אור.

ליטה מהססת כמעט עד שעת סגירת החנות. כשאביגיל מאחלת לה ערב נעים ועוזבת, לבסוף, היא עוצמת עיניים ומחפשת שועל. סאפארון הוא זה שמגיב לזימון. הרגליים שלו חזקות, הוא מהיר והאינסטינקטים שלו חדים. וכמובן, הוא מכיר אותה מילדות. הוא יהיה חשאי. היא מלטפת בעדינות את פרוותו והוא מתנער, נמר פראי שלא יאה לו שילטפו אותו כמו חתול. היא לא דואגת כשהיא שולחת איתו את הזר.

גנימד שקט כתמיד כשהוא מצטרף אליה בדרך הביתה, אבל היא מרגישה את נוכחותו המלווה אותה, צופה בה מעל המרזבים ואדני החלונות. למרות הלילה, החושך, הצללים שאופפים אותה כמו שמיכה חמה ואהובה, היא מרגישה מרוקנת ותשושה. כשהיא עוצרת במעבר חציה, הזנב הארוך מתחכך בברכה. "יום קשה בעבודה?" הוא שואל, נימה אמיתית של דאגה מסתתרת מתחת לאדישות הקבועה של קולו.

היא לא יודעת כיצד לענות על כך. במקום זאת, היא מרימה את עיניה להביט בלילה. שני נערים מציירים גרפיטי עם ספריי על אחד הקירות, מסר אנטי-מלחמתי כזה או אחר. הכתובת הזרחנית הפשוטה משקפת את השכבות שמתחתיה, והן מחלחלות, מחזקות זו את זו, יוצרות כתובת מרהיבה שבקרוב איש לא יוכל להתעלם ממנה, גם לא האנושיים. על ספסל בצד הרחוב, זוג צעיר מחזיק ידיים, והאישה מכופפת לפתע את ראשה וצווחת בצחוק ומעט בפחד כשעטלף חולף מעליה. ליטה היתה יכולה להגיד לה שהוא תפס פרחי חלום לפני שנפלו אל תוך עיניה, והבטיח שהסיוטים לא יפקדו אותה הלילה. בהמשך הרחוב, פנס אחד מרצד, וליטה שולחת אליו צל כמעט מבלי לחשוב, שואלת לשלומה של הגחלילית המפעילה אותו. הבהוב התשובה שהיא מקבלת מעט קר, והיא מושכת את הצל בחזרה. נכון. היא עזבה את כל זה. ויתרה על גווני החושך והצבעים הרכים שלהם בשביל אור השמש המעוור. החליפה את השקט שקולותיו רכים ושקטים וברורים עבור בליל הקולות הסואן של היום. ויתרה על הודעות הצרצרים המתרוצצות סביב, זה מדבר על כלכלה, זה על אקולוגיה, והאחרון כותב סימפוניה. אישה בגיל העמידה חולפת על פניה במהירות, אוחזת באצבעות הדוקות בתיק שלה. ליטה היתה יכולה לומר לה שהינשופים והחתולים של משפחתה שומרים על האיזור הזה, שאין לה ממה לפחד. לפחות, לא מתוקפים אנושיים. אבל האישה ממשיכה הלאה במהירות, יוצאת מטווח אור הכוכבים, ממהרת קרוב מדי לפינות החשוכות, ליצורי הבוץ – ליטה חושקת את שפתיה ושולחת את הצל שלה, הופכת אחד מהם לאדמה קשה לפני שהוא מספיק להפיל את האישה או להיצמד אליה ולגרום לה לקחת אותו הביתה. לאחר שהאישה עוברת, ליטה מנערת את יצור הבוץ עד שהוא בורח ביללות, מוודאת שהוא יודע שלא להתעסק עם האנושיים באיזור הזה, שהם נמצאים תחת הגנת רוכבי הצל.

"כן. את ממש אחת מהם עכשיו," גנימד אומר, ולמרות העוקץ במילותיו, קולו רך מאוד.

***

עוברים שלושה ימים לפני שנושא האור חוזר. הגשם דופק על חלון הראווה של החנות והשמש נחבאת מאחורי מסך כמעט בלתי עביר של עננים. היא חושדת שהוא חיכה ליום כזה בדיוק.

הפעמון שמעל הדלת מצלצל, אבל הדלת עצמה נפתחת רק עד כדי מחציתה, ואוויר קר נושב פנימה. הוא מציץ מעבר לה, מהסס. "היי," הוא אומר. ליטה לא טורחת להשיב. היא ידעה שהוא מגיע מקצה הרחוב, והוא ידע שהיא יודעת. מתחת לשולחן, צל נאסף בקצות אצבעותיה, שחור ועמוק ומלא כוח. זוהר אינו זז מהדלת, מהאור המועט שלו.

"רק רציתי להגיד תודה על הזר."

היא מושכת בכתפיה. הוא ממשיך, עיניו מחפשות את עיניה. "הוא היה יפה מאוד."

היא מצווה על שפתיה המאובנות לנוע. "אביגיל שזרה אותו. לא אני."

הוא מהנהן, אבל עיניו לא מרפות מפניה. הוא פוסע צעד אחד פנימה, אל תוך החנות. "לקחת סיכון כששלחת אותו אליי עם אחד משלכם."

"הנחתי שאם לא פגעת בי, לא תפגע באחד משלנו."

"צדקת." הוא פוסע עוד צעד אחד, וידו מרפה מהדלת. צליל הפעמון העדין נשמע חד מאוד בדממה המשתררת. אף על פי שהוא למעשה ויתר בכך על מעט היתרון שהיה לו, ליטה נדרכת. "מה אתה רוצה?"

הוא מעביר יד בשיערו. "למה את עובדת כאן?"

היא מושכת בכתפיה שוב. היא לא חייבת לאיש הסברים. לא לאמה, לגנימד, ובטח שלא לנושא האור הזה.

"ניסיתי לחיות בתקופת הלילה לזמן מסויים. זה היה… נורא. אני מניח שקשה לך באותה המידה."

הוא מביט בה. עיניו בהירות ועמוקות וליטה כמעט מרגישה את קרני השמש משתקפות דרכן, חורכות אותה. "אני מסתדרת. מה אכפת לך?"

"כי…" הוא מהסס שוב. "גם אני לא רוצה להיות חלק מהמלחמה הזו."

ליטה מעווה את פניה. "רוכבי צל ונושאי אור לא נלחמו אלו באלו כבר שנים."

"את יודעת למה אני מתכוון."

כן, היא ידעה. גנימד עדיין היה בעיניה הנציג של אמה, של כל המשפחה, מאוכזבים ומחכים לשובה, יודעים שזה רק עניין של זמן. היא שותקת שוב.

"אני עובד בכוורת," הוא אומר לבסוף, ומניח פתק על השולחן לפניה. הכתובת המשורבטת עליו היא רחוב באחד המושבים בסביבה. זה לא איזור של האור, אבל זה בגבולות שלו. הפתק מקומט מאוד, כאילו קופל ונפרש פעמים רבות. "מאוד שקט שם. אם את רוצה לבוא לבקר, אני… אשמח. נראה לי שיש לנו על מה לדבר."

היא לא אומרת דבר, והוא עוזב, כמו אנושי הפעם, למרות שהיא בטוחה שהוא היה מסוגל לזמן מנסרה גם ביום מעונן כזה.

***

יום החופש שלה באותו שבוע הוא יום שלישי. גם הוא יום מעונן. ליטה לא מאמינה בסימנים. ובכל זאת, היא מוצאת את עצמה בחנות דבש קטנה, מול אנושית תכולת עיניים ובהירת שיער כל כך, שהיא היתה יכולה להיות נושאת אור בעצמה. היא מוצאת את זוהר מאחורי החנות, מטפל בדבורים. ליטה לא מופתעת לגלות שהוא אינו לובש חליפת כוורנים. הוא מבחין בנוכחותה ומחייך אליה, מופתע. כשהוא מתקרב, כמה דבורים באות אחריו, ילדים בעקבות החלילן מהמלין, וליטה מתרחקת במהירות. הוא עוצר ומביט בהן, והן שבות לאחור.

"הן לא היו פוגעות בך," הוא אומר.

ליטה מרימה גבה. "ואני מניחה שלא היית נזהר אם היינו עכשיו בסמטה מלאה בחתולים?"

הוא מחייך ומהנהן. "בסדר. את צודקת."

היא מביטה סביבה בחצר המוארת ומרגישה את המתח בגופה. אפילו ביום מעונן כזה, כל עלה ושיח נרתעים ממנה, מסמנים לה להתרחק. הדבורים עצמן מוכנות לתקוף אותה, מוחזקות רק על ידי פקודותיו הדוממות של זוהר. זה מקום של האור, והיא אינה רצויה כאן יותר משזוהר יהיה רצוי באחד מאלפי הפאבים של משפחתה. היא תוהה אם אי פעם הרגיש צורך להשתכר באמצע הלילה וכיצד התמודד איתו.

"חשבתי שאתה מנסה להתרחק מחיי האור."

"דגש על מנסה." החיוך נמוג משפתיו של זוהר. "המשפחה שלי לא מתקדמת כמו שלך."

"מתקדמת!" ליטה מגלגלת את עיניה.

זוהר מחייך. "הם נתנו לך שם מתקדם, לפחות."

היא מעווה את פניה. "הם נתנו לי את השם עלטה."

הצחוק נפלט ממנו בבת אחת, והוא נראה מבוייש לרגע, אבל היא מחייכת. "מה? זוהר זה יותר טוב?"

"לא," הוא מודה. "אבל ליטה זה שם יפה."

היא לא יודעת כיצד להגיב לזה. הוא מוביל אותה לחדר קטן ונעים מאחורי החנות, שם הוא מגיש לה תה עם דבש, וזה התה הטעים ביותר שאי פעם שתתה.

***

שבועיים מאוחר יותר, הם עדיין שותים תה עם דבש, הפעם בחנות הפרחים. היא נרתעת מהאור הרב כשהדלת נפתחת. זוהר נושא את התרמוס האדום שלו שכבר הפך מוכר לה. הוא מעיף מבט אחד בוילונות המוסטים ומציע שיבלו את ההפסקה שלה בחדר האחורי. אביגיל טורחת סביבם, סוגרת את הדלת בהדגשה. ליטה אוטמת את החרכים בצל ברגע שהיא נעלמת. רק אז היא מסירה את משקפי השמש מעיניה ונאנחת אנחת רווחה.

"קשה לך," זוהר מעיר, ונימה של דאגה בקולו.

ליטה רוצה להכחיש, אבל השקר יהיה ברור מדי. היא נעה על מקומה באי נוחות, לא נכונה להכיר בקלות בחולשתה. "אני מתרגלת. זה פשוט קורה יותר לאט ממה שהייתי רוצה."

הוא מהנהן ומוריד שתי כוסות מהמדף שהוא כבר מכיר. "יהיה לך יותר קל בקרוב."

היא רוצה לשאול למה, ואז נזכרת. נכון. יום שיוויון הסתיו. יש משהו מנחם בכך שהצליחה לשכוח, אפילו לרגע קצר.

"ולך?"

הוא מהסס. "לא כל כך."

היא ממתינה, יודעת כבר לא לדחוק בו. "חשבתי להתחיל ללמוד בבית ספר לאמנות בסתיו. עיצוב גרפי. אבל אבא שלי חושב שעבודות משרד לא נועדו לנושאי אור."

ליטה נדה בראשה. היא נתקלה בתפיסות השמרניות האלו יותר מפעם אחת. "זוהר, גם אמא שלי עשתה פרצופים כשבחרתי לעבוד כאן. אתה אדם חופשי. אתה יכול לבחור לבדך."

"זה לא בדיוק עובד ככה אצלנו." ידו של זוהר משחקת בעצבנות בכוס התה שלו, נוגעת בידית, מרפה, נכרכת סביב הכוס. "חשבתי שאולי…" הוא מהסס שוב, ואז ממשיך, בבת אחת. "סיפרתי עלייך להורים שלי, ו-"

"סיפרת עליי להורים שלך?" היא לוטשת בו את מבטה.

הוא נמנע מעיניה בעקשנות, כאילו היתה החושך עצמו. "הם רוצים לפגוש אותך. הם באמת מנסים להבין, אבל הם אף פעם לא פגשו רוכבי צל – כלומר, את יודעת, חוץ מאלו שהם נלחמו בהם לפני הרבה שנים…"

"אתה רוצה שאני אכנס לשטח של האור?" ליטה שואלת, מנסה עדיין להבין. היא לוגמת מהר מדי והתה שורף את לשונה. זוהר שולח יד לפנים על השולחן, תופס את ידה, והיא מביטה בו, מופתעת מהתעוזה. זו הפעם הראשונה שנגע בה מאז היום בו נפגשו. מגעו חם, כפי שציפתה. ואולי בעצם ציפתה שיחרוך אותה.

"ליטה, אנחנו לא במלחמה. אמרת את זה בעצמך."

"כן. אבל…" היא מושכת חוטים דקים של צל בין אצבעותיה כמו חתול שמשחק בפקעת צמר, מנסה לדמיין את תגובתה של אמה. "יש הבדל בין שלום קר ושמירה על סטטוס-קוו מרוחק וברור, ובין ללכת לאכול ארוחת צהריים עם משפחות האור."

"זו תהיה ארוחת ערב," הוא אומר.

"זה לא העניין, זוהר." ליטה מרימה את ידה הפנויה מידו בזהירות, ומותחת חוט קטן של צל בין אצבעו לאצבעה. כפי שציפתה, אור חזק עולה מאצבעו, פוגש את הצל, מתנגד לו. "זה העניין."

הוא מושך את ידו, מפוגג את המגע, והיא אוספת בחזרה את חוטי הצל. עיניו מושפלות כעת. "חשבתי שאלו בדיוק התפיסות השמרניות והמקובעות שאת מנסה להתנגד להן."

ליטה עוצמת את עיניה לרגע ארוך. לבסוף, היא נאנחת. "זו בטח תהיה ארוחת ערב של נושאי אור, נכון? פירות טריים ואומלטים ומאפים של קונדיטוריות שנפתחות כשהשמש זורחת?"

היא מרגישה את חיוכו למרות עיניה העצומות. "את רוצה שאני אבקש שיכינו לך המבורגר?"

"מה פתאום. אמא שלי תמיד אומרת, בתקופת האור התנהגי כנושאת אור."

"היא באמת אומרת את זה?"

"לא." ליטה פוקחת את עיניה. "היא אומרת – אם את ערה בתקופת האור, לכי לישון."

החיוך שלו אכן שם, מאיר כמו השמש עצמה, וליטה נוכחת לדעת שטעתה כשחשבה שלעולם לא תוכל להביט ישירות באור.

***

גנימד אינו חוקר אותה כשהיא לובשת את השמלה האדומה, מתאפרת, עונדת את התכשיטים שאמה נתנה לה. למעשה, אף אחד מיצורי הלילה אינו שואל שאלות כשהיא יוצאת אל דמדומי הערב, אבל היא מרגישה את מבטם מלווה אותה. מהר מאוד, זה נמאס עליה, ולמרות שההליכה קצרה היא פשוט משליכה את הצל שלה על הקיר הקרוב ועוברת דרכו אל הרחוב של זוהר.

זה בהחלט רחוב של אור. מרפסות, גינות, חלונות מרווחים וגדולים. כלבים ישנוניים מביטים בה מחצרות הבתים ומאחורי הגדרות, וציפורי שיר משקיפות עליה מעל ענפי העצים. היא לא שייכת. היא יודעת את זה. אינסטינקטים עתיקים בתוכה קוראים לה לשוב על עקבותיה. אבל היא התנגדה להם כבר פעם אחת, ושרדה את האור. היא ממשיכה ללכת.

זוהר, לשמחתה, לא מאלץ אותה להתמודד עם המבוכה שבדפיקה על הדלת, אלא מחכה לה בגינה, יושב על כסא נוח. הוא לובש חולצת צווארון מכופתרת, בהירה, והיא מבחינה שהעור במפתח הצוואר שלו בהיר יחסית לשאר גופו. זה מוצא חן בעיניה. היא תמיד חשבה שנושאי אור פשוט נולדים שזופים. "את נראית חיוורת," הוא אומר, ידו מושטת כאילו רצה לתמוך בה.

היא מעווה אליו את פניה. "גם אתה נראה מצויין."

"לא," הוא צוחק. "סליחה. את…" מבטו חולף על השמלה האדומה שלה. "את יפהפיה. התכוונתי שאת נראית מפוחדת. את לא צריכה להיות. הכל יהיה בסדר."

"אני בטוחה בכך, הבאתי כמות מסחרית של אלכוהול." היא מחווה על הארגז הגדול בידה הפנויה, והוא מבחין בו לראשונה.

"אה. תני לי לקחת את זה ממך."

האזהרה לא מספיקה לעבור את שפתיה לפני שהוא לוקח את ידית הארגז. הוא מתנשם, המשקל כמעט מפיל אותו, ואז מצליח להציל את המשא בידו השנייה ומניח אותו בקושי על הקרקע.

"נשאתי את זה עם צל, טמבל." היא אומרת, והצחוק מתגלגל מתוכה, מקל על המתח באיבריה..

הוא מחייך ופותח את הארגז הגדול, מביט בעשרות הבקבוקים שבפנים. "לא צחקת לגבי הכמות המסחרית."

"נלחצתי. נכנסתי לאחד הפאבים ולקחתי את כל האלכוהול הכי טוב שהיה להם."

"זה לא עלה הון?"

היא מחייכת אליו. "זה פאב של המשפחה."

"אה." הוא נראה נבוך, כאילו שכח לרגע מי היו ולמה היו שם. אבל היא לא שכחה. ליטה מרצינה ושולחת צל להרים את הארגז, אבל הוא עוצר אותה. "תני לי." קשת של צבעים נשברת מול עיניה ואז הארגז מתרומם כאילו היה חסר משקל. זוהר מציע לה את ידו. "שנלך?"

היא מניחה את ידה בידו ומהנהנת. הדלת נפתחת עבורם מאליה, והיא תוהה האם כך מרגיש זבוב הפוסע אל תוך רשת של עכביש.

בית נושאי האור הראשון שהיא רואה הוא בדיוק מה שציפתה לו. מואר, בוהק מניקיון, קירותיו צבועים בגוונים עליזים ושמחים. לזוהר יש אם, אב, שתי אחיות ואח, וכולם משתתקים ובוהים בליטה כשהוא מוביל אותה לתוך הסלון.

האב, בהיר שיער וגבוה, ודומה כל כך לזוהר, ניגש ללחוץ את ידה, חיוך מאולץ על שפתיו. "אז את רוכבת הצל שהקסימה את הבן שלי."

סומק עולה בפניו של זוהר. ליטה לוחצת את היד המושטת, החיוך קופא על שפתיה. ידו חמה כל כך שהיא כמעט בוערת. הצל שלה מגיב מוכנית, מגן עליה, מכסה את ידה בשכבה קרה.

"סליחה," הוא אומר ומושך את ידו במהירות.

"לא קרה כלום." מזווית עיניה, ליטה רואה שהחיוך נעלם גם משפתיו של זוהר, ויודעת כעת בוודאות מוחלטת שלא היתה צריכה לבוא.

***

איש מהם אינו שורף אותה באור עד הקינוח.

לאביו של זוהר קוראים אריה. לאמו קוראים קרן. היא מתוחה מכדי לזכור את השמות של אחיו ואחיותיו. הארוחה המוגשת היא פשוטה וטעימה. מתלווים אליה, כפי שציפתה, פירות וירקות רבים, מגוונים מאוד. כולם מחמיאים לבחירת המשקאות שלה, הם רגילים יותר ליין, מן הסתם. משקאות של אור. עורה מעקצץ בכל פעם שמישהו פונה אליה בדברים.

"אז, ליטה," אריה אומר אחרי שבנו הצעיר לוקח מכולם את העדפות הקפה והתה שלהם ונעלם אל המטבח. "זוהר סיפר לי שאת חיה בתקופת האור. מה קרה שגרם לך לנטוש את חיי החושך?"

היא צוחקת צחוק לא נינוח. "פשוט לא רציתי לרשת את העסק המשפחתי. הבנתי שגם לזוהר יש בעיה דומה."

"לזוהר יש הרבה בעיות," אומרת קרן, האם. גם החיוך שלה מאולץ. "הראש שלו בעננים."

"זה די מתאים לנושא אור, לא?" ליטה אומרת. זוהר צוחק, למרות שהבדיחה לא היתה מוצלחת, והיא מעריכה את זה. צחוקו גבוה מהרגיל.

"הכל בסדר, זוהר?" שואל אריה, מבלי להביט בו.

זוהר מהנהן ולופת את ידה של ליטה מתחת לשולחן. ידו קרה בהרבה משציפתה. היא מביטה בפניו. הוא חיוור, אגלי זיעה מצטברים על מצחו. משהו לא בסדר.

"איך את יודעת מה מתאים לנושא אור, ליטה?" שואל אריה. שתי האחיות של זוהר, שקטות מאוד, משפילות את ראשן. "היית בקשר עם נושאי אור רבים?"

"אני מצאתי אותה, אבא," זוהר מזכיר, קולו זהיר. "בטעות."

"רוכבי צל השתמשו בעבר בתכסיסים רבים כדי להגיע לנושאי אור," אומר אריה. "לעיתים קרובות הם העמידו פנים שהיו במקום מסויים במקרה, כדי שיוכלו לתקוף בקלות. עולם החושך תמיד הלך יד ביד עם עולם התכסיסים, המרמה, השקרים-"

"סליחה?" פניה של ליטה בוערות. היא מתרוממת על רגליה, וצל נאסף בין אצבעותיה מבלי שתרגיש בכך. "זוהר, אני הולכת הביתה. לא באתי לכאן כדי שיעליבו אותי."

"אז למה באת לכאן?" שואל אריה. "כדי להראות לנו עד כמה חזקה האחיזה שלך בבן שלנו?"

"אבא!" זוהר קורא, מתרומם גם הוא על רגליו, אוזניו האדומות עומדות בניגוד חד לחיוורון של פניו. "בבקשה, הבטחתי לליטה שהיא תהיה בטוחה כאן-"

"אז קח אותה מכאן לפני שהיא תעשה משהו שיגרום לי להפר את ההבטחה שלך!" האור המעוור זורח בעיניו של אריה, ובעיניה של קרן, ובעיניי שתי אחיותיו של זוהר, ובעיניו של האח הקטן המביט בהם מהמטבח, ורק עיניו של זוהר חשוכות ואפלות ומלאות פחד –

החשכה שמשתררת פתאומית, מוחלטת ואדירה. המנורה מעל ראשם, הנרות על השולחן, התאורה בחדרים האחרים, כולן כבות בבת אחת, וליטה מוצפת בבת אחת בהקלה ובאימה, עיניה רואות כל פרט באפלה. אחת מאחיותיו של זוהר זועקת, וליטה שולחת מיד צל לפנים ולוכדת את גנימד לפני שהוא מצליח לקרוע את צווארה של הנערה. צללים נעים מכל עבר, מנפצים את החלונות, וליטה דוחפת את זוהר מתחת לשולחן כשהלילה כולו פורץ פנימה. אלו האנשים שלה, כל בני משפחות החושך והמלווים שלהם, שועלים, ינשופים, חתולים, עטלפים, תנשמות. אבל האור, כמו תמיד, זורח שוב. דודתה של ליטה, אופל, עטויה בבגדים שחורים, זועקת כשאריה צועק בזעם ומתנפל עליה, האור זורח בין אצבעותיו ומעיניו. יצורי האור מתאספים במהירות, כלבי המשפחה, ציפורים, נשרים, אפילו כמה דבורים. הם מסתערים על יצורי החושך, ומעל ראשיהם האור בוהק, מבזיק, מעוור. בני משפחת האור מתאספים מחדש, מתאוששים, מגנים על ביתם. זו אינה התקופה שלהם, אבל הם ילחמו, ושני הצדדים יספגו אבדות קשות במלחמה הזו. זוהר זועק כשחוט צל נצמד אליו וליטה מעיפה אותו בהינף יד ומחבקת את זוהר בכוח, מונעת מהצל לגעת בו. נדמה כאילו העולם כולו קורס ובוער ומתערבל וקופא ומבזיק ומתנפץ מעל ראשם. כשגנימד חולף על פניהם בריצה, ליטה לוכדת אותו בחוט צל ארוך ומושכת אותו אליה בחדות.

"מה אתה חושב שאתה עושה?!" היא שואלת, מנסה לצרוח וללחוש בעת ובעונה אחת.

"מציל את החיים שלך!" הוא עונה, שפמו רוטט בזעם. "את באמת חשבת שאמא שלך תיתן לך ליפול בשבי של נושאי אור?"

"שבי? אתה לא קצת מגזים?" זוהר שואל, מבולבל. "זה הלך פחות טוב ממה שציפיתי, אבל-"

"משכת אותה אל תוך מלכודת!" גנימד מסנן.

"לא היתה שום מלכודת, גנימד. תעצור אותם!" היא מושכת באוזנו. "עכשיו!"

צללים ומנסרות מתנגשים מעל ראשם, ואור חד כמו אלף פנסים מעוור את ליטה לרגע. היא טומנת את פניה בידיה לרגע ארוך ומרגישה את ידיו של זוהר מעל ידיה, חמימות ומנחמות. היא פוקחת את עיניה. גנימד נעלם, אבל המולת הלחימה ורעשי הקרב מעליה ממשיכים. היא מביטה לרגע בחדר, מנסה למקד את ראיית הלילה שלה לפני שעוד הבזק אור יאיר את האפלה. היא אומדת את סיכוייהם. עשרות יצורי אפלה מתלווים לבני משפחתה. הם התכוננו היטב. גם אם אריה יצליח להזעיק תגבורת גדולה יותר, שתגיע במהירות, אין למשפחה של זוהר סיכוי, לא באמצע הלילה. היא חושקת את שפתיה והודפת מעליה את זוהר. הוא פגוע, אבל אין לה זמן להסביר. היא עוטפת את גופה בצל ועוברת ישירות דרך השולחן, מתנשאת מעליו.

"תפסיקו את זה מיד!" היא צורחת, ומשתמשת בצל כדי להגביר את קולה. דממה משתררת לרגע, וזוהר מנצל את ההזדמנות כדי להעלות אור גדול במרכז החדר. ליטה מתכווצת כשהיא חושבת על ההרס שהוא ומשפחתו רואים סוף סוף.

"תכסיס של משפחות הצל," מסנן אריה, שיערו הבלונדיני פרוע ועל כתפו סימן שחור גדול של פגיעת צל. "ידעתי."

"איך אתה מעז! משכתם את עלטה לכאן במטרה לפגוע בה!" דודה אופל מפנה אליו אצבע ארוכת ציפורניים, הופעתה המרשימה פגועה קלות על ידי שרוולה הקרוע ועיניה העצומות למחצה בעיוורון. "משפחות האור זוממות להתחיל שוב מלחמה אחרי כל השנים האלו!"

"אף אחד לא מנסה להתחיל מלחמה!" ליטה צורחת. "תסתכלו על עצמכם! איך אתם חושבים שאתם נראים בעיני האנושיים שם בחוץ?"

המילים פועלות כמו קסם. אחיותיו של זוהר ממצמצות, והאור החזק הבוהק בעיניהן דועך. המנסרות המבהיקות והצללים והאפלים בחדר נמוגים כמעט בתיאום.

"תצוגת האורות שלהם היא שמשכה תשומת לב," אומר בן דודתה, ענן. "הם אשמים אם העולם החיצוני-"

"אתם תקפתם אותנו!" אחיו הקטן של זוהר קורא.

"אין טעם לחפש אשמים עכשיו," ליטה אומרת, קולה תקיף. "אנחנו צריכים לתקן את זה. בואו נתפצל, נשתמש בצללים ובאורות שלנו כדי לוודא שאף אחד לא זוכר-"

"זה איזור של האור," אומר אריה, מאופק וקר שוב. "אנחנו נטפל בזה. לכי מכאן, בבקשה, וקחי איתך את המשפחה שלך."

לילה, אחותו של אביה, וענן, בן דודתה, מביטים בקור במשפחת האור המתאספת. אריה מניח יד מרסנת על כתפו של זוהר כשהוא עומד להתקרב אליה. ליטה משפילה את עיניה והולכת לצידה של אופל. היא מביטה ארוכות בעיניו של זוהר לפני שהצל מעלים אותו מעיניה.

***

כשליטה מתעוררת, החדר טובל באפלה, והיא מבינה שגנימד משך את כל הוילונות על החלונות.

"מה השעה?" היא שואלת.

"עשר."

"אני מאחרת." אבל היא לא זזה ממיטתה. גנימד נד בראשו פעם אחת. תנועה משונה על חתול, אנושית כל כך. גם הוא לא זז.

"תסביר לי," היא אומרת בשקט, "מה חשבת לעצמך."

"במאה השבע עשרה אחת ממשפחות האור חטפה נסיכת צל, כמה ימים לפני יום שיוויון הסתיו, וניסתה לגרום למשפחות הצל להתאחד ולבטל את מעבר העונות."

ליסתה של ליטה נשמטת. "אנחנו יכולים לעשות את זה?"

"אולי יכולנו, פעם. אני לא יודע. משפחות הצל לא נכנעו. הם ניסו לחלץ את הנסיכה, אבל האור כבר כילה אותה."

"אוי, גנימד!" ליטה נאנחת, כאב פועם מאחורי עיניה. "זה היה לפני מאות שנים. המשפחה של זוהר היו מבולבלים בדיוק כמוני ממה שקרה אתמול. ומכל האנשים שיכולת ללכת אליהם, דודה אופל…"

"כן." גנימד מתכווץ. "היא קצת הגזימה, לא?"

"היא ניפצה את כל החלונות בבית שלהם!"

"אני מצטער. דאגתי לך."

זו אולי הבעת הרגשות הראשונה שאי פעם שמעה ממנו. ליטה נאנחת. "אל תתנצל. זו היתה היומרה שלי שיצרה את הבלגן הזה. הרצון שלי בחיים אחרים. אני תמיד אהיה רוכבת צל, לפני כל דבר אחר. נכון?"

גנימד לא עונה. ראשו נותר מושפל, ולאחר רגע, הוא הולך. היא מרימה את הטלפון ומחייגת את המספר של חנות הפרחים.

"אביגיל?"

"ליטה? שוב לא התעוררת, חמודה?"

"כן, אביגיל, תשמעי…" ליטה מחככת את מצחה. "אני חושבת שלא אגיע לעבודה היום."

"אוי, ליטה, את חולה?"

"לא, התכוונתי, אני חושבת שאני לא יכולה-"

משהו כבד וקריר מוטל בחיקה. היא מרימה את עיניה לגנימד, ואז מביטה בצנצנת הדבש הקטנה, הקרירה, שבכף ידה. פתק קטן מחובר אליה, בכתב יד משורבט וגמלוני. "סליחה. אל תיעלמי לי. בבקשה."

"זה היה על המרפסת," גנימד אומר.

"ליטה?"

ליטה בוהה בצנצנת הדבש, הופכת אותה בין ידיה. "כן, אביגיל, סליחה, אני… התכוונתי שאני לא יכולה להגיע היום. נפל עליי משהו מאוד חשוב לעשות. אני אבוא מחר ואשלים שעות בסוף השבוע אם צריך. בסדר?"

"בסדר, חמודה. רק בבקשה תודיעי לי מראש להבא," הנזיפה עדינה, כמעט בלתי נשמעת. אביגיל היא מנהלת טובה מדי. ליטה מודה לה, מנתקת וקמה מהמיטה. היא מפשילה את הוילון בתנועה חדה. השמש זורחת, בהירה ובוהקת. היא מכריחה את עצמה שלא להתכווץ, ולאחר רגע ארוך, היא מתיישרת, ממצמצת, מביטה אל האור.

***

גנימד משוטט בדשא הגבוה, מתלונן על השמש החמה מדי על פרוותו. הוא מרחרח בחשדנות את הדבורים ונושף לעברן, אף על פי שנראה שהן לא מתרשמות מכך.

"הידיים שלך קרות," ליטה אומרת, ומורידה את משקפי השמש שלה.

"באמת?" זוהר מחייך, מופתע, ומביט בידיהם המשולבות, ואז בפניה. "כנראה שהחורף מתחיל."

"הקיץ יבוא אחר כך," היא אומרת.

"זה מה שתמיד קורה." הוא מעיף בה מבט. "תה עם דבש?"

היא מחייכת.